"המסע האחרון של וילי אדאמס" הוא סיפור על שתי אהבות גדולות: אהבתו של חייל אנגלי צעיר בשירות החשאי, שהוצב בפלשתינה […]
1
כשפעמון הכנסייה הקטנה דִנדן ארבע פעימות הומות ומהדהדות, נשמע קול צווחתי. אני, וילי אדאמס, הגחתי לאוויר עולם. אמי נאנחה כדרך כל בשר, אך לא מעבר לזה. מעולם לא הניחה לעצמה להיסחף בדברים של מה בכך, וודאי לא במה שלא יתרום לה דבר. היא נאנחה כי כאב לה, ואף הצטערה על שהניחה לאבי לבוא אצלה, ולטעת בה ילד בלא התחשבות בכאב הרב שתישא, ועוד יותר בדאגה, שהלכה וגברה ככל שבגרתי ומוכן הייתי לצאת למלחמה. היה זה בשנות פרפוריה האחרונות של המאה התשע-עשרה, גם אם סברו כולם, והשלו עצמם שתור הזהב מגיע, ולא יישא גוי אל גוי וכיוצא באלה דברים.
הקולונלים, הגנרלים, האדמירלים והמנהיגים סתם, שעמדו לשלוח או שלחו זה מכבר, מיליונים לטבוח עצמם ואחרים למען מטרות שנשכחו זה מכבר, היו הראשונים שעלעלו בכתבי הקודש, שהיו עטופים בכריכת עור מהודרת, וצמודים לחזם תמיד. ידועים היו בבקיאותם המופלגת ובדרך שבה שילבו אמרי חכמה ושפר, היישר מהתנ״ך של המלך ג׳יימס, באנגלית צחה ובמבטא מתגלגל, המלטף את הלב בתמיסה צמיגית מרוככת, כוויסקי אירי משובח.
בקיאותי בכתבי הקודש מיוחסת לרשלנותה של סבתא סירל, שהייתה אחת מאימות אבותיו של אבי, ובכנות גמורה אציין שאיני יודע איזו מהן. שעתי לצאת נקבעה על ידי האלים בשעה הגרועה ביותר מנקודת מבטה של אמי. כל המשרתים נעדרו באותה שעת שחר מוקדמת, ונדודי השינה של סבתא סירל הביאוה אל מיטת אמי שנאנחה באופן מוזר לה. הגחתי במהירות החוצה, וסבתא סירל, ששכחה לגמרי הלכות לידות והולדות, נטלה את החפץ הראשון שהיה בהישג ידה, כדי לא לגעת ביצור הקטן והלח. היא פתחה את ספר הבייבל המהודר בעמוד כלשהו, וכך מצאה אותי אחת המשרתות שהגיעה סוף-סוף: צורח בקול, עירום ומרעיד מקור, שרוע על גבי הספר הפתוח, המוחזק בידי סבתא סירל הרוטטות מאימה ומזוקן, שקיללה בשבעים ושניים לשונות את מזלה הרע, ואת כסילותה שגרמה לה לרדת ממיטתה טרם שחר.
כשבגרתי מעט, חיפשתי את העמוד שעליו הונחתי היישר מרחמה של אמי בלא יד מתווכת. שני המועמדים המתקבלים על הדעת ביותר היו פרק ט״ז בפרשת לֶךְ לְךָ – שבו כתם גדול ומכוער המטנף עד היום את הדף המהודר, ומזמור כ״ד בתהילים. לעולם לא אדע איזה מהם הייתי אני, ובאיזה מהם אירע מעשה אחר, שהכתים את הדף באופן כה חשוד. מכל מקום כבר בגיל חמש דקלמתי ברהיטות קטעים מהבייבל הקדוש, לקול גערותיו הנצחיות של דודי פיקוק, שכיוון את ההיגוי הנכון של המילים, בתחילה באנגלית, ואחר עברנו לעברית של ממש, אף על ולמרות קמצוץ יהדותנו, שלפי חשבוני לא עלה על שמינית, גם אם אניח אבות מספר הבאים בחשבון.
אודה, אינני זוכר הרבה מהולדתי זו, שהייתה בעשרים וחמישה בספטמבר, טרם עלות השחר, שנתיים לפני סיום המאה התשע-עשרה. כבר עתה פרשתי לפניכם קלפים מרובים, וחוזה בכוכבים מיומן יוכל לומר עלי דברים רבים, שיהיו בחלקם הגדול נכונים מן הסתם, כמו לדוגמה, אריכות ימים, הגולשת לקטגוריה ״מופלגת.” הרי אינכם מצפים לשוחח עם בר מינן, אלא אם הוכשרתם לכך קודם לכן, ואינני מדבר בעלמא.
בעוד אני מנסה לספר דבר הולדתי, כף הכסף נתקעת בשיניים הזרות לפה ולמקום, וחלק מהמרק נשפך על סנטרי. בטי דווינס ממהרת ומוחה את פני. נערה טובה היא בטי דווינס. עיניים שחורות גדולות, המביטות בך במבט רך ומנחם. אינה נדה ראשה ברחמים, ודאי לא בבוז. ממלאת תפקידה בנאמנות, שעולה על אלה של בנותי הכבודות, סירל ונעמי, שכמעט אינן פוקדות אותי. השמיכה האדומה, המפוספסת בפסים שחורים לבנים על רגלי, המזוודות ממתינות בפתח, והכל מוכן לנסיעתנו. האחרונה ודאי. מי ערב לכך שאעמוד בתלאות הדרך? הבה נודה שרגלי הן סרח עודף לגוף הקמל, ראייתי מטושטשת, ושמיעתי, שהדביקה לי את הכינוי ״הינשוף״ בימי המלחמה הגדולה ההיא, איננה עוד כזאת, רחוק מכך, אך עדיין כאמור למעלה, אינני מת.
חיוך טוב לבטי דווינס, ואלמלא נסיעתנו הארוכה, אולי לא הייתי מלהג את שאני מלהג, ואולי לא היו הדברים אלא אבק זיכרונות מהוּהַ, הנמוג ומתפוגג ונעלם ברוח, כי אין זה מעניינו של איש או אף לא של יצור שמימי כלשהו.
ניחוח שערה של בטי דווינס, העומלת על הכנת מסענו, הערה בי שמץ עצבות והשלמה, ורק שהתחלתי ותיארתי שני דייגים עלובים, הדגים בחופה של ביטיקה – היא מחוז סיבליה בספרד של היום, שגם אם נקפיד ונתחקה, לא נדע אף את שם השבט לו השתייכו, מיהרה זו ואמרה שעלינו להתכונן למונית.
״פעם כמעט לא נולדתי, ומעשה שהיה…״
״וילי, אקשיב לך אם תניח לי לסיים את האריזה,” אמרה, והורתה לנהג להעביר את המזוודות אל פתח הבית. מיהרה ופתחה למחצה חלון אחד, וקרירות איי בריטניה הגדולה שטפה אותי.
״לאן אנו ממהרים?״ אני רוטן, בעוד בטי משלימה את מעשיה האחרונים בבית הגדול אשר ביורקשייר, ״בין כה וכה מה שראוי להיחפז, נחפז גם בלא רצוננו, והריצה לכאורה או הליכה מתונה, אינם אלא רצון האלים, המכוונים רצונך לכך.״
כשרק דובר על המסע, בטי סידרה לנו טיסה בטוחה וישירה, מלונדון רבתי לתל-אביב אשר בפלשתינה.
״וכי אצה לנו דרכנו?״ נזפתי בה. ברכבות ובספינות אני מוכן לנסוע, אך ודאי לא במטוסים. צא וראה עד כמה אבסורדי כל העניין: רכב מתכת גדול וכבד, שכל רצונו הוא ליפול ולהתרסק על אימא אדמה, מורם אל על בניגוד לשאיפתו, והבריות אצים רצים לתוכו, כמוכי שגעון, ואינם מעלים על דעתם, שאם ירצה מי שירצה, יוטחו מטה כולם יחד, כאיש אחד.
אמנם חיילים שכמותי חזו בצעירותם ערימות-ערימות, שורות-שורות של חיילים נקובים, רטושים ומרוצצים על אדמת מדבר סיני ופלשתינה, שבלעה אלפי גופות חיילים של צבא הוד מלכותו מזה, והצבא התורכי מזה. אך לעלות למעלה בקופסת מתכת מעין זו בעיניים פקוחות, הרי זה איבוד לדעת. דבר זה יפה כתרועות קרב ועיוורון נעורים, שאיני סובל ממנו עתה לצערי, לא ולא!
״איננו יכולים לנסוע ביבשה לישראל… פוליטיקה, אתה מבין,” מסבירה לי באריכות יתרה בטי דווינס, ואני אף אינני כועס. זקן כחוש ומוגבל בתנועות, אף הבנאליות ביותר, רכוב בכיסא מתנייע – חזקה עליו ששוטה גמור הוא. אפילו בטי הטובה לא נפטרה לגמרי מהרגל אנושי שכזה.
״אז בים, נערה טובה, בים.”
בטי דווינס מיהרה, ובעצה עם צ׳מברלין היקר – עורך הדין של משפחתנו, הוא ואבותיו מזה דורות, כי אין קבוע ויציב מעובדים ונותני שירותים מסורים, העושים את שאבותיהם עשו ושירתו מנבכי הזמן, גם אם הוא מתעתע. שכרה ספינה בינונית. ״יכטה,” שמעתי אותה מתגאה בשיחת טלפון עם חברתה היחידה. לא היו לה בחורים שהייתה צריכה להיפרד מהם, וצר היה לי על כך. אולי בפלשתינה תמצא בחור כלבבה, חשבה בוודאי. גם לאחר שהתרתה בי פעמים רבות לא לכנות את מחוז חפצנו ״פלשתינה״ אלא ״ישראל”, נותר ההרגל משכבר, ובכל מקום שבו אומר פלשתינה, דעו שמכוון אני כוונתי לארץ ישראל.
וכך, זמן קצר לפני נסיעתנו, אני מטריד את בטי העמלה בסידורים אחרונים בליהוגים טפלים, שמסתיימים כולם בקריאה: ״יש לשמר את זכרה של סבתא סירל המנוחה, ולהריע לה… ולשם כך נרים כוס ויסקי הגונה, ונספר את המעשה: פעם אחת כמעט לא נולדתי…״
״וילי אדאמס, אינך יכול לשתות עתה. עוד מעט תגיע המונית שתיקח אותנו לנמל,״ נוזפת בי בטי דווינס, ואינה שועה לנימוקי, שזכרה המופלא של סירל הזקנה מכל, שווה כוס הגונה, גם אם מדובר בראשית מסע לפלשתינה בספינה ששכרנו לצורך זה, ועוד מעט אמצא עצמי מתנדנד על הגלים, שלא חשו כלל איך זה וכיצד חלפו חמישים שנה ויותר, ואין עניין זה ניכר על הקצף הלבן המשתרע מאופק עד אופק, שנראה כך מן הסתם דורות רבים עוד בטרם נולדתי.
״אל תשכחי את החרב, בטי,” אני קורא לה, והיא מחייכת ומנידה ראשה:
״כמה פעמים תזכיר לי זאת?״
ובצהרי יום נאה למדי, בו אף השמים האירו פנים, בטי דווינס, נערה שמצאה פרנסתה מטיפול בזקן חסר אונים כמוני, קפטן בדימוס וילי אדאמס, חייל לשעבר בצבא הוד מלכותו במלחמה הגדולה ההיא, חוקר בכיר לשעבר במשטרת פלשתינה המנדטורית, ואזרח הגון שחי חיי שלווה בביתו אשר ביורקשייר – יצאנו למסע מייגע למדי, שאלמלא שנותי האורכות, שהעניקו לי זיכרונות הרבה לפשפש בם, נגזר היה עלינו לעוברו בשעמום.
אין עדיין תגובות