ביום קיץ חם מתיישב סופר ברלינאי מול הקיר הלבן והדף הריק במחברתו כדי לכתוב סוף-סוף את המשפט הראשון בספרו החדש. אבל החום מקשה עליו להתרכז, והוא מזנק בפעם המאה לבדוק את מצב הדירה – משקיע אמריקאי רכש את הבניין הישן שבו הסופר מתגורר עם אשתו וילדיו, הרצפה שוקעת והקירות נסדקים, ואולי בעצם כל חייו קורסים? הוא מחליט לכתוב למשקיע האמריקאי מכתב, וככל שהקושי למצוא את המילים המתאימות הולך וגובר, הוא הולך ושוקע בהרהורים נפתלים על מצבו ובחלומות בהקיץ.
המשקיע האמריקאי הוא זרם מתמשך של תמונות ומצבים מצחיקים עד דמעות – טרדות היומיום, פנטזיות והרהורים פילוסופיים משולבים בתיאורים חדים כתער של חרדות קיומיות מכמירות לב.
יאן פטר ברמר נולד בברלין ב-1965. ספריו זכו לכמה פרסים בגרמניה. המשקיע האמריקאי הוא ספרו השמיני, והראשון המתורגם לעברית.
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:
29.00 ₪
מקט: 4-497-1206
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביום קיץ חם מתיישב סופר ברלינאי מול הקיר הלבן והדף הריק במחברתו כדי לכתוב סוף-סוף את המשפט הראשון בספרו החדש. […]
המריבה בליל אמש הייתה סוערת, וכשאשתו עזבה את הדירה בבוקר הוא עוד שכב במיטתו כשקוע בתרדמת. אפילו את צעדי הבוקר הכבדים שלה לא שמע. כנראה התיש אותו החום השורר זה כמה שבועות. ואולי בכל זאת החלישה אותו המריבה יותר?
הוא הסתכל בקיר הלבן ובשולחן שלו שעמד לפניו. בעצם היא לא הייתה נוראה כל־כך, המריבה הזאת, ובשום פנים ואופן לא יניח לה לעצור בעדו מלשנס מותניים ולהסתער מייד על העבודה.
הוא הנהן ועצם את עיניו. בראש נוטה לפנים בנחישות, רגליים שזופות כמו דבוקות לגלשן – כך ירכב היום בעטו על פני דפי המחברת שלו, כמו גולש בעל עיני פלדה תכולות, בסחרור תמידי בין שמים לים.
שוב הביט בקיר הריק. האם לא ראה כבר את התמונה הזאת בעיני רוחו אתמול באותה השעה? והאין זאת בעצם אחת התמונות שבנו גזר לא מזמן מאיזה ז’ורנל והצמיד בנייר דבק לקיר מעל למיטתו? הגלשן הצהוב, הגוף המוצק והחזק, הרעמה הבלונדינית הפרועה, הדביקה ממי מלח.
הוא השפיל את מבטו אל המחברת. היום זה לא אתמול. היום יום חדש. היום הלא כבר היה לו בראש משפט שהיה נחוש בדעתו לכתוב במחברת. משפט ממשי שהותיר בו רושם עז. אבל לאן נעלם המשפט הזה עכשיו ובמה עסק בכלל? האם ניסח את המשפט הזה בעצמו, בכוחו שלו או שמא קלט אותו מפיו של זר?
בפרקי האצבעות החל לנקוש נקישות קצובות על מצחו. היכן נתקל במשפט הזה? הוא מוכרח לסקור שוב את אירועי היום מתחילתו. את ארוחת הבוקר, בננה אחת, אכל בכורסה, ומה אז?… הוא הכניס את הכדור לכיס ויצא לטייל עם הכלב בפארק. כמו בכל הבקרים החמים האחרונים הטיל גם היום את הכדור אל הפלג המלאכותי הזורם במורד המדרון התלול. ואולם במקום להחזיר לו את הכדור כמו תמיד, הכלב ניתר מהמים אל הגדה השנייה. ליד כמה אנשים בלבוש קל, שנרתעו הצידה בבהלה, ניער הכלב את פרוותו הרטובה, השליך את הכדור באוויר בתנועת ראש נמרצת ודהר אחריו במשובה במורד המדרון.
הוא שב והרגיש את כעס הבוקר מתלקח בלחייו והביט אל מתחת לשולחן הכתיבה, הכעס על כלבו שהיה שׂרוע שם על הבטן. למה הכלב לא מרים את הראש כשהוא מתבונן בו? למה הוא לא מעפעף אפילו? מה קרה לו, לכלב? עוד בפארק שאל את עצמו. אחרי שחצה גם הוא את הפלג באחד המקומות הצרים, נאלץ לקרוא לו כמה וכמה פעמים, וכשהכלב כבר דשדש וחזר אליו, לא הביא עימו את הכדור.
הוא נשען לאחור. אמנם לא לעיתים רחוקות היה הכלב מחביא את הכדור בפארק או משאיר אותו במקום כלשהו כמו במתכוון. אלא שלמשמע השאלה: ״איפה הכדור?״ היה נמלא תמיד חיוניות עילאית, מנתר כהרף עין וחוזר עם הכדור בין לסתותיו. ואילו היום נדמה שלא משנה איך השמיע את השאלה הזאת – בלחישה, בזמזום, במלמול או בשריקה חדה – הכלב רק התנכר לה יותר ויותר בכל פעם. כאילו לא אליו הופנתה השאלה, יותר מזה, כאילו נטש אותו כל אומץ ליבו, הכלב הרכין את ראשו והתחיל לכרסם גבעול עשב באדישות שהייתה מנוגדת בתכלית למזגו.
הוא שאף אוויר מלוא ריאותיו. כנראה אותה אדישות של כלבו היא שגרמה לו לחפש את הכדור בנחישות כזאת. הוא זחל כמה וכמה פעמים לתוך כל שיח בסביבה הקרובה, מתישהו התחיל אפילו להפוך אבנים, ושוב ושוב נפל מבטו על אותה בחורה יחפה, שלפתע טלטלה סנדל אדום מול פניו. אולי ראה במקרה את הסנדל התואם, השני, שאלה אותו, וכשבקושי הספיק להניד בראשו לשלילה, כבר נפנתה ממנו והוסיפה לחפש לבדה בעקשנות.
הוא השפיל מבט אל המחברת. אדם הגון היה צריך בעצם לשאול אותו מה הוא איבד ואם אפשר אולי לעזור לו. אבל בדעתה של הבחורה היחפה לא עלה אפילו שמץ של מחשבה כזאת. גם בחיפוש שלה לא ניכרה רצינות. למען האמת היא סתם שוטטה לה הלוך ושוב בגנדרנות ובאהבה עצמית אינסופית, כאילו נולדה אך ורק למען הרגע הזה. איך יכול בכלל מישהו לאבד נעל, ואיך היה הוא מגיב לוּ זה היה קורה לאחד מילדיו? גם השאלה הזאת כבר העסיקה אותו בפארק, וכשחזר וזחל כעבור רגעים מעטים מתוך אחד השיחים ושוב ניצב מול הבחורה היחפה, היא אמרה לו שהלקח שלמדה מהיום הזה הוא שלפעמים צריך גם לדעת להרפות.
הוא חש ברעד כביר עובר בגופו. כעת ישב זקוף כסרגל לפני השולחן. אחר־כך שב ושמט את גווֹ בהקלה. לא זה היה המשפט שחיפש.
שוב השפיל מבט אל המחברת. אותו משפט טפשי שהטיחה בפניו הבחורה היחפה בקלות דעת שכזאת, לא חלף בלי להותיר שום עקבות. אין ספק שהשפיע על אופן החיפוש שלו מאותו רגע ואילך, כי במקום לסרוק בריכוז עילאי את האדמה מתחת לרגליו, צעד אחר צעד, נדמה לו כעת שהוא מסתכל על עצמו מחפש. כמה פעמים הביט אפילו סביבו לבדוק אם האנשים שעל גדות הפלג מתבוננים בו, וזו הייתה אחת הסיבות שבגללן החליט לזקוף את הראש במרץ ולסיים את החיפוש. אחר־כך קרא לכלב, שרבץ ישנוני ליד אבן גדולה ומצמץ בשמש, והלך הביתה.
הוא הרים את מבטו אל הקיר. המשפט שהוא מחפש, האם כבר היה לו בראש כששב מהפארק, ואולי עדיין ציפה לבואו?
הוא עצם את עיניו. כשחזר הביתה הדליק מיד את הרדיו, צנח לכורסתו והאזין לחדשות. אחרי החדשות, שכעת לא זכר מהן שום דבר, לקח מהשולחן בסלון את סרגל המדידה המתקפל והלך אל האגף האחורי של הדירה. ראשית בדק את הסדק בקיר על יד הבוילר וקבע שהוא לא התרחב. אחר־כך כרע על ברכיו ובחן את המרצפות, וגם בהן לא צץ סדק חדש, ולבסוף מדד כמו תמיד את הרווח שבין המשקוף לדלת המזווה ונוכח שאורכו לא השתנה והוא עדיין שתיים פסיק אחת סנטימטר. אחר־כך עבר לחדר האמבטיה, ואף־על־פי שכבר במבט ראשון הבחין שגם שם יעלו המדידות והבדיקות היומיות שלו אותן תוצאות שהן מעלות בשבועות האחרונים, בכל זאת הזרים מים קרים אל האמבטיה. הוא התבונן בעצמו במראה שעה קלה ומישש באצבעו את החריץ שנפער לפני זמן־מה מתחת לאדן החלון, ואחר־כך סגר את הברז והתיישב על פינת האמבטיה. קו המים בקצה שליד החלון היה במובהק גבוה יותר. אבל גם היום לא ניתן היה לקבוע בוודאות אם בהשוואה לימים ולשבועות הקודמים האמבטיה שקעה מעט לעבר החלון, ובשעה שבהה בפני המים צצה בראשו המחשבה שמזג האוויר הנאה השורר זה נצח נצחים גורם לא רק לו להתמיד במצבו בלי שינוי, אלא גם לדירה.
הוא הזדקף רגע והשפיל מבט אל המחברת. אחר־כך הניד בראשו. גם זה לא היה המשפט שהיה נחוש בדעתו להעלות על הכתב.
* * *
לפני קצת יותר מחודשיים שלחה חברת הניהול החדשה מהנדס בניין לדירתם, וזה אישר שהרצפה במטבח ובאמבטיה שוקעת. אילו גרו בקומת קרקע לא הייתה השקיעה הזאת, שכבר התלוננו עליה במכתב רשמי, מטרידה אותם במיוחד. אבל הם ושני ילדיהם גרו בקומה העליונה של בית דירות בן ארבע קומות.
רוב חדרי דירתם הישנה והרחבה נמצאו באגף החזיתי של הבניין. רק המטבח והאמבטיה וחדר קטן אחד נמצאו באגף הצדדי. מן האגף הצדדי הזה הוביל גרם מדרגות אל החצר הפנימית, אבל הם השתמשו בו רק בחורף, כשהעלו פחמים מהמרתף, או לעיתים רחוקות יותר, כשנשאו סלי קניות כבדים ישירות אל המטבח.
במקור היו כל הדירות שבאגף החזיתי מחוברות לאגף הצדדי הזה. אבל מתישהו, כנראה אחרי המלחמה, חולקו הדירות האחרות, ועכשיו הם הדיירים היחידים באגף החזיתי שדירתם עוד מחוברת לאגף הצדדי.
הדירה הקטנה שבקומה מתחתם באגף הצדדי עמדה ריקה עוד כשנכנסו לגור כאן לפני חמש שנים. חברת הניהול הקודמת גם מעולם לא התאמצה למצוא דייר לדירה הזאת. אבל לפני כעשרה חודשים התחלפו הבעלים של הבניין. מתוך ״הודעה לדיירים״ שמצאו בתיבת הדואר שלהם נודע להם שמשקיע אמריקאי קנה את כל גוש הבניינים. מלבד בית הדירות שבו גרו היו בגוש הזה עוד שני בתי דירות סמוכים שפנו לחזית ומערכת שלמה של בתי דירות ובתי־מלאכה בחצר. זמן קצר אחר־כך מונתה חברת ניהול חדשה, ומאז שורצים בגוש הבניינים כולו כל מיני פועלים. גם מן הדירה הקטנה שבאגף הצדדי מתחתם בקעה בוקר אחד הלמות פטישים נמרצת וחדרה אל המטבח שלהם. שטיח ישן ותנור אפייה חלוד נישאו למטה ובמקומם נישאו למעלה דלתות וחלונות חדשים. אבל באותה פתאומיות שבה התחילו העבודות, הן גם הסתיימו, וכשירד לקומה מתחתם כמה ימים לאחר מכן התפלא לראות לא רק שדלת הדירה פתוחה לרווחה ושבמקום הקירות שחילקו לפנים את החלל עמדו כעת צינורות חשופים, מעוגנים רק בשאריות של שלד מבנה, אלא גם שהרצפה הוסרה ומהתקרה משתלשל חומר בידוד עד אמצע החדר. אבל מה שהפתיע אותו יותר מכול היה שהדלתות והחלונות החדשים היו מוטלים כאבן שאין לה הופכין בתוך כל הבלגן הזה וכבר העלו אבק. עוד באותו יום ניגש אל אחד הפועלים, שהיה עסוק עכשיו בעניין אחר בחצר, ושאל אותו מתי ואיך יימשכו העבודות בדירה. הפועל הביט בו רגע מבולבל. אחר־כך אמר שכל עוד מפרקתו חשובה לו, כף רגלו לא תדרוך בדירה הזאת. קורות העץ רקובות כל־כך, הוסיף ועיקם את אצבעו כטופר, שאפשר לעקור אותן בידיים חשופות. נס משמים שהוא עוד יכול להסתכל על עצמו בראי בכל בוקר בריא ושלם.
זמן קצר אחר־כך הופיעו הסדקים הראשונים בקירות המטבח שלהם, האמבטיה שקעה ונטתה על צידה ואפשר היה להסיע בה מכונית צעצוע בלי להפעיל את המנוע החשמלי שלה. כמו שיכור איבד הבניין לפתע את אחיזתו.
את עצם העובדה שנשקפת להם סכנה משקיעת הרצפה אישר מהנדס הבניין לא רק באוזניהם אלא גם באוזני מנהל אתר הבנייה, שהיה נוכח בשעת הביקור בדירתם והבטיח למהנדס כי שום קיר מהקירות ששברו לא היה קיר תומך. זה לא משנה בכלל, השיב לו המהנדס בנחישות. במבנה ישן כל־כך, שכבר שנים לא שופץ, הוסיף, אין דבר כזה קירות תומכים וקירות לא תומכים, הכול נשען על הכול, פחות או יותר. אם כך, אמר מנהל אתר הבנייה, הוא יצטרך עכשיו מן הסתם לדבר עם חברת הניהול, ושני האדונים נפרדו בלחיצת יד אמיצה.
* * *
כעבור ימים מעטים התקשרה גברת אחת מחברת הניהול וקבעה עימם פגישה בדירה.
עוד בטרם עברה את מפתן הדירה כבר אמרה שהמהנדס בהחלט הגזים בהערכת המצב, ושחששם שהדירה תתמוטט לה לפתע פתאום מופרז. חוץ מזה בכוונתה של חברת הניהול להציב עוד קורה נושאת בדירה שמתחתם שתתמוך בתקרה. לפיכך לא נשקפת מכאן עוד שום סכנה. ואף־על־פי־כן, המצב הזה כמובן אינו רצוי בטווח הארוך, אבל עליהם כמובן להבין שמבחינת חברת הניהול יש טעם בתיקון הנזק רק אם ישופץ במקביל גם האגף החזיתי של הדירה, מה שאומר בערך הכפלה של שכר הדירה, אם כי לצערה היא עדיין לא יכולה לתת להם כרגע נתונים מדויקים יותר. המחיר יישאר במסגרת המקובל. אם, לעומת זאת, יחליטו, מסיבות כלכליות למשל, לעבור דירה, היא בהחלט יכולה להניח שחברת הניהול תשתתף בהוצאות ההובלה. רק מתוך סקרנות טבעית כבר חיפשה באינטרנט דירה שתתאים להם ונתקלה במודעה שנשמעת מבטיחה מאוד. ובעודה מדברת הניחה לפניהם דף מודפס. מדובר היה, כפי שראו בדף, בדירת שלושה חדרים ברחוב הומה למדי. הדירה הייתה בקומה הראשונה, ובמודעה צוין כי תינתן עדיפות לדיירים בלי ילדים ובלי בעלי־חיים. בעודו מוסיף לבהות בדף המודפס, הסבירה אשתו לגברת מחברת הניהול, בנעימה תקיפה שאינה אופיינית לה, שבשום פנים ואופן לא עולה על דעתה לצאת מהדירה הזאת, ששקיעת הרצפה היא בכלל לא בעיה שלה, שהיא ומשפחתה תמיד היו דיירים למופת ושבכוונתה לעשות כל שביכולתה כדי שהילדים יגדלו כאן ולא בשום מקום אחר. הגברת מחברת הניהול הקשיבה לנאום הלוהט הזה בלי להתרגש יותר מדי, יישרה את המסמכים שלה, חזרה ותחבה אותם לתיק, קמה ממקומה ואמרה, שאמנם היא לא חולקת עימה את ההשקפה הזאת, אבל היא יכולה להבין אותה, ושעכשיו כל הצדדים צריכים להרהר בדבר בשקט.
* * *
אין כאן מה להרהר הרבה, אמר עורך־הדין הצעיר מחברת הייעוץ לדיירים אחרי שתיאר באוזניו את המקרה, והזדקף על הכיסא הקטן מדי.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המשקיע האמריקאי”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות