החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המשיסה

מאת:
מצרפתית: קולט בוטנר | הוצאה: | 1998 | 311 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

באמצע המאה התשע – עשרה הרס נפוליאון השלישי את פריס כמעט עד היסוד, ובנה פריס חדשה, מודרנית, מפוספסת בשדרות רחבות ובה בנייה מפוארת בסגנונות ההיסטוריים וכן בברזל ובזכוכית – בנייה חדשנית ומהפכנית. זוהי פריס כפי שהיא מוכרת לנו היום, אף שבינתיים התחדשו בה חידושים רבים נוספים. את הבנייה הנרחבת הזו ליוו ספסרות, עסקאות שחורות, ציד של ממש שבו ניסה כל אחד לקחת לעצמו נתח. אריסטיד סאקאר, גיבור "המשיסה", הגיע לפריס מן הכפר והוא משתלב מיד במרדף הזה. לצורך כך הוא נעזר באשה צעירה, רנה, שנישאת לו בלית ברירה ומביאה אתה רכוש לא קטן. אמיל זולה מתאר את השניים האלה ואת החברה שסביבם בדייקנות נטוראליסטית חסרת רחמים, ועם זאת תוך הבנה פסיכולוגית מפתיעה ומרתקת ובעיקר בראייה אסתטית המצביעה על זיקת המחבר לתחומי האמנות שהתפתחו באותה תקופה: האדריכלות, הציור האימפרסיוניסטי והצילום. "המשיסה" הוא אחד מתוך סדרה של עשרים ספרים שכתב זולה, "משפחת רוגון – מאקאר", המתארת את קורות משפחתו של סאקאר וכוללת גם את "ננה", "ז'רבז" ועוד אחרים שכבר תורגמו לעברית. לספר נוסף מדריך לקורא הרומן ולמטייל בפריס מאת פרופ' דוד מנדלסון, המתאר באריכות את הרקע ההיסטורי, הרוחני, החברתי, התרבותי והפיזי של הרומן.

מקט: 4-249-1181
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון

בדרך חזרה, בטור הצפוף של המרכבות ששבו דרך שפת האגם, נאלצה הכרכרה להתקדם לאטה. לרגע היה הדוחק כה רב, עד שהיה עליה להיעצר ממש.

השמש שקעה בשמי אוקטובר, שמים אפורים בהירים, חרושים בקו האופק בפסי עננים דקים. קרן אחרונה שירדה ממרומי גוש ההרים הרחוק של מפל המים חדרה אל הדרך, ורחצה באור אדמוני עמום את שורת המרכבות הארוכה, שדממה ללא ניע. זהרורי הזהב וההבזקים המהירים ששילחו הגלגלים כמו ננעצו לאורך תבליטי הכרכרה, שגונם צהוב כעין הקש, ובדופנותיה הצבועות כחול עז השתקפו פיסות הנוף הסובב אותה. ומעל לזה, בלב הבוהק האדמוני שנגה עליהם מאחור, ושלאורו נצצו כפתורי הנחושת של שכמיותיהם המקופלות למחצה והמשתפלות מן המושב, עמדו הרכב והשרת, במקטורניהם הכחולים כהים, במכנסיהם הבהירים ובחזיותיהם המפוספסות שחור וצהוב, זקופים, חמורי סבר וסבלנים, כיאה למשרתים בבתי-טובים שטור דחוק של מרכבות אין בכוחו להוציאם מגדרם. כובעיהם, מקושטים בטוטף שחור, אמרו הדרת-כבוד רבה. רק הסוסים, צמד חום-אדמדם מרהיב-עין, נשפו בקוצר-רוח.

“תראי,” אמר מקסים, “הנה לוֹר ד’אוֹרינְיִי, שם, בכרכרה הדו-מושבית, תראי, רֶנֶה.”

רנה התרוממה קמעה ומצמצה בעיניה, באותה העוויה מקסימה שעלתה תדיר על פניה בשל קוצר הראייה שלה.

“חשבתי שהיא ברחה,” אמרה… “היא שינתה את צבע שערה, לא כן?”

“כן,” צחק מקסים, “המאהב החדש שלה מתעב אדום.”

רנה, רכונה לפנים, ידה שעונה על הדלתית הנמוכה של הכרכרה, שלחה מבט, מקיצה מן החלום העצוב שגרם לה לשתוק מזה שעה, שרועה בעומק הכרכרה כבכיסא מרגוע של בית-החלמה. מעל לשמלת משי סגול עם סינר ועליונית, המעוטרת באמרת קפלים רחבה, לבשה מעיל קצר מצמר לבן, עם דשים וחפתים מקטיפה סגולה, ששיווה לה מראה מתריס ומתנשא ביותר. שערותיה המוזרות, שצבען צהוב בהיר כעין החמאה המובחרת, היו מוסתרות רק מעט מתחת לכובע זעיר מעוטר בצרור ורדי בנגל. היא המשיכה למצמץ בעיניה, ומראה כשל ילד חצוף; את מצחה חצה קמט ארוך, והשפה העליונה של פיה השתרבבה לפנים, כשפתו של ילד נרגז. אחר-כך, כיוון שלא היטיבה לראות, אחזה במשקפי-הידית שלה, משקפי גבר, העטורים שברי צדף, החזיקה אותם בידה מבלי להניחם על אפה, ובחנה את לור ד’אוריניי השמנה בניחותא ומתוך שלווה גמורה.

המרכבות עדיין לא נעו ממקומן. בין הכתמים החדגוניים הכהים שיצרה השורה הארוכה של כרכרות דו-מושביות, שרב היה מספרן ביער[1] בשעה זו של אחר-צהריים סתווי, התנוצצו פינת מראה, מתג של סוס, ידית מוכספת של פנס, סרטי-כותפת של משרת הישוב גבוה על כסאו. פה ושם, בכרכרה ארבע-מושבית פתוחה, הבהיקה פיסת אריג, פיסת בגד של אשה, ממשי או קטיפה. אט-אט נפלה דומייה גדולה על כל ההמולה הזו ששככה, קופאת על עומדה. היושבים בעומק הכרכרות שמעו את שיחותיהם של הולכי-הרגל. מבטים אילמים הוחלפו מדלתית אחת לשנייה, ואיש לא דיבר עוד בשעה זו של המתנה, שרק חריקות הרסנים והלם פרסתו קצרת-הרוח של אחד הסוסים הפירוה. במרחק גווע והלך בליל קולותיו של היער.

אף שהעונה קרבה לקִצה, היו כאן כל נכבדי פריס: הדוכסית דה סטֶרניך במרכבה של שמונה קפיצים; מאדאם דה לוֹוֶראנְס בכרכרת ויקטוריה רתומה לתפארת, הברונית דה מיינהולד בדו-אופן חום-אדמדם מרהיב ביופיו; הרוזנת ואנְסקַה עם סוסי הפוני השחורים-לבנים שלה; מאדאם דאסט והסוסים הטופפניים השחורים המפורסמים שלה; מאדאם דה גֶנד ומאדאם טֶסייֶר במרכבה דו-מושבית; סילביה הקטנה במרכבה ארבע-מושבית בכחול עז. ועוד היו שם דון קרלוס, בלבוש אבלים, בבגד השרד עתיק היומין והחגיגי שלו; סלים פֶּחה בתרבושו ובלי המחנך שלו; הדוכסית דה רוֹזאן במרכבה חד-מושבית, שרתיה מפודרים בלבן; הרוזן דה שיבְּרֶה בדו-אופן של ציידים; מר סימפסון במרכבה רתומה לארבעה סוסים יפים להפליא; כל הקהילה האמריקאית. ועוד היו שם שני חברי אקדמיה במרכבה שכורה.

המרכבות הראשונות נחלצו מן הפקק ועד מהרה החל הטור כולו לנוע לאט לאט. המראה דמה ליקיצה. אלפי זהרורים מחוללים ניצתו, ברקים מהירים הצטלבו בגלגלים, גצים ניתזו מן הרסנים שטלטלו הסוסים. על הקרקע ועל העצים ריצדו הבלחים גדולים שהשתקפו מן המראות. נצנוץ הרסנים והגלגלים, זוהר הדפנות המבריקות שאודם גחלת השמש השוקעת בערה בהן, הגוונים העליזים ששילחו מדיהם הבוהקים של המשרתים הזקורים בלב השמים, והתלבושות המפוארות שגלשו אל מחוץ לדלתיות כמו נישאו כולם בהמיה חרישית, מתמשכת, בקצב דהרתם של הסוסים. והתהלוכה התנהלה באותם הקולות ובאותם הנגוהות, בלי הרף ובתנופה אחת, כאילו משכו אחריהן המרכבות הראשונות את כל השאר.

רנה נענתה לטלטול הקל של הכרכרה שהחלה לנוע, היא הניחה למשקפיה לצנוח, ושבה והשתרעה למחצה על הכריות. היא הצטמררה ומשכה אליה את קצה פרוות הדוב שגדשה את פנים הכרכרה כיריעת שלג משיית. ידיה עטויות הכפפות אבדו ברכותן של השערות הארוכות והמקורזלות. רוח צפונית החלה מנשבת. אחר-הצהריים החמים של אוקטובר, שהחזיר ליער את מראהו האביבי והוציא את נשות החברה הגבוהה בכרכרות פתוחות, איים להסתיים בערב שצינתו נוקבת.

לרגע נותרה האשה הצעירה מכורבלת, נהנית מן החום שבפינתה, מתמסרת לערסול החושני של כל הגלגלים הללו שסבבו לפניה. אחר-כך הרימה את ראשה לעבר מקסים, שמבטיו הפשיטו בשלווה את הנשים השרועות בכרכרות הסמוכות.

“האמת,” אמרה, “היא יפה בעיניך, לור ד’אוריניי זו? הפלגת בשבחה לפני כמה ימים, כאשר הודיעו על מכירת היהלומים שלה!… דרך אגב, לא ראית את ענק היהלומים והנזר שאביך קנה לי במכירה הזאת?”

“כמובן, הוא מיטיב לכלכל את מעשיו,” אמר מקסים בלי לענות לשאלתה, צוחק צחוק מרושע, “הוא מוצא דרך לפרוע את חובותיה של לור ולהעניק יהלומים לאשתו.”

כתפיה של האשה הצעירה זעו קלות.

“נוכל!” מלמלה בחיוך.

אך הצעיר נרכן, עוקב במבטו אחר אשה ששמלתה הירוקה עוררה את התעניינותו. רנה שבה והשעינה את ראשה לאחור, עיניה עצומות למחצה, שולחת מבט עצל לשני צדי השביל מבלי לראות דבר. מימין חלפו באטיות שיחים, עצים צעירים ונמוכים, אדומי עלים וצנומי ענפים. מדי פעם בפעם חלפו על פניהם, בשביל המוקצה לפרשים, אדונים דקי גזרה, שסוסיהם העלו בדהרתם תִמרות קלות של חול דק. משמאל, לרגלי חלקות הדשא הצרות והמשתפלות, הזרועות פה ושם אגודות פרחים וקבוצות עצים, נם האגם, זך כבדולח, ללא קצף כלל, כמו הוקצעו גדותיו בקפידה באת הגננים. ומצדו האחר של ראי צלול זה זקפו שני האיים, שהגשר המחבר ביניהם נראה כמוט אפור, את צוקיהם הקטנים והנעימים, והתוו על פני השמים החיוורים את הקווים הדרמטיים של עצי האשוח הצומחים עליהם, של עציהם שעלוותם אינה נשירה, ששחור ירקותם השתקף במים כגדיליהם של וילונות שנפרשו ביד אמן בשולי קו האופק. פינה זו של הטבע, תפאורה זו שדומה כי אך זה צוירה, טבלה בצל קלוש, באד כחלחל, ששיווה לעומק התמונה חן ענוג, מראה של בדיה משובבת לב. על הגדה שמנגד התנוצצה בקתת העץ של האיים, שכמו צופתה בברק ליל אמש, כצעצוע חדש; ופסי החול הצהובים הללו, שביליו הצרים של הגן, המתפתלים בתוך משטחי הדשא ומקיפים את האגם, מעוטרים בענפים יצוקים כחיקוי לעצי הכפר, בלטו באופן מוזר עוד יותר, בשעה מאוחרת זו, על רקע הגוון הירוק המרוכך של המים ושל המדשאות.

רנה, שהיתה רגילה לחן המתוחכם של פינות נוף אלה, ושהעייפות שבה והכריעה אותה, השפילה לגמרי את שמורות עיניה, והביטה רק באצבעותיה הדקות, שכרכו סביב עצמן את שערותיה הארוכות של פרוות הדוב. אבל תנודה חדה שיבשה את הדהרה הקלה והחלקה של טור הכרכרות. היא הרימה את ראשה ובירכה לשלום שתי נשים צעירות ששכבו זו לצד זו, במעין ערגת אהבים, בכרכרה בעלת שמונה קפיצים שהתרחקה ברוב שאון משפת האגם ופנתה לשביל צדדי. המרקיזה ד’אֶספַּנֶה, שבעלה, שהיה באותה תקופה שלישו של הקיסר, נקשר לשערורייה של האצולה הוותיקה הממורמרת, היתה אחת מנשות החברה הנודעות ביותר בקיסרות השנייה. הגברת השנייה, מאדאם הַפנֶר, נישאה לא מכבר לתעשיין בעל שם מקוֹלמַר, שהונו נאמד בעשרים מיליון, ושהקיסרות עשתה אותו לפוליטיקאי. רנה, שהתוודעה בפנימייה לשתיים הבלתי-נפרדות, כפי שנהגו לכנותן בשנינות, קראה להן בשמותיהם הפרטיים, אדלין וסוזאן. והנה, לאחר שחייכה אליהן ושבה והתכרבלה, הסבה את ראשה למשמע צחוקו של מקסים.

“תפסיק, באמת, אני עצובה, אל תצחק, זה רציני,” אמרה למראה הצעיר שבחן אותה בארשת מבודחת, מלעיג על התנוחה המלנכולית.

מקסים הוסיף ואמר בקול קונדסי:

“אנחנו כנראה מאוד עצובים, אולי אנחנו מקנאים!”

היא נראתה מופתעת לחלוטין.

“אני!” אמרה, “מדוע שאקנא?”

אחר-כך הוסיפה בהעוויית הבוז שלה, כמו נזכרה בדבר-מה:

“אה, כן! לור השמנה! כבר איני חושבת עליה כלל, עזוב. אם אריסטיד, כמו שכולכם רוצים שאחשוב, פרע את חובותיה של הבחורה הזו וחסך ממנה נסיעה אל מחוץ למדינה, משמע שכספו אהוב עליו פחות ממה שחשבתי. ודבר זה ישיב לו את יוקרתו בעיני הנשים… האיש היקר, אני נותנת לו חופש רב.”

היא חייכה, היא אמרה “האיש היקר” בנימה של אדישות חביבה. ולפתע שבה והתעצבה, שלחה סביבה מבט נואש כמבטן של נשים שאינן יודעות במה לשעשע את עצמן, ומלמלה:

“הייתי כל-כך רוצה… אבל לא, אני לא מקנאה, לא מקנאה כלל.”

היא השתתקה מהוססת.

“אתה מבין, משעמם לי,” אמרה לבסוף בקול חד.

אזי נאלמה, שפתותיה קפוצות. טור המרכבות עדיין נסע לאורך האגם, בדהרה קלה וקצובה, והשמיע רחש האופייני למפל מים מרוחק. ועתה, משמאל, בין המים ובין הדרך, ניצבו חורשות קטנות של עצים ירוקים, שגזעיהם צרים וישרים, ושהיוו אלומות משונות למראה של עמודים קטנים. מימין נעלמו סבך השיחים והיערות הנמוכים; אל מול היער נפרשו משטחי דשא רחבי ידיים, מרבדי עשב עצומים, משובצים זעיר פה זעיר שם בקבוצות עצים גבוהים; משטחי הירק רדפו זה את זה, גבנוניים קמעה, עד לשער לה-מוּאֶט, שבמרחק רב אפשר היה להבחין בסורג הנמוך שלו, שדמה לפיסה של מלמלה שחורה שנמתחה על פני הקרקע; ועל המדרונות, במקומות שבהם העמיקו הגבנונים, היה העשב כחול כולו. רנה הביטה בעיניים חולמניות, כאילו התרחבות זו של קו האופק, האפרים הרכים הטובלים באוויר הערב, העמיקו בה את תחושת הריק של הווייתה.

לאחר רגע של שתיקה חזרה ואמרה, ומקולה עלה זעם עצור:

“משעמם לי, משעמם לי עד מוות.”

“את יודעת שאת אינך משעשעת כלל,” אמר מקסים בניחותא. “כולך פקעת עצבים, זה ברור.”

האשה הצעירה שקעה שוב בעומק הכרכרה.

“כן, אני פקעת עצבים,” ענתה ביבושת.

אחר-כך אמרה בנימה אימהית:

“אני מזדקנת, ילדי היקר, בקרוב אהיה בת שלושים, זה נורא, אני לא נהנית משום דבר… בגיל עשרים, אילו ידעת…”

“לקחת אותי אתך כדי להתוודות?” קטע אותה הצעיר. “זה יימשך לנצח.”

היא הגיבה על התחצפות זו בחיוך קלוש, כמו היתה הלצה של ילד מפונק, שהכל מותר לו.

“באמת יש לך על מה להתלונן,” הוסיף ואמר מקסים, “את מוציאה למעלה ממאה אלף פרנקים בשנה על בגדים, את מתגוררת בבית-מידות מפואר, יש לך סוסים מצוינים, על-פי שגיונותייך יישק דבר, והעיתונים מדווחים על כל שמלה משמלותייך החדשות כמו היה זה אירוע בעל חשיבות ראשונה במעלה. הנשים מקנאות בך, הגברים היו נותנים עשר שנים מחייהם כדי לנשק את קצות אצבעותייך… לא כן?”

היא הנידה ראשה לאות חיוב, ולא ענתה. בעיניים מושפלות שבה למולל את שערות פרוות הדוב.

“באמת, אל תצטנעי,” המשיך מקסים, “תודי בפירוש שאת אחד מעמודי התווך של הקיסרות השנייה. אנחנו, בינינו, יכולים לומר דברים שכאלה. בכל מקום, בארמון הטווילרי, אצל השרים, אצל המיליונרים הפשוטים, למטה ולמעלה, את מולכת כשליטה ריבונית. אין מקור הנאה שלא טבלת בו בשתי רגלייך, ולו הרהבתי עוז, לולא מנע זאת ממני הכבוד שאני מחויב בו כלפייך, הייתי אומר…”

הוא השתתק למשך כמה שניות, צחק, ואחר-כך סיים ברוב אבירות את המשפט.

“הייתי אומר שאין תפוח שלא נגסת בו.”

היא לא הנידה עפעף.

“ואת עוד משתעממת!” המשיך הצעיר בעזות-רוח היתולית. “זה הורג אותי!… מה את רוצה? על מה את חולמת?”

היא משכה בכתפיה, לאות שאינה יודעת. אף שהרכינה את ראשה, ראה מקסים שהיא כה רצינית, כה עגומה, עד כי השתתק. הוא התבונן בטור המרכבות, שבהגיען לקצה האגם התפרשו ומילאו את כל רוחב הצומת. הכרכרות, צפופות פחות, פנו בחן מרהיב; קול דהרתם המהירה יותר של הסוסים נשמע בחוזקה על האדמה הקשה.

הכרכרה, שערכה סיבוב גדול כדי לשוב ולתפוס את מקומה בטור, התנודדה בתנועה שמילאה את מקסים בתחושה של חושניות מעורפלת. אזי נכנע לרצון להשפיל את רנה עד תום אמר:

“את יודעת מה? היה עלייך לנסוע במרכבה שכורה! זה מה שמגיע לך!… הביטי באנשים הללו ששבים לפריס, האנשים הללו שכורעים על ברכיהם לפנייך, מברכים אותך כאילו היית מלכה, ועוד מעט קט ידידך הטוב, מסיה דה מוּסי, יפריח לעברך נשיקות.”

ואכן, אחד הפרשים בירך את רנה לשלום. נימת קולו של מקסים היתה לעגנית כביכול. אבל רנה רק הסבה קלות את ראשה ומשכה בכתפיה. הפעם החווה הצעיר בידו בתנועת ייאוש.

“זהו, עד כדי כך הגענו?… בשם אלוהים, יש לך הכול, מה עוד את רוצה?”

רנה הרימה את ראשה. מעיניה ניבטה זכּוּת חמה, צורך לוהט של סקרנות שלא באה על סיפוקה.

“אני רוצה משהו אחר,” ענתה בחצי קול.

“אבל אם יש לך הכול,” צחק מקסים, “אז משהו אחר זה לא כלום… מה, משהו אחר?”

“מה?” חזרה היא על דבריו…

ולא יספה. היא פנתה עתה לחלוטין, והתבוננה בתמונה המוזרה שהלכה ונמוגה מאחוריה. הלילה כמעט ירד והדמדומים האטיים שקעו כמו אפר דקיק. האגם, במבט חזיתי, באורו החיוור של היום שהשתרך עדיין על פני המים, התעגל, ודמה למשטח בדיל ענק. חורשות העצים הירוקים על שתי גדותיו, שדומה כי גזעיהם הדקים והישרים מגיחים מתוך היריעה הנמה, דמו בשעה זו לשורות של עמודים סגולים, המעטרים באחידותם הארכיטקטונית את עיקוליהן המטופחים של גדות האגם, ובקצהו המרוחק הזדקרו סלעים וסבך עלים משורג, בכתמים שחורים וגדולים שסגרו על האופק. מאחורי הכתמים הללו התנוצצה גחלת לוחשת, שקיעה של שמש כבויה למחצה, שהציתה רק קצה אחד של המרחבים האפורים העצומים. מעל לאגם חסר-התנועה הזה, מתחת ליערות הנמוכים הללו, מנקודת הראות הזו, השטוחה כל-כך, נפער קֶמֶר השמים, אינסופי, עמוק ורחב יותר. פיסת שמים גדולה זו מעל לפינת הטבע הקטנה הרעידה באיזו עצבות עמומה. ומן הגבהים המחווירים הללו ירדה עגמומיות סתווית שכזו, ירד לילה ענוג, כה דווּי, עד כי היער, שנעטף אט-אט במעטה של חשכה, איבד את חִנו הגשמי, התעצם והתמלא בקסמם האדיר של יערות-עד. קול דהרתן הקלה של המרכבות, שהחשכה כיבתה את צבעיהן העזים, התנשא כקולות רחוקים של עלוות עצים ושל מים זורמים. הכל הלך וגווע. בהתקהות החובקת-כול, בלב האגם, הזדקר לעין מפרשה המשולש של ספינת הטיולים הגדולה, ברור ואיתן על רקע אורה של גחלת השקיעה. ולא נראה עוד אלא המפרש הזה, רק משולש הבד הצהוב הזה, שממדיו עצמו לאין שיעור.

רנה, ששבעה דיה, חשה תחושה יוצאת-דופן של תשוקה מחפירה לחזות בנוף הזה שלא זיהתה עוד, לחזות בטבע הזה, האמנותי כל-כך בגשמיותו, שהלילה הגדול והרוטט הפכוֹ ליער קדוש, לאחת מאותן קרחות יער מושלמות, שבמעביהן הסתירו האלים הקדמונים את אהבותיהם העצומות, את נאפופיהם ואת גילויי-העריות האלוהיים שלהם. וככל שהתרחקה הכרכרה כן נדמה היה לה שהשקיעה נושאת אִתה מאחוריה, בדמדומים הרועדים, את ארץ החלומות, את הגומחה המבישה והעל-אנושית שבה אפשר היה לה להביא סוף-סוף מזור ללבה הדווי, לבשרה היגע.

כאשר נראו האגם והחורשות הקטנות, שנמוגו בינות לצללים, כפס שחור בלבד בקצה השמים, הפנתה האשה הצעירה לפתע את ראשה ובקול גדוש דמעות תרעומת המשיכה את המשפט שנקטע:

“מה?… משהו אחר, כן! אני רוצה משהו אחר! מה אני יודעת! לו ידעתי… אבל, אתה מבין, נמאס לי מהנשפים, נמאס לי מארוחות הערב המאוחרות, נמאס לי מכל החגיגות האלה. הכל תמיד אותו הדבר. זה הורג אותי… הגברים משעממים עד מוות, כן, כן, עד מוות…”

מקסים פרץ בצחוק. להט רב פרץ מבעד למעטה האריסטוקרטי של אשת החברה הגבוהה. עפעפיה לא מצמצו עוד, הקמט שבמצחה העמיק עוד ועוד. שפתה, שפת ילד זועף, השתרבבה לפנים, חמה, מחפשת אחר התענוגות שביקשה לעצמה בלי יכולת לכנותם בשם. היא ראתה את צחוקו של בן לווייתה, אבל היתה נרגשת מכדי לעצור בעצמה. שכובה למחצה, נענית לערסולה של הכרכרה, המשיכה בדבריה במשפטים קצרים ויבשים:

“אכן, נכון, אתם משעממים עד מוות… אני לא מתכוונת אליך, מקסים: אתה צעיר מדי… אבל לו סיפרתי לך עד כמה העיק עלי אריסטיד בתחילה! וכל האחרים! כל אלה שאהבו אותי… אתה יודע, אתה ואני ידידים טובים, אני לא מתביישת מפניך; אז דע לך שיש ימים, שאני כל-כך עייפה מחיי כאשה עשירה, נערצת, שמקדמים את פניה, שהייתי רוצה להיות מין לור ד’אוריניי שכזו, אחת מאותן נשים המנהלות חיים עצמאיים.”

כיוון שצחוקו של מקסים גבר, המשיכה בנחרצות:

“כן, מין לור ד’אוריניי. זה בוודאי משמים הרבה פחות, לא כל יום דומה למשנהו.”

היא השתתקה לרגעים מספר, כמו ביקשה לדמיין לעצמה כיצד היתה מנהלת את חייה לו היתה לור. אחר אמרה בקול נואש:

“אחרי הכול, גם לגברות האלה יש בוודאי צרות משלהן. שום דבר אינו משעשע, זהו זה. אפשר למות… הוא שאמרתי, צריך משהו אחר. אתה מבין, אני לא מצליחה לנחש מה, אבל משהו אחר, משהו שלא קרה לאיש, שלא מוצאים בכל יום, שיהיה מקור הנאה נדיר, בלתי מוכר.”

קולה הואט. היא ביטאה את המלים האחרונות הללו, מגששת, מתמכרת לחלום סוחף בהקיץ. הכרכרה נסעה עתה במעלה השדרה המובילה אל היציאה מן היער. החשכה גברה. השיחים חלפו על פניהם במרוצה, משני צדי השביל, כמו חומות מאפירות. כסאות הברזל הצבועים בצהוב, שבלילות יפים התרווחו עליהם בני הבורגנות, הדורים במחלצות חג, חלפו אף הם לאורך המדרכות, ריקים מאדם, והיתה בהם אותה עגמומיות כבדה שיש לרהיטי הגן שהחורף בא עליהם במפתיע. ושקשוק הגלגלים, אותו רעש עמום וקצוב של המרכבות השבות, חלף כתלונה עצובה במשעול השומם.

מן הסתם הבין מקסים כמה אין זה נאה לחשוב שהחיים משעשעים. הוא אולי היה צעיר דיו להניח לעצמו להיסחף בתנופה של הערצה זחוחה, אבל היתה בו אנוכיות רבה מדי, שוויון-נפש לגלגני מדי, תחושת הלאות שלו היתה מוחשית מכדי שלא יעיד על עצמו שנמאס לו, שהוא משועמם, מחוסל. על-פי רוב שיווה מידה של גדוּלה להודאה זו.

הוא השתרע, בדומה לרנה, ואמר בקול נוגה:

“נכון! את צודקת, זה מתיש. גם אני כבר איני משתעשע כל-כך, בדיוק כמוך. גם אני חלמתי לעתים קרובות על משהו אחר… אין דבר טיפשי יותר ממסעות. במקום להרוויח כסף, אני מעדיף לבזבז אותו, אם כי גם זה לא משעשע כמו שחושבים בתחילה. לאהוב, להיות נאהב, זה נמאס מהר מאוד, לא?… כן, כן, זה ממש נמאס!”

האשה הצעירה לא ענתה והוא המשיך, מבקש להפתיע אותה בדברי כפירה מזעזעים:

“אני הייתי רוצה שתאהב אותי נזירה. זה עשוי להיות משעשע!… ואת, מעולם לא חלמת לאהוב גבר, שלא תוכלי לחשוב עליו בלי שזה ייחשב לפשע?”

אך היא נותרה קודרת, ובהיווכחו שהיא עדיין שותקת, חשב מקסים שהיא אינה מקשיבה לו. עורפה נשען על שפת הכרכרה המרופדת ודומה היה שהיא ישנה בעיניים פקוחות. היא היתה שקועה בהרהורים, ללא ניע, נתונה לחלומות ששיקעו אותה בדכדוך הזה, ולפרקים הרעידו שפתיה ברטט עצבני קל. אפלולית הדמדומים הציפה אותה ברכות. כל העצבות הלא ברורה, החושניות העלומה, התקוות הנסתרות שהיו גלומות באפלוליות זו חדרו לתוכה, שטפו אותה במעין אווירה של רפיון וחולניות. בעוד מבטה קבוע בגבו המעוגל של השרת הישוב על כסאו, הגתה בוודאי בשמחות ליל אמש, בחגיגות האלה שנראו לה סרות טעם, שלא רצתה בהן עוד. היא ראתה את חייה בעבר, את סיפוקן המיידי של תאוותיה, את המיאוס מן המותרות, את החדגוניות המוחצת של אותם גילויי החיבה, של אותן הבגידות. אזי ניעורה בה מעין תקווה, מלווה בהצטמררות של תשוקה, המחשבה על אותו ‘משהו אחר’ שמוחה המאומץ לא השכיל למצוא. כאן תעה חלומה בהקיץ. היא השתדלה בכל כוחה, אבל בכל פעם חמקה המלה המבוקשת אל תוך הלילה היורד, אבדה בגלגול המתמשך של המרכבות. ערסולה הגמיש של הכרכרה היה גם הוא היסוס שמנע ממנה לשוות דמות לרצונה. ופיתוי עצום עלה מתוך הערפל הזה, מבין השיחים שהאפלולית הרדימה בשולי השדרה, מן הרעש הזה של הגלגלים, מן התנודה הרכה הזו, שמילאה אותה בקהות חושים מענגת. אלפי נשיפות זעירות נשפו בבשרה: הרהורים בלתי גמורים, חמדות גוף עלומות-שם, שאיפות לא מוגדרות, כל מה שנהדר ומפלצתי ושהשיבה דרך היער, בשעה שהשמים מחווירים, יכולה לעורר בלבה היגע של אשה. שתי ידיה היו חבויות בפרוות הדוב, חם מאוד היה לה מתחת למעילה הקצר מצמר לבן, שדשיו עשויים קטיפה סגולה. כאשר מתחה את רגלה לפנים, כדי לחוש נינוחה יותר, רִפרפה בקרסולה על פני רגלו של מקסים, שכלל לא שם לבו לנגיעה קלה זו. טלטלה קרעה אותה מן התרדמה למחצה שהיתה נתונה בה. היא הרימה את ראשה ונעצה בעיניה האפורות מבט מוזר בגבר הצעיר השרוע בהידור רב.

ברגע זה בדיוק יצאה הכרכרה מן היער. שדרת הקיסרית[2] השתרעה הישר לפנים באור הדמדומים, לאורך גדרות העץ הצבועות שלה, כמו שני קווים ירוקים שנפגשו כמעט בקו האופק. בשביל הצדדי המוקצה לפרשים יצר סוס לבן, שנראה למרחוק, כתם בהיר שניקב את האפלולית האפורה.

לאורך השביל, מצדו השני, נראו פה ושם אנשים שהתאחרו בטיולם, קבוצות של נקודות שחורות שהתנהלו לאטן לעבר פריס. ולמעלה למעלה, בקצה השובל ההומה והרוגש של המרכבות, הלבין שער הניצחון, הניצב באלכסון, על כנף שמים רחבה שצבעה כצבע הפיח.

עתה, כשנסעה הכרכרה בקצב מזורז יותר, התבונן מקסים, שהצביון האנגלי של הנוף הקסימו, בבתי-המידות משני צדי השדרה שסגנונם גחמני, ומדשאותיהם גלשו עד לשבילים הצדדיים. רנה, השקועה בהרהוריה, נהנתה לראות בקצה האופק את מנורות הגז הנדלקות בזו אחר זו בכיכר האֶטוּאַל, וככל שאורות עליזים אלה הכתימו את היום הגווע בלהבות קטנות וצהובות, כן נדמה לה שהיא שומעת קריאות חשאיות, נדמה לה שפריס הנוצצת של לילות החורף מוארת לכבודה, מכינה בשבילה את אותו תענוג בלתי ידוע שאליו שאף יצר הסיפוק שלה. הכרכרה פנתה לשדרות המלכה הוֹרטַנְס[3] ונעצרה בקצה רחוב מוֹנסוֹ, במרחק כמה צעדים מבּולבַר מַלֶזֶרְבּ, לפני בית-מידות גדול העומד בין חצר לגינה. על שתי שבכות השער גדושות העיטורים המוזהבים, שנפתחו אל תוך החצר, היה תלוי זוג פנסים דמויי כדים, מוזהבים גם הם, ובהם בערו להבות גז גדולות. בין שתי השבכות התגורר השוער בבית מהודר, דומה במידת-מה למקדש יווני קטן.

כאשר עמדה הכרכרה להיכנס לחצר, קפץ מקסים בזריזות אל הקרקע.

“אתה יודע,” אמרה לו רנה כשהיא מעכבת בעדו בידה, “אנחנו מתיישבים לשולחן בשבע וחצי. יש לך יותר משעה להתלבש. אל תניח לנו לחכות.”

והוסיפה בחיוך:

“משפחת מארֶיי מוזמנת… אביך רוצה שתנהג בנימוס רב עם לואיז.”

מקסים משך בכתפיו.

“איזו טרחה!” מלמל בקול נרגן. “אני מוכן להתחתן, אבל לחזר אחריה, זה מטופש מדי… אולי תהיי נחמדה, רנה, ותפטרי אותי הערב מעונשה של לואיז.”

הוא עטה על פניו ארשת ליצנית, מחקה את העוויית פניו ואת מבטאו של לאסוש,[4] כמו בכל פעם שהתכוון להשמיע אחת מהלצותיו הרגילות.

“את מוכנה, אמי חורגתי היקרה?”

רנה טלטלה את ידו כמו היה ידיד, ובדיבור מהיר, רווי עזות-מצח עצבנית ולעגנית, אמרה:

“היי! לולא נישאתי לאביך, נראה לי שהיית מחזר אחרי.”

דומה שהרעיון שִעשע מאוד את הצעיר, כיוון שהוסיף לצחוק גם לאחר שעקף כבר את פינת בולבר מלזרב.

הכרכרה נכנסה לחצר ונעצרה לפני מדרגות הכניסה.

מדרגות רחבות ונמוכות, מקוּרות בגגון זכוכית גדול, מעוטר באִמרת גדילים ועטרות זהב. שתי קומותיו של הבית התנשאו מעל לחדרי השירות, ובגובה פני הקרקע כמעט נראו אשנביהם המרובעים המכוסים זגוגיות חלביות. במרומי גרם המדרגות בלטה מן החזית דלת הכניסה לחדר המבוא, ומשני עבריה ניצבו שני עמודים דקים צמודים אל הקיר: כל אלה יצרו מעין אגף קדמי, שבכל קומה וקומה היה מפולש בתוכו חלון מעוגל; הוא התמשך מעלה עד לגג, שם לבש צורת משולש. משני צִדיו של הבית, בכל קומה, נראו חמישה חלונות, סדורים בקו ישר ואחיד בחזית ונתונים במסגרות פשוטות של אבן. הגג המשופע היה מסותת כולו, ופאותיו הגדולות ישרות כמעט.

מצד הגן, לעומת זאת, היתה חזיתו של הבית מפוארת לעין ערוך. גרם מדרגות מלכותי הוביל אל מרפסת צרה, שחלשה על כל אורכה של קומת הקרקע; המעקה של מרפסת זו, מפורזל בסגנון הגדרות של פארק מונסו, היה עמוס בזהב עוד יותר מן הגגון והפנסים שבחצר. מעבר לו התנשא הבית, ובשתי פינותיו ניצבו שני ביתנים, שני מבנים דמויי צריח, שקועים למחצה בגוף הבניין, שאִפשרו את יצירתם של חדרים עגולים. במרכז הבית ניצב צריח נוסף, שקוע יותר מקודמיו ומעובה קלות. בחלונותיהם הגבוהים והצרים של הביתנים, ובאלה המרווחים יותר והמרובעים כמעט של משטחיה הישרים של החזית, היו קבועים, בקומת הקרקע, מעקות אבן, ובקומות העליונות מעקות מברזל מפורזל ומוזהב. הכול אמר הפגנה ראוותנית, שפעת עושר מוחצת. הבית נבלע מתחת לפסלים. סביב החלונות, לאורך הכרכובים, עברו ליפופי ענפים ופרחים; כמה גזוזטרות דמו לטנא גדוש ירק, נישא בידיהן של נשים גדולות ועירומות, שירכיהן מפותלות ופטמות שדיהן זקורות; פה ושם התנוססו סמלי-ייחוס מהודרים, אשכולות ענבים, ורדים, כל סוגי הפריחה האפשריים באבן ובשיש. ככל שהעפיל המבט, כן גברה פריחתו של הבית. על הגג חלש מעקה, ועליו, במרווחים קצובים, עמדו כדים שלהבות של אבן בערו בהם. ושם, בין החלונות העגולים של חדרי עליית הגג שנפתחו אל סבך לא ייאמן של פירות ועלים, נפרשה ברוב הוד גולת הכותרת של תפאורה מדהימה זו, חזיתות הביתנים, שבמרכזן נראו שוב הנשים הגדולות והעירומות, משחקות בתפוחים, עומדות בתנוחות שונות, בינות לאגודות גומא. מעל הגג, העמוס בעיטורים אלה, היו עוד מרזבים משוננים, שני כליאי-ברק וארבע ארובות ענקיות ושוות מידה, מגולפות ככל היתר, שנראו כמו פסגתו של מטח זיקוקין אדריכלי זה.

מימין השתרעה חממה רחבת ידיים, צמודה לקיר הבית גופו, שקישרה את קומת הקרקע באמצעות דלת-חלון אל אחד מחדרי האירוח. הגינה, מוקפת בשבכה נמוכה, חבויה כולה מאחורי גדר חיה שחצצה בינה ובין פארק מונסו, השתפלה בשיפוע חד למדי. הגינה היתה קטנה מדי יחסית לממדי הבית, כה צרה עד שחלקת דשא וכמה קבוצות עצים ירוקים גדשו אותה. היא היתה מעין תלולית גרידא, מעין כן של ירק שעליו התנוסס הבית בגאווה ובמחלצות פאר. במבט מן הפארק, מעל לפיסת דשא חלקה זו, מעל לשיחים הללו שעלוותם המבריקה התנוצצה, נראה מבנה גדל מידות זה, שהיה חדש עדיין ולבנבן כולו, חיוור כסיד, רב-חשיבות עשירה ואווילית כאשה שהתעשרה לפתע, על כובעה הכבד העשוי רעפי צִפחה, מעקותיה המוזהבים ושפעת פסליה. הבית היה דגם מוקטן של הלוּבְר החדש, אחד הדגמים האופייניים יותר לסגנון הבנייה של תקופת נפוליאון השלישי, בנם הלא חוקי ועתיר הנכסים של סגנונות רבים. בערבי הקיץ, כאשר השמש האלכסונית הציתה את זהב המעקות על רקע החזית הלבנה, נעצרו המטיילים בפארק והביטו בווילונות המשי האדום המשתלשלים מן החלונות של קומת הקרקע; ומבעד לזגוגיות, שהיו כה רחבות וכה צלולות עד כי נדמו לזגוגיות בחנויות הגדולות והמודרניות, שנועדו להציג לראווה כלפי חוץ את מראה הפנים המפואר, הבחינו משפחות אלה מן הבורגנות הזעירה בפינות רהיטים, בפיסות בדים, בקטעי תקרות, שעושרם סימא את העין, ושלמראם עמדו ממוסמרים על מקומם, כך באמצע השבילים, ברוב הערצה וקנאה.

אולם בשעה זו ירד צל מן העצים, חזית הבית נמה את שנתה. מן העבר השני, בתוך החצר, סייע השרת לרנה, אחר כבוד, לרדת מן הכרכרה. דלתותיהן הרחבות, העשויות אלון ממורט, של האורוות המצופות פסי לבֵנים אדומות נפתחו מימין, בקצה סככת זכוכית. משמאל, כמו לשם האיזון, ניצבה, בצמוד לקיר הבית השכן, גומחה מעוטרת ביותר ובה זרמה ללא הרף יריעת מים מתוך צדף, שהחזיקו בידיהם המושטות שני קופידונים. האשה הצעירה נעצרה לרגע קט לרגלי גרם המדרגות וטפחה קלות על חצאיתה שמיאנה להתיישר. החצר, שקולות הסוסים הציפוה לרגע, שבה לבדידותה, לדממתה האצילית, שרק המיית שירו הנצחי של זרם המים הפרה אותה. ובגוש השחור של הבית, שנברשותיו עמדו להידלק בתוך רגע לקראת ארוחת הערב החגיגית הראשונה של הסתיו, להטו רק החלונות הנמוכים, כגחלים לוחשות המשלחות לעבר מרצפות החצר הקטנות, הסדורות כלוח משבצות, הבלחים נמרצים של דלקה.

כאשר הדפה רנה את דלת המבוא, ראתה מולה את חדרנו של בעלה יורד לחדרי השירות, ובידו קומקום כסף. הוא היה גבר מרהיב, לבוש שחורים כולו, גבה-קומה, חסון, פניו לבנות, פאות לחייו עשויות למשעי כאלו של דיפלומט אנגלי, סבר פניו חמור ואומר כבוד כפניו של שופט.

“בטיסט,” שאלה האשה הצעירה, “האדון חזר?”

“כן, מאדאם, הוא מתלבש,” ענה המשרת והרכין את ראשו בתנועה שהיה בה כדי לעורר קנאה בלבו של נסיך המברך את ההמון.

רנה עלתה לאטה במדרגות והסירה את כפפותיה.

חדר המבוא היה בנוי לתפארה. כל הנכנס אליו חש תחושה קלה של מחנק. השטיחים העבים שכיסו את הרצפה וטיפסו במעלה המדרגות, היריעות הרחבות מקטיפה אדומה שציפו את הקירות ואת הדלתות, מילאו את האוויר בדממה מכבידה, בקטורת חמימה של בית-תפילה. הווילונות השתלשלו מגבוה, והתקרה, מוגבהת עד מאוד, היתה מעוטרת בתבליטי ורדים, קבועים על סורג של מוטות זהב. גרם המדרגות, שמעקהו הכפול עשוי שיש לבן ומפרקת המסעד שלו מצופה קטיפה אדומה, התפצל לשתי שלוחות מעוקלות קמעה, וביניהן ניצבה, בירכתיים, דלת הטרקלין הגדול. במישורת הראשונה של המדרגות כיסתה מראה גדולה את פני הקיר כולו. למטה, למרגלות השלוחות של המדרגות, על כני שיש, ניצבו שתי נשים מברונזה מוזהבת, מעורטלות עד מותניהן, נושאות פמוטים גדולים בעלי חמישה קנים, שאת אורם הבהיר והחד ריככו אהילי זכוכית שעינם כעין החלב. ומשני העברים היו סדורים בשורה עציצים יפהפיים מחרסינה איטלקית, שצמחים נדירים פרחו בהם.

רנה עלתה, ועם כל מדרגה הלכה וגדלה דמותה במראה. היא תהתה, ובלבה הספק המקנן בלבן של השחקניות הנערצות מכול, אם אמנם היא מצודדת כפי שנהגו לומר לה.

אחר-כך, כאשר נכנסה לחדריה שבקומה הראשונה, שחלונותיהם השקיפו אל פארק מונסו, צלצלה בפעמון לקרוא לסֶלֶסְט, חדרניתה, שהלבישה אותה לקראת ארוחת הערב. העניין נמשך לא פחות משעה ורבע. כאשר הניחה במקומה את הסיכה האחרונה, וכיוון שהיה חם מאוד בחדר, פתחה חלון, נשענה עליו במרפקיה ושקעה בהרהורים. מאחוריה סבבה סלסט בחדר על בהונותיה, מחזירה למקומם אחד לאחד את חפצי האיפור והלבוש.

למטה בפארק התגולל ים של צללים. גושי העלוות הגבוהות, שעינם כעין הדיו, טולטלו במשבי רוח פתאומיים, בתנודות ארוכות של גאות ושפל, והשמיעו רחש של עלים יבשים, כקולם של גלי הים השוטפים חוף זרוע חלוקי אבן. מפעם לפעם חרצו את מערבולת העלטה הזו שתי עיניה הצהובות של מרכבה, שהגיחו ושבו ונעלמו בין גושי העצים, לאורך השביל הראשי המוביל משדרות המלכה הורטנס לבּוּלבַר מלזרב. נוכח עגמומיות סתווית זו חשה רנה כיצד גואות ועולות שוב כל תחושות העצב בלבה. היא שבה וראתה את עצמה בילדותה, בבית אביה, בבית השקט ההוא על האי סן-לואי, שם מזה מאתיים שנה השפיעו בני משפחת בֶּרוֹ דו שאטֶל מחומרת השופטים הקודרת שלהם. אחר-כך הרהרה במעשה הקסם של נישואיה, באלמן הזה שמכר עצמו כדי להינשא לה, והמיר את שמו, רוּגוֹן, בשם סאקאר, ששתי הברותיו החותכות הצטלצלו באוזניה, בפעמים הראשונות ששמעה אותן, אלימות כשתי מגרפות העורמות זהב. הוא לקח אותה והטילה לתוך חיים משולחי-רסן אלה, שראשה המסכן איבד בו מעט מצלילותו בכל יום שעבר. אזי החלה לחלום, מתוך שמחה ילדותית, על אותם משחקי מחבט שנהגה לשחק עם אחותה הצעירה קריסטין. והיו בקרים שבהם היתה ניעורה מחלום ההנאה שלה, שחזר ונשנה כבר עשר שנים, טרופת דעת, מוכפשת בשל אחת מאותן עסקות מפוקפקות שניהל בעלה, ושבהן השחיר את פניו במו ידיו. היתה זו מעין תחושה-מוקדמת חטופה. קול קינתם של העצים גבר. רנה, נסערת ממחשבות אלה של כלימה ועונש, נכנעה לחושי הבורגנות הוותיקה וההגונה, שהיו רדומים עמוק בקרבה: היא נתנה הבטחתה ללילה השחור לתקן את דרכיה, לא לבזבז עוד כסף רב כל-כך על בגדים, לחפש איזה משחק תמים שיבדר את דעתה, כמו בימי האושר בפנימייה, כאשר התלמידות שרו “שוב לא נצא אל היער” בעודן סובבות אט-אט מתחת לעצי הדולב.

ברגע זה שבה סלסט, שירדה קודם לכן, ולחשה באוזן גבירתה:

“מסיה מבקש ממאדאם לרדת. יש כבר אנשים בטרקלין.”

רנה נרעדה. היא לא חשה באוויר הצונן שהקפיא את כתפיה. כאשר חלפה על פני המראה שבחדרה, נעצרה והביטה בדמותה בתנועה מוכנית. היא חייכה חיוך לא רצוני, וירדה.

ואכן, כמעט כל האורחים כבר הגיעו. למטה היו כבר אחותה קריסטין, נערה בת עשרים, לבושה בפשטות רבה בגד של מוסלין לבן; דודתה אליזבת, אלמנתו של הנוטריון אוֹבֶּרטו, בבגד סאטן שחור, אשה זקנה וקטנה כבת שישים, שחביבותה מלבבת; אחותו של בעלה, סידוֹני רוּגוֹן, אשה כחושה, מתחנחנת, שאי-אפשר לעמוד על גילה, פניה פני שעווה רכה, ושמלתה חסרת הצבע עוד העצימה את חזותם הדהויה; ועוד היתה שם משפחת מאריי. האב, מסיה דה מאריי, שקם לא מכבר מאבלו על מות אשתו, גבר גבה-קומה ונאה, ריקני, מרצין, שדמה דמיון מפתיע לחדרן בטיסט, והבת, לואיז המסכנה, כפי שנהגו לכנותה, ילדה בת שבע-עשרה, חלושה, בעלת גבנון קל, שלבשה בחן חולני שמלת מלמלה לבנה, מנוקדת אדום; ועוד קבוצה גדולה של גברים חמורי סבר, ענודים אותות כבוד למכביר, אומרים רשמיות רבה, פניהם חיוורים ואילמים; והלאה משם קבוצה נוספת, של בחורים צעירים שארשת פניהם מגונה, חזיותיהם פתוחות לרווחה, והם עומדים במעגל סביב חמש או שש נשים לבושות בהידור רב, שעל כולו האפילו שתי הבלתי-נפרדות, המרקיזה הקטנה ד’אספנה בצהוב, והבלונדית מאדאם הפנר בסגול. מסיה דה מוסי, הפרש שרנה לא השיבה לברכת השלום שלו, היה כאן אף הוא, ועל פניו נסוכה אותה ארשת דאוגה של מאהב, שחש כי עומדים לשלחו. ובלב לבם של השובלים הארוכים הפרושים על השטיח עמדו שני קבלנים, שני בנאים שהתעשרו, מיניון ושארייה, שאִתם אמור היה סאקאר לחתום על עסקה למחרת היום, שניהם שירכו בכבדות את מגפיהם המגושמים, ידיהם שלובות להם מאחורי גבם, נפוחים בבגדיהם השחורים.

אריסטיד סאקאר עמד ליד הדלת ונאם באריכות באוזני קבוצה של גברים חמורי סבר, בקולו המאנפף בעל הרהיטות הדרומית, ויחד עם זאת עלה בידו גם לברך לשלום את האורחים הנכנסים. הוא לחץ את ידיהם ואמר להם מלים של אדיבות. קטן קומה, בעל ארשת ערמומית, רכן לפנים כבובת תיאטרון; ובדמותו הדקיקה, הערמומית, הכהה, בלט יותר מכול הכתם האדום של סרט לגיון הכבוד, שאצלו היה רחב עד מאוד.

כאשר נכנסה רנה, עלה מלמול של הערצה. היא אכן היתה אלוהית. על חצאית תחתונה ממלמלת רשת, שהיתה מקושטת מאחור בנחשול של נפנפות, לבשה עליונית מסאטן ירוק בהיר, מעוטרת בשוליה בתחרה אנגלית מפוארת, ועליה אגודות גדולות של סיגליות בקישורים בולטים. נפנפה בודדת עיטרה את קדמת החצאית, וזרים של סיגליות מאוגדים בענפי קיסוס הצמידו אליה קפלי מוסלין אווריריים. המראה המעודן של הראש ושל החולצה היה משובב עין מעל לחצאיות אלה, שרוחבן כרוחבו של בגד מלכות ועושרן גדוש קמעה. במחשוף, שירד עד שיפולי השדיים, בזרועותיה החשופות ובכתפיה העטורות אגודות של סיגליות, נראתה האשה הצעירה כמו יצאה, עירומה כולה, ממחוך מלמלת הרשת והסאטן שלה, כאחת מאותן נימפות שפלג גופן העליון מגיח מתוך עצי האלון המקודשים. חזה הלבן וגופה הגמיש חשו כבר תחושת אושר כה עילאית מן החירות למחצה, עד כי דומה היה שהעין עדיין מצפה לחזות בחולצה ובחצאית הגולשים אט-אט, כבגדה של אשה רוחצת המתענגת על גופה. תסרוקתה הגבוהה, שערה הדק והצהוב משוך לאחור בדמות קסדה, שזור בענף קיסוס ומחוזק בקישור של סיגליות, הבליטה עוד את עירומה בחושפו את עורפה, שפלומה דקה ופרועה, כעין חוטי זהב, הֵצֵלה עליו קלות. על צווארה ענדה ענק יהלומים עם נטיפה, בעל ברק מופלא, ועל מצחה התנוסס נזר עשוי פתילי כסף משובצים יהלומים. היא נותרה עומדת על הסף למשך שניות מספר, זקופה בתלבושתה המרהיבה, כתפיה בוהקות באורות החמים. כיוון שמיהרה לרדת התנשפה מעט, עיניה, שהחשכה של פארק מונסו מילאה אותן צללים, מצמצו נוכח נהרת האור הפתאומית, והדבר שיווה לה מראה מהוסס של קצרי-רואי, שדווקא הוסיף לה לוויית חן.

כאשר הבחינה בה המרקיזה הקטנה נחפזה וקמה, חשה לעברה ונטלה את שתי ידיה. ובעודה בוחנת אותה מכף רגל ועד ראש, מלמלה בקול דקיק:

“כמה שאת יפה יקירתי, כמה שאת יפה…”

בין כה וכה החלה תנועה רבתי, כל האורחים ניגשו לברך את מאדאם סאקאר היפה, כך נהגו אנשי החברה הגבוהה לכנות את רנה. היא רפרפה על ידיהם של כל הגברים כמעט, אחר-כך נשקה לקריסטין ושאלה לשלום אביהן, שמעודו לא ביקר בבית שבפארק מונסו. היא נותרה על עומדה, מחייכת, מנידה ראשה לברכה, זרועותיה מקומרות ברכות, אל מול מעגל הנשים, שבחנו בסקרנות את ענק היהלומים ואת הנזר.

מאדאם הפנר הבלונדית לא עמדה בפיתוי. היא קרבה אליה, הביטה ממושכות בתכשיטים, ובקול שניכרה בו הקנאה, אמרה:

“אלה הם הענק והנזר, נכון?…”

רנה הנידה ראשה לחיוב. כל הנשים הרעיפו עליה דברי שבח; התכשיטים היו מקסימים, אלוהיים. ואחר-כך החלו לדון, בהערצה רוויה בקנאה, במכירה שערכה לור ד’אוריניי, ואשר בה רכש אותם מסיה סאקאר עבור אשתו. הן הלינו על כך שבחורות שכמותה נוטלות לעצמן את הדברים היפים מכול, עוד מעט כבר לא ייוותרו יהלומים בשביל הנשים ההגונות. ומתוך תלונתן עלתה הכמיהה לחוש על עורן החשוף את אחד מאותם תכשיטים שכל פריס ראתה על כתפיה של אחת הפרוצות הנודעות, ושילחשו אולי באוזניהן את כל השערוריות של חדרי-המיטות, שם נעצרו בערגה רבה חלומותיהן של הגבירות הכבודות. הן התמצאו במחירים גבוהים, הן הזכירו סודר נהדר של קשמיר, תחרות מקסימות, הנזר עלה חמישה-עשר אלף פרנק, ענק היהלומים חמישים אלף פרנק. מאדאם ד’אספנה התרגשה מן הסכומים הללו. היא קראה לסאקאר, צועקת לו במלוא גרונה:

“בוא לכאן ונברך אותך! לזה ייקרא בעל טוב!”

אריסטיד סאקאר התקרב, קד קידה, עוטה ארשת של ענווה. אולם העוויית פניו הסגירה שביעות-רצון מופלגת. מזווית עינו הציץ בשני הקבלנים, שני הבנאים שהתעשרו, שהיו נטועים במרחק כמה צעדים משם והקשיבו להד צלצולם של הסכומים, חמישה-עשר אלף וחמישים אלף פרנק, ביראת כבוד גלויה לעין.

בו ברגע נשען מקסים, שזה עתה נכנס, מצודד בבגד הערב השחור וההדוק שלו, על כתף אביו ברוב קִרבה ושוחח עמו בלחש כדבר עם חבר, מצביע על הבנאים במבטו. סאקאר חייך חיוך מצטנע של שחקן הזוכה למחיאות כפיים.

אורחים נוספים הגיעו. בטרקלין היו לפחות שלושים איש. השיחות התחדשו. ברגעי הדממה אפשר היה לשמוע מאחורי הקיר קול שקשוק של צלחות ושל כלי כסף. לבסוף פתח בטיסט את הדלת הדו-כנפית ובקול מלכותי הגה את המשפט הטקסי:

“מאדאם, השולחן ערוך.”

אזי החל המצעד לפסוע לאטו. סאקאר הושיט את זרועו למרקיזה הקטנה; רנה נטלה את זרועו של גבר קשיש, סנטור, הברון גוּרוֹ, שהכול התרפסו לפניו ברוב הכנעה; ואילו מקסים נאלץ להושיט את זרועו ללואיז דה מאריי; אחריהם עברו בסך יתר האורחים, בתהלוכה, ולבסוף שני הקבלנים, ידיהם מיטלטלות.

חדר האוכל היה מרובע ורחב ידיים, קירותיו היו מחופים בלוחות של עץ אגס מושחר ומשוח בלכה, מעוטרים בחוטי זהב דקיקים, שהתנשאו לגובה אדם. דומה שארבעת הלוחות הגדולים הללו עוצבו כך שאפשר יהיה לתלות עליהם ציורים של טבע דומם; אך הם נותרו ריקים, בעל-הבית נרתע ללא ספק מהוצאת כספים על אמנות לשמה. הם רק כוסו בקטיפה שצבעה ירוק עמוק. הריהוט, הווילונות ופרגודים שחופו באותו בד שיוו לחדר צביון מאופק וחמור סבר, בכוונה תחילה למקד את יפעת האור כולו בשולחן.

ואכן בשעה זו, במרכזו של שטיח פרסי גדול וכהה שבלע את רחש הפסיעות, תחת אורה הבוטה של הנברשת, נראה השולחן, המוקף כסאות שחורי מסעד השזורים בחוטי זהב, שמסגרו אותו בקו כהה, כמזבח, כחדר אשכבה, ועליו, על רקע לובנה הבוהק של המפה, בערו בלהבות בהירות כלי הבדולח וכלי הכסף. מעבר למסעדים המגולפים, בתוך צל מרחף, אפשר היה להבחין בדוחק בלוחות העץ שעל הקירות, במזנון הגדול והנמוך ובקצות הקטיפה המשתרכים מטה. בעל כורחם שבו המבטים אל השולחן והתמלאו בבוהק העולה ממנו. אגרטל מרהיב עשוי כסף קהוי, שפיתוחיו התנוצצו באור, עמד במרכז השולחן. הוצגה בו חבורה של פּאנים החוטפים נימפות, ומעל לחבורה זו נפרש, מתוך חרוט גדול, זר ענק של פרחי בר הגולשים מטה באשכולות. בשני קצות השולחן ניצבו כדים וגם בהם זרי פרחים. שני פמוטים, תואמים לחבורה שבמרכז, שכל אחד מהם עשוי בדמות סַטיר במרוצו, הנושא על אחת מזרועותיו אשה מעולפה ובידו השנייה לפיד בעל עשרה קנים, הוסיפו מברק נרותיהם לנהרתה של הנברשת המרכזית. ובין הכלים המרכזיים הללו היו סדורות בתואם כירות השולחן, גדולות וקטנות, עמוסות במנה הראשונה, ומשני צדיהן צדפות ובהן מתאבנים; ביניהן חצצו סלי חרסינה, אגרטלי בדולח, צלחות שטוחות, קערות לפתן רב-קומתיות ובהן חלק מן המנה האחרונה, שכבר הוגשה לשולחן. לאורך שורת הצלחות, צבא הכוסות, כדי המים והיין, המלחיות הקטנות, היו כל כלי הבדולח של מערכת הכלים קלים כְּבַד מוסלין, ללא כל חריטה, וכה שקופים עד כי לא הטילו כל צל. ואילו הכלי המרכזי והכלים הגדולים נדמו למזרקות אש; הבלחי אור ריצדו על הדפנות הממורקות של כירות השולחן; המזלגות, הכפות, הסכינים בעלי ידית הצדף, היו כמוטות של להבות; קשתות בענן הציתו את הכוסות; ובלב לבו של מטר הניצוצות הזה, בגוש הדולק הזה, הכתימו כדי היין באדום את המפה היוקדת בלובנה.

עם כניסתם ניכרה על פני האורחים, שחייכו לעבר הנשים השעונות על זרועם, ארשת של התרוממות רוח מוצנעת. הפרחים נסכו רעננות באוויר החמים, ניחוחות קלים ריחפו באוויר, מהולים בבושם הוורדים, אך ריחם החריף של סרטני-הנחלים וניחוחם החמצמץ של הלימונים האפילו על הכול.

אזי, לאחר שהכול מצאו את שמותיהם הכתובים על גב התפריט, נשמע שאון כסאות ואוושה רמה של חצאיות משי. הכתפיים החשופות הזרוּעות יהלומים, ולצדן החליפות השחורות, שהדגישו את חיוורונן, הוסיפו מלובנן החלבי לזוהרו של השולחן. הארוחה החלה, בעיצומם של חיוכים דקים שהוחלפו בין שכנים לשולחן, בדממה למחצה, שרק צלצולן העמום של הכפות הפר אותה. בטיסט מילא את תפקיד המלצר הראשי בארשת חמורה של דיפלומט. נוסף על שני השרתים סרו למרותו ארבעה עוזרים, שאותם גייס לארוחות חגיגיות בלבד. עם כל מנה שנשא וניגש לפרוס בירכתי החדר, על שולחן שירות, הקיפו שלושה מן המשרתים לאטם את השולחן ובידם צלחת, והגישו את המנות כשהם נוקבים בשמן בקול נמוך. האחרים מזגו את היינות, דאגו להוסיף לחם ולמלא את כדי המים. מנות הביניים והמנות הראשונות הלכו וסבבו כך לאטן, בלי שצחוקן המסולסל של הנשים יתחדד עוד.

מספרם של האורחים היה רב מכדי שהכול יוכלו על נקלה לקחת חלק בשיחה משותפת. ואולם, כאשר הוגשה המנה השנייה, כאשר נתחי הצלי והתוספות תפסו את מקומן של מנות הביניים והמנות הראשונות, וכאשר יינות בורגונדי, הפּוֹמַר והשַמבּרטן המובחרים, הוגשו לאחר הליאוביל והשאטו-לאפיט, גברו הקולות, ופרצי צחוק הצלילו את כלי הבדולח הדקים. רנה ישבה במרכז השולחן, לימינה ישב הברון גוּרוֹ, לשמאלה מסיה טוּטן-לארוֹש, יצרן נרות לשעבר ועתה חבר מועצת העירייה, מנהל בנק האשראי לכורמים, חבר מועצת הפיקוח על בנק ‘החברה הכללית של נמלי מרוקו’, איש צנום ונכבד, שסאקאר, שישב מולו, בין מאדאם ד’אספנה ומאדאם הפנר, פנה אליו בקול חנף וקרא לו פעם “עמיתי היקר” ופעם “מנהלנו הדגול”. לידם ישבו הפוליטיקאים: מסיה הוּפֶּל דה לה נוּ, ראש מחוז, ששמונה חודשים בשנה שהה בפריס; שלושה חברי בית-הנבחרים, שביניהם בלטו פניו הרחבות, הטיפוסיות לחבל אלזאס, של מסיה הפנר; ואז מסיה דה סאפרֶה, בחור שובה לב, מזכירו של שר; מסיה מישלן, מנהל לשכת התברואה; ופקידים בכירים נוספים. מסיה דה מאריי, מועמד נצחי לבית-הנבחרים, ישב נטוע בכסאו אל מול ראש המחוז, ושלח אליו מבטים רכים. ואילו מסיה ד’אספנה, הוא מעולם לא נלווה לאשתו באירועים חברתיים. נשות המשפחה ישבו ליד החשובים מבין האישים הללו. סאקאר הושיב עם זאת את אחותו סידוני הרחק משם, בין שני הקבלנים, אדון שארייה לימינה, אדון מיניון לשמאלה, כמו הועיד לה תפקיד אחראי, שהיה עליה לנצח בו. מאדאם מישלן, אשתו של מנהל הלשכה, שחרחורת נאה, עגלגלה, ישבה ליד מסיה דה סאפרה, ושוחחה עמו בלחש שיחה ערה. ובשני קצות השולחן ישבו הצעירים, מנהלי חשבונות במועצת המדינה, בנים לאבות רבי השפעה, פרחי מיליונרים קטנים, מסיה דה מוסי ששלח אל רנה מבטים נואשים, מקסים, שלימינו ישבה לואיז דה מאריי, ודומה היה ששכנתו כובשת את לבו. אט-אט גבר קול צחוקם. או אז החלו להישמע פרצי העליצות הראשונים.

בין כה וכה שאל מסיה הופל דה לה נו ברוב נימוס:

“האם יהיה לנו העונג לפגוש את הוד מעלתו הערב?”

“חוששני שלא,” ענה סאקאר בארשת של חשיבות, שחיפתה על מורת רוח כמוסה. “אחי עסוק כל-כך!… הוא שלח אלינו את המזכיר שלו, מסיה דה סאפרה, להביע את התנצלותו.”

המזכיר הצעיר, שמאדאם מישלן השתלטה עליו כליל, הרים את ראשו לשמע שמו, וקרא בקול, על כל מקרה, שכן סבור היה שפנו אליו בדברים:

“כן, כן, ישיבת שרים אמורה להתקיים בשעה תשע, אצל שר האוצר.”

בו בזמן הוסיף בארשת של רצינות מסיה טוטן-לארוש, שדבריו נקטעו, כמו נשא דברים בדומייה הקשובה של מועצת העירייה:

“התוצאות נהדרות. המִלווה של העיר ייזכר כאחת הפעולות הפיננסיות המוצלחות ביותר של ימינו, רבותיי…”

אבל אז שוב האפילו על קולו פרצי צחוק שבקעו לפתע מאחד מקצות השולחן. במוקד משב העליצות הזה נשמע קולו של מקסים, שסיים לספר מעשייה: “חכו רגע, לא סיימתי, האמזונה המסכנה נאספה על-ידי עובד תחזוקת הכבישים, אומרים שהיא העניקה לו חינוך מעולה כדי להתחתן אתו אחר-כך. היא אינה רוצה שאיש, מחוץ לבעלה, יוכל להחניף לעצמו שראה איזה כתם שחור מעל לברך שלה.” קולות הצחוק גברו עוד יותר. צחוקה של לואיז היה רם בבירור מצחוקם של הגברים. ולאטו, בלב הצחוקים הללו, כמו היה חירש, עבר אחד המשרתים מאורח לאורח, בפנים חמורות וחיוורות, והציע לאורחים, בקול מלחשים, רצועות בשר ברווז-בר.

אריסטיד סאקאר התרעם על תשומת-הלב המועטה שמסיה טוטן-לארוש זכה לה. הוא חזר על דבריו להוכיח שהקשיב לו:

“המִלווה של העיר…”

אך לא איש כמסיה טוטן-לארוש יאבד את חוט מחשבתו:

“רבותיי,” המשיך ואמר כאשר שככו קולות הצחוק, “יום אתמול היה עבורנו נחמה גדולה, שכן המִנהלה שלנו משמשת מטרה למתקפות רבות ומחפירות. מאשימים את המועצה שהיא מובילה את העיר לפשיטת רגל, ועיניכם הרואות, ברגע שהעירייה מנפיקה מלווה, הכול נותנים לנו כספים, גם אלה שמרימים קול צעקה.”

“חוללת נסים ונפלאות,” אמר סאקאר. “פריס נעשתה בירת העולם.”

“כן, זה באמת פלא פלאים,” קטע את דבריו מסיה הופל דה לה נו, “שוו בנפשכם שאני, פריסאי ותיק שכמותי, איני מכיר עוד את פריס שלי. אתמול איבדתי את דרכי בלכתי מבית העירייה אל ארמון לוקסמבורג. זה פלא פלאים, פלא פלאים ממש!”

השתררה דממה. כל הגברים חמורי הסבר הקשיבו עתה.

“שינוי פניה של פריס,” הוסיף ואמר מסיה טוטן-לארוש, “יהיה גולת הכותרת של הקיסרות. העם כפוי טובה. היה עליו לנשק את רגליו של הקיסר, רק הבוקר אמרתי זאת במועצה, כאשר דיברנו על הצלחתו הגדולה של המִלווה: ‘רבותיי, נניח לצווחני האופוזיציה לדבר. להפוך את פריס על פיה משמעו לדשן אותה.'”

סאקאר חייך, ועצם את עיניו כמבקש להתענג ביתר שאת על האמירה השנונה. הוא נרכן מאחורי גבה של מאדאם ד’אספנה, ואמר למסיה הופל דה לה נו, בקול רם מדי, כך שהכול ישמעו:

“הוא ניחן בשום-שכל ראוי להערצה.”

והנה, משעה שהחלו דנים בעבודות הבנייה בפריס, מתח אדון שארייה את צווארו כמבקש להשתלב בשיחה. שותפו, מיניון, לא נתן דעתו אלא למאדאם סידוני, והיא לא הרפתה ממנו. מאז תחילת הארוחה השגיח סאקאר מזווית עינו על שני הקבלנים.

“המנהלה,” אמר, “נתקלה בהתמסרות רבה מאוד! הכול ביקשו לתרום למלאכה הגדולה. ללא החברות העשירות שסייעו בידה, לא היתה העירייה מוציאה את תוכניתה אל הפועל יפה ומהר כל-כך.”

הוא הפנה את ראשו, ובמעין תוקפנות חנפנית אמר:

“האדונים מיניון ושארייה יודעים על כך דבר-מה, הם, שהשקיעו מעמלם, יזכו בחלקם בתהילה.”

הבנאים שהתעשרו התמוגגו לשמע משפט זה, שפגע הישר בחזם. מיניון, שמאדאם סידוני אמרה לו בהתחנחנות: “או! מסיה, אתה מחמיא לי. לא, הצבע הוורוד יהיה צעיר מדי בשבילי…,” נפנה ממנה באמצע המשפט וענה לסאקאר:

“אתה משפיע עלינו רוב טובה. אנחנו רק עשינו את חלקנו.”

אולם שארייה היה מנומס פחות. הוא סיים לשתות את כוס יין הפומַר שלו והצליח להפיק מפיו משפט:

“העבודות בפריס,” אמר, “פִּרנסו את הפועלים.”

“לא רק זאת,” אמר מסיה טוטן-לארוש, “הן העניקו תנופה נהדרת לעסקי הכספים והתעשייה.”

“ואל לכם לשכוח את ההיבט האמנותי. הדרכים החדשות שנסללו הן מלכותיות,” הוסיף ואמר מסיה הופל דה לה נו, שהתיימר להיות בעל טעם טוב.

“כן, כן, זוהי עבודה נאה,” מלמל מסיה דה מאריי, רק כדי לומר דבר-מה.

“ובאשר להוצאות,” הכריז ברצינות רבה חבר בית-הנבחרים הפנר, שפתח את פיו רק בהזדמנויות חגיגיות, “ילדינו ישלמו אותן, ואין דבר צודק מזה.”

וכיוון שבאומרו דברים אלה הביט במסיה דה סאפרה, שדומה כי מאדאם מישלן היפה מזעיפה פניה אליו מזה רגע קט, ביקש המזכיר הצעיר להוכיח כי הוא מתמצא במה שנאמר וחזר על המלים:

“אין דבר צודק מזה, זה נכון.”

הכול אמרו את דברם בקבוצת הגברים חמורי הסבר שישבו במרכז השולחן. מסיה מישלן, מנהל הלשכה, חייך ונענע ראשו כמטוטלת. זו היתה, בדרך-כלל, דרכו להשתתף בשיחה. היו לו חיוכים שנועדו לברך בשלום, לענות, לאשר, להודות, להיפרד לשלום, אוסף נאה של חיוכים שפטר אותו כמעט תמיד מלהזדקק לדיבור, ודומה היה שהוא גורס כי הדבר מנומס יותר ויעיל יותר לקידומו.

אדם נוסף נותר אילם גם הוא, הברון גורו, שלעס לאטו כשור כבד עפעפיים. עד עתה נראה היה כי הוא שקוע במראה הצלחת המונחת לפניו. רנה, שהרעיפה עליו רוב תשומת-לב, זכתה ממנו רק לגרגורים קלים שהעידו על שביעות רצון. הכול הופתעו אפוא כאשר הרים את ראשו ואמר, כשהוא מוחה את שפתיו המשומנות:

“אני, שיש לי נכסים, כאשר אני משפץ ומרהט דירה, אני מעלה לדייר שלי את שכר-הדירה.”

המשפט של מסיה הפנר, “ילדינו ישלמו,” הצליח להעיר את הסנטור. הכול מחאו כפיים באיפוק, ומסיה סאפרה קרא בקול:

“כמה מקסים, כמה מקסים, מחר אשלח התבטאות זו לעיתונים.”

“אתם צודקים בהחלט, רבותיי, אנחנו חיים בתקופה טובה,” אמר אדון מיניון כמבקש לסכם, בעיצומם של החיוכים ושל מבטי ההערצה שעוררו דבריו של הברון. “אני מכיר רבים שהגדילו כהוגן את הונם. אתם מבינים, כאשר מרוויחים כסף, הכול יפה.”

מלים אחרונות אלה הקפיאו את הגברים חמורי הסבר. השיחה נקטעה באחת, ודומה היה שהאנשים נמנעים מלפגוש האחד את מבטו של שכנו. משפטו של הבנאי הכה באוזניהם של אדונים אלה, מגושם כשירות דוב. מישלן, שהתבונן באותו רגע בסאקאר בארשת של נועם, מחה את חיוכו, חרד עד מאוד פן יחשבו לרגע שייחס את דבריו של הקבלן לבעל-הבית. הלה שלח מבט חטוף לעבר מאדאם סידוני, ששבה והשתלטה על מיניון ואמרה לו:

“ובכן, אתה אוהב ורוד, אדוני?…” אחר-כך החמיא סאקאר ארוכות למאדאם ד’אספנה. פניו השחומות, הערמומיות, נגעו כמעט בכתפיה הצחות של האשה הצעירה, שהשתפכה בצחקוקים.

הגיעה שעת הקינוח. המשרתים סבבו בצעד נמרץ יותר סביב השולחן. לרגע היתה הפסקה, כאשר סיימה המפה לטעון עצמה בפירות ובממתקים. באחד מקצות השולחן, קרוב למקסים, הצטללו הצחוקים. צליל קולה המתרונן של לואיז נשמע אומר: “בי נשבעתי, לסילביה היתה שמלת סאטן כחולה כשהופיעה בתפקיד ‘הטיפשונת הקטנה’,” וקול ילדותי אחר הוסיף ואמר: “כן, אבל השמלה היתה מקושטת בתחרה לבנה.” האוויר התחמם והלך. הפנים, ורדרדים יותר, כמו התרככו מתוך תחושה של התעלות-נפש פנימית. שני משרתים הקיפו את השולחן ומזגו יין אליקַנטה וטוֹקאי.[5]

כבר מתחילת הארוחה נראתה רנה פזורת נפש. את חובותיה כבעלת-הבית מילאה בחיוך מוכני. עם כל פרץ של עליצות שעלה מקצה השולחן, שם ישבו מקסים ולואיז זה לצד זו והתבדחו כחברים טובים, העיפה לעברם מבט קורן. היא השתעממה. הגברים כבדי הסבר הוגיעו אותה עד מוות. מאדאם ד’אספנה ומאדאם הפנר שלחו לעברה מבטים נואשים.

“ומה עם הבחירות הבאות, מה מסתמן?” שאל לפתע סאקאר את מסיה הופל דה לה נו.

“רק טוב,” ענה הלה בחיוך, “אלא שעדיין לא מינו לי מועמדים למחלקה שלי. השר מהסס, כפי הנראה.”

מסיה דה מאריי, שהודה במבט חטוף לסאקאר על שפתח בנושא זה, נראה כיושב על גחלים רוחשות. הוא הסמיק קלות ושלח תודות נבוכות לכל עבר, כאשר פנה אליו ראש המחוז ואמר:

“סיפרו לי רבות על אודותיך באזור שלי, אדוני, נכסיך הרבים מקנים לך שם ידידים לרוב, וידוע עד כמה אתה נאמן לקיסר, יש לך כל הסיכויים.”

“אבא, נכון שסילביה הקטנה מכרה סיגריות במרסיי ב-1849?” קרא באותו רגע מקסים מקצה השולחן.

וכיוון שאריסטיד סאקאר השים עצמו כלא שומע, הוסיף הצעיר ואמר, בקול נמוך יותר:

“אבי הכיר אותה אישית.”

נשמעו כמה צחוקים חנוקים. ובעוד מסיה דה מאריי ממשיך במחוות התודה שלו, הוסיף מסיה הפנר לדבר בקול פסקני:

“הנאמנות לקיסר היא המעלה שאין בלתה, היא אהבת המולדת היחידה, בימים אלה של דמוקרטיה תועלתנית. כל מי שאוהב את הקיסר אוהב את צרפת. אנו נשמח מכל לב אם אדוני יהיה לעמיתנו.”

“אדוני ינצח,” אמר בתורו מסיה טוטן-לארוש. “עתירי הנכסים חייבים להתקבץ סביב כס הקיסר.”

כוחה של רנה לא עמד לה עוד. מולה החניקה המרקיזה פיהוק. וכיוון שסאקאר עמד לשוב ולשאת דברים, אמרה לו אשתו בחיוך מלבב:

“אנא ממך ידידי, חוס עלינו מעט, הנח לה עתה, לפוליטיקה המאוסה שלך.”

מסיה הופל דה לה נו, אדיב כיאה לראש מחוז, הזדעק ואמר שהצדק עם הגבירות, ופתח בסיפור מעשה נאפופים שהתרחש בבירת המחוז שלו. המרקיזה, מאדאם הפנר והנשים האחרות הרבו לצחוק למשמע פרטים מסוימים. ראש המחוז היטיב לתבל את סיפוריו בחצאי מלים, ברמזים, בגוני קול, שהעניקו מובן שובב ביותר לתמימים שבביטויים. אחר-כך סחו ביום השלישי הראשון לעונה אצל הדוכסית, בהצגה היתולית שהועלתה בליל אמש, במותו של משורר ובמירוצי הסתיו האחרונים. מסיה טוטן-לארוש, שהיה חביב לרגעים, השווה את הנשים לוורדים, ומסיה דה מאריי, שהיה עדיין שרוי במבוכה שאליה הוטל בשל התקוות שתלה בבחירות, מצא מלים רבות משמעות לתיאור הקו החדש של הכובעים. רנה נותרה פזורת נפש.

בין כה וכה סיימו האורחים לאכול. רוח חמימה כמו נשפה על השולחן, עמעמה את נצנוץ הכוסות, פוררה את הלחם, השחירה את קליפות הפרי בצלחות, הפרה את יפי התואַם של כלי האוכל. הפרחים הלכו וקמלו בחרוטי הכסף הגדולים והמגולפים. והאורחים השתהו לרגע אל מול שרידי הקינוח, בוהים, כוחם לא עמד להם לקום ממקומם. זרועם האחת מונחת על השולחן, רכונים למחצה, שלחו מבטים ריקים, באותו רפיון קהה של שכרות מדודה ומהוגנת של אנשי החברה הגבוהה, המתבשמים בלגימות קטנות. הצחוקים שככו, הדיבורים התמעטו. הם שתו ואכלו למכביר והדבר הגביר עוד את חומרת פניה של חבורת הגברים נושאי אותות הכבוד. באוויר הכבד ששרר בחדר חשו הגבירות לחלוחית העולה במצחן ובעורן. הן חיכו לרגע שיעברו לטרקלין, רציניות, חיוורות משהו, כמו הסתחרר עליהן ראשן במקצת. מאדאם ד’אספנה היתה ורדרדה כולה, ואילו כתפיה של מאדאם הפנר עטו לובן של שעווה. מסיה הופל דה לה נו בחן ידית של סכין. מסיה טוטן-לארוש זרק עדיין לעבר מסיה הפנר שברי משפטים, והלה השיב עליהם בנענועי ראש; מסיה דה מאריי שקע בהזיה, ונעץ מבטו במסיה מישלן, שחייך אליו מעדנות. ואילו מאדאם מישלן היפה, שמזה זמן רב חדלה לדבר, בפנים סמוקות מאוד, הניחה לידה להישמט אל מתחת למפה, שם אחזה בה מן הסתם ידו של מסיה סאפרה, שכן היה שעון באורח מוזר על שפת השולחן, גבותיו מכווצות, ועל פניו העוויה של אדם השקוע בפתרון בעיה אלגברית. מאדאם סידוני אף היא נחלה ניצחון: האדונים מיניון ושארייה, שניהם שעונים על מרפקיהם ופניהם מופנים אליה, נראו מוקסמים לשמע צפונותיה. היא הודתה שהיא אוהבת מאוד מוצרי חלב ושהיא פוחדת מרוחות רפאים. ואילו אריסטיד סאקאר עצמו, עיניו עצומות למחצה, שקוע בהתרוממות רוח של בעל-בית המודע לכך ששיכר את אורחיו בהגינות, לא העלה כלל בדעתו לקום מן השולחן. הוא התבונן, ברוך חדור יראת כבוד, בברון גורו כבד המראה, המעכל את ארוחתו ומותח על פני המפה הלבנה את ידו הימנית, יד של זקן חושני, יד קצרה, עבה, זרועה כתמים סגולים ומכוסה בשיער אדמוני.

רנה לגמה מוכנית את טיפות הטוקאי האחרונות שנותרו בקרקעית כוסה. פניה השתלהבו, השערות הקצרות והבהירות שעל מצחה ועורפה היו מרדניות ופרועות כמו הרטיבה אותן רוח לחה, שפתיה ואפה הוצרו מרוב עצבנות, פניה חתומות כפני ילד ששתה יין לא מהול. אם אמנם עלו בראשה, אל מול הצללים של פארק מונסו, מחשבות בורגניות מהוגנות, אזי בשעה זו טבעו המחשבות הללו תחת גירויי המטעמים, היינות, האורות, האווירה המסעירה הזו, הטעונה נשימות ורגשי עליצות חמימים. לא עוד החליפה חיוכים שלווים עם אחותה קריסטין ועם דודתה אליזבת, שתיהן מצטנעות, נחבאות אל הכלים וממעיטות בדיבורים. אל מול מבטה הנוקשה הושפלו עיניו של מסיה דה מוסי האומלל. בפיזור הדעת הגלוי שלה, אף כי נמנעה עתה מלהסב ראשה ונשענה אל מסעד כסאה, בד הסאטן של חולצתה מתפצפץ כנגדו ברכות, היה רעד בלתי נראה חולף בכתפיה עם כל פרץ צחוק שהגיע לאוזניה מקצה השולחן, שם ישבו והתבדחו מקסים ולואיז, עדיין בקול רם כמקודם, על רקע שאון השיחות הגווע.

ומאחוריה, על גבול הצללים, חולש בקומתו הגבוהה על השולחן השרוי באי-סדר ועל האורחים המבוסמים, עמד בטיסט, עורו לבן, סבר פניו חמור, עוטה ארשת בוז של משרת שהשביע את אדוניו. הוא לבדו, באוויר הרווי שיכרון, מתחת לאורותיה הבוטים של הנברשת שהלכו והצהיבו, נותר מכובד למראה. בשרשרת הכסף התלויה לצווארו, בעיניו הצוננות, שמראה כתפיהן של הנשים לא הצית בהן כל אש, דומה היה לסריס המשרת את הפריסאים הדקדנטים ושומר על הדרת כבודו.

לבסוף קמה רנה ממקומה בתנועה עצבנית, והכול החרו החזיקו אחריה. הם עברו לטרקלין, שם הוגש הקפה.

הטרקלין הגדול של הבית היה חדר רחב ידיים ומאורך, מעין אכסדרה, שנמתחה מביתן אחד למשנהו ותפסה את כל חזית הבית הפונה אל הגן. חלון-דלת גדול נשקף אל מדרגות הכניסה. אכסדרה זו התנוצצה כולה בזהב. התקרה, מקומרת קלות, כוסתה במקלעות אקראיות שהשתרגו סביב תבליטים עגולים גדולים ומוזהבים, שבהקו כמגינים. תבליטי ורדים וזרי פרחים זוהרים עיטרו את שפת כיפת התקרה. נימים דקים, דומים לנתזי מתכת מרותכת, זרמו לאורך הקירות, הקיפו את לוחות העץ המצופים משי אדום. מקלעות של ורדים, שבראשן זרים במלוא תפרחתם, השתפלו לאורך המראות. על רצפת העץ פרש שטיח אובוסון את פרחי הארגמן שלו. הרהיט הדמשקאי המצופה משי אדום, הדלתות והווילונות העשויים מאותו בד, שעון הקיר הגדול בסגנון רוקאי[6] שמעל לאח, האגרטלים הסיניים המונחים על השידות, רגליהם של שני השולחנות הארוכים המעוטרים בפסיפס פלורנטיני, ואף האדניות שהונחו בגומחות החלונות, כולם הגירו זהב, נטפו זהב. בארבע הפינות התנשאו ארבע מנורות גדולות, ישובות על כני שיש אדום ומחוברות אליהן בשרשרות של ברונזה מוזהבת, שהשתלשלו בחן ובתואם. ומן התקרה ירדו שלוש נברשות עשויות נטיפי בדולח, זוהרות כטיפות אור כחולות וורודות, שנוגהן היוקד הצית את כל זהבו של החדר.

עד מהרה פרשו הגברים לחדר העישון. מסיה דה מוסי ניגש ואחז דרך קרבה בזרועו של מקסים, שאליו התוודע בבית-הספר התיכון, אף שהיה מבוגר ממנו בשש שנים. הוא משך אותו אל המרפסת, ולאחר שהציתו סיגר, התלונן מרה על רנה.

“מה קרה לה, תגיד? ראיתי אותה אתמול, היא היתה מקסימה. והנה היום היא מתייחסת אלי כאילו הכל נגמר בינינו. מה פשעתי? עשה עמי חסד, מקסים היקר, שאל אותה, אמור לה כמה אני סובל בגללה.”

“לא, זה לא!” ענה מקסים וצחק, “רנה עצבנית, אני לא מוכן לזכות בקיתון של צוננים. תסתדר לבד, דאג לעניינים שלך בעצמך.”

ולאחר נשיפה ממושכת מעשן סיגר הוואנה שלו, הוסיף ואמר:

“אתה רוצה להטיל עלי תפקיד נאה, מה?”

אך מסיה דה מוסי דיבר על הידידות הרבה שהוא רוחש לאיש הצעיר, והצהיר באוזניו שאינו ממתין אלא להזדמנות להוכיח לו עד כמה הוא נאמן לו. הוא אומלל עד מאוד, הוא כה אוהב את רנה!

“טוב, אני מסכים,” אמר לבסוף מקסים, “אחליף אתה מלה. אבל דע לך שאיני מבטיח דבר. היא תשלח אותי לכל הרוחות, אין ספק.”

הם שבו ונכנסו לחדר העישון, והשתרעו בכורסאות מיסב גדולות. כאן, במשך חצי שעה ארוכה, שפך מסיה דה מוסי באוזני מקסים את דאבות לבו. בפעם העשירית שב וסיפר לו כיצד התאהב באמו החורגת, כיצד נאותה היא להבחין בקיומו, ומקסים, שהמתין עד שיסיים לעשן את הסיגר שלו, השיא לו עצות, תיאר לו את רנה, הורה לו כיצד עליו לנהוג כדי לשלוט בה.

הואיל וסאקאר התיישב במרחק כמה צעדים משני הבחורים, השתתק מסיה דה מוסי ומקסים סיכם ואמר:

“אילו אני במקומך, הייתי נוהג בהתנשאות רבה. היא אוהבת את זה.”

חדר העישון, בקצה הטרקלין הגדול, היה אחד החדרים העגולים שיצרו הצריחים. הוא היה עשיר ומאופק מאוד בסגנונו. קירותיו היו מחופים בבד קורדובה דמוי עור, הווילונות והפרגודים מבד אלג’ירי, ושטיח עטור ציורים פרסיים נפרש מקיר לקיר. הריהוט, שצופה בעור מחוספס בגון העץ, כלל כריות מושב, כורסאות וספה עגולה, שתאמה את צורתו העגולה של החדר. נברשת התקרה הקטנה, עיטורי השולחן הקטן, קישוטי האח, היו עשויים ברונזה פלורנטינית שצבעה ירוק בהיר.

עם הנשים נותרו רק כמה צעירים וכמה קשישים בעלי פנים לבנות ורופסות, שסלדו מטבק. בחדר העישון צחקו והתבדחו בחופשיות גמורה. מסיה הופל דה לה נו שעשע עד מאוד את האדונים כאשר שב וסיפר להם את המעשייה שסיפר במהלך הארוחה, אך עתה הוסיף לה פרטים בוטים יותר. זו היתה מומחיותו. היו לו תמיד שתי גרסאות לסיפור מעשייה, האחת עבור הגבירות, והשנייה עבור האדונים. אחר-כך, כאשר נכנס אריסטיד סאקאר, הקיפו אותו הכול וחלקו לו מחמאות. וכיוון שהשים עצמו כמי שאינו מבין, אמר לו מסיה דה סאפרה, במשפט שזכה למחיאות כפיים רמות, שהוא הגדיל לעשות למען ארצו במונעו את לור ד’אוריניי היפה מלהצטרף אל האנגלים.

“לא, באמת, אתם טועים,” מלמל סאקאר בהצטנעות מתחסדת.

“אל תתגונן כל-כך, באמת!” קרא אליו מקסים בנועם. “בגילך, זה יפה מאוד.”

האיש הצעיר, שאך זה השליך את הסיגר שלו, שב אל הטרקלין הגדול. אורחים רבים היו שם. האכסדרה המתה בגדי ערב שחורים, עומדים על רגליהם, משוחחים בקול מהוסה, וחצאיות, פרושות לכל רוחבן על הספות הדו-מושביות. משרתים החלו לסוב, מגשי כסף בידיהם, עמוסים בגלידות ובכוסות מלאות פונץ’.

מקסים, שביקש לדבר עם רנה, חצה את הטרקלין הגדול לאורכו. הוא ידע בדיוק היכן ימצא את חוג הגבירות הללו. בקצה השני של האכסדרה, במקביל לחדר העישון, נמצא חדר עגול, שעוצב כטרקלין קטן ומקסים. חדר זה, על ציפויי הקיר שלו, וּוילונותיו ודלתותיו המחופות סאטן צהוב-זהוב, הפיק קסם חושני, מעוצב בטעם מקורי ומעודן בתכלית. נוגהותיה של הנברשת, המגולפת בעידון רב, השמיעו סימפוניה בצהוב מינורי, בלב כל האריגים הללו שעינם כעין השמש. המראה כולו היה כנהרה של קרני שמש רכות, כשקיעתו של גרם-שמים הנרדם על מצע של חיטה בשלה. על הרצפה גווע האור על פני שטיח אובוסון הזרוע עלים יבשים. פסנתר מעץ הבנה משובץ בשנהב, שני פריטי ריהוט קטנים שדרך זגוגיותיהם נראה שלל חפצי נוי, שולחן בסגנון לואי השישה-עשר ומעמד לאדנית ועליו זר פרחים ענק, די היה בהם כדי למלא את החדר. הספות הדו-מושביות, הכורסאות, כריות המושב, היו מרופדים בסאטן צהוב-זהוב, שנחצה לאורכו בפסים רחבים של סאטן שחור מרוקם בצבעונים רבגוניים. היו שם עוד כסאות נמוכים, כסאות נדנדה, מגוון מהודר ומוזר של שרפרפים למיניהם. העץ של פריטי ריהוט אלה לא נגלה לעין: הריפוד ובד הסאטן כיסו על הכול. המסעדים השתפלו לאחור בהתקמרות רכה של כריות מיטה. הם נדמו למיטות מוצנעות, שם אפשר לישון ולאהוב בתוך הפוך, בלב-לבה של הסימפוניה החושנית בצהוב מינורי.

רנה אהבה את החדר הקטן הזה, שאחת מדלתות-החלון שלו נפתחה אל החממה הנהדרת, הצמודה לקיר הבית. במשך היום נהגה לבלות שם את שעות הבטלה שלה. חיפויי הקיר הצהובים, תחת שיכהו את גון שערה החיוור, הזהיבו אותו בשלהבות מופלאות. ראשה התנשא בלב זהרורי שחרית, ורדרד ולבן כולו, כראשה של דיאנה זהובת-שיער המקיצה עם אור הבוקר; ומשום כך, כנראה, אהבה חדר זה, שהדגיש ביתר שאת את יופייה.

בשעה זו ישבה שם עם ידידותיה הקרובות. אחותה ודודתה עזבו לא מכבר. לא נותרו בחוג אלא הנשים השובבות. מסבה למחצה בעומקה של ספה דו-מושבית, הקשיבה רנה לווידוי שלחשה באוזנה ידידתה אדלין, בארשת פנים חתולית ובפרצי צחוק חטופים. סוזאן הפנר היתה מוקפת קהל רב; היא התנצחה עם חבורה של גברים צעירים, שצרו עליה מקרוב, בלי שתאבד את רכות מזגה הגרמנית, את עזות המצח המתגרה שלה, שהיתה עירומה וצוננת ככתפיה. באחת הפינות הרביצה מאדאם סידוני תורה בקול נמוך בצעירה אחת בעלת עפעפי בתולה. הלאה משם שוחחה לואיז, בעמידה, עם בחור גבה-קומה וביישן, שפניו הלכו והאדימו; ואילו הברון גורו נמנם בכורסתו באור המלא, פורש את בשרו הרופס, את גופו הרחב כגוף פיל חוורייני, בלב חינניותן הענוגה ועדינותן המשיית של הגבירות. ובתוך החדר, על חצאיות הסאטן שקפליהן נוקשים ומבהיקים כחרסינה, על הכתפיים שלובנן החלבי התנוצץ ביהלומים, השתפך אור קסום כאבקת זהב. קול דקיק, צחוק שדמה להמיית יונים, הצטלצלו, זכים כבדולח. היה חם מאוד, מניפות התנפנפו לאטן ככנפיים, והפיצו אל האוויר היגע, עם כל משב רוח, את בשמי המוּשְק של חולצות הנשים.

כאשר הופיע מקסים על סף הדלת, קמה רנה, שהקשיבה למרקיזה מתוך פיזור דעת, ונעמדה נמרצות, משימה עצמה כנאלצת למלא את חובותיה כבעלת-הבית. היא עברה אל הטרקלין הגדול והאיש הצעיר הלך בעקבותיה. שם פסעה צעדים מספר, חייכה, לחצה ידיים אחדות, ואז משכה את מקסים הצִדה:

“אהה,” אמרה בקול נמוך, בארשת לעגנית, “המטלה מתוקה, זה כבר לא כל-כך טיפשי לחזר אחריה.”

“אני לא מבין,” ענה הצעיר, שהתכוון לשטוח בפניה את בקשתו של מסיה דה מוסי.

“נראה לי שטוב עשיתי שלא פטרתי אותך מעונשה של לואיז. אתם מתקדמים מהר, שניכם.”

והוסיפה במעין תרעומת:

“זה היה מחפיר, ליד השולחן.”

מקסים פרץ בצחוק.

“אה, כן, סיפרנו זה לזה סיפורים. לא הכרתי אותה, את הילדונת הזאת. היא משעשעת. היא נראית כמו נער.”

וכיוון שעל פניה של רנה נותרה ההעוויה המתרעמת של צדקנית, הוסיף האיש הצעיר, שעדיין לא נתקל אצלה ברגשות זעם שכאלה, ואמר מתוך קרבה מחויכת:

“האם את חושבת, אמי חורגתי, שצבטתי את ברכיה מתחת לשולחן? לעזאזל, אני יודע איך נוהגים בארוסה!… יש לי משהו רציני יותר לומר לך. הקשיבי לי… את מקשיבה, נכון?…”

הוא הנמיך עוד את קולו.

“אז ככה… מסיה דה מוסי אומלל מאוד, כך אמר לי לפני רגע. אני, את מבינה, אין זה מתפקידי לפייס ביניכם כאשר אתם מסוכסכים. אבל, את יודעת, הכרתי אותו בבית-הספר, וכיוון שהוא נראה נואש באמת ובתמים, הבטחתי לו לומר לך מלה או שתיים…”

הוא השתתק. רנה הביטה בו בארשת תמוהה.

“את לא עונה לי…” המשיך בדבריו. “לא חשוב, משימתי הושלמה. הסתדרו ביניכם כראות עיניכם… אבל, אם לומר את האמת, אני סבור שאת אכזרית. הבחור המסכן ציער אותי. במקומך, הייתי שולח לו לפחות מלה טובה.”

רנה, שלא חדלה לנעוץ במקסים את עיניה, ששלהבת עזה בערה בהן, ענתה:

“לך אמור למסיה דה מוסי, שהוא מטריד את מנוחתי.”

והיא שבה להלך לאטה בין חבורות האורחים, מחייכת, מברכת לשלום, מושיטה יד, מקסים נותר על עומדו, מופתע; אחר-כך צחק צחוק חרישי.

הוא לא השתוקק במיוחד למלא את שליחותו אצל מסיה דה מוסי, ולפיכך ערך סיבוב בטרקלין הגדול. הערב קרב לקצו, ערב נפלא ושגרתי ככל הערבים. השעה היתה כמעט חצות, האורחים החלו לפרוש בזה אחר זה. כיוון שלא רצה ללכת לישון בתחושה זו של אי-נעימות, החליט לחפש את לואיז. הוא חלף על פני דלת היציאה, ואז ראה, בחדר המבוא, את מאדאם מישלן היפה, שבעלה עטף אותה בעדינות במעיל נשף כחול-ורוד:

“הוא היה מלבב, מלבב,” אמרה האשה הצעירה. “במשך כל הארוחה שוחחנו עליך. הוא ידבר עם השר; אלא שאין זה נוגע לו…”

והוסיפה, בעוד אחד השרתים שלידם עוטף את הברון גורו במעיל הפרווה הגדול שלו:

“האב השמן הזה הוא שיזכה כנראה בעסקה,” המשיכה ולחשה באוזנו של בעלה בעוד הוא קושר את סרט הברדס מתחת לסנטרה. “הוא עושה ככל העולה על רוחו במיניסטריון. מחר, אצל משפחת מאריי, צריך יהיה לנסות…”

מסיה מישלן חייך. הוא הוביל את אשתו בזהירות, כמו החזיק בידו חפץ שברירי ויקר ערך. משנוכח מקסים, במבט חטוף, שלואיז איננה בחדר המבוא, ניגש הישר לטרקלין הקטן. ואכן, היא עדיין היתה שם, כמעט לבדה, והמתינה לאביה, שכפי הנראה בילה את הערב בחדר העישון עם הפוליטיקאים. יתר הגברות, המרקיזה, מאדאם הפנר, כבר הלכו.

נותרה רק מאדאם סידוני, שסיפרה לכמה מנשותיהם של פקידים בכירים עד כמה היא אוהבת בעלי-חיים.

“או! הנה בעלי הקטן,” קראה לואיז בקול. “שב כאן ואמור לי באיזו מן הכורסאות נרדם אבי. הוא ודאי מרגיש שהוא כבר נמצא בבית-הנבחרים.”

מקסים ענה לה באותה הנימה, והזוג הצעיר שב ופרץ בצחוק גדול כמו בשעת הארוחה. הוא ישב למרגלותיה, על מושב נמוך מאוד, ונטל לבסוף את ידיה בידיו, מתוך משחק, משל היתה אחד מחבריו. ולאמיתו של דבר, בשמלת המלמלה הלבנה שלה, המנוקדת בנקודות אדומות, בחולצתה הסגורה עד הצוואר, בחזהּ השטוח, בראשה הקטן, המכוער והערמומי כפניו של ילדון, נדמתה לילד המחופש לילדה. אך לרגעים היו זרועותיה הצנומות, מותניה המפותלות, מוצאות תנוחות נינוחות, ולהבות קטנות ניצתו בקרקעית עיניה, שעדיין מלאו מבט ילדותי, בלי שתסמיק ולו מעט בשל משחקיו של מקסים. והשניים צחקו, סבורים כי הם לבדם, ואף לא הבחינו ברנה שעמדה במרכז החממה, חבויה למחצה, והביטה בהם מרחוק.

מזה רגע קט, בעוברה באחד השבילים, עצרה באחת מאחורי אחד העצים למראה הזה של מקסים ולואיז. החממה, שדמתה לאולם התווך בכנסייה, ושעמודי הברזל הדקים שלה זינקו למעלה לתמוך בגג הזכוכית המקומר, פרסה סביבה את צמחייתה הבשרנית, את משטחי עליה רבי העוצמה, את נחשולי הירק המלבלבים שלה.

במרכז, בתוך בריכה סגלגלה, סמוך לקרקעית, חיה כל הפלורה המימית של ארצות השמש את חייהם המסתוריים והירקרקים של צמחי המים. צמחי ציקלנתוס, הזוקפים את מניפות עליהם הירוקים, הקיפו בחגורה אדירה את המזרקה, שדמתה לכותרת קטומה של עמוד אימתני. בשני הקצוות שלחו שיחי טורנליה גדולים את סבך עליהם המוזרים אל מעל לבריכה, את ענפיהם היבשים והעירומים, המתפתלים כנחשים חולים, ומהם השתלשלו מטה שורשי אוויר, שדמו לרשתות דייגים תלויות בחלל האוויר. ליד השפה פרס פּנדַנוּס-יאווה את אניצי עליו הירקרקים המפוספסים בלבן, דקים כחרבות, עוקצניים ומשוננים כפגיונות מלאיים. על פני הבריכה, בחמימותם של המים השלווים, המחוממים קלות, פתחו הנימפיאות את כוכביהן הוורודים, בעוד האוריאלות גוררות מאחוריהן את שובל עליהן העגולים, המצורעים, הצפים כגביהן של קרפדות מפלצתיות מכוסות שלפוחיות.

במקום דשא הקיפה את הבריכה רצועה רחבה של שרכי סֶלַגינֶלה. שרך גמדי זה יצר שטיח עבה של טחב בגוון ירוק עדין. ומעבר לשביל המעגלי הגדול זינקו ארבע קבוצות עצים עצומות בתנופה אדירה עד לקמרון הגג: הדקלים, שחוחים קמעה בחינניות, פתחו את מניפותיהם, פרשו את ראשיהם המעוגלים, תלו את כפותיהם כמשוטים שנלאו ממסעם הנצחי בכחול האוויר; צמחי החזרן ההודי גבה הקומה התנשאו זקופים, שבריריים וקשים, ממטירים מגבוה את מטר עליהם הקליל; הרַבֶנַלה, עץ הטיילים, זקף את זרי פרגודיו הסיניים הענקיים; ובאחת הפינות מתח עץ בננה עמוס פירות לכל עבר את עליו הארוכים האופקיים, שעל-גבם יכולים לשכב ברווחה שני אוהבים חבוקים זה בזרועות זה. בקרנות הזווית עמדו צמחי חלבלוב חבשי, נרות קוצניים אלה, מעוותים, מלאי גבנונים מחפירים, מטיפי ארס. ומתחת לעצים, ככסות לרצפה, שרכים נמוכי קומה, שערות-שולמית ופּטֶרידים, פרשו את תחרותיהם העדינות, את מגזרותיהם הדקות. שרכי האלזופילה, מזן גבוה יותר, ערמו שכבות-שכבות את שורות משוטיהם התואמים, המשושים, כה סדורים עד כי נדמו לכלי חרסינה גדולים שנועדו להכיל את פירותיהם של איזו מנת קינוח ענקית. בהמשך הקיפה את קבוצות העצים אִמרה של צמחי בֶּגוניה וקַלַדיון; הבגוניות, שעליהן מעוקלים, מנומרים להפליא בירוק ובאדום; הקלדיון, שעליו כחוד החנית, לבנים וזרועים נימים ירוקים, נדמו ככנפי פרפר רחבות; צמחים משונים שעלוותם מתקיימת באורח מוזר, בברק כהה או מחוויר של פרחים חולניים.

מאחורי קבוצות העצים הקיף את החממה שביל נוסף, צר מקודמו. שם, על גבי מדרגות, מסתירים למחצה את צינורות החימום, פרחו צמחי המַרַנטה, רכים למגע כקטיפה, הגלוקסיניות על פעמוניהן הסגולים, הדרקוניות, שכמוהן כתערים של לכה ישנה ממורקת.

אך אחד מקסמיו של גן חורף זה היה מאורות הירק בארבע פינותיו, גומחות עמוקות, מחופות במסכים עבותים של קנוקנתון. פיסות של יער-עד זקפו בפינות אלה את חומות עליהם, את הסבך הבלתי חדיר של גבעוליהם, נצרים גמישים נתלים על הענפים, חוצים את חלל האוויר במעוף נועז ושבים וצונחים מן הכיפה כקפלי יריעות עשירות. צמח שנף, שגלדיו הבשלים הדיפו ניחוחות עזים, השתרג סביב חמוקיו של שער מבוא העוטה טחב; צדפות-הלבנט חיפו את עמודיו הקטנים בעליהן העגולים; הבּוֹהיניות על אשכולותיהן האדומים, האלמון שפרחיו תלויים כרבידים של חרוזי זכוכית, מסתלסלים, מתמשכים, מתלפפים, כנחשים דקיקים המשתעשעים ומתמתחים בלי סוף בשחור הירק.

ומתחת לקשתיות, בינות לקבוצות העצים, זעיר פה זעיר שם, נשאו שרשרות ברזל קטנות סלסילות, שבהן השתרעו סחלבים, הצמחים המשונים של עין הרקיע, הזוקפים מכל עבר את נצריהם המעובים, מסוקסים ומעוותים כאיברים כרותים. היו שם סחלבי-בר, שפרחיהם דומים לנעל-בית מופלאה, מעוטרת בעקבה בכנפי שפירית, ארידיאות המפיצות בושם עדין, סטנהופיאות שפרחיהן חיוורים, מנומרים, נושפים למרחוק, כגרון צורב של מי שמחלים ממחלתו, נשיפה חמצמצה ועזה.

אולם מכל עיקולי השבילים בלט ביותר לעין היביסקוס סיני גדול ממדים, שיריעת הירק והפרחים העצומה שלו כיסתה את כל צלע הבית שהחממה היתה דבוקה אליה. הפרחים הגדולים והארגמניים של חלמית זו, ששבה והתחדשה בלי הרף, חיים רק שעות ספורות. הם נדמו לפיות נשים חושניים, הנפתחים, בשפתותיהם האדומות, הרכות והלחות, כשפתי איזו מסאלינה עצומה,[7] שנשיקות פוצעות אותם והם שבים ונולדים בחיוכם התאוותני וזב-הדם.

רנה, שעמדה ליד הבריכה, הצטמררה בין כל הפריחות הנפלאות הללו. מאחוריה כרע ספינקס עצום משיש שחור על גוש של גרניט, ועל פניו, המופנות לעבר האקוואריום, היה שפוך חיוך חתולי מסתורי ואכזר; הוא היה כאליל האפל, שירכיו בוהקות, של אדמת אש זו. בשעה זו של היום האירו נורות זכוכית בוהקות את עלוות היריעות החלביות. פסלים, ראשי נשים שצוואריהן מוטלים לאחור, תפוחים מצחוק, הלבינו על רקע קבוצות העצים, מנומרים בכתמי צל שעיוותו את צחוקן הפרוע. במי הבריכה הסמיכים והעומדים השתעשעו קרני אור מוזרות, שהאירו דמויות עמומות, משטחים ירקרקים, שנראו כמפלצות שלא סותתו עד תום. על עליו המשופים של הרבנלה, על המניפות הממורקות של הדקלים ההודיים, זרם שטף של זהרורים לבנים; ואילו מתחרת השרכים ירד מטר דקיק של טיפות בוהק. למעלה התנוצצו השתקפויות גג הזכוכית, בין ראשיהם הכהים של הדקלים הגבוהים. ועוד, סביב סביב, נערם השחור; הגומחות, על מסכי הקנוקנתון שלהן, טבעו באפלולית כקִנים של זוחלים רדומים.

ובאור העז שקעה רנה בהרהורים, כשהיא מביטה מרחוק בלואיז ובמקסים. לא היה זה עוד חלום-בהקיץ מרחף, חיזיון מפתה באפרוריות השקיעה בשביליו הקרירים של היער. מחשבותיה לא התערסלו עוד והתנמנמו לקול דהירתם הקלה של סוסיה, לאורך מדשאותיה של החברה הגבוהה, ליד השיחים, שם ישבו משפחות הבורגנות וסעדו את סעודת יום ראשון. עתה מילאה אותה תשוקה ברורה, נוקבת.

אהבה לאין-קץ, צורך בתענוגות אהבים, ריחפו באולם התווך הסגור הזה, שבו בעבע עסיסם הלוהט של הצמחים הטרופיים. האשה הצעירה היתה לכודה בחגיגת כלולות רבת כוח זו של האדמה, שהעניקה חיים סביבה לירק השחור הזה, לגבעולים העצומים האלה; והשכבות החמצמצות של ים האש הזה, הסתעפותו של היער הזה, תלי הצמחים, הבוערים כולם בתוך הקרביים המזינים אותם, שילחו לעברה אדים מסעירים, ספוגי שיכרון. הבריכה שלרגליה, גוש המים החמימים שעסיס השורשים הצפים עיבה אותם, העלה עשן, העטה על כתפיה מעיל של אדים כבדים, הבל שחימם את עורה כמגעה של יד לחה מרוב תענוג. על ראשה חשה את מגעם של נצרי הדקלים, את העלים הגבוהים המטלטלים את ניחוחם. אבל יותר מן המחנק החם של האוויר, יותר מן האורות העזים, יותר מן הפרחים הגדולים, הזורחים, שנדמו לפנים צוחקות או לפנים מכורכמות בין העלים, יותר מכל אלה מוטטו את רוחה הריחות. ניחוח בלתי מוגדר, חזק, מגרה, ריחף באוויר, עשוי מאלף ניחוחות: זיעת אדם, נשימת נשים, ריח שיער; ומשבים מתוקים ותפלים עד עילפון, התערבבו במשבים מצחינים, גסים, חדורי ארס. אבל במנגינת הריחות המוזרה הזו, הפסוק המלודי ששב ונשנה, חולש על הכול, מחניק את רכותו של השנף ואת חריפותם של הסחלבים, היה ריח אנושי זה, חודר, חושני, ריח האהבה הזה החומק עם בוקר מחדרם הסגור של זוג שזה עתה נישא.

רנה השעינה לאטה את גבה על כן הגרניט. בשמלת הסאטן הירוקה שלה, חזה ופנים סומקים, רטובים מטיפותיהם הבהירות של יהלומיה, דמתה לפרי גדול, ורוד וירוק, לאחת הנימפיאות שבבריכה, מעולפת מחמת החום. בשעה זו של ראות ברורה נעלמו כל החלטותיה הנאות כלא היו, שכרון הארוחה שב ועלה לראשה, שתלטני, מנצח, מחוזק משנה חוזק בלהט החממה. לא עוד הרהרה בצינת הלילה שנסכה בה רוגע, בצלליו המלחשים של הפארק, שקולותיו מזגו בה שלווה ואושר. חושיה של האשה הלוהטת וגחמותיה של האשה המשועממת ניעורו בה. ומעליה צחק ספינקס השיש השחור הגדול את צחוקו המסתורי, כמו פִענח את התשוקה שסוף-סוף קרמה עור וגידים, ואשר שלהבה את הלב המת הזה, את התשוקה שחמקה מבין אצבעותיה זמן כה רב, את ה”משהו האחר” שרנה תרה אחריו לשווא בתנודות הכרכרה, באפר הדק של הלילה היורד, ושלפתע חשף עתה בפניה, באור הבוטה, במרכזו של גן האש הזה, את מראה לואיז ומקסים, צוחקים ומשתעשעים, אוחזים זה בידיו של זה.

ברגע זה בקע קול דיבור מתוך אחת מגומחות הישיבה הסמוכות, לשם הוביל אריסטיד סאקאר את האדונים מיניון ושארייה.

“לא, באמת, מסיה סאקאר,” אמר שארייה בקולו העבה, “לא נוכל לקנות את זה ממך בחזרה ביותר ממאתיים פרנק למטר.”

וקולו הצורם של סאקאר שב והצטעק:

“אבל, בחלק שלי, חישבתם מטר אדמה במחיר של מאתיים וחמישים פרנק.”

“טוב, תשמע, נשלם מאתיים עשרים וחמישה פרנק.”

והקולות נשמעו עוד, אלימים, צלצולם מוזר מתחת לענפי הדקל שבקבוצות העצים. אך הקולות האלה חלפו כשאון סרק בחלומה של רנה, שנִכחה הצטייר, בליווי סחרחורת, תענוג לא מוכר, חם כפשע, עז מכל התענוגות שכבר מיצתה, האחרון שעוד נותר לה לגמוע. שוב לא היתה יגעה.

השיח שמאחוריו הסתתרה למחצה היה צמח מקולל, טאנגין מדגסקר, שעליו עלי חלבלוב רחבים, גבעוליו לבנבנים, ואשר כל עורק מעורקיו, ולו הקטן ביותר, הפריש חלב רעיל. ואז, כאשר גבר צחוקם של לואיז ומקסים, בתוך אור השקיעה הצהוב של הטרקלין הקטן, רנה, פזורת-דעת, פיה ניחר וצורב, נטלה אל בין שפתיה ענף של טאנגין שהתנשא עד לשיניה, ונגסה באחד העלים המרים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המשיסה”