המלך הינוקא ועוד סיפורי כוהנים מביא פרקים מתולדותיהן של שתי משפחות כוהנים יריבות שתחילתו לפני כ-3,500 שנה במצרים, דרך המאבקים […]
מקור השם אסלאם
בקרב מי שאינם מוסלמים, בעיקר יהודים או נוצרים, מקובל לחשוב כי דת האסלאם צעירה מן היהדות ומן הנצרות וכי נוסדה בידי הנביא מוחמד. אך מוחמד לא התיימר לייסד דת חדשה אלא העיד כי הוא רק חידש דת ישנה שהתקיימה אלפי שנים טרם בואו. במספר מקומות בספר הקדוש לאסלאם, הקוראן, מסופר כי היהדות היא סילוף של האסלאם ומזה נובע, על פי הקוראן, כי היהדות שואבת מן האסלאם. לכן, אף על פי שזה אינו מצוין בקוראן מפורשות, קל להבין מן הכתוב בו כי היהדות הינה כת אסלאמית אשר קדמה לחידושיו של מוחמד. בהעדר כתות אסלאמיות קדומות אחרות, הרי היהדות היא הכת האסלאמית הקדומה ביותר ששרדה.
הקוראן מעיד כי היו כתות אסלאמיות שקדמו ליהדות, אך אלה אבדו מן הארץ. מסופר בו כי שבטי ישראל היו מוסלמים, אך הם אבדו, וכי היהודים קיבלו מהם את תורתם אך סילפו אותה. התורה שניתנה לבני ישראל היא, על פי הכתוב, גרסה קדומה של הקוראן הנבדלת ממנו רק בשפה בה היא ניתנה; היא כתובה עברית היות ששבטי ישראל, להם היא ניתנה, הינם דוברי עברית, ומולה הקוראן אשר נמסר למוחמד ונועד לדוברי ערבית כתוב ערבית. את ההבדלים הרבים בין הקוראן והתורה מסביר הקוראן בכך שהתורה אשר בידי היהודים הינה סילוף של התורה המקורית אשר נמסרה לבני ישראל בידי משה.
“אסלאם” זה השם שנבחר לדת שחידש מוחמד לחסידיו. השם הזה, “שלם”, מופיע בספר התורה וממנו גם נגזרו שם העיר הקדושה עיר-שלם (ירושלם – ירושלים) ושם המקדש המרכזי שניצב בה – מקדש שלמה. בתורה ובקוראן מסופר על אברהם שהיה הראשון לקבל על עצמו את האמונה המוחלטת באל האחד. בספר בראשית מסופר על פגישתו של אברם (אברהם) עם הכהן הגדול לאמונת שלם שבמהלכה נקב בשמו של האל. אברם יוצא למלחמה לטובת מלך סדום ומנצח בה. מלך סדום יוצא לקראתו ופוגש אותו בעמק המלך (בהנחה שסיפורי התורה נערכו בימי המלך יאשיהו, נראה כי כוונת הכתוב היא עמק יהושפט הצמוד לירושלים) ושם מתארחים שניהם אצל מלך שלם: “ומלכי-צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון. ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמיים וארץ וברוך אל עליון אשר מיגן צריך בידך וייתן לו מעשר מכול. ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש והרכוש קח לך. ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי אל יהוה אל עליון קונה שמיים וארץ…” (בראשית י”ד: י”ח-כ”ב). על פי הגרסה היהודית שמו של האל בפי אברם הוא “יהוה” בעוד שעל פי הגישה האסלאמית שהפיץ מוחמד שמו “אללה”. אך “יהוה” הינו רק אחד משמותיו של האל במקרא. שם מקראי אחר שלו, נפוץ באותה מידה ומופיע במקומות רבים בצמידות לשם “יהוה”, הוא “אלּהים” (עם דגש מכפיל באות למ”ד), וקל מאד לראות את הדמיון בין השמות.
הסיפור דלעיל אינו דברים בעלמא, אך יש צורך להסביר מספר דברים כדי להבין מהיכן הוא נובע. ההנחה המקובלת על חוקרים רבים היא כי מוחמד העתיק מיתוסים מן היהדות והנצרות תוך כדי התאמתם לצרכי רעיונותיו החברתיים והפוליטיים, אך זה לא מדויק. מתוך השוואה בין סיפורי המקרא לבין הפסוקים המזכירים אותם בקוראן עולה בסבירות גבוהה המסקנה כי הקוראן לא העתיק מן המקרא שבידי היהודים כי אם ממקור מקראי אחר. לשם כך יש להבין תחילה את הרקע ההיסטורי של כתיבת המקרא.
יובל חייקין – :
את סיפור אבשלום הבאתי באריכות יתר. עיקרו הוא ניסיונם של הכוהנים להשפיע על יאשיהו להפוך את חברון לבירת ממלכתו. להלן קיצור:
סיפור קניית מערת המכפלה נועד להציג בעיני יאשיהו את חברון כעיר קדושה ולעודד אותו לייסד בה את בירתו ולעזוב את ירושלים מרובת האלילים. לא רק קברי אבות האומה נמצאים שם אלא גם בית-אל (הראשון מתוך סדרה).
יעקב יוצא השכם בבוקר מבאר שבע צפונה לאורך גב ההר. המרחק מבאר שבע לחברון הוא יום אחד של הליכה או רכיבה נינוחה. בערוב היום הוא פוגע ב"מקום", והמלך יאשיהו שהוא אמנם שטוף מוח אך אינטליגנט, מבין כי מדובר באזור חברון. יעקב חולם שם את חלומו המפורסם "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל, ואולם לוז שם העיר לראשונה". תוך שיטוט בגוגל-ארץ מצאתי על יד חברון מקום הנקרא "גרון א-לווז", אולי סתם צרוף מקרים.
ליאשיהו היה נוח להישאר בביתו שבירושלים והוא לא מיהר לשתף פעולה עם מספרי הסיפורים שלו. הם ניסו כוחם שוב, והפעם עם סיפור אבשלום. אבשלום נולד בחברון והוא מספר לאביו כי הוא רוצה ללכת לחברון כדי לשלם נדר, אך למעשה הוא רוצה להכריז על חברון כבירתו. בהקשר לזה מעניין לראות את ההקבלה בין סיפור דינה ושכם והטבח שערכו בעקבותיו שמעון ולוי בכל משפחת שכם לבין סיפור תמר ואמנון והטבח שערך בעקבותיו אבשלום בכל בני דוד המלך (שגרסה חדשה של הסיפור המתיקה את רוע המהלומה ו"רק אמנון לבדו מת"). ההצדקה של שמעון ולוי היא "הכזונה יעשו את אחותנו", וההצדקה שמצא אבשלום היא הזנייתה וחילול כבודה של אחותו.
גם הנדר של אבשלום דומה לנדר של יעקב. יעקב אומר "אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה אלהים לי לאלוהים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". אצל אבשלום "ויהי מקץ ארבעים [ארבע] שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי ליהוה בחברון. כי נֶדֶר נָדָר עבדך בשבתי בגשור בארם לאמור אם ישוב יהוה ירושלים ועבדתי את יהוה".
כדי לקיים את נדרו יוצא יעקב למסע ארוך ממקום מגוריו בשכם: הוא טומן את אוצרות המשפחה ועובר בדרכו כמה ערים. כזכור, אל בית-אל שלו הגיע יעקב אחרי יום של הליכה מבאר שבע. משכם אל אותו מקום נחוצים הרבה ימים, בהתחשב בכך שהפעם הוא לא לבד אלא מטופל במשפחה וברכוש.
בסופו של דבר מתחכם יאשיהו לכוהנים שלו, מטהר את ירושלים מכל העבודה הזרה, נשאר בבית ולא עוקר לחברון. הסיפורים המקדשים את חברון נותרים ללא שימוש. אבשלום כבר לא מלך מפואר אלא בן סורר ומורה, ואת מקומו תופס מלך חדש, המפואר ביותר מכל המלכים שידע לא רק עם ישראל אלא העולם כולו – שלמה. מקומו של בית-אל כבר לא מוזכר בנשימה אחת עם חברון, והיות שקברי האבות רחוקים מירושלים נחוץ למצוא קבר קדוש קרוב יותר, וזה נמצא בדמות קברה של רחל האישה האהובה ביותר בכל הזמנים והאם המבכה על בניה ומגוננת עליהם.
יובל חייקין – :
על קבר יסון בשכונת רחביה:
א) הוא שימש אחוזת קבר בראשית התקופה החשמונאית.
ב) המנורה החרותה על אחד מכתליו היא סמל מובהק של משפחת כוהנים.
ג) הכוהן היחיד בתקופה ההיא ששמו יסון הוא ישוע בן שמעון הצדיק ואחיו של חוניו השלישי.
= = =
ומכאן המסקנה המובאת בספר