חלק 1

אני לא מי שאתם חושבים

כצעיר פלסטיני שחי בגדה המערבית, אף פעם אינך יודע כשהשמש מעירה אותך בבוקר, אם תזכה לראות אותה שוקעת. והדבר נכון יותר מתמיד היום, 29 במרץ, 2002.

במדֵי הסוואה מנומרים, רובה אם־16 ביד, אני עוטה את דמות לוחם החירות, המחבל המבוקש בידי השלטונות הישראליים. אני שם פעמיי אל כיכר אל־מנארה, הכיכר המרכזית של רמאללה, שם נאספים לוחמים משתי המיליציות הפלסטיניות העיקריות, פת’ח וחמאס. הפרסונה האחרת שלי, מלבד היותי בנו הבכור של חסן יוּסֶף, ממייסדי חמאס ומנהיג פוליטי־דתי פלסטיני, היא של מרגל עבור סוכנות ביטחון הפנים של ישראל, השב’כ. מטרתנו המשותפת היא למנוע פיגועי טרור ולשים סוף לתופעת המחבלים המתאבדים, שבאופן טרגי נעשתה שכיחה בקרב פלסטינים מקומיים. מבחינתי, השאיפה הייתה מאז ומעולם להפסיק את ההרג האינסופי של שני הצדדים, בידי שני הצדדים, הפלסטינים והישראלים.

המתח כעת בשיאו בעקבות פיגוע התאבדות בסעודת סדר פסח, שבו נהרגו שלושים ישראלים. למעשה, הלכתי לכיכר אל־מנארה בניסיון נואש לאסוף מידע על פיגועי התאבדות שעומדים לצאת לפועל. שהִייה במחיצת אנשי המיליציות הללו עשויה לספק מידע מועיל, שכן הם אולי ידברו על יעדים פוטנציאליים. צעירים רבים מדי מוכנים לחגור לגופם חגורת נפץ ולהפוך ל’שאהידים’, וכך לזכות בכרטיס לגן עדן ולהבטיח למשפחותיהם ביטחון כלכלי ויוקרה.

כך קרה אפוא שמצאתי את עצמי בליל 29 במרץ בקומה השנייה של בניין משרדים שמשקיף על כיכר אל־מנארה. טעות. טעות גדולה. מה שלא ידעתי הוא שהישראלים החליטו שנמאס להם, וצה’ל ביצע פלישה מאסיבית לשטחי הגדה המערבית, שכללה תקיפה של שני יעדים עיקריים ברמאללה — המתחם הנשיאותי של יאסר ערפאת, המוקטעה, וכיכר אל־מנארה. מהחלון זה נראה אזור מלחמה. ממש לא משחק וידיאו.

זהו תרחיש האימה שלי, שכדי למנוע אותו עשיתי כל מה שביכולתי המוגבלת. להבות והבזקי פיצוצים האירו את הזירה שכמו נלקחה מחלום בלהות. קליעים נותבים פילחו את ענני העשן והאבק שעלו מבניינים שקרסו. נורא מכול היה הרעש, טרטור בלתי פוסק של אש אוטומטית ממקלעים ונשק קל, רעם תותחי ה־105 מ’מ של טנקי המרכבה ופיצוצי הפגזים שפגעו במטרתם, ירי מגבוה של מסוקי קרב מסוג אפאצ’י, ונהמת מטוסי אף־15 שצוללים למשימות הפצצה. פצצות של מטוס כזה יכולות להפוך בניין של שלוש קומות כמו זה שבו הייתי לערימת אבנים בגודל כף היד שלכם. האוזניים שלי מצלצלות בעודי נאבק לנשום בחלל המחניק מעשן ואבק ומצחנת קרב חריפה. הבניין רועד לאחר שספג פגיעה ישירה, ואני נופל לרצפה. אני קולט שאני בבניין שבו שוכנים משרדים של ארגוני התנגדות פלסטיניים, אשר מהווה מטרה ראשית.

יחד איתי בחדר החשוך נמצאים חוסיין א־שייח ושומר ראשו. חוסיין הוא אישיות חשובה בממשל הפלסטיני, ממונה על התיאום עם הרשויות הישראליות. התיאום היחידי שהוא עושה עכשיו עם ישראלים הוא לצוץ, לירות כמה כדורים מהאם־16 שלו ולהשתטח בחזרה. אם במקרה הוא יצליח לפגוע בשריון פלדה של טנק, אני בספק אם יושביו ישמעו בכלל את המענה הפתטי שלו. רובה קלשניקוב נגד טנק מרכבה. לוחמה א־סימטרית? אפילו לא זה. יש לו תרמיל מלא תחמושת, והוא מציע לי ממנה. לא תודה, יש לי.

חיילי צה’ל וטנקי מרכבה תפסו עמדות במרחק 200 מטרים מהכיכר, מכתרים אותה וחוסמים את כל שבעת הרחובות המובילים אליה. אין שום נתיב מילוט מהמלכודת הזו. כשהם יקבלו את הפקודה לנוע פנימה, קפיץ המלכודת ייסגר עלינו. זה יהיה טבח. לוחמי צה’ל יבקשו לשפוך דם ערבי. איזו דרך מטופשת למות! אהיה עוד גופה פלסטינית מוטלת בערימה של גופות לוחמי מיליציה. עוד ‘שאהיד’ אחד. נתון סטטיסטי של פולחן המוות. כל מה שעשיתי, כל מה שהשגתי, לא ייוודע לעולם, לא יזכה להערכה ולא לגינוי. השב’כ יאבד נכס אחד, אבל מה לעשות, הוא נפל במלחמה צודקת. משפחתי תבַכה את בנה הבכור, אבל מה לעשות, הוא נפל במלחמה צודקת. כל אדם שנלכד בצבת הברזל הזו, ושהתאבדות אינה שאיפת חייו, משתוקק להסתלק מהגיהינום הזה כדי לחיות עוד יום.

הסיכוי היחיד שלי לצאת משם בחיים היה באמצעות השב’כ, ולהם לא היה מושג היכן אני. אצטרך להתקשר מהטלפון המיוחד שלי בקו הישיר אל המפעיל שלי. פחדתי לא רק מחיילי צה’ל, אלא גם מ’חבריי לנשק’ — אם מישהו ישמע אותי, די בחשד בלבד לדון אותי למוות בו במקום מכדור בראש. מהעמדה שלי ליד החלון המשקיף לכיכר אני רואה את גופתו הדוממת של משתף פעולה, תלויה במהופך על עמוד תאורה. הגופה המתנדנדת מוארת לסירוגין בהבזקי התפוצצויות. רק אללה יודע אם הוא חף מפשע. יכולתי להיות שם במקומו. בכל רגע, עם אורח חיים כמו שלי, זה יכול להיות אני.

עליי למצוא מקום בטוח להתקשר ממנו, אז אני הולך למסדרון חשוך ומגשש את דרכי אל חדר אחר. אור פנס מרצד במסדרון ועוצר על הגב שלי. אני עוצר את הנשימה. צה’ל? לפתע נשמעים מאחוריי צעדי ריצה. חמישה־שישה חמושים חולפים על פניי בעודי נצמד לקיר. בן רגע האור נעלם, ובחשכה אני שומע את הלמות הצעדים יורדים במדרגות. לבי הולם בחזה. אני פוחד. ממש פוחד. אני מריח את ריח הזיעה והפחד שליווה אותם כשחלפו כמו משב רוח מבוהל. אני יודע טוב מאוד, שהחמושים האלה שמסתובבים בעיר כמו טווסים עם רובים תלויים על הכתף, מבינים עכשיו שזהו יום מותם. יום מותנו כולנו.

אני מגיע לחדר שיש בו די אור מהחלון כדי לוודא שאני לבד. אני מוציא את הטלפון. אבל מה אם מישהו ייכנס בזמן שאדבר? אני פותח דלת, מזהה שזה ארון תחזוקה. אם ימצאו אותי פה, יוציאו אותי להורג בגלל פחדנות! עכשיו או לעולם לא. תתקשר. הדלת נפתחת בסערה, ושלוש דמויות פורצות פנימה. צוות חדשות של סי־בי־אס עם קסדות ואפודי מגן שעליהם מתנוסס הכיתוב עיתונות. הם ניגשים היישר לחלון וממקמים את המצלמה בזווית שתתפוס את ההתרחשויות מלמעלה. גם באור הקלוש אני מזהה את המלווה/מתורגמן שלהם ממסיבות העיתונאים הרבות של אבא שלי. הוא איש פת’ח, מדווח להם הכול. עינינו נפגשות לרגע, אני לא בטוח שהוא מזהה אותי, אבל זה לא טוב, ואני חומק בחזרה למסדרון.

אני נכנס לחדר האחרון. ריק. אני מביט למטה מהחלון ורואה דמויות חוצות בריצה שטח פתוח בין שני בניינים בחיפוש אחר מחסה טוב יותר, או נס. בעקבותיהם מגיע צוות צילום, חוצה בריצה את שטח ההפקר. אבל האחרון שבהם נפגע ונופל. שני האחרים חוזרים, מרימים אותו בעודם מנופפים לשווא אל מי שזה לא יהיה שיורה עליהם. עיתונות. לא־לוחמים. אני מתקשר, המפעיל שלי שאותו אני מכיר בשם לואי, עונה מיד.

‘תציל אותי! אני לכוד בכיכר אל־מנארה. תוציא אותי מפה!’

אני מקרב את הטלפון לחלון כדי שישמע את ההתפוצצויות.

‘מה, לעזאזל, אתה עושה שם?’

‘את העבודה שלי. לא הזהרתם אותי…’

‘אמרנו לך להישאר במקומך. בסדר, בסדר, אני אבדוק מה אפשר לעשות.’

הוא מנתק. מה עכשיו?

אחרי עשר דקות ארוכות הטלפון מצפצף.

‘טוב, הם יפתחו לך מעבר, אבל רק לרגע. תצא אחרי שהטנק יזוז.’

‘לאן?’

‘רחוב פלסטין. זה ייקח שעה־שעתיים, אודיע לך מתי לצאת.’

הוא מנתק.

אלוהים אדירים, שעתיים. הבניין נרעד פתאום. ידעתי שטנקי המרכבה המפלצתיים האלה צריכים עשרים דקות כדי לחמם מנועים. רחוב פלסטין צר, אני מכיר אותו מצוין, אבל הוא בצד הנגדי של הכיכר. אצטרך להגיע לשם. לצאת עכשיו או לחכות פה עד הרגע האחרון?

הסבלנות שלי מחזיקה מעמד עשר דקות. אני עומד בפתח הבניין ומשקיף על מאה מטרים של שטח הפקר, שמפריד ביני לבין רחוב פלסטין. פה ושם נחשולי עשן מפצצות מציעים מחסה רגעי. מה לעשות עם הרובה שלי? להיפטר ממנו? צה’ל יורה על כל מה שזז, ואם אתקל בחמושים, הוא יהיה תעודת הזיהוי שלי. עשן שחור מסתיר יותר מחצי הנתיב.

אני נושם עמוק, מוכן לתקוע ספרינט, אבל נתקף פרץ שיעולים. אחרי שאני נרגע, אני מזנק החוצה ורץ כל עוד רוחי בי. איך שאני יוצא מהעשן למקטע של שטח פתוח, קליעים מקעקעים את אבני המרצפת מאחוריי. אני מצליח להגיע לבניין בצד הנגדי ותופס מחסה. פפפף. אני מזהה רמפה שמובילה אל חניון תת־קרקעי ונחפז לרדת ולהיבלע בחשכה. ריח עשן טבק עולה באפי, וכשעיניי מסתגלות לחשכה, אני קולט שאני לא לבד. רעמי הפיצוצים מהדהדים בחלל הסגור, ואף על פי כן אני שומע קול מדקלם פסוק מהקוראן. לעזאזל.

השעה וחצי הארוכות בחיי. אני מעביר את הזמן בחשש מתקיפה של צה’ל, אבל בחלוף שעה מתעודד לשמע מנוע טנק מתניע בסדרת נהמות רועשות. הטנקים האלה עושים יותר רעש ממטוס ממריא. כעבור כמה דקות הטלפון שלי רוטט.

‘צא עכשיו!’

‘עכשיו?’

‘עכשיו!’

אני יוצא אל הרמפה ועולה למפלס הרחוב. קשה לראות בחושך, אבל בהמשך הרחוב אני מזהה טנק שחוסם את הדרך. ניתנה פקודה לטנק לזוז משם, אבל האם החיילים בשטח יודעים? הם עדיין יורים. נדמה לי שאני מזהה מעבר בין הטנק לקיר. הרובה שלי? אני נפטר ממנו. ברור לגמרי שאני לא הולך לירות באף אחד, והרובה לא היה מונע מאף אחד לירות בי. כמי שהמטרה שלו היא להציל חיים, לא ליטול חיים, זה נראה לי הגיוני. אם כי פעמים רבות תהיתי כיצד אפעל אם אקלע לעימות חזיתי של אני־או־הוא.

אני צועד במהירות ברחוב וקולט שכמה חמושים מהחניון הולכים בעקבותיי. אחרי דקה של הליכה כפופה לאורך המכוניות החונות אני מגיע לנקודה שבה טנק המרכבה תימרן כדי לתפוס עמדה — המפלצת הזאת מעכה את כל המכוניות לפניי ברחוב הצר אל המדרכה. אני מדמיין את אנשי הצוות בטנק נהנים מההרס כמו ילדים. רובם אכן ילדים. אני מתקדם לאורך גושי מתכת מעוקמים ושברי זכוכית אפוף ריח דלק חריף. אין נפש חיה. אני פוצח בריצה לתוך הלילה החשוך שהשחר מפציע בשוליו.

דבר ראשון שאני עושה אחרי שאני מגיע בשלום אל דירת המסתור שלי זה לפשוט את המדים ספוגי הזיעה. נשארתי בחיים. השאלה היחידה שמטרידה אותי עכשיו היא מה עלה בגורלו של אבי. כמובן, אבא שלי, האדם הנערץ עליי בעולם, לא נמצא בביתו. כמנהיג בכיר בחמאס העביר שייח חסן יוּסֶף כעשרים וחמש שנה מחייו הבוגרים בכלא או במחבוא, היכן שקיוויתי שהוא נמצא כעת, בריא ושלם. בהיותי האדם שבו הוא הכי בוטח בעולם אכזרי של רמייה ובוגדנות, נטלתי על עצמי את תפקיד העוזר שלו, איש־אמונו ויועצו — למעשה, יד־ימינו — בתקופה שבה שימש כדובר הפומבי הבולט ביותר של הסוגיה הפלסטינית בגדה המערבית. רבים מעמיתיו שנשאו פרופיל ציבורי גבוה כמו זה שלו חוסלו. העסקה שלי עם השב’כ קבעה שלא יהיה דם על הידיים שלי, ושאבי יהיה מוגן. באותו זמן הוא הסתתר במרתף בית בשכונת מגורים, שרוב תושביה היו נתינים זרים. השב’כ ידע היכן הוא והורה לצה’ל לא להיכנס לבית המסוים הזה. אבל לעולם אין לדעת. אני מרגיע את עצביי המרוטים ומטלפן לאבי. צלצול. ועוד צלצול. לבסוף נשמע קולו העבה.

‘אתה לא תאמין! החיילים חיפשו בכל הבתים ברחוב מלבד הבית הזה! התפילות שלנו נענו, אללה הגן עלינו. נס!’

ממש. הוא ידע מעט מאוד רגעים שמחים בחייו, רגעים שאיששו את אמונתו המוסלמית, אבל זה היה רגע כזה. אין בעיה, תתכבד. בעיניי הנס האמיתי היה ההיחלצות שלי בחיים מכיכר אל־מנארה.

היעדרותו התדירה והמתמשכת לאורך השנים הייתה קשה מנשוא לאמי, שעשתה מאמצים כבירים כדי לספק מזון לתשעת ילדיה. אנחנו חיים תחת כיבוש, יום־יום אנשים נהרגים ברחובות, חיילי צה’ל פורצים לבתים בכל שעה משעות הלילה, הגדה המערבית הפכה לג’ונגל שאין בו דין ואין דיין. כילדים נשללה מאיתנו נוכחותו הקבועה של אבא שלנו, עם האהבה שלו והדוגמה שנתן למשמעת עצמית וענווה, אדם שלא מפסיק להילחם אפילו למען דבר בלתי אפשרי. משפחתנו מרובת הילדים לא קיבלה תמיכה מחמאס; למעשה, כולם התנערו מאיתנו. עבורי זו הייתה מציאות מרה ולא־צפויה. אנשים הם צבועים. הם מתיימרים להיות לוחמי חירות, או לכל הפחות בעלי ערכים לאומיים המחויבים להגנת האינטרסים החשובים של העם הפלסטיני. אבל במציאות הפחד שולט בחייהם. ההפך מחירות.

בכל פעם שאבא שלי יצא מהכלא, הוא התקבל כגיבור, ואנחנו חדלנו להיות מנודים. אבל לא פעם קרה שהוא שוחרר ונכנס הביתה מהדלת הקדמית בדמעות וחיבוקים, כשבדלת האחורית המתין לו הצבא הישראלי כדי לעצור אותו שוב ולגרור אותו לבית הסוהר.

השאלה

כיצד יכולתי אני, בנו הבכור של מנהיג בכיר בחמאס, אני שנעצרתי בידי הישראלים בגיל 17 וכמו כל עצור אחר שנחשד בטרור עוניתי באכזריות וריציתי עונש מאסר — כיצד יכולתי לעבוד עם האויב מטיל המורא והשנוא ביותר שלנו, השב’כ? מה יכול היה להניע אותי לבחירה כה הרת־גורל, בחירה שבמצב המלחמה הקיצוני שאנו מצויים בו ודאי תיראה למשקיף אובייקטיבי לא רק לא־מובנת ובלתי נתפסת, אלא גם מטורפת?

במהלך חיי הדביקו לי תוויות רבות ומגוונות: טרוריסט, מרגל, בוגד, גיבור, מוסלמי, נוצרי, יוגי, בודהיסט, אזרח העולם, פליט, גולה. מרבית הכינויים האלה שירתו אג’נדה של מישהו אחר, לא שלי. מטרת המסע שלי, ואולי מטרת מסעו של כל אחד מאיתנו הבוחר לחיות בצורה מודעת, היא לגלות מי אנו באמת, מהי האמת שלנו.

על מנת להתחיל להבין עד כמה הייתה בחירה זו אובדנית ובלתי אפשרית, חיוני לדעת כיצד עברה עליי ילדותי, להכיר את העולם שבו גדלתי.

תמהיל רעיל

הוריי הביאו לעולם תשעה ילדים, וכמו כל אדם אחר עלי־אדמות הוטמעו בנו התניות מצד ההורים שלנו — האמונות וההתנהגויות שלהם — ומצד הסביבה המסוימת שגדלנו בה. סך כל הדברים האלה יצרו את הזהות שלנו ונתנו לנו תחושת שייכות. התרבות קבעה כיצד ראוי שנחשוב, כיצד עלינו להתנהג, ולאֵילו חוקים עלינו לציית. אלה היו הסורגים של הכלא הראשון שלי. כשם שאנחנו הותנינו בידי ההורים שלנו, כך הוריי הותנו בידי הוריהם. אבי היה אימאם כמו אביו לפניו, אנשים מסורים ונאמנים מאין כמותם, שהיוו דוגמה ומופת ומקור השראה לנו הילדים.

העובדה שאבי היה מנהיג דתי מכובד, פוליטיקאי אהוד וממייסדי חמאס יצרה אצלי, בנו הבכור, הן ציפיות מהחברה והן אפשרויות להצליח בה. אם בגלל מגרעותיי ספגתי מלקות קשות כפליים מצד המורה שלי ואחר כך בבית מצד אבי, הרי זה משום שהייתי בנו של אבי החשוב. אבא שלי, שאותו אהבתי וכיבדתי במהלך שנות ילדותי, יהפוך להיות המעצֵב העיקרי של חיי המוקדמים.

התרבות שלנו, בניגוד לזו המערבית, לא העלתה על נס את ערך האינדיווידואליזם. ערכו של אדם נקבע על פי מקומו בהיררכיה החברתית ועל פי מה שאחרים אמרו עליו. המשפחה הייתה היחידה החברתית החשובה ביותר, והזכויות והחובות של כל בן/בת משפחה היו מוגדרים היטב. המערכת נשארה איתנה ותיפקדה חרף כל ליקוייה, משום שמספיק אנשים דבקו בעיקרי האמונה שלה וצייתו לציוויים שלה. מכל הגורמים שעיצבו אותנו עת גדלנו והתבגרנו ברמאללה — הורים, חברים, חינוך, אלימות מקומית, דיכוי מיני, פוליטיקה קיצונית — המשמעותי והמשפיע ביותר בחיינו, זה שחילחל לכל אלה והצטלב איתם, היה הדת.

דת עבורנו הייתה אותו זרם אסלאמי מסוים שבו דגל אבי האימאם. מרגע שבאנו לעולם, נועדנו להשֹביע את רצונו של אללה, לשרת את אללה ולמלא את החובות שהטיל עלינו. הדת קבעה את אמות המידה לחיים הנכונים ואת גבולות המסגרת שבתוכה היה עלינו לחיות: גבולות אתניים, גבולות מיניים ומגדריים, גבולות חברתיים, אפילו גבולות פוליטיים, שכן חמאס נטוע באסלאם ומבוסס על עקרונותיו. סוג האסלאם שלנו לא היה מהנה במיוחד, שכן רשימת האיסורים הייתה ארוכה מרשימת ההיתרים. אלכוהול, סמים, מוזיקה, ריקודים, שירה — כל אלה היו אסורים. ובלוח השנה הדתי שלנו היו שני מועדים בלבד של חגיגה.

מכל מקום, רעיון ה’חגיגה’ בא לידי ביטוי בדבקוּת אמיתית, ולא בהיתר לפרוק עול למשך יום ולחגוג כמקובל. עם זאת ייתכן שהציות לציוויים הללו השֹביע בכל זאת את רצונו של אללה. יתרון ברור אחד של העובדה שגדלתי תחת כל האיסורים הללו הוא שזה הכריח אותי, בבגרותי, לעשות חקירה יסודית ומקפת של הכול, כמעט מאפס, במהלך המסע שלי דרך בוסתני החיים.

הפרס עבור ‘ציון טוב’ היה כרטיס לגן עדן. העונש על ‘ציון נכשל’ היה להישרף באש הגיהינום. מִקצה שיפורים לא היה, הציון היה נצחי. לדאבון הלב, משמעות הדבר הייתה שכל בני האדם עלי אדמות שלא האמינו באללה ולא מילאו את חוקותיו, כולל מי שאולי מעולם לא שמעו עליו, נידונו לגיהינום. אני מוכרח להודות שהדבר הזה הטריד אותי כבר מגיל צעיר מאוד. זה לא נראה לי הוגן, למרות שהדת שלי איפשרה לכל אדם להתאסלם וכך להציל עצמו מאש התופת.

גיהינום הוא רעיון מחוכם מאין כמותו, ולראָיָה חיי המדף הארוכים שלו בכמה מהדתות החשובות בעולם. חוויות אחדות בילדותי המוקדמת הביאו לכך, שאני יכול להאמין באמת רק במה שאני תופס ישירות, מכלי ראשון. הייתי בהלוויה בבית הקברות הסמוך לביתנו, והאימאם נשא דרשה חוצבת להבות בשעה שגופת המת נטמנה באדמה. בין היתר הוא אמר, שאחרי שכולנו נלך, יבואו שני מלאכים לקחת את נשמת המת ויחקרו אותו: מיהו אלוהיך? אם המנוח לא יֵדע את שם אלוהיו, הם יענו אותו עינויים נוראיים, ומפלצות מזוויעות יתנפלו עליו בעודו זועק מכאבי תופת.

כילד בן עשר זה הפחיד אותי עד מוות; אפילו גברים בני חמישים לקחו את זה קשה, עד כדי כך משכנע היה איש האלוהים הזה בהחדרת הפחד מאלוהיו בכולנו. כל זה היה עשוי להתרחש בקבר אחרי שנלך, מה שהיה תמריץ חזק להסתלק משם.

אבל בבית סקרנותי גברה עליי, ורציתי לחזור לשם ולהאזין לעינויים. ביקשתי מכל חבריי שיבואו איתי לבית הקברות באותו לילה, אך אף אחד מהם לא היה מוכן. אזרתי אומץ אפוא והלכתי לבית הקברות בגפי. פחדי הלך וגבר עם כל צעד שקירב אותי אל הקבר הרענן, וכריתי אוזן לשמוע את זעקות הייסורים והכאב. אבל שום קול לא נשמע, המקום היה שקט לגמרי. כרעתי על ברכיי והצמדתי אוזן לקרקע כדי לשמוע משהו מהחקירה בעינויים. את השאלות, מיהו אלוהיך, את זעקות האיש, אבל לא־כלום. דממה מלאה. מאז הפך בית הקברות למגרש המשחקים שלי (לא היו לנו מגרשי משחקים). שם חוויתי בחושיי את טיבו האמיתי של המוות.

תפילה (סאלאט) היא אחד מחמשת העיקרים של האמונה המוסלמית. מחמש התפילות היומיות הנדרשות, הראשונה — תפילת השחר (פאג’ר) — מתבצעת בערך בשעה שלפני זריחת החמה. אבי היה מקים אותי אפוא ממיטתי החמה, קוטע את הרגע הכי מתוק בשינה. ואז, אחרי שהתזתי מים קרים על פניי במסגרת הרחצה הטקסית לטיהור הגוף, הייתי פחות או יותר ער. כמובן, מוסלמים אדוקים כמו אבי ואני (מגיל חמש) הלכנו למסגד, כי כפי שידוע לכול, תפילה בקבוצה מרַצה יותר את אללה.

היינו הולכים או נוסעים למסגד, תלוי לאן עבודתו של אבי לקחה אותו — למחנה פליטים, לאחד הכפרים בסביבה או לאחד ממסגדי העיר הרבים. תפקידו כאימאם היה להוביל את התפילה, ולכן היינו צריכים להיות שם בזמן. אם התעצלתי, הוא הלך בלעדיי, ואמי הייתה מעירה אותי מאוחר יותר. אחוז בושה מעצלותי ומחוסר המשמעת שלי, נהגתי ללכת למסגד הקרוב כדי להתפלל. לעתים הוא היה שם, לעתים היה במקום אחר.

כשאבא שלי היה בכלא, ניסיתי להמשיך לקיים את שגרת הבוקר. הליכה לבד דרשה כוח רצון ואומץ לב; היה עליי לקום מהמיטה החמה בבוקר קר, ואז להעז ללכת לבד בדרך החשוכה העוברת לאורך בית הקברות המאוכלס בשדים, רוחות רעות ומפלצות ובטורפים בשר ודם. הפעמים הראשונות היו מבעיתות.

מנהיגי חמאס נהגו להיפגש לפני או אחרי תפילות הבוקר. הכול הניחו שהם נאספים לתפילה, אבל הם ניצלו את מיעוט האנשים במסגד כדי לדון בעניינים פוליטיים. מאחר שמוסלמים מעטים הגיעו למסגד בין ארבע לשש בבוקר, וממילא הם היו אותם אנשים קבועים ומוּכּרים, אם זר שנשלח מטעם ישראל היה מופיע פתאום כדי לרחרח — זה היה מתגלה מיד.

כילד זו הייתה בשבילי הרפתקה. רק ילדים מעטים הגיעו. הרגשתי חשוב — להיות עם המבוגרים, בהם פעילי חמאס כבדים וקשוחים. כשהצעתי לחבר שלי סמיר לבוא איתי להתפלל במסגד, הוא שאל אם מחלקים שם שוקולד כפרס. הוא גדל במשפחה חומרנית, וההתניה שלו הייתה — מה אני מקבל בתמורה. אני לא חשבתי ככה. כמובן, למדתי להבין את כוחו של הכסף וידעתי להסתדר בעולם הגשמי, אבל אילו זאת הייתה הגישה שלי לחיים מגיל אפס, הצמיחה שלי הייתה פוסקת.

לפעמים הארכתי בשינה והתעוררתי בבהלה כשהשמש כבר זרחה. או־אז, בוש ונכלם התפללתי בבית עם אמי ואחיי ואחיותיי.

קרוואן הקבצן

נדירים האנשים ברמאללה שהעזו להפר את האיסורים הדתיים והתרבותיים הרבים, שכן לא רק הסורר והמורד עצמו היה משלם את מחיר הנידוי, אלא משפחתו כולה. זה לא היה שונה, לדוגמה, מהרס בית משפחתו של ‘מורד’ בידי הישראלים; שמה הטוב של משפחה נחרב בעיני החֶברה שאליה השתייכה. עונש קולקטיבי. הפחד לחרוג מגבולות המותר שימש מכשיר לשמירה על הסדר החברתי. לא ראית קבצנים ברמאללה חרף העובדה, שצדקה היא מצווה חשובה בתורת הנביא. אדם שאימץ אורח חיים של פושט יד המיט קלון על עצמו ועל משפחתו. הוא ומשפחתו המורחבת נחשבו שפלים ובזויים. ואולם, אדם אחד היה כנראה היוצא מהכלל שלימד על הכלל. שמו היה קרוואן.

הברנש הזה בבגדיו הבלויים התמקם באותה פינת רחוב במרכז רמאללה משעת בוקר מוקדמת עד שקיעת החמה. שום חוק לא אסר זאת. ריחמתי עליו, וכשחלפתי על פניו בדרך כלל נתתי לו מטבע או שניים. מרבית הנדבות שלו התקבלו מכפריים שחשו הקלה להיווכח, שלפחות הם לא הגיעו לשפל המדרגה. לא היה ברור אם הוא חירש או עיוור או גם וגם, הוא מעולם לא הוציא מפיו מילה מובנת. מדי פעם בפעם פלט מין נהמה מצמררת שעצרה את כל האנשים בסביבה. איש לא ידע מה סיבתה או פִּשרָה. אבל בעיניי משמעותה הייתה, שקרוואן אינו חירש ואינו עיוור ואינו מטורף. הוא מה שבחברות אחרות נחשב מקצוע מכובד מאוד — יַזם. הוא זיהה נישה עסקית עם פלח שוק לא ממומש. בתום כל יום ב’משרד’ היה חוזר לביתו באחת השכונות הטובות בעיר לסעוד ארוחת ערב עם משפחתו. מסתבר שקרוואן נמנה עם המיעוט שבמיעוט, שהתעשר מישיבה סבלנית בקרן רחוב במקום ליד שולחן משרדי. הוא היה בעליו של בית־דירות בן ארבע קומות שאותו בנה. אולי אפשר לראות בזה סוג של הארה, שכן לא היה אכפת לו כהוא זה מה חושבים עליו. חוץ מזה, הוא יהיה זה שיצחק אחרון, כשפלסטין תאמץ (והיא תאמץ) את השיטה האמריקאית, שלפיה אדם נשפט על פי ממונו ולא על פי מידותיו המוסריות־דתיות.

מסעות בעולם אכן מרחיבים אופקים, כמו שנהוג לומר. ולא רק במובן הפשוט של טעימת מאכלים חדשים, אלא בזיהוי הבדלים בין תרבויות. מה שבתרבות אחת נחשב דבר אלוהים חיים, בתרבות אחרת אסור בתכלית האיסור בצו האלוהים המקומי. לדוגמה, תרבות המקום שבו אני כותב כעת את הדברים האלה היא בודהיסטית, ומדי בוקר עובר כאן נזיר נושא קערת נדבות. קיבוץ נדבות כאן מקובל לגמרי, חלק מהתרבות. קרוואן לא היה מצליח פה. המודל העסקי שלו נסמך על כך, שקיבוץ נדבות הוא עיסוק בלתי מקובל בעליל.

כסף ומוסר דתי

בעודי כותב דברים אלה אני נעשה מודע יותר ויותר לדילמה, שכותב סיפור־חייו מתחבט בה: כיצד לתאר את עצמך, כקדוש או כחוטא? או פשוט להיות כן ככל האפשר ולבחור תמהיל מאוזן של סיפורים על הדרך שעברת. קדוש או חוטא? אניח לכם, הקוראים, להחליט. מכל מקום, חבריי הנוצרים (שאותם רכשתי לימים) רואים בי חוטא שראה את האור והפך לקדוש. איני רוצה ליצור את הרושם שהייתי מועמד מוביל לפרס הילד הטוב של השנה. ממש לא. הייתי מה שנקרא פרחח, ולפעמים אפילו מפלצת קטנה.

דתות, כמובן, דוגלות באמונות מסוימות וקובעות חוקים (שלרוב נועדו להיות מנוגדים לטבע האנושי, ובשל כך מאתגרים מאוד וקשים למימוש, ועקב כך עשויים לעורר רגשי אשם ובושה). לא יכולתי להעריך דת כזאת. לא היה חוק שלא הפרתי. למעשה, מעולם לא נשמעתי לחוקי הדת. עבדתי קשה במסגד, השגחתי על המסגד כולו, על השטיח ששטחו 300 מ’ר, צעקתי ברמקולים את תפילת הבוקר, האזאן, לפעמים אפילו הובלתי את התפילה. היו מי שעשו את הדברים האלה תמורת שכר. לא אני.

בתום תפילת יום שישי נהוג שאנשים תורמים כסף למסגד. מדי פעם האימאם הטיל עליי את המשימה הזאת, גביית התרומות. מתפללים תרמו אלפי שקלים, ואפילו שטרות של דולרים הונחו על שטיח שנשא את תמונת העיר מכה. הכסף היה תרומה לבית האלוהים. הוא מימן את שכרם של האימאם ועובדי המסגד, והיתרה הייתה אמורה לשמש לתחזוקת המסגד, לשיפוצים ולהרחבה שלו כדי שיכיל את מספרם ההולך וגדל של המתפללים. אבל המסגד היה גם שלוחה של החמאס. האימאם שם היה איש חמאס. למעשה, היה קשה למצוא אימאם שאינו משויך לחמאס. לתורמים לא היה אכפת מה האימאם או ועד המסגד עושים עם הכסף, הם רק רצו שהנתינה שלהם תיראה בציבור בתום תפילת יום שישי. הכסף נשמר בכספת, ולי לא היה מושג מי מחזיק במפתח שלה. בבית, אמי בקושי הצליחה להשיג מספיק אוכל למשפחה, כי אבי היה כלוא רוב הזמן.

כן, מסכנים שכמותנו… זה נשמע כאילו אני מנסה לתרץ את מעשיי בסיבות מוצדקות, כמו עבודה בהתנדבות במסגד ורעב ללחם בבית. קצת כסף בפירוש היה יכול לעזור. וחשבו על כל העבודה הקשה שעשיתי. הייתי זקוק לבגדים חדשים, לנעליים חדשות… אולי גם לפלייסטיישן חדש. זה לא נשמע צדיקוּת מופלגת. בכל אופן, כשהאימאם היה מטיל עליי לאסוף את התרומות, החלקתי כמה מאות שקלים לכיס; הענקתי לעצמי ‘שי’. מעולם לא נתפסתי, למרות שעשיתי את זה תחת עיניו הפקוחות של אלוהים הרואה־כול. זה מטורף. מי מעז לגנוב מאלוהים? אני העזתי.

אם זה לא שיכנע אתכם במוסר הקלוקל שלי — שוודאי לא נולד באשמת הוריי, שלהשקפתם הדתית הרביצו בי מוסר — מה תגידו על גנֵבה מאמך יולדתך? מדי ליל שלישי התכנסו בביתנו נשים לאירוע בעל אופי חברתי ודתי. אמי הייתה נושאת באוזניהן דרשה קצרה, הן התכבדו בדברי מתיקה, ולבסוף תרמו את תרומתן.

אמי שמרה את הכסף במדף הגבוה בארון הבגדים שלה. מדי יום שלישי הסכום גדל, ולמרות שהיינו קשי יום, היא מעולם לא נגעה בכסף הזה. לא ידעתי מה בדיוק תיכננה לעשות בו. לתת אותו לארגון נשות החמאס? לפעילי חמאס? האם הייתה זו בעצם שיטת איסוף כספים של החמאס? וגם, לְמה היא חיכתה? הכסף שכב אצלה חודשים. שקלים, דולרים, דינרים. וזה בשעה שנזקקנו לכסף נואשות. בעל הבית שלנו היה טיפוס גס רוח, שנהג להעיר אותנו בחמש בבוקר ולדרוש בקולו הכועס והמכוער שנשלם את שכר הדירה, ולקלל את אבא שלי, את פלסטין ואת אללה. אז חשבתי שזה ממש לא נורא אם אקח קצת מהכסף הזה. ידעתי שזהו כסף לתרומות, ידעתי שזוהי מעילה באמונם של רבים, כולל אמא שלי! אבל קצת כסף לא יזיק, ולעזאזל המוסר. וזה הצליח. מעולם לא נתפסתי. אלא שאי־אפשר לברוח מקארמה. אמא שלי הכתה אותי על כל שטות כדי לפרוק את התסכול והכעס שלה בגלל נסיבות חייה הקשות. מה שכן, גם היום, לאחר מסעותיי הרבים בעולם, טרם נתקלתי בתרבות שבה גנֵבה מאלוהים ומאמך הורתך נחשבת מעשה מוסרי.

דיכוי מיני ומגדרי שלט כמעט בכל היבט של חיינו. בחברה הפטריארכלית הזו הייתה הפרדה מוחלטת בין גברים ונשים. לעתים נדירות נראו גברים ונשים יחד. אסור היה לגבר להיות לבד בחדר אחד עם אישה, אלא אם כן היא קרובת משפחה, או שהייתה לכך סיבה טובה. אפילו בבית האלוהים, המסגד, נשים וגברים התפללו בנפרד. חגיגות חתונה התקיימו בנפרד, ולעתים קרובות היו לעצרות פוליטיות, שהרי איך נוכל לשמוח כאשר אנו מדוכאים תחת כיבוש?

זרם האסלאם של אבי החשיב עצמו מתון וליברלי יותר, שכן נשים לא חויבו לכסות את פניהן בבורקה, אם כי היה עליהן לכסות את שערן וללבוש בגדים שיסתירו את הגזרה הנשית, ובעיקר את השדיים. מרגע שאחיותיי הגיעו לגיל ההתבגרות, לא הורשיתי לראות שום חלקת עור חשופה שלהן מצוואר עד ברכיים, למעֵט הידיים. אותו הדבר חל ביחס לאמי. כיסוי הגוף הנשי נועד להפחית את תאוות הבשרים הגברית.

הערכים האלה הוחדרו בנו בגיל צעיר מאוד; הייתי ילד בן שמונה כשאמי ואני ביקרנו בבית של חברתה. האישה לחצה את ידה של אמי ואז חייכה ולחצה את ידי. הצעד הזה היה מוקצה בעיני אמא שלי, שהבהירה לי אחר כך שגבר מוסלמי לא לוחץ יד של אישה. כמו בכל מקום, ילדים לומדים לאורך שנות התבגרותם מה נחשב נורמלי ונאות בתרבות שלהם. וכמובן, אין לערער על שום ציווי; זו דרך החיים הנכונה והמוסרית ואין בלתה.

התניה מהסוג הזה נוקשה מאוד ויוצרת בהכרח תפיסה מעוותת של המין הנגדי. אתה מביט על נשים כאילו הן מגלקסיה אחרת, מה שבמידה רבה נכון. אם כי אולי בכל זאת הן קצת קרובות יותר… כגרסתו של אותו ספר פופולרי שממקם את שני המינים בתחומי מערכת השמש. אנחנו רק מכוכבי לכת נפרדים, מאדים ונגה.

בה בעת הייתי נער מתבגר. טסטוסטרון של גיל הנעורים שפע במערכת הדם שלי בלי קשר לגזע, דת, פוליטיקה או העדפה מינית. קרה שנדלקתי על נערות שראיתי ברחוב, אבל לנו הנערים לא היו הכישורים הנחוצים לעשות עם זה משהו. מתי בתרבות הדכאנית הזו יכולנו ללמוד איך לפלרטט, איך להקסים נערה בעדינות? שיעור בכישורים חברתיים אולי היה מועיל. שיעור חינוך־מיני היה מרעיד את אמות הסיפים של המסגד וגורם להורים להתפלץ מהשפלה. שלא לדבר על המבוכה. הידע שלי על ‘עובדות החיים’ וגוף האישה הגיע מנערים בני גילי, שהיו בּודדים באותה מידה כמוני, וממגזינים גסים שהוסתרו מההורים באותה הקפדה שבה איש מיליציה מסתיר את הנשק שלו מצה’ל.

פחד הכתיב את ההתנהגות בעולם הזה של מיניות. מין היה אפוף בושה. אם נערה נתפסה כחברותית, חרושת הרכילות הייתה עשויה להדביק לה תווית של זונה. זונות לא נראו ברחובות רמאללה, למרות שאני בטוח שזנות התקיימה בעיר בחשאי. זה ניכר היטב כשהרשות הפלסטינית חזרה, ואנשיה הביאו איתם את ‘עובדות המין’ שלהם, זונות ממוצא זר.

הערכים הדכאניים והמעוותים האלה נאכפו באמצעות בושה ופחד — הכלי העיקרי של הפוליטיקאים וכוהני הדת לשימורם של שליטה חברתית וכוח. ההליכה שלהם כנגד המיניות האנושית הטבעית תרמה להתעצמותה של התנהגות אלימה. על פי ניסיוני, ההתנהגות המעוותת הזו כללה מעשי אונס, רצח בגלל כבוד, ואת תופעת המחבלים המתאבדים. על שתיים מתוך שלוש הרעות החולות האלה אני יכול לספר מניסיון אישי. מאיפה להתחיל?

תרבות אונס

כשהייתי בן שמונה, יום לא־בהיר אחד יצאה משפחתי עם כמה משפחות נוספות למסוק זיתים במטעים שמחוץ לכפר. זה היה מעין יום חג. ערכנו פיקניק עם מאכלים טעימים, ומצב הרוח היה מרומם. לפנות ערב הציעה אחת המשפחות, שבנם בן ה־22 ילווה אותי הביתה לפני רדת החשכה. כל האחרים נשארו למסוק את שארית הזיתים כדי שלא ייגנבו. הלכנו שנינו במורד השביל, ופתאום הבחור התמקם מאחוריי ונצמד אליי. הרגשתי מאוים וניסיתי לברוח. רצתי מהר ככל יכולתי, אבל הוא השיג אותי. הוא התנפל עליי ותקף אותי בכוח. נאבקתי וצרחתי, אבל הוא התגבר עליי ואנס אותי. באלימות. לא סיפרתי על כך לאיש. ידעתי שלא רק שלא יאמינו לי, אלא שאם הדבר ייוודע ברבים, הוא ימיט חרפה על המשפחה כולה. הטורף יכול היה להמשיך בהתנהגות שעל פי כל אמת מידה הייתה פושעת ואלימה. אני הייתי שבר כלי. זה בלט לעין, אבל אף אחד לא התעניין או שאל אם אני בסדר. אם היו שחשדו שמשהו קרה, אולי הם העדיפו לא לפתוח תיבת פנדורה. בעודי כותב כעת במקום מושבי סמוך לחוף האוקיינוס, החוויה הזו עדיין מייסרת אותי, חורכת את נימי נפשי, ואני נאבק לטהר את עצמי ממאורע שריסק אותי גופנית, ושהיום אני מבין שקרוב לוודאי הכתיב, גם אם לא־במודע, בחירות חשובות שעשיתי בחיי. אני עדיין בתהליך של ריפוי.

אונס הוא, כמובן, עניין כבד משקל בכל חברה, לא רק בזו שבה גדלתי. אישה שהייתה קורבן לאונס בתרבות שבה חייתי, נוסף על הטראומה הקשה שהיא חווה, מסתכנת בהרס חייה אם הדבר ייוודע ברבים. כמו כן, במסורות השבטיות, מעשה כזה עלול להצית שרשרת של נקמות דם. זה קשור גם לְמה שמכוּנה רצח על רקע חילול כבוד המשפחה — רצח בידי בני משפחת האישה בדרך כלל בעוון קיום יחסי מין מחוץ לנישואים. מעולם לא הכרתי באופן אישי אדם שהיה מעורב ברצח מהסוג הזה, אבל התופעה ידועה ומוכרת לכול.

עם זאת, הייתה לי התנסות מקרוב ברצח ששיקף את המנטליות הזו. דודנו של חברי הטוב אבראהים היה נשוי זמן קצר, כאשר נורה סמוך לאתר בנייה בדרכו לעבודה. הכול רצו במהירות אל זירת הפשע, וכמה גברים מהמסגד לקחו את קורבן הירי לבית החולים. הרוצח ירה בו באשכים במטרה להעביר מסר. ראיתי את שובל הדם הטרי, הכהה, לאורך מסלול הזחילה שלו על הרצפה המאובקת. הוא היה בחור נאה שאך זה נישא לאישה יפה, אלגנטית וחברותית, שעזבה את בעלה. נשים בתרבות הזו אינן מתגרשות מבעליהן. העובדה שהיא עזבה אותו ונישאה לגבר אחר פגעה בבעלה הראשון, בגאווה שלו. הוא לא רצה להרוג אותה מפני שכך היא לא תסבול. הרג אהוב לבה יגרום לה ייסורים וסבל גרועים ממותה. כך יושבו סכסוכים רומנטיים בשכונה שלנו. כאשר עזבתי את השטחים, חקירת הרצח שלו טרם פוענחה. גבר מוכן להרוג גבר אחר כדי לשמר את המוניטין שלו, את התדמית הציבורית שלו. אח הורג את אחותו למען כבוד המשפחה. אב הורג את בתו כיוון שביישה את המשפחה. כבוד ובושה הם אבני הבניין של הארץ הזו.

על פי סקר (של מכון פיו), מרבית הפלסטינים בשטחים סבורים שאדם שעוזב את האסלאם ראוי לעונש מוות. לא נתון מעודד לדוגלים בחופש דת. אז עכשיו נוספה התווית ‘משומד’ לשאר הכתמים באישיות שלי, שהופכים אותי לבן מוות. שוב, גם עם מקרה כזה אין לי התנסות ישירה. למזלי.

אמעל בתפקידי אם לא אציין, שלפני האונס המזוויע שחוויתי, הייתה לי התנסות מינית. כן. הייתי ילד תמים בן שמונה כשנערה בת 18 התערטלה בפניי! היא פרשה את חלוק הרחצה שלה לצדדים, וכמו הסיטה מסך תיאטרון לפני הבמה הקדושה הזו, שמעולם לא נחזתה קודם לכן בעיני הקהל הצעיר הזה. חרף כל טראומות הילדות שלי, עדיין הייתי ילד סקרן ושובב. והיא הזמינה אותי לשחק בשדה של ונוס, לתור את הטופוגרפיה של הארץ הלא־נודעת הזו כמו חוקר ארצות צעיר ומגושם, אך נטול פחד. באיזשהו מקום בתוכי הבנתי שזהו ודאי אותו חטא שעליו למדתי ושמעתי, גרוע אפילו מלחיצת יד של אישה.

אבל, רגע… למה, למה נהניתי מזה? נראָה שגם היא נהנית, שמחה להעניק הדרכה ממעמדהּ המבוגר, מבלבל החושים. לא הייתה שום אלימות במעשה הזה. שום כאב. עונג, כן. אולי משום כך אנשים חוטאים. זה יכול להיות מענג. כיפי. הנערה הזו מתויגת לעד במוחי כזיכרון מלבב. אני מאחל לה כל טוב ומקווה שמצאה זוגיות מאושרת בעולמה — עולם של נישואים בשידוך. היא זו שהייתה החתרנית האמיתית בינינו. אם המעשה הזה ייעשה שכיח, הוא עשוי לקעקע את המבנה המיושן כולו.

בילדותי הרפתקה כזו הייתה חריגה. בדרך כלל זה פשוט לא קורה ככה. איני זוכר אם מיהרתי לספר לחבריי. לחלקם היו מגזינים חבויים בסגנון פלייבוי, שמִן הסתם עשו אותם מומחים בתחום, והם בלי ספק היו חוקרים אותי מה בדיוק ראיתי ועשיתי. וממילא הם לא היו מאמינים לי, כשם שבני משפחתי לא היו מאמינים לי לגבי האונס.

גורם חשוב נוסף שאותו חוויתי מכלי ראשון הוא שדיכוי מיני מוביל לאלימות.

מחבלים מתאבדים

מחבל מתאבד במזרח התיכון של ימינו הוא התגלמות הטרוריסט, כזה השואף להרוג כמה שיותר אנשים חפים מפשע בצד שכנגד למען מטרה פוליטית. זה מנוגד לתפיסה, שלכל בן אנוש יש אינסטינקט בסיסי לחיות. אף על פי כן, לאורך ההיסטוריה היו — ועדיין ישנם — בני אדם שמוכנים להקריב את חייהם למען מה שהם תופסים כטובת הכלל.

בהיסטוריה הקרובה ידועים מקרים כמו טייסי הקמיקזה היפנים שהתרסקו על אוניות מלחמה אמריקאיות, והחיילים־הילדים האיראנים שנשלחו לסלק מוקשים וגדרות תיל משדות המוקשים של עיראק כדי לפלס דרך לשריון האיראני. כהגנה, הצעירים האיראנים קיבלו בנדנה עם הכיתוב ‘סאר אללה’, שפירושו ‘לוחמי אללה’, ומפתח מתכת קטן, שלדברי האייטולה הוא הכרטיס שלהם לגן עדן אם ייהרגו במהלך ביצוע משימתם. בשני המקרים מדובר בתערובת של להט לאומני ודתי לצד מספר מתנדבים (מדוּוח) שעלה על הביקוש. הגיבורים המוסרים נפשם למען הקיסר או האייטולה והמטרה הקדושה זוכים לכבוד של מרטירים.

לימים התברר שלא מעט מאותם טייסים שלכאורה ‘השיגו רמה גבוהה של התעלות רוחנית’, נדחפו בכוח ובעל כורחם לתא הטייס. ושהילדים האיראנים נקשרו יחדיו בחבל על מנת למנוע עריקה. שתי הדוגמאות הנ’ל התרחשו בזמן מלחמה, כאשר הן היפנים והן האיראנים היו על סף תבוסה מידי אויב שמחומש טוב מהם, ולפיכך נאלצו לפנות ל’לוחמה א־סימטרית’. עם זאת, האיראנים והיפנים תקפו לוחמי אויב. המחבלים המתאבדים תוקפים אזרחים חפים מפשע במטרה לזרוע אימה.

כפעיל שטח בחמאס, לפעמים נשלחו אליי מועמדים להתאבדות כדי שאכין אותם למשימה. מבחינתי, התפקיד האמיתי שלי היה להניא אותם מלעשות זאת. וכך אכן עשיתי. מדוע אני כולל מחבלים מתאבדים בפרק העוסק בדיכוי מיני? כי ככל שהתוודעתי אליהם יותר, זיהיתי את הקשר הישיר בין תרבות חולה לבין בחור צעיר שמוכן לפוצץ את עצמו. בחברה שלנו הגבר נדרש לשלם את מחיר כלתו — המוהר. איזה צעיר בן 20 וקצת שגדל וחי בעוני יכול להרשות לעצמו לשלם מוהר, ועוד בזהב, זאת בנוסף על בית? אבי החתן צריך למכור את בנותיו הצעירות כדי לגייס כסף לחתן את בניו.

גם דרכן של הבנות אינה סוגה בשושנים. הן נקנות כסחורה, והגבר שרכש אותן, בעל הרכוש, בעלן, רשאי להכות ולאנוס אותן (אונס בנישואים). מדינות אחדות רואות בסוגיית המוהר והצעירים המתוסכלים בעיה של ביטחון לאומי. היא מהווה תמריץ לצעירים וצעירות להצטרף לארגון טרור כדי לממן את עצמם ואת אחיהם ואחיותיהם ולאפשר להם להינשא.

למעשה, מרבית החברות ש’מייצרות’ מחבלים מתאבדים הן חברות מוהר. ממשלת ערב הסעודית מעניקה סיוע כספי לקידום נישואים, מתוך הבנה שחיתון גברים זו אסטרטגיה יעילה להגברת יציבות המדינה ולשמירה על הביטחון הלאומי. האסלאם הווהאבי הפונדמנטליסטי שלה דוגל בפיגועי התאבדות נגד כופרים. מתקפת 9/11 נגד ארצות הברית, בהובלת אזרחים סעודים, הייתה פיגוע ההתאבדות האפקטיבי ביותר בהיסטוריה.

ארצי, פלסטין, הייתה צומת דרכים של אימפריות במשך אלפי שנים — הרומאים, הפרסים, הביזנטים, הערבים, הבריטים — וכולם הותירו את חותמם. אמריקה, כמעצמה העולמית הדומיננטית כיום, היא החזקה ביותר לא רק ברמה הצבאית אלא גם בממד התרבותי. סרטים, מוזיקה, רשתות חברתיות — כולם נפוצים בכל מקום. פקטור הוליווד. סגנון החיים של העשירים והמפורסמים. הדרך האולטימטיבית לחיות את החיים הטובים. אולם הצעירים האלה יודעים שבשבילם זה בלתי אפשרי. הוסיפו לזה את הפורנוגרפיה באינטרנט והשפעתה המזיקה על קהל גדול מאוד במזרח התיכון, המעוררת בהמוני גברים תשוקה מינית בוערת. והוסיפו לזה את האסלאם המבטיח 72 בתולות. בתולות לבנות. לבתולות חשיבות עצומה בתרבות שלנו. גן עדן ודאי עדיף על צחנת מחנה הפליטים עם עשרה אנשים מצטופפים בחדר קטן. ואלה הכורכים על גופם את חגורת הנפץ, יזכו לתהילת גיבורים ויביאו כבוד למשפחותיהם. המשפחות יקבלו ‘דמי מסירות נפש’ שעשויים לאפשר לאֶחיו של השאהיד להינשא ולחמוק מאותו גורל אובדני.

ערבבו דיכוי מיני, דת, לאומנות, עוני, יוקר הכלות, הערצה מצד החֶברה (לאחר המוות), ותקבלו מרקחת רעילה המובילה למבוי סתום ולטרגדיה נואלת. בתחומי היכולות המוגבלות שלי בתוך הטירוף הזה, הרגשתי אותה מידה של סיפוק מכך שהצלתי אינספור אנשים חפים מפשע ומחבלים־מתאבדים־בפוטנציה שהיו עשויים להעביר שנים רבות — בחיים — בבתי כלא ישראליים. הם ישרדו את אותה תקופה נואשת בחייהם, ולאחר התבוננות פנימית ידחו, יש לקוות, את משאלת המוות ויחליפו אותה במשאלת חיים. הבנתי אותם כי גם אני נאלצתי לעבור שלב אובדני, שתודלק על ידי שנאה.

התום שעמו באתי לעולם ותחושת הביטחון שממנה נהניתי אצל שדי אמי היו קצרי מועד. מסיבות כאלה ואחרות, אני ובני דורי גדלנו בעולם של אלימות ושפיכות דמים. זה עיצב את חיינו באופן בל־יימחה. בתקופות של סכסוך עמוק ועוצמתי, כשקמנו בבוקר תהינו אם נזכה להגיע בריאים ושלמים אל ערבו של אותו יום. ראינו כל כך הרבה מוות. אנשים שהכרנו. העולם שלנו היה שדה מוקשים. התחלנו כל יום כשאנו עומדים בקצהו האחד של שדה המוקשים, והמשימה שלנו הייתה להגיע בשלום לצדו השני לפני סופו של היום.

זוהי מלחמה, חמה וקרה, בין ישראלים ופלסטינים. ובמקביל לה התקיימה מלחמת קיום בדרגות עצימות שונות, עם סכנות ואיומים ואלימות מכל עבר. קשה לחשוב על יום אחד בילדותי שבו לא חטפתי מכות ממישהו! אבא, מורה, חיילי צה’ל, מתנחלים, חברים ללימודים, יריבים מתנועת פת’ח, לוחמי ארגונים פלסטיניים, מענים של השב’כ, בריוני רחוב. ובטח שכחתי כמה משוכני הג’ונגל שלנו. אם הגעת לביתך בלילה בלי פצעים וחבלות, זה היה יום טוב. פצעי הגוף מתרפאים עם הזמן. פצעי הנפש, לעומת זאת, מוטבעים בתאים שלנו, ואותם אני עדיין מנסה לטהר מגופי ומנשמתי.

חזיתי במו עיניי וחוויתי על בשרי זוועות מחרידות שבני המין שלנו, הומו סאפיינס, מסוגלים לעולל זה לזה. היום, כמבוגר, אני מעלה בזיכרוני את ילדותי וכמו צופה בה ממקום גבוה — הכול נראה כמו טירוף. מגוחך במה אנשים מוכנים להאמין. קִראו לזה המצב האנושי, או אי־שפיות. אין מנוס מלהכיר בכך, שאלימות היא חלק ממי שאנחנו.

כילדים שחזו בכל שפיכות הדמים הזו, היה לנו קל להאשים את החיילים הזרים הלבושים מדי חאקי ונושאים רובי אם־16. הם לא דיברו את שפתנו, הם נראו שונים מאיתנו, והם היו מלאֵי זעם. אנחנו ידינו בהם אבנים, והם ירו עלינו. בעיני הילד של אז, זה נראה הגיוני לחלוטין שהם המדכאים, הם התוקפנים. עולם פשוט של טובים ורעים. הרעים הם אלה שפורצים לבתים שלנו באמצע הלילה, לוקחים אבות ואחים, אלה שהורגים אותנו.

רצה הגורל ובאינתיפאדה הראשונה ב־1989 כשהייתי בן תשע, כל מי שנהרגו בעיר שלנו, בעיר השכנה ובמחנות הפליטים הסמוכים נקברו בבית הקברות העירוני שליד הבית שלנו. נדמה לי שאף ילד באותה תקופה לא היה עד לכל כך הרבה מראות קשים כמוני. השתתפתי בכל הלוויה, עמדתי ליד כל אמא בוכייה, ובכיתי איתן. ראיתי מה מתרחש.

אבל נדמה שאי־אפשר להאשים רק את החיילים. הם ממלאים פקודות. וכשזורקים עליהם אבנים, הם עלולים למצוא עצמם מכותרים במצבים מסוכנים, שנראה כאילו לא יוכלו לצאת מהם בחיים אלא אם יהרגו מישהו. האם אתם יכולים לדעת כיצד תפעלו במצב דומה? אינני יודע איך הייתי נוהג היום אילו היה לי אם־16 ביד, והמון היה מיידה בי אבנים. כבר כילד היו לי שאלות, והיום יש לי הרבה יותר.

עינויים לכול

בקצה הספקטרום של האלימות הישראלית נמצא השימוש בעינויים. גרימת כאב גופני ונפשי באמצעים ‘מדעיים’ וב’פיקוח רופא’ על מנת לשאוב מידע והודאות ועל מנת להעניש. אף שהפרקטיקה הזו מוכחשת על ידי ישראל הרשמית, בפועל זרועות הביטחון מוודאות שהאִיום בעינויים יטיל מורא בקרב מי שעלול להתפתות ולפגוע במדינה במילים או במעשים. מניסיוני, השב’כ רכש מומחיות בשיטות הקלאסיות שאינן מותירות סימנים גופניים. שיטות פשוטות כמו מניעת שינה יכולות להיות הרסניות. לימים, אבי ואני חלקנו חוויות משהותנו בבית המעצר הידוע לשמצה במגרש הרוסים בירושלים. אחת ממטרות העינוי היא לשבור את רוחו של העציר. אך אבי, גם לאחר חודשים, מעולם לא נשבר.

בספקטרום האלימות של חמאס היה מקום לפרנויה שלהם לגבי משתפי פעולה בשורותיהם. אסירי חמאס בבתי כלא ישראליים ביצעו עינויים נוראיים בחבריהם למאסר, שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל. שיטת הפעולה הזו שנמשכה שנים נזנחה בסופו של דבר, לאחר שהתברר שעינויים קשים יעילים בעיקר בחילוץ הודאות שווא.

בצד של הפת’ח, ראיתי את זה מקרוב כילד כשהתלוויתי אל אבי בביקוריו במחנה פליטים סמוך שהיה בשליטת הפת’ח. פליטים רבים אהבו את אבי והזדהו עם המסר שלו. למעטים מאוד מאיתנו תושבי העיר הייתה הזדמנות לראות, לשמוע ולהריח את תנאי החיים המזוויעים של אחינו הפלסטינים במחנות הפליטים. אלה היו מקומות נטולי תכנון ותשתיות. מה שהחל באוהלים הפך לצריפונים ולבתי בטון קטנים שאיכלסו עשר נפשות בחדר לצד סמטאות שטופות ביוב. הצלחתי לפתח קשרים עם כמה מהילדים שם, ואף חייתי שם זמן־מה וחוויתי מעט מאורח החיים שלהם, אם אפשר בכלל לכנות זאת חיים. לפעמים טנקי המרכבה המפלצתיים של ישראל פלשו למחנה, וכיוון שהיו רחבים מדי לסמטאות הצרות, פשוט מחצו את הבתים.

במצב הדברים הזה התחולל באופן בלתי נמנע מאבק על השליטה ברחובות. באותו מחנה שלטה תנועת הפת’ח באמצעות דמות שכונתה ‘הפנתר השחור’. אדם זה שהיה מבוקש על ידי השלטונות, הרג יותר מעשרה ‘משתפי פעולה’. את אחד מהקורבנות שלו הוא קשר לעץ ושיסף את גרונו. העוברים־ושבים ראו אותו ואת דמו קולח. איש לא ניגש לעזור לו. וכשאלה היו פני הדברים, הגיע אבא שלי והשתמש במסגד כבסיס הפעולה שלו. ובזכות רהיטות הדיבור והמסרים שלו, בתוך חודשיים המסגד הכמעט ריק התמלא עד אפס מקום, ואנשים אף התפללו ברחוב.

זה לא התקבל יפה בעיניו של הפנתר השחור, שתועמלן דתי מטעם חמאס יבוא מבחוץ וישתלט על הממלכה שלו. מיהו בכלל האיש הזה? אני הפנתר השחור, איש הרובה והחרב, עורף הראשים. הוא הזהיר את אבי שלא יחזור למחנה, אבל אבי ראה בכך שליחות. אי לכך נהגנו להשכים קום, ובחסות החשכה שמנו פעמינו אל המחנה לתפילה הראשונה. מאחר שאלה היו ימיה הראשונים של תנועת החמאס, אבי לא היה מאובטח ולא חמוש. אף פעם לא ידענו אם אי־שם בחושך הפנתר השחור אורב לנו עם חרב בידו.

כילד, התקופה הזו שימשה לי קורס מבוא בסכסוך הפנימי בין פת’ח וחמאס, סכסוך שילך ויחריף עם הזמן. לא יכולתי אז להשוות אותו לשום דבר מלבד הסכסוך החיצוני עם הישראלים. וזה היה גיל מוקדם מכדי להרהר על סוגיות מסוג המצב האנושי, המשיכה האנושית לאלימות, ומה שנראה כמו הצורך, שלא לומר ההכרח, באויב אפילו כשמדובר באחיך.

הסכסוך בין שני הארגונים הפוליטיים זלג אלינו תלמידי התיכון והתבטא בהקמתם של שני ארגוני תלמידים יריבים. התארגנו ופצחנו במלחמות גרפיטי, שנועדו להשיג ‘שליטה ברחובות’ באמצעות הסיסמאות שלנו. איחסנו ציוד צביעה במקומות מסתור במסגדים או בתוך הקרקע מחוץ לעיר. נהגנו לפעול בחצות הלילה. ראשית, מחקנו בזריזות את סיסמאות הפת’ח מעל קירות העיר, ואז ציירנו את שלנו במקומן. למחרת בלילה גדודי גרפיטי של הפת’ח פשטו על הרחובות, מחקו את הסיסמאות שלנו והציבו את המסרים ה’נכונים’ על הקירות. שטיפה, מחיקה, צביעה, וחוזר חלילה. משום־מה חשבנו כולנו שזה חלק מההתנגדות לכיבוש! מן הסתם זה נבע גם מהצורך האנושי בכלל, ובגיל ההתבגרות בפרט, לבטא את עצמנו בצורה אמנותית.

לעתים אירעו התנגשויות בין תלמידים משני המחנות, שהגיעו לכדי תגרות רחוב שלא פעם הידרדרו לאלימות קשה. ולא מדובר על רק על קרבות אגרופים, אלא סכינים, גרזינים, אבנים — מכל הבא ליד. ברור שנשפך דם. לא זכור לי שמישהו מהמחנה שלי נהרג, אבל אני יודע שבערים אחרות היו אבֵדות בנפש. מן הסתם רמאללה הייתה ‘מתורבתת’ יותר.

זה לא היה משחק שבסופו שתי הקבוצות לוחצות ידיים. בתרבות של ‘חובה להתנקם’, אם מישהו מחמאס למשל נהרג, נפצע או אפילו הושפל, היה חשבון פתוח מול המבצֵע מהפת’ח, חשבון שיכול היה להתקיים משך שנים. בעימותים האלימים האלה הכרנו את המשפחות במחנה שמנגד, ידענו מי עשה מה, איפה הם גרים, והייתה לנו זכות להגיב בכל עת, בדיוק כפי שהייתה להם. זו הייתה התרבות. מנטליות של ‘עין תחת עין’ כמיטב מסורת השריעה.

הישראלים, שידעו פחות או יותר כל מה שמתרחש, ודאי צפו בזה בהשתאות מסוימת. אם כי לילה אחד, כשמפקד פלוגת הגרפיטי שלי נעדר ואני מילאתי את מקומו, יחידה של הכוחות המיוחדים הישראליים פעלה באזור בעקבות מידע מודיעיני על מבצע גדול שעומד להתרחש. הם צפו בנו נכנסים למסגד ויוצאים ממנו, ובשלב מסוים פשטו עלינו ועצרו כל מי שלא הספיק לברוח. הייתי בן 14, וזה היה המעצר הראשון שלי, טקס החניכה שלי. הוחזקנו ארבעה ימים במעצר. היחס אלינו היה סביר. תורן של השיטות האלימות יגיע בהמשך, כשאהיה בגיל בר־עינוי, ואהיה חמוש באקדח במקום במברשת צביעה.

שתי המפלגות העיקריות שהתמודדו בבחירות בגדה המערבית היו חמאס ופת’ח. לשתיהן יש זרועות צבאיות מזוינות. בפוליטיקה הפלסטינית רצח אמיתי הוא עניין שבשגרה; SOP — נוהל פעולה סטנדרטי. ואם בתנועות הנוער של המפלגות היינו אלימים למדי, הגרסה המבוגרת של הפוליטיקה הייתה בליגה אחרת לגמרי.

האסלאם עצמו נולד באלימות למרות רצונו של הנביא להימנע ממנה. אבל מוחמד לא מינה יורש, מה שהוביל לתחרות על כס ההנהגה. מתוך ארבעת רעיו של מוחמד שאחזו ברסן השלטון, שלושה נרצחו. השסע העיקרי שנוצר בגין טענות סותרות לַזכות החוקית לשלטון נודע כפילוג בין השיעה לסונה. רבבות בני אדם מתו במהלך המאות במלחמות בין שני הפלגים, והקטל נמשך עד עצם היום הזה. זה ממש לא ייחודי לאסלאם — בהיסטוריה מתועדות דתות שששו אלי מלחמה נגד דתות אחרות, או היו להוטות להשמיד כופרים.

ילדותי לא הייתה קלה. נדמה לי שזו קביעה הוגנת. קִראו לה הוגנת, קראו לה מופרכת, קראו לה פלאפל בפיתה — לי לא אכפת. כך או כך, היא הייתה עשירה בהתנסויות. התנסויות קיצוניות. ניסיוני לימד אותי שאנשים צמאים לשמוע על ההתנסויות הללו; על המנעד שבין יצירה והרס, בין זוועה ויופי. אין ספק שעולמנו נוטה במובהק לצד השלילי; צד הזוועות. ידידים שלי בארצות הברית, לדוגמה, לא ראו מעולם גופת מת, על אחת כמה וכמה לא נקלעו למצב של חיים או מוות. יש לי אפוא זיכרונות טראומטיים רבים, ולצדם הרבה זיכרונות יפים. היינו משפחה מלוכדת, ולפי הקריטריונים שלנו משפחה אוהבת. היו לי חברים טובים. לדאבון לבי, נאלצתי לוותר עליהם כשבחרתי לצאת למסע החיפוש אחר האמת והחירות.

האמונות שלנו, ההתנהגות, הבחירות שאנו עושים בחיים — כולן מתעצבות בשנות חיינו הראשונות על ידי ההורים שלנו, החברים, ערכי החברה שבה גדלנו. לימים, כשאַרצה בפני קהלים שונים ברחבי העולם על ההתנסויות והחוויות שלי, אגיד שאם הם היו גדלים כמוני או כמו ה’טרוריסטים’ שהם קוראים עליהם, הם היו טרוריסטים, ובעיני עצמם — ‘לוחמי חופש’ או המוציאים־לפועל של רצונו של האל המסוים שלהם. והחברה שלהם הייתה מהללת ומרעיפה כבוד על משפחותיהם, בונה לכבודם אנדרטאות, קוראת רחובות על שמם.

כיצד אפוא בלב המלחמה והקטל האלה, עברתי משנאה ונקמה ורצון לקפד חיי אדם לאהבה, פיוס ורצון להציל חיי אדם? ובכן, זו לא הייתה איזו התגלות בן־לילה, הארה שהתרחשה כהרף עין והעלתה אותי לרמה תודעתית גבוהה יותר. מדובר בהחלטה שהתבססה על ניסיון החיים המתמשך שלי. בהקשר הזה, לא יפתיע אתכם הקוראים שבגיל 17 הצלחנו, חברי אבראהים ואני, לקנות אקדח בשוק השחור. למה אקדח? כדי להרוג את האויב, אלא מה. אבל לא רק שהאקדח היה פגום ולא ירה, אלא שבטיפשותנו התלוננו על כך בטלפון, ועד מהרה נתפסנו ונאסרנו. אחר כך הבנתי שהיה לי מזל גדול. תארו לכם שהאקדח היה תקין והייתי הורג כמה ישראלים. איני יודע אם אל כלשהו משגיח עליי, מה שבטוח — מעשה כזה היה שם קץ לאפשרות שלי לחיות חיים סבירים או בעלי משמעות, שלא לדבר על חייהם של הקורבנות שלי. שום רחוב לא ייקרא על שמי. תודה רבה.

החיילים שעצרו אותי הרביצו לי מכות רצח בהנאה רבה, ובשבועות שלאחר מכן עברתי עינויים נוראיים. חוויות שבאופן טבעי, כפי שהיה קורה לכל אחד, רק הגבירו את השנאה שבי ואת תאוות הנקם. העינויים היו חלק מהחקירה. לא השתייכתי לארגון או לרשת כלשהם, אבי היה בזרוע המדינית של חמאס, לא בצבאית, כך שמלבד לספר להם את האמת על פרשת האקדח, לא היה לי שום דבר בעל ערך להציע למודיעין הישראלי. באופן אירוני, בסופו של דבר התגליתי כנכס שערכו לא יסולא בפז. החוקרים הציעו לכל אסיר לעבוד עם שירותי הביטחון של ישראל. והאמת היא שעצם האפשרות להפסיק את כאבי התופת של העינויים הפכה את ההצעה למפתה מאוד. במוח הנער המתבגר שלי רקחתי תוכנית שניזונה משנאה ומתשוקה בוערת לנקמה; אסכים להצעה, ותוך כדי זה ש’אעבוד בשבילם’, אנצל שעת כושר, אחטוף כלי נשק ואהרוג כמה שיותר מהבני זונות. וואו, איזו תוכנית גאונית. אז אחרי שהשב’כ סחט ממני כל פיסת מידע מועילה שיכולתי לתת, השלב הבא בתהליך היה ריצוי עונש המאסר של 16 חודשים שהוטל עליי.

הועברתי לאגף החמאס של בית הסוהר מגידו. האזור שימש זירה לקרבות רבים במהלך ההיסטוריה המתועדת מתקופת המצרים הקדמונים עד מלחמת עולם הראשונה. אולם כיום הוא ידוע בעיקר כאתר קרב ארמגדון, המתואר בספר ‘חזון יוחנן’ בברית החדשה כ’מלחמת היום הגדול ההוא יום אלוהי צבאות… ויאסוף אותם אל המקום הנקרא בעברית הר מגדון.’ בעיני המאמינים בכתבי הקודש הנוצריים, זהו מאורע ממשמש ובא, המלחמה הסופית והמכרעת בין טוב ורע, שיבתו של ישוע; עתה מערכת האמונות האשלייתית הזו ממלאת תפקיד ברמה המעשית והפוליטית במזרח התיכון. האתר הוא מקום עלייה לרגל לרבבות צליינים נוצרים נלהבים. באופן אירוני התגלה בית תפילה נוצרי תחת בית הסוהר, ובסופו של דבר הארכיאולוגיה גברה על שיקולים ביטחוניים, ובית הכלא הישן נהרס והועתק לאתר סמוך כדי לאפשר ביצוע חפירות באתר.

עם הגיעי לבית הסוהר, פנה אליי ‘קומיסר’ מטעם מנגנון הביטחון של חמאס, גוף ששלט שלטון ללא־מצרים באסירי חמאס בכלא. הייתי גלוי לגמרי איתם ואמרתי שהישראלים הציעו לי לעבוד איתם. אבל יש לי תוכנית, אמרתי, להיענות בחיוב, ולכשתהיה לי גישה אל כלי נשק, להרוג כמה שיותר מהישראלים השנואים. שמעתי על סוכנים כפולים שעשו את זה. ככלות הכול, האין זו מטרת התנועה שלנו? התוכנית שלי הייתה להקריב את חיי למען המטרה. וביקשתי את עזרתם. ידעתי שגילוי לב וכנות זו דרך הפעולה הטובה ביותר, שכן הם ידעו שכל עציר קיבל הצעה לשתף פעולה עם השב’כ. עציר שאמר שלא קיבל, הניחו שהוא נענה להצעה, וגורלו היה רע ומר. מהר מאוד נאמר לי שהתוכנית שלי מטורפת, אנחנו גאים בך והכול, ילד, אבל שב בשקט, תרַצה את תקופת המאסר שלך ותביא תועלת לתנועה.

הוטל עליי תפקיד של כתבן. אסירים העלו על הכתב את חוויות החקירה שלהם, ואלה יחד עם הודאות של משתפי פעולה וחומר סודי מחקירות ביטחוניות הרכיבו ארכיון, שסיפק תמונה של שיטות הפעולה של הישראלים והאופן שבו הם ניהלו את משחק המודיעין. במבט לאחור אני תוהה אם בהצבה שלי שם הם לא טמנו לי פח בעצם בניסיון לתפוס אותי מעביר מידע לישראלים. המטרה המעשית של הארכיון הייתה לחבר מדריך בתפוצה מוגבלת לפעילים שהיו בסכנת מאסר.

האתגר בין כותלי בית הסוהר היה כיצד להפיץ את המידע. הכול היה בכתב יד כמובן, ואני — כמו נזיר בימי הביניים טרם המצאת הדפוס — שקדתי על כתיבת עותקים. כתבנו על נייר דק מאוד בכתב יד זעיר, כך שעמוד אחד היה שקול לעשרה עמודים רגילים. דפי הנייר גולגלו ונעטפו בכמה שכבות ניילון דקות על מנת שיהיה אפשר לבלוע אותם ולהעבירם לבתי כלא אחרים. התוכן נרשם בצופן אלפביתי וספרתי. המפתח לפענוח הצופן נשלח תמיד בידי אסיר אחר. העברות של אסירים ביטחוניים בין בתי הסוהר היו נדירות, וכשנקרתה הזדמנות כזו, אותו אסיר היה בולע כמה שיותר קפסולות כאלה, לעתים לא פחות מעשרים! העברה מכלא מגידו שבצפון לכלא קציעות בדרום ארכה בדרך כלל יומיים.

כמו כן עברו דרכי כמה דוחות שחוברו למען הדרגים הבכירים של חמאס. דוח אחד כזה של כמה מאות עמודים היה סקירה של התנועה הנוצרית־אוונגליסטית בארצות הברית, שתמכה בפרויקט הציוני להשתלט על ארץ ישראל ההיסטורית וכך להאיץ את שיבת המשיח ואת אחרית הימים. הדוחות הללו תויגו בדרך כלל כ’קונספירציות’, וכמו כל קונספירציה טובה היה בהן גרעין של אמת. לימים יהיו לי התנסויות עם העולם הזה באזור המכונה ‘רצועת התנ’ך’.

בשלב מסוים התפקיד נלקח ממני, לאחר שמנגנון הביטחון של חמאס בכלא החליט שאין לבטוח בי. הם היו משוכנעים שאני מסתיר מהם מידע וחששו לתת לי גישה לחומר סודי. שוב ושוב שאלו אותי על ה’רשת’ שלי. על פי הבנתם את מלאכת המודיעין, סוכנים היו חלק מרשת. לא הייתה לי שום רשת; סיפרתי להם את האמת על המפגש שלי עם השב’כ ועל התוכנית שהגיתי.

למעשה, בכל השנים שעבדתי עם השב’כ, הם מעולם לא הציבו אותי בקשר עם סוכן פלסטיני אחר שלהם. אם הייתי נחשף, לא היה אף בוגד נוסף שיכולתי לשרוף. בשלב הזה הבנתי שאני חשוד בעיני מנגנון הביטחון של חמאס. למה, לעזאזל? הייתי גלוי לגמרי איתם. זה היה השבט שלי. ראיתי את העולם מבעד לעיניים של אבי. ביקשתי את עזרתם, ועכשיו הפכתי להיות חשוד בעולם שבו אתה בחזקת אשם עד שתוכח חפותך. הייתי בן 19, מתבגר זועם ופזיז, והם לא ידעו איך לאכול אותי.

נכון, התוכנית שלי הייתה מטורפת. הייתי בסך הכול ילד נאיבי ששיחק משחק מסוכן מאוד. לא קורצתי מהחומרים של אדם שיכול למלא תפקיד כזה. המעמד של אבי הקנה לי זכויות יתר, אבל מבחינת ביטחון חמאס הייתי גורם בעייתי ולא צפוי. מצד אחד, הם לא רצו להרגיז אותי ולגרום לי לפעול בצורה נמהרת. אבל מצד אחר הם לא חדלו לשאול אותי מה אני לא מספר להם. סיפרתי להם הכול, ולא הייתי מוכן לקראת הירידה הזו ממעמד של נסיך החמאס לדרגת חשוד. אמרתי להם שילכו להזדיין, שאין לי מה לומר להם יותר. בסופו של דבר הם ירדו ממני, אבל הקרע שנוצר במערכת היחסים שלנו לא התאחה. הם לא בטחו בי, ואני ודאי שלא בטחתי בהם.

האשליות שלי התעמתו עתה עם המציאות; התחלתי לראות את פניה האחרות של התנועה. סדק נפער באמונה שלי ובאמון המוחלט שלי בפרויקט של אבי, סדק שבסופו של דבר יביא לחורבנם. אותן ‘הודאות’ של ‘משתפי פעולה’ שתיעתקתי נסחטו תחת עינויים. הודאות? יותר מכול היו אלה וידויים אבסורדיים על קיום יחסי מין עם עיזים וכבשים וכל אישה בכפר. האכזריות של מנגנון הביטחון החמאסי הייתה בל־תתואר. החדרת מחטים תחת ציפורניים וטפטוף פלסטיק שרוף על העור הם רק כמה מהשיטות שלהם. אסירים הודו בכל דבר רק כדי שהעינוי ייפסק. הם מסרו שמות אקראיים של שותפיהם ל’רשת’. חייהם של מאות אנשים נהרסו — של האסירים עצמם שחלקם נרצחו בין כותלי הכלא, של אלה שטפלו עליהם אשמת שיתוף פעולה, ושל כל בני משפחותיהם שחיו עם הבושה הנוראית. הרגשתי שאני נתון לרחמיהם. האם הם יענו אותי עד שיוציאו ממני את מה שהיו בטוחים שאני מסתיר מהם? חוויתי על בשרי עינויים בצד הישראלי, ועכשיו חייתי עם הסיוט שמנגנון הביטחון של חמאס יענה אותי. שוב, כנראה בזכות מעמדו של אבי, נמנעו ממני חקירות אכזריות של ממש, אבל זה לא הפיג את פחדיי. מנקודת המבט של ה’מלחמה’, חמאס עשה את מלאכתו של השב’כ; צימצם את שורות הפעילים ויצר אווירה של חשדנות הדדית ובוגדנות. השב’כ ידע שכל זה מתרחש בבתי הסוהר שלו. ומבחינתו, אדרבה, תמשיכו ככה.

מן הפח אל הפחת

בתום 16 חודשים שוחררתי מגיהינום הכלא, תודה לאל בחתיכה אחת. בתמימותי חשבתי שסיפור היותי חשוד בשיתוף פעולה יישאר בין כותלי בית הכלא. אבל הוא המשיך לרדוף אותי מחוצה לו. ואנשים אוהבים לרכל. כל מה שבניתי בחיי, שמי הטוב, היו בסכנה. כי בזירה הציבורית, חשוד בשיתוף פעולה ומשתף פעולה בפועל היו היינו הך. איש ביטחון מהחמאס בא לביקור־ניטור. אדם שמעולם לא סבלתי ולא בטחתי בו. יריב. היחס היה הדדי, ועכשיו התיק הסודי שלי הועבר לאחריותו. הוא קיבל הזדמנות לרכוב עליי, והידיעה שהוא מחזיק במידע שיכול להביא לסופי, ניפחה לו את האגו. הודבקה לי תווית של משתף פעולה.

לאבא שלי, שנהנה ממעמד של קדוש, היו בשוּרות החמאס אויבים ששאפו למוטט אותו. הידיעה שבנו בכורו משתף פעולה הייתה יכולה להשיג את התוצאה הזו. מרגע שהשמועה תופץ, היא תתפשט כמו אש בשדה קוצים, והמידע יהיה נחלת הכלל. לא תהיה שום דרך להיאבק נגד ‘משפט הצדק’ של האספסוף. נראָה שהדרך היחידה לטהר את שמי הייתה להיות מחבל מתאבד. אבל לא — בעוד מהלך אירוני של הפרשה המטורפת הזו, דווקא הישראלים הציעו לי דרך להציל את עצמי. הם יבנו ויאדירו את שמי כמחבל מספר אחת. האויבים המושבעים שלי הציעו לי דרך להציל את חיי, בעוד שבני עמי, השבט שלי, הציעו לי חבל קשור לטנדר, שיגרור גם את אבא שלי לחרפה.

אחרי חודשיים הישראלים יצרו איתי קשר והציעו מפגש. זה היה אחרי ביקור של נציג החמאס אצלי. בתחילה לא חשבתי ללכת, אבל אחר כך שיניתי את דעתי והחלטתי שמוטב לפגוש אותם ולומר שאיני מעוניין, שאני רוצה להתרכז בלימודים. ה’מפעיל’ שלי בחמאס בא להדריך אותי איך להתנהג במפגש. עוד אירוניה הייתה שלעתים קרובות ה’מורים’ האלה נלכדו בעצמם. הם פיגרו מאחור, ולא רק שלא היו מעודכנים בחידושים האחרונים, אלא שהישראלים ידעו מה הם מלמדים, ופשוט עקפו את זה.

במפגש במחנה עופר שאלתי את סוכן השב’כ ג’אבר, למה הם לא עושים שום דבר כדי למנוע מאנשי חמאס בכלא לְעַנות ואף להרוג את מי שעובדים עבורם. הם רוצים לגייס אותי, אבל הם ישבו בחיבוק ידיים ולא התערבו כדי לעזור לי כשהייתי בכלא, למרות שהם שולטים בו. זו הייתה ערבות מצוינת לכך שהם ייתנו לי גיבוי. ג’אבר אמר שהוא בשירות כבר 18 שנים, ובכל הזמן הזה, מבין כל הנכסים שלהם, נחשף רק משתף פעולה אחד. אבל מה אם זאת הגזמה פראית?

ידעתי מניסיוני שחמאס שקרנים. אם מה שג’אבר אמר נכון, פירוש הדבר שכל האנשים שהואשמו ונרצחו היו חפים מפשע! מנגנון הביטחון של חמאס, צעירים זועמים ותאבי נקם, היו עסוקים בטיהור סדיסטי של חפים מפשע, ברצח אחים. הישראלים לפחות נשמעו הגיוניים. הם לא לחצו עליי להפוך פתאום לג’יימס בונד. למעשה, הם אמרו לי להמשיך בלימודיי. בבוא היום אני אשמע מהם שוב.

במה אפוא הייתי צריך להאמין? מה היו האופציות שלי? לשקוע בדיכאון, קללה על בתי שניכם, לכו כולכם לעזאזל. להתרכז בלימודים ולרחוק מכזבי הפוליטיקה? מנגד חייתי בעולם לא שפוי, עולם של פחד ושנאה, של הרג ומוות. עמוק בתוכי קינן דבר־מה, אולי אשליה, אבל כזו שעדיין לא התנפצה על קרקע המציאות, והוא — ככל שזה יישמע יומרני, נאיבי וילדותי — השאיפה להציל את העולם מהטירוף שלו עצמו, לשים סוף להרג. אם חיי אדם הם דבר־מה בעל ערך, אם חיי אדם נחשבים מקודשים, אזי הצלת חיים וקבלת נדר לא ליטול חיי אדם הן הבחירה המוסרית ביותר.

בזמנו לא יכולתי לנסח זאת לעצמי בבירור, אלא רק זמן רב לאחר מכן, במידה רבה בהשפעת מילותיו של ישוע: ‘אֱהוֹב את אויבך’. הוצבתי עלי אדמות במקום מסוים בזמן מסוים כדי להשפיע ולשנות, כדי להציל חיים. ויהיה לזה מחיר: עזיבה של ארבע דרכי חיים, של ארבע זהויות שונות: מחבל חמאסניק מבוקש, מרגל של השב’כ, מוסלמי שהתנצר ואזרח תושב רמאללה מן השורה. זה נהיה מורכב.

השב’כ ידע שעבדתי בשבילם, למרות שבמשחק הביון הם אף פעם לא יכלו להיות בטוחים במאת האחוזים בנאמנות שלי; הם ידעו שאני מתרועע עם נוצרים, ולא ראו זאת בעין יפה. הם העדיפו לטפח את דמותי כמחבל איש חמאס מבוקש. חמאס היה רשאי לדעת שאני מחבל מבוקש, ועל כן אדם שאפשר לבטוח בו, אבל בשום אופן לא שאני מרגל ישראלי או שהמרתי את דתי לנצרות. ידידיי הנוצרים ידעו על קשרי המשפחה שלי עם חמאס, אבל ראו בי חבר וצוהר אל העולם הפלסטיני. הם כמובן לא ידעו על עבודתי למען השב’כ. (לימים אוצג כטרוריסט הפלסטיני שראה את האור והתנצר.) וכאזרח תושב רמאללה, כשלא הייתי בכלא, הייתי יד ימינו של אבי, מה שהקנה לי מעמד בקהילה והמון קשרים עם אנשים רמי־דרג בחברה ובתקשורת.

בעולמנו — או לפחות בעולם אידיאלי — יושר ואמון מובילים לחברויות ארוכות שנים, לנישואים יציבים ולהצלחה בעסקים. בעולם הממשי של המודיעין, חוסר אמון ורמייה מולידים פעולות מוצלחות וקידום מהיר. אל המציאות הזו הגעתי אפוא, משוחרר טרי מהכלא, מתויג בקהילה שלי כחשוד בשיתוף פעולה עם ישראל. (תוצאה של היותי כן וגלוי עם חמאס ועם השב’כ.) נלכדתי בתווך בין שני הכוחות הללו. חמאס לא בטח בי, ואני לא בטחתי בו. שב’כ לא בטח בי, ואני בוודאי לא בטחתי בו. עם זאת, היה זה השב’כ בפיקחותו ובמשאביו שהצליח להסיר מעליי את תווית המשת’פ של ישראל ולתייג אותי מחדש כמחבל חמאסניק כבד. לֶקח? לעולם אל תפסיק לעמוד על המשמר. אל תאמין לאיש. לשים את מבטחך באללה? לשים את מבטחך באלוהים? שורה תחתונה, חבר, תסמוך רק על עצמך.

לא קשה לדמיין באיזה מתח עצום חייתי. פליטת פה אחת בעולם הלא נכון יכלה להביא להסתלקותי מהעולם בטרם עת. אם כי ייתכן שבשלב הזה הייתי מגיע למעמד שהיה מצדיק שדרוג ל’התנקשות’ בחיי. התנהלתי בתוך ‘המשחק הגדול’ בלי אף חבר להתייעץ איתו, בלי אף אחת להמתיק עמה סוד בעולם הרווקות שלי (הישראלים היו נחרצים בעניין הזה: בלי נשים, בלי מלכודות דבש), ללא פסיכולוג וללא מורה דרך.

הבחירות שעשיתי לאורך הדרך החדשה והלא נודעת הזו נעשו בבדידות גמורה. למען האמת, היה יוצא מהכלל אחד, במידה רבה מפני שהשב’כ ידע על כל הפרסונות שלי. במשך זמן־מה נרקמה ידידות ביני לבין ה’מפעיל’ שלי, שבשלב מסוים עזב את השירות, ואף על פי כן נשארנו חברים טובים עד עצם היום הזה, והוא מילא תפקיד מכריע בחיי אחרי שנמלטתי מהגדה המערבית. לרוב בני האדם יש צורך לחלוק עם הזולת דברים משמחים שקורים לו, דאגות, חוויות חיים. אבל לי לא היה אף אחד, אפילו לא המפעיל שלי, שאוכל להתלבט איתו בדילמות שלי בכנות ובגילוי לב כפי שהייתי עושה עם חבר קרוב. זה היה מתכון בדוק לדיכאון, אבל כמו הולך־על־חבל, כל תשומת הלב שלי התמקדה בשמירה על שיווי המשקל שלי כדי לא ליפול; נפילה שבמקרה שלי פירושה היה מוות.

מכל ארבעת מעגלי החיים שלי, העבודה עם השב’כ הייתה כמובן לא צפויה לחלוטין. אבל גם הצלילה לעומק חייו של האיש הקרוי ישוע הנוצרי — מי שהדת הגדולה בעולם מאמינה שיש ללכת בדרכו — לא הייתה מובנת מאליה. קוראיי היקרים, אני עדיין מנסה למצוא תשובה לשאלת השאלות: כיצד קרה שנער מוסלמי מרמאללה הגיע לעבוד בשביל האויב השנוא? אין לי ספק שהמפגש עם הנצרות עזר לי להיות שלם עם ההחלטה הזו.

אחד מאותם מפגשים מקריים המשנים את חייך

מפגש אקראי ב־1999 והבחירה שעשיתי בעקבותיו שינו לחלוטין את מסלול חיי. המפגש הוליד רצף של נסיבות, שבסופו של דבר איפשרו את בריחתי מהגדה המערבית. התחלתי ללכת לשיעורי תנ’ך ולהתרועע עם מיסיונרים נוצרים. זה היה לפני האינתיפאדה השנייה, כשעדיין אפשר היה לנסוע לירושלים. הפגישות התקיימו בדרך כלל בבתים פרטיים, לא בכנסייה. והמיסיונרים, שבארצות מוצאם לא היו בעלי מעמד רשמי, נקטו בגישה של: אנחנו פה כדי לעזור. במסגרת תפקידם החדש בחו’ל עמד לרשותם תקציב, וה’עבודה’ שלהם — שנגזרה משליחותם — הייתה להזמין אנשים ללימודי תנ’ך ולקרב אותם לאלוהים, בגרסת הדת הנוצרית.

נהניתי מהשיעורים. היו דיונים מעניינים ומעוררי מחשבה, ולא רק בנושאים דתיים. אהבתי ללמוד על התרבות האמריקאית, תחומים כמו פוטבול וכדורסל, ולפטפט קצת באנגלית. אנגלית הייתה המקצוע הכי גרוע שלי בבית הספר; המורה שלימד אותנו רק דקדוק יבש, דגל בפדגוגיה של התעללות בילדים; הוא פשוט היה מכה אותנו. לא דרך הכי טובה ללמוד. עדיף פי כמה לשהות בחברתם של דוברי אנגלית מלידה, שהטיפו לאהבה.

אפשר לומר שתחילת חיי לא יכלה להיות קודרת ומונוכרומטית יותר. לאמיתו של דבר חיִינו בכלא, כלא גשמי ורוחני. לא יכולנו לנסוע לחו’ל ולחזות בעולם הרחב והצבעוני, והשכל שלנו היה משועבד למערכות אמונה נוקשות. עם זאת, בהיותנו בני אנוש, התברכנו או קוללנו בדמיון שספג ללא הרף גירויים מתשוקות טבעיות ומהשפעות חוץ־ביתיות.

כשהתבגרתי, יכולתי לדמיין את הפרי האסור בדמות מין, סמים ורוק’נרול; סייעו לי לדמיין אותו גיליונות מחתרתיים של פלייבוי וסרטים הוליוודיים שמצאו איכשהו את דרכם לעולם שלנו. אבל מעולם לא העליתי בדעתי שבתוך שנים ספורות אני, שכף רגלי לא דרכה מעודה בכנסייה, אנאם בפני קהלים של אלפים בכנסיות־ענק ב’רצועת התנ’ך’ של אמריקה, כשבסוף הטקס הם יצבאו עליי בבקשה שאחתום על ספרי התנ’ך שלהם! כוכב רוק של התנועה האוונגליסטית? נו באמת, תתאפס על עצמך. אל תהיה הזוי.

כך החל המסע שלי אל ישוע, ישו הנוצרי כפי שיש המכנים אותו, שאליו ארגיש לימים משיכה עזה וקִרבה עמוקה. זו תהיה נקודת תפנית בחיי ותחילתה של אי־הבנה ציבורית ארוכת שנים בכל הקשור ליחסיי עם ישוע והדת הנוצרית. אך אל נא נקדים את המאוחר. למן ההתחלה דרכי הייתה רצופת ניסים, שאיפשרו לי לשרוד אינספור מצבי חיים־ומוות שאליהם נקלעתי. אודה על האמת, היו רגעי משבר שבהם שאלתי את עצמי, אם אכן תיתכן התערבות אלוהית שתאפשר לי לשרוד. אם הייתה כזו, אין בידי כתובת כדי למסור את תודותיי.

רמאללה, כך התברר לי, נוסדה לפני מאות שנים כיישוב נוצרי, אף שהיום הנוצרים הם מיעוט בצל הרוב המוסלמי. זה משקף את תהפוכות ההיסטוריה כפי שהן מתבטאות בהגירה ההמונית של נוצרים אל מחוץ למזרח התיכון. ב־1948, 30% מאוכלוסיית פלסטין היו נוצרים, כיום הם אחוז אחד מאוכלוסיית השטחים ושני אחוזים בישראל. אין מנוס מלהכיר בכך, שאין מקום לדת שלישית בארץ הזו הקדושה לשלוש הדתות האברהמיות. לא מעט נוצרים חוששים שבקרוב לא יחיו עוד נוצרים בארץ הקודש, מקום הלידה של דתם. היא תהיה רק יעד תיירותי, פארק שעשועים בנופך נוצרי.

בילדותי הייתי רגיל בנוכחות נוצרית. בייחוד בלטו כוהני הדת עם הגלימות השחורות, הכובעים הגבוהים והתלבושות, הצבעים והסמלים שהבדילו בין הדרגות השונות ובין הזרמים השונים: אורתודוקסים, פרוטסטנטים, קתולים, מארונים, ארמנים, והרשימה עוד ארוכה. הם נראו לי ראוותנים יתר על המידה, בייחוד לעומת אבא שלי, התגלמות המוסלמי הצנוע שהתלבש כמו אדם מהשורה והיה דמות לחיקוי בשבילי. הכרתי את חג הפסחא וחג המולד ואת סמלי האבוּס והצלב. החגים שלנו, כמו הרמדאן, לא היו בסימן שמחה, אלא בסימן הסתפקות במועט במטרה להשביע את רצונו של אללה. אלה שסגדו לאותו ישוע, שכנראה התהלך ב’ארץ הקודש’, נדמו בעיניי לחוצנים — חלק מעולם נוכרי וזר שלעולם, כך חשבתי, אהיה מנוכר אליו.

לימים הצלחתי להבין את הטעם לכל המנהגים והמסורות שלהם, את המהות שמסתתרת מאחוריהם. כמו בדתות אחרות — קוד לבוש, קוד התנהגות ומאפיינים לשוניים מגדירים מי דתי ומי אינו דתי. אמנם זה בבחינת להסתכל על הקנקן ולא על מה שבתוכו, אבל המאמינים מזדהים עם זה ומכבדים את זה. בחברות מוסלמיות גבר בעל זקן ארוך לבוש גלימה לבנה ארוכה המגלגל בידו מחרוזת תפילה למניית התפילות הנאמרות בקול, נחשב בעל יוקרה ומעמד. אפילו הכוחות המיוחדים של ישראל משתמשים בלבוש דתי לצורך מעצרים של חמושים מסוכנים. וכאשר פושע מחליט להפנות עורף לחיי הפשע, הדרך המהירה ביותר לזכות בהכרה חברתית היא לחזור בתשובה ולהיות דתי. מוטב להיות צבוע מפושֵע.

אבי המשכיל עבד בהוראה. לימודי אסלאם היו מקצוע חובה בכל בתי הספר בשטחים, אך לא כן לימודי נצרות. אבי לימד בבית ספר נוצרי, וכך יצא לי לבקר שם ולהתרשם. זה היה כמו לעבור לממד אחר. ארץ זרה. בבית הספר הנוצרי בנים ובנות למדו יחד באותה כיתה! והיו להם מקצועות כמו מוזיקה ואמנות. בבתי הספר המערביים האלה למדו ילדים ממשפחות עשירות — בעיקר אזרחי מדינות זרות ונוצרים. בשבילי כל ביקור כזה היה סוג של הרפתקה, משהו שונה לגמרי.

הכניסה לעולם הזה הובילה אותי לחברוּת קרובה מאוד עם זוג צעיר ויפה מדרום קליפורניה, תאופיק ואיבון. אביו של תאופיק היה מהפלסטינים הנוצרים הרבים שעזבו והיגרו לאמריקה. הוא דיבר ערבית בסיסית, והכנסייה שלהם, ‘דה אינטרנשיונל צ’רץ’ אוף כרייסט’, שלחה אותם כמיסיונרים למזרח התיכון הנבער. איבון סידרה לי עבודה בתוכנית להסדרת מים וסניטציה באזורי הכפר מטעם הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינ’ל (USAID). מים היו מאז ומעולם סוגיה בעלת חשיבות מכרעת בחלק השחון הזה של העולם. ההזדמנות הנפלאה הזו שימחה את כל הנוגעים בדבר, ובמיוחד אותי. אפילו אבא שלי האנטי־אמריקאי בדרך כלל היה מרוצה והכיר תודה על כך, שבזכות התוכנית תושבים במחוז הבחירה שלו נהנים ממי שתייה והשקיה. השב’כ היה מרוצה, כי העבודה החדשה איפשרה לי לנסוע ביֶתר חופשיות, והשכר יספק הסבר הגיוני לכסף בארנק שלי. התיידדתי עם העובדים שם. ולמרות שהמדיניות של יו־אס־אֵייד הייתה לא להעסיק פעילים פוליטיים, המנהל חיבב אותי והשאיר אותי בתפקיד. בתקופת האינתיפאדה המדיניות של ארצות הברית הייתה שאזרחיה רשאים לשהות בגדה המערבית רק בשעות היום. בערב היה עליהם לחזור לישראל. צה’ל נהג להזהיר את האמריקאים מראש על מבצעים מתוכננים בעלי פוטנציאל להפוך אזורים בגדה המערבית לזירת מלחמה ממש. אולם פעולות השב’כ היו סודיות. אני יכולתי להזהיר את המנהֵל האמריקאי שלי על פעולות שב’כ. אל תגיעו, ובלי לשאול שאלות, פשוט אל תגיעו. הם לא באו, ולמחרת הוא היה אסיר תודה כשברמאללה פרצה מהומת אלוהים. זה היה בונוס לא צפוי שהניבה ההַעֲסקה שלי. הבונוס הגדול ביותר שלי היה קבלת ויזה לארצות הברית מהקונסוליה האמריקאית בירושלים הודות להמלצות הטובות של מנהלי יו־אס־אייד.

הידידות ההדוקה שלי עם איבון ותאופיק נמשכה, ומשפחתי קיבלה אותם בלבביות. איבון התארחה רבות בביתנו, ואבי יצא מגדרו כדי לעזור לה ואפילו הסיע אותה ברכבו למקומות שונים, מעשה שאינו תואם את כללי ההתנהגות היאים לאימאם. שוב, זה הראה כיצד ‘דיפלומטיה’ בין־אישית, בגובה העיניים, מחברת בין אנשים ועוקפת דעות קדומות. איבון לא חשבה שאבי החביב ‘מחבל’, הוא לא חשב שהיא חלק ממזימה של הסי־איי־אי לקדם את השתלטות ישראל על פלסטין.

לאחר אירועי 11 בספטמבר 2001, ונוכח האינתיפאדה השנייה, הפך ה’טרור’ לחזות הכול. 24/7. ולא רק במזרח התיכון. אירועי אלימות הפכו למעשה של יומיום, והופסקה עבודתם של אזרחי חוץ בגדה המערבית. איבון ותאופיק חזרו לַחופים שטופי השמש של קליפורניה. הבטחנו זה לזה שנישאר בקשר, והם הזמינו אותי לבקר אצלם. בשבילי זה היה יותר חלום מתוכנית מעשית. במציאות, פניי היו מועדות לכלא. לכלא? באופן אירוני הלכתי לכלא בעוון הצלת חיי אדם, ובמקרה אחד חייהם של ארבעה אנשים לא בדיוק חפים מפשע, שידעו שאני ‘הלשנתי’ עליהם לפני שהספיקו להוציא לפועל פיגוע התאבדות גדול. המפעיל שלי בשב’כ אמר שהדרך היחידה להגן עליי היא לדון אותי שוב למאסר באשמת היותי מחבל מסוכן. כך פעל ההיגיון המטורף של ‘המשחק הגדול’, אבל המהלך הזה הציל את חיי ואת חייו של אבי.

שוב בכלא, הפעם עם בן לוויה

ובכן, אם רציתי להישאר בחיים — ורציתי — הברירה היחידה שלי הייתה לרַצות שוב עונש מאסר באשמת סיוע לטרור. אין יותר אירוני מזה. מי שנכלל בעסקת החבילה היה אבא שלי שהיה דמות ציבורית ידועה, והחזקתו בכלא הייתה הדרך היחידה להבטיח (בעירבון מוגבל) שגורמים לוחמניים מדי בצד הישראלי, מתוך להיטות לפאר את הרֶזוּמֶה שלהם, לא ישלחו אותו לגן עדן. אמרתי ‘בעירבון מוגבל’ כי היו מקרים שבהם למרות שהייתה עִסקה, התאווה של גורמים ישראליים להישג גברה על כיבוד ההסכם.

מקרה ידוע לשמצה הוא של בכיר אש’ף ששב ממקום גלותו, כיבד את חלקו בהסכם ונמנע מכל פעילות טרור. הוא פתח משרד והתמקם בו. ואז מסוק ישראלי שיגר ממרחק רב טיל מדויק להפליא מתוצרת ארצות הברית, שנכנס מבעד לחלון המשרד, ערף את ראשו והשאיר את גופו ישוב בכיסא. התצלום של הגוף כרות־הראש הופיע בעמודים הראשיים של העיתונים.

הפעם בן לווייתי הנאמן היה ספר הספרים, ומטרתי הייתה לנצל את החודשים הבאים לקריאה. לאורך ההיסטוריה קריאה וכתיבה היו מהיתרונות הנדירים של תקופת מאסר, לאלה שזו נטיית לבם. ספר התנ’ך היקר ללבי היה כתוב ערבית בצדו האחד ואנגלית בשני, וכך היה לי גם הערך המוסף של שיפור האנגלית שלי. למרבה המזל, הנביא מוחמד הכיר בתנ’ך כחלק מהקנון, אף כי חָלק תיאולוגית על הרעיון שישוע הוא בנו של אלוהים. מוחמד תמיד הדגיש שהוא עצמו הִנו בן אדם ולא אל. קיוויתי שהגושפנקה החלקית הזו תספיק כדי לשכך את חשדותיהם של שאר האסירים. כמו כן, בלעתי בשקיקה כל ספר שיכולתי להניח את ידיי עליו, ולמזלי השגתי מילון אנגלי.

לא היו נוצרים בבית הכלא הזה. רוב האסירים היו אסלאמיסטים קיצונים, אנשי חמאס וג’יהאד אסלאמי — סוג האנשים שאילו ידעו מה עובר במוח הסקרן והחוקר שלי ואיזו השפעה הייתה לישוע עליי, היו הורגים אותי בלי למצמץ, שם בכלא המדברי ההוא. בכל אופן, משניתנה לי ההזדמנות לצלול לתוך כתבי הקודש הנוצריים, הרגשתי חיבור ישיר עם אותו איש יהודי; הרגשתי שאין ריחוק ביני לבין ישוע. שהוא חבר. שיש בינינו זיקה חזקה, סוג של שותפות גורל שחצתה אלפיים שנה. הוא חי על פי חוקי הקוסמוס, לא על פי חוקי האדם, ועל כן נהג ופעל על פי האמת שלו והחוכמה הכמוסה בתוכו.

החיבור הראשון שלי היה לאחד המסרים החזקים שלו — ‘אהוֹב את אויבך’, שכמו כוון ישירות למצב שלי; למאבק שלי לנהוג ברוח המסר הזה ביחסיי עם אויביי הישראלים. מסר האהבה שלו היה לי משב רוח רענן בעולם של שנאה אסלאמית דוגמטית. והאמונה בקדושתם של חיי אדם סיפקה אישוש למחויבות שלי לעשות כל שביכולתי לעצור את ההרג, ותאמה את ההחלטה המוסרית שלי, שלא יהיה לי דם על ידיי. בגין ההחלטה הזו וההתעקשות שלי להציל חיים של מחבלים מתאבדים פוטנציאליים, נגזר עליי לשהות 27 חודשים בכלא.

הניסיון שלי בדת הנוצרית עד לאותה נקודה בחיי היה בתיווכם של ידידיי החדשים, שהיו נוצרים. הם השתייכו לכנסייה שנקראה ‘דה אינטרנשיונל צ’רץ’ אוף כרייסט’, שהתאפיינה בשליחת שליחים (מיסיונרים, למעשה) למקומות שונים בעולם במטרה לשכנע כופרים להתנצר ולהצטרף לעדתם. עתה, משמצאתי את עצמי מבודד בכלא במשך חודשים רבים ללא מתווך שהשתייך לזרם כזה או אחר, רותקתי אל המסע האנושי של המורה הדגול והוקסמתי ממנו. המחשבות שלי התמקדו במאורעות ובציוני הדרך לאורך מסעו של ישוע הנוצרי. מספר המילים שיוחסו לו הסתכם בדפים אחדים בלבד. הוא היה איש צעיר, בקי בהלכות הדת היהודית, שיצא נגד הדרך שאימצה החברה סביבו והתעמת עם רשויות הדת בחוכמה ובאומץ, ולעתים בכעס הרוחני שפיעם בו.

אני עצמי מאסתי במנהיגי הדת המוסלמית בגלל הצביעות, השחצנות והצדקנות שלהם, שנועדו להגן על כוחם ומעמדם, וכעת חשתי הזדהות מוחלטת עם המתקפה של ישוע נגד הצביעות של הפרושים ונגד מורי ההלכה. הללו תימרנו, עיוותו ועיקמו את כתבי הקודש כך שישרתו את המאוויים האנוכיים שלהם. חילול המקדש והמסגד. ישוע לא היה — כמו שנהוג לומר היום — אחד שמחליק דברים כדי להסתדר, שזורם כדי להישאר באזור הנוחות שלו. הוא שאף להביא נחמה לחלכאים ולנדכאים ולטלטל את עולמם של האמידים. חבריו היו הדחויים בשולי החברה, גובה המיסים, הפרוצה, הדייג — לא העשירים, המובילים חברתית, אותו אחוזון עליון של התקופה. הוא ידע שעל הגישה המתעמתת שבה נקט הוא עתיד לשלם בחייו, ששוועות הקהל לישועה יהפכו לקריאות ‘צִלבו אותו’ של ההמון.

ההתנסות הזו בכלא מבעד למשקפי הברית החדשה תהיה, במבט לאחור, נקודת תפנית בחיי, במובן הזה שנעשיתי מודע יותר ויותר להבדל בין ישוע הנוצרי שהתהלך כאן על אדמתנו, לבין הנצרות העכשווית שדיברה בשמו. הפער הזה הלך והתרחב בהמשך, בעיקר במהלך שהותי בארצות הברית, ככל שהתוודעתי יותר לפרושים ולמורי ההלכה הנוצרית.

כמי שדחה מעליו את הדוֹגמה הדתית האסלאמית, לא הייתה לי שום כוונה לאמץ את הדוֹגמה הנוצרית. מעולם לא השתייכתי לזרם או לעדה מסוימים, ואף לא הגדרתי את עצמי כנוצרי. לעתים אמרתי שאני חסיד של ישוע, אם כי לא נוח לי גם עם האמירה הזו. בתחושה שלי הוא יותר בן לוויה או חבר. ייתכן שבזמנו נהגתי על פי תורתו, אך לא הגבלתי את עצמי לה. יש לי אישיות ייחודית משלי, איני יכול לחקות את ישוע הנוצרי.

אבל זו מנת חלקו של כל אדם שיוצא למסע בהדרכת מורים רוחניים — שומה עלינו למצוא דרך להתעלות עליהם. הנרטיב של הנוצרים בשבילי היה: טרוריסט מוסלמי שראה את האור, קיבל עליו את ישוע המשיח והפך לנוצרי. במילים אחרות, הייתי נבל, ועכשיו אני אחד מהטובים. ישתבח שמו.

בימים הראשונים שלי כמבקש מקלט מדיני בארצות הברית זכיתי לתמיכתה של קהילה נוצרית, ואני מכיר תודה לכל מי שעזר לי, אם כי היחס שלהם השתנה כאשר קראתי תיגר על הדרך שלהם. אני מכיר בהחלט בתועלת החברתית של דתות, בעבודה הטובה שעושים רבים בשמן של דתות, אבל מרגע שיצאתי למסע חיפוש בדרך להשגת תודעה גבוהה יותר, הבנתי שכל מערך הפיגומים התיאולוגיים של כל אותן דתות מבוסס על אשליה, על תוצרים של השכל האנושי.

לא מכבר נתקלתי בציטוט מכתבי סְרֶן קירקגור, שראה בעצמו אדם מאמין: ‘ישוע לא ביקש לייסד מפלגה, קבוצת אינטרסים או תנועה המונית, כי אם רצה להיות מה שאכן היה, התגלמות האמת, זו אשר מדברת אל לבו של האדם היחיד. לפיכך, כל מי שישרת את האמת בכנות וביושר הינו בעצם ההגדרה הזו מרטיר (מי שמוכן לסבול ואף למסור את נפשו למען אמונתו). כיבוש לבו של המון אינו אמנות; כל שנחוץ לשם כך זו היכולת לשקר, למכור דברי הבל, ויֶדע מסוים של התשוקות האנושיות. אולם שום עֵד של האמת לא יהיה מעורב עם ההמון’.

זמן להרהורים

חודשי המאסר בכלא היו כמובן הפוגה מפעילותי היומיומית כנכס חשוב של השב’כ. האם זה חסַר לי? במידה מסוימת. למתח, לסכנת המוות שארבה מעבר לכל פינה, היה אפקט ממכר. אבל מרגע שרמות האדרנלין שלי חזרו להיות נורמליות, היה לי זמן למחשבה. ראשית, היה לי מזל שנשארתי בחיים. בזכות הזהירות שלי, וגם הודות למאמצים הכבירים שהשב’כ השקיע בשמירה עליי. המשאבים שהם הקדישו למאמץ הזה ודאי הכבידו אפילו על התקציב הגדול שלהם. אין זאת כי אם בחישובי עלות־תועלת התרומה שלי נתפסה כשווה את ההשקעה. בצד החיובי של דף המאזן שלי, במעשיי הצלתי חיי אדם. וזה, הַרשו לי לומר, מספק מאוד ברמה האישית. פעלתי על פי האמונה שלי.

מובן שהייתי ממוקם בצורה מושלמת בהיותי בנו של חסן יוסף; הכרתי את התרבות כפי שאף סוכן ישראלי לא יכול היה להכיר, וכמי שגדל בקהילה הכרתי מאות — אם לא אלפי — אנשים, שרבים מהם עתידים ליטול חלק במלחמה הזו. מנקודת המבט של השב’כ, הגיוס המוצלח שלי כנכס היה הישג אדיר.

מנקודת המבט שלי, ניתנה לי הזדמנות להציל חיים של חפים מפשע, וגם של כאלה שלא היו לגמרי חפים מפשע. פיתחתי מצפון מוסרי משלי, שעיצב את ההכרה שלי ואיפשר לי לגלם את אותם תפקידים שונים, לחיות את אותן פרסונות שונות. הגעתי להבנה שטוב ורע הם ערכים שנגזרים מאמונה, שהעולם פועל על פי עקרון הסיבתיות. שוב, אם האמונה שלך מקדשת חיי אדם, ושלי בהחלט כזאת, שיתוף הפעולה היה הזדמנות פז להוציא את האמונה הזו מהכוח אל הפועל בעולם רווי שנאה, פחד והרג. בצד השלילי של דף המאזן שלי, לבחירה שלי בדרך החדשה והלא נודעת הזו היה מחיר — ויתור על קרובי משפחה, על חברים, על בית. אם יורשה לי לומר, אף שאין הנחתום מעיד על עיסתו, הייתי מוכשר מאוד בעבודת המודיעין, והתוצאות מדברות בעד עצמן.

ספרי הראשון ‘בן החמאס’ מתאר פעולות אנטי־טרור רבות, שבהן הייתי מעורב לאורך עשר שנים. לפני שהתחלתי את הפרק הזה בחיי, דמיינתי את עולם הריגול כג’יימס־בונדי, הוליוודי. אמנם היו כמה מבצעים נועזים, אבל לא היה זוהַר. ממש לא. כמו עבודת משטרה בכל מקום, היה מדובר בעיקר בעבודת בילוש משעממת ומסורתית, אם כי בעולם של היום יש לטכנולוגיה תפקיד חשוב. אני לא מעריץ של השב’כ, אבל אפשר בהחלט להתפעל מהמשאבים, החשיבה המעמיקה והמסירות המקיאוולית שהם מביאים למשחק הגדול. ומהניסיון העשיר. מאחר שזה היה אחד העולמות שלתוכם צללתי, מן הראוי שאסקור אותו כאן, לראשונה.

המשחק הגדול

סוכנויות מודיעין פועלות בעולם תחתון, סמוי מהעין הציבורית. הן משרתות את המדינה ואת הפוליטיקאים שבשלטון. יש להן אינטרסים משלהן, אבל כמו כל ארגון, עליהן להביא תוצאות. הסכסוך הישראלי־פלסטיני אינו סכסוך דו־מדינתי כמו המלחמה הקרה בין ברית המועצות הקומוניסטית וארצות הברית הקפיטליסטית, כאשר במקרה הטוב מרגלים שנלכדו הוחלפו, ובמקרה הרע פשוט חוסלו.

עם תום המלחמה הקרה, היריבים משכבר הימים מהסי־איי־אי ומהקג’ב יכלו להיפגש במסעדות יוקרה, וכטוב לבם בוודקה ובוויסקי להעלות זיכרונות מהימים הטובים. זה היה ‘סכסוך סימטרי’, כפי שנהוג לכנות זאת היום, בעוד שהסכסוך הישראל־פלסטיני העיקש הוא לוחמה א־סימטרית בין שחקן־מדינה — ישראל — לבין אוכלוסייה נטולת מדינה שבה כמה פלגים פוליטיים וצבאיים יריבים. למלחמת הצללים המודיעינית הייתה משחר ההיסטוריה מטרה עיקרית אחת: השגת מידע.

מה עושים כשהמידע נעול במוחו של האסיר שלכם? כמה רחוק תלכו ואֵילו אמצעים תנקטו כדי לחלץ את המידע הזה? הדבר תלוי במידת הדחיפות של המידע ובמידת הקשיחות של האסיר בהתנגדותו למאמצים שלכם לגרום לו לדבר. אנשים שלא היו בכלא ישראלי ניזונים מסיפורים. הכלל הבסיסי שמפמפמים לך תנועות וארגוני טרור פלסטיניים הוא אל תבטח באיש, אל תמסור מידע לאף אחד, כי כל אחד עלול להיות משתף פעולה או מודיע. האתגר של ארגוני הטרור הוא להיות מעודכנים ככל האפשר בשיטות של הישראלים לגרום לאסירים לדבר, ולהזהיר את אנשיהם. האתגר של השב’כ הוא להמציא בלי הרף שיטות חדשות ותרגילים חדשים שאינם ידועים לצד שכנגד.

אם מדובר באסיר תמים ולא אינטליגנטי במיוחד, השב’כ יכול להסתפק במהלכים פשוטים; לשחק דמקה, לא שחמט. הם יכניסו לתא של האסיר משת’פ מתחזה לאסיר, גבר מזוקן שמתפלל באדיקות ומשבח את אללה על ימין ועל שמאל. במקרה של אסיר חילוני, זה עלול לעלות לו על העצבים, אבל המטרה היא כמובן לטעת בו אמון בשותף לתא החדש והאדוק. גם אם האסיר שלנו עומד במריו שבועיים־שלושה, מתישהו הצורך לשתף ולחלוק עם אדם אחר, דתי ומאמין, עשוי לתת דרור ללשונו. עבור המתחזים לאסירים זו ודאי מִשֹרה עם רשימת כישורים נדרשים ייחודית ומוזרה, אם כי — אם הם דתיים באמת — לפחות חמש התפילות היומיות כבר כלולות בפנים. אם היה עליהם להתאגד, זה בטח היה באיגוד המקצועי של ניצבי הקולנוע, או בעצם באיגוד השחקנים, כיוון שהתפקיד שלהם כולל טקסט מדובר.

וישנה גם שיטת ההפוך־על־הפוך, שיעילה עם אנשים שחונכו להיות מנומסים, לא עלינו. האסיר העקשן היה לבדו בתא זמן רב, איבד את מניין הימים, אך עדיין אינו מדבר. אסיר חדש מצורף לתאו. האסיר שלנו מקדם אותו בברכה, אבל החדש לא עונה. בשעות הבאות האסיר החדש נראה חשדן מאוד כלפי האסיר שלנו, ואפילו עוין. מקץ יום בערך האסיר שלנו מבין מדוע החדש מכונס בעצמו ולא נינוח. הוא רוצה לגרום לו להרגיש בנוח.

‘אל תדאג, אחי, אני לא משת’פ. אנחנו באותו צד.’

‘תשמע, זה לא אישי, אבל אמרו לי לא לבטוח באף אחד.’

‘אמרו לי אותו דבר. אני מבין. אל תדאג, לא אשאל אותך שום דבר. תירגע. אני מאמין לך. אולי תוכל לפחות לספר לי חדשות מבחוץ. לפני שנעצרתי עבדתי על פיגוע, ואני מקווה שהוא יצא לפועל, כי לא אמרתי כלום למנוולים האלה פה.’

‘אני לא יודע, היו כמה מטענים שהתפוצצו ברמאללה. איפה היה שלך,’ וכו’ וכו’.

שיטה שהיא עליית מדרגה מהקודמת ומיועדת לאסיר עמיד יותר היא כליאה בבידוד. צינוק. כל אדם, לא משנה מי, אחרי חודש, חודשיים, שלושה של בידוד שבהם הוא לא דיבר בשפתו ולא קיים שום תקשורת אנושית, ברגע שיוציאו אותו משם בפתאומיות וישימו אותו בתא עם ‘חבר’ בן התרבות שלו, יש סיכוי טוב שהוא ייפתח ויתחיל לדבר. זו דרך מקובלת של השב’כ לחלץ מידע שלא הצליחו לחלץ בעינויים, למרות שהאו’ם הגדיר לא מכבר כליאה בבידוד כעינוי.

ישנה כמובן השיטה עתיקת היומין של חילוץ מידע באמצעות עינויים: גרימה מכוונת של כאב גופני או נפשי. כיום יש קטלוג בינלאומי של שיטות עינוי ‘מדעיות’ ששירותי מודיעין עושים בהן שימוש. וגם אם משפטנים בארצות הברית קבעו כי הַדמיית טביעה, מניעת שינה, שוק חשמלי, כפיתה בתנוחה כואבת, סימום, טמפרטורות קיצוניות וכו’ אינם כלולים בהגדרה ה’חוקית’ של עינוי, אלה הם עינויים. נסו את זה על עצמכם, האדונים משפטן ופוליטיקאי, ואז נראה אתכם מכחישים שזה עינוי. חזיר ששפתיו צבועות בשפתון הוא עדיין חזיר. ואני מדבר מניסיוני שלי, למרות שלא חוויתי את הרמה הקשה באמת של עינויים כמו אבא שלי, למשל. הוא נתלה מהתקרה כשידיו אזוקות וחטף מכות חשמל עד שהתעלף. אז היו מעירים אותו, מחשמלים, וחוזר חלילה. משך חודשים אבי לא נשבר, לא דיבר.

מה תעשו אילו אתם חוקרי שב’כ, והאסיר שלכם לא נשבר לאחר שישה חודשים של עינויים יומיומיים? הוא מובא בפני שופט, שבהתאם לחוק הישראלי דורש מכם בתום חצי השנה הזאת להגיש כתב אישום, וָלא — העציר ישוחרר. החוק הזה הוא ניסיון לשמר מראית עין של ‘שלטון חוק’ בדמוקרטיה, אבל יש דרכים לעקוף אותו. ככלות הכול, זו מלחמה מלוכלכת. אבא שלי היה מגיע הביתה משוחרר ממעצר, נכנס מהדלת הקדמית ונלקח למעצר נוסף על ידי חיילי צה’ל שחיכו לו בדלת האחורית; ‘רק לחמש דקות,’ הם אמרו, והוא היה נעלם לחודשים.

ידוע המקרה הבלתי ייאמן של סאלח אל־עארורי, שהוחזק במעצר 18 שנים בלי שהוגש נגדו כתב אישום. הכרתי אותו. הוא היה איש החמאס האחרון שאיתו דיברתי טרם עזיבתי. לבסוף הוא שוחרר, מפני שהמאסר הלא מוגבל בזמן קיעקע את טענתה של ישראל שהיא מדינה דמוקרטית. דרך אגב, החשדות שלהם נגדו התגלו כנכונים, הוא היה מייסד הזרוע הצבאית של חמאס. לא מכבר הכריז משרד החוץ האמריקאי על פרס בסך חמישה מיליון דולר על הסגרתו. הוא הִרבה לנוע בעולם, בין היתר בסוריה, סודן, טורקיה, לבנון, קטאר ואיראן.

הבה נבחן את המקרה של אחד האסירים הכבדים ביותר, נקרא לו חאמזה אל־טורי. במשך שישה חודשים חוקרי השב’כ מנסים כל שיטה ידועה להוציא ממנו מידע, והוא לא אומר מילה. הוא סלע. פעיל שכל ארגון טרור יכול להפקיד בידיו את סודותיו. אתם בלחץ, כי אתם בטוחים שהאסיר האילם שלכם אחראי ישירות לפיגועי התאבדות, ואם לא תחלצו ממנו את המידע, אנשים ישלמו בחייהם. באישור של קצינים מהדרג הבכיר ביותר בהינתן המצב הקיצוני, אתם מסיעים את חאמזה מכוסה העיניים במשך כמה שעות אל בסיס סודי של חיל האוויר. עם הגעתו חמישה חיילים בלבוש אזרחי מכניסים לו מכות רצח, משסים בו כלבים. אין לו מושג איפה הוא, הוא לא מזהה את הסביבה, זה לא בית סוהר. הוא לא יוכל לומר לצלב האדום היכן הוכה, וגם אם הצלב האדום יגיע אל הכלא, מן הסתם שלטונות הכלא יאמרו שאינם יכולים לקחת אחריות על דבר מהסוג הזה, האסיר אינו ברשותם.

בסוף, הם אומרים לחאמזה, אתה מסוכן מדי, אנחנו לא יכולים להשאיר אותך כאן, אנחנו יודעים שאתה מעורב, לא נוכל לשחרר אותך בחזרה אל השטח, אז נשלח אותך לגלוּת. כעת, לעתים נדירות מאוד ישראל שולחת אדם לגלוּת, אבל האיש הזה מחבל כבד, והם יודעים שהוא מקושר לזרוע הצבאית של חמאס, ושיש לו דם יהודי על הידיים. הוא מחזיק את המפתח ללכידת רשת טרור שהם מנסים לאתר. חאמזה חושב לעצמו שעדיפה גלות על עינויים כאן בפלסטין. מה אפשר לעשות. אני אשרת את המטרה הפלסטינית מבחוץ במקום להירקב בכלא מצחין.

הוא מובא בפני בית משפט צבאי ומיוצג על ידי סנגור מטעם המדינה. השופט מאשר את בקשת ההגליה. זה רשמי. כעבור שלוש שעות הוא יושב אזוק־ידיים ברכב מסחרי שנוסע צפונה. מצב רוחו מרומם, אחרי הזוועות שעבר, כשהוא מביט מהחלון על מראות ראשונים של טבע מקץ שישה חודשים של קירות תא. הוא מתמלא תחושת גאווה, הוא ניצח את הבני זונות, הוא החזיק מעמד, לוחם אסלאמי למופת שלא נכנע ולא איבד אמונה. והנה זה השתלם לו. הם מגיעים לשער הגבול הלבנוני. שלט מכריז: ‘הנך נכנס כעת ללבנון’. בינתיים, הכול טוב!

בתקופת מלחמת האזרחים המתמשכת והמהומות בלבנון, חלקה הדרומי של הארץ התארגן כרצועת ביטחון שלכאורה נשלטה (ברוּבָּה) בידי מיליציה נוצרית, צבא דרום לבנון (צד’ל). ישראל סיפקה לצד’ל מימון, אמל’ח וציוד. ‘רצועת הביטחון’ נועדה לשמור על ביטחון ישראל. האיום היה מארגון חזבאללה (מפלגת אללה) הנתמך בידי איראן, שניהל מלחמת גרילה ברצועת הביטחון.

חאמזה נדחף מהרכב, שער הגבול נפתח לפניו. הם מסירים את האזיקונים מידיו, נותנים לו מזון ומים, ומורים לו ללכת בשביל צר ומתפתל שמוביל אל רכס הרים מאיים. שלטי גולגולת חצויה בעצמות מזהירים כי השטח ממוקש. הוא מעולם לא היה מחוץ לשטחים, ופתאום הוא מוצא את עצמו באזור מלחמה זרוע מוקשים קטלניים. בקור מקפיא. הוא מהסס, חושש להציב את כף רגלו על הקרקע. הם דוחפים אותו, והוא כושל לפנים. המילים האחרונות שהוא שומע בעודו הולך אל הלא־נודע הן: ‘לעולם אל תחשוב אפילו לחזור.’

קילומטר, שניים, ועדיין שום סימן לכפר או לבני אדם. חודשים של עינויים, אוכל גרוע ובידוד בצינוק החלישו אותו, והוא מתעייף במהירות. האם זו הדרך שלהם להרוג אותו, לשחרר אותו באמצע שממה פראית? לפתע קבוצה של גברים חמושים מזנקת מבין השיחים, והם מכוונים עליו שלל רובי קלשניקוב. מי הם, לעזאזל?

חאמזה המפוחד מרים ידיים וזועק, ‘אל תהרגו אותי, אני חמאס! מגורש!’

בתגובה הם אוחזים בו, מי שלא יהיו, מכסים את עיניו ואוזקים את מפרקי ידיו. הם מובילים אותו השד יודע לאן, מדרבנים אותו בבעיטות ובמכות. כשכיסוי העיניים מוסר, הוא מוצא את עצמו במחנה צבאי. סביבו נראים חיילים עוסקים בפעילויות שונות, אחדים סורקים את השמיים במשקפות לאיתור מטוסים, אחרים מטפלים בציוד, כולל טילי קרקע־אוויר. דגל חזבאללה מתנפנף גבוה מעל המחנה. חאמזה מזהה אותו מסרטוני מבצעים הרואיים של חזבאללה שראה בטלוויזיה.

גבר כבד גוף ומאיים למראה לבוש מדי הסוואה ניצב מולו. במבטא דרום־לבנוני כבד הוא אומר, ‘אתה מרגל שבא לכאן כדי לאסוף מידע על ההתנגדות.’

‘לא, לא, אחים, אני חמאס.’

‘נשרפת. ואנחנו הולכים להרוג אותך.’

‘אני נשבע בנביא, יתהלל שמו, אני חמאס.’

‘אז מה אתה עושה פה?’

‘אמרתי לכם, הישראלים, האויבים שלנו, האויבים שלנו, הסיעו אותי לגבול ואמרו לי ללכת. הגלו אותי.’

‘כבר עשרים שנה שהם לא הִגלו אף אחד.’

עוד חמושים נאספים סביבו, מכוונים את רוביהם אל האסיר המפוחד. חאמזה עוצר את נשימתו. אם הוא רוצה לצאת מזה בחיים, עליו להוכיח שהוא דובר אמת, לחשוף את זהותו בפני ארגון מיליטנטי אחר. בכל זאת, הוא אומר לעצמו, יש לנו אל משותף ואויב משותף. הוא מבין את העוינות שלהם, זה הגיוני לא להאמין לזר.

‘השם שלי הוא —’

‘בלי משחקים. אתה יכול להגיד שאתה עבדאללה ברגותי. אתה טוען שאתה חמאס, תן לנו מידע ממשי שאנחנו יכולים לאמת. אם לא, נירה בך ונשליך את גופתך לכלבים.’

המחסום נפרץ. כל המידע ששמר מאחורי חומת רצון ברזל תחת עינויים קשים נשפך ממנו. כשחייו מונחים על הכף, הגבר הזה שלא פצה את פיו מקיא את סיפורו.

אנשי חזבאללה מקשיבים לו מרותקים כשהוא מספר על פיגועים, מציין שמות של לוחמי חמאס חופשיים ושמות חברים־לנשק שנהרגו, את שם האימאם שגייס אותו למאבק. הוא בשוונג, סוף־סוף הוא חופשי לספר את סיפורו, לזכות בכבוד המגיע לו. הוא תופס ביטחון, ודבריו נשמעים יותר כהתפארויות. אפשר להבין זאת אחרי כל הסבל שעבר. רוב שומעיו מרותקים לסיפורים שלו — איך הרג ישראלים, על השאהידים המהוללים שאיתם עבד, איך מעולם לא נשבר בעינויים, לא אמר מילה למענים שלו. רוב השומעים נראים משוכנעים. אבל הספקנים ממשיכים עם השאלות, תובעים לדעת עוד. עוד שמות. אולי אם ימסור יותר מידע, הוא יעשה טעות והשקרים שלו יתגלו. לבסוף שטף כזה של מידע מפורט מוכרח להיות אמיתי. שום שחקן לא יוכל לבדות סיפורים כאלה בכנות כזו. הספקנים משתכנעים.

‘אנחנו מאמינים לך.’

חאמזה כמעט נמס מרוב הקלה.

מה עכשיו?

בתוך דקות רכב מסחרי עם לוחיות זיהוי של דרום לבנון מופיע, והם עוזרים לו להתיישב מאחור. התחנה הבאה ביירות. הוא מחוק לגמרי אבל חש הקלה. הוא עוצם עיניים, מניח לטלטולי המסחרית על דרך העפר להרגיע אותו, מאזין למוזיקה שבוקעת מהרמקולים.

הרכב נוסע דרומה, לא צפונה, ועוצר לפני שער גדר הגבול. חאמזה מתעורר בבהלה, פוקח עיניים, רואה את השער בגדר כשהרכב עושה את דרכו בחזרה לתוך ישראל. המום, הוא מנסה להבין מה קורה. המוזיקה גוועת, ובמקומה נשמע קול מהרמקולים. קול מוכר. קול מפוחד. קולו שלו.

מבולבל, הוא מבין שזו הקלטה של קולו שמספר הכול, כל סוד, כל שם, ל’אֶחיו מהחזבאללה’. הוא לא יכול לעצור את הדמעות החמות הצורבות שזולגות על לחייו הקרות. צרחה פולחת־אוזניים מרוקנת את נשמתו, כשהזהות העצמית שלו מושמדת. חורבן טוטאלי של אדם. הוא היה צריך לספר הכול ביום הראשון למעצרו ולחסוך לכולם את הטרחה, ואחר כך היה הולך ותולה את עצמו בתא. שוב, כבוד וחרפה. הזהות שלו, הכבוד שלו, נבעו מהעובדה שהוא לא נשבר, לא דיבר, לא בגד בשבט. עכשיו הזהות העצמית שלו היא של חרפה שאין לה מחילה.

המבצע היה מבוים מאל’ף עד ת’ו. החל מהרגע שבו נאמר לחאמזה שהוא עומד להיות מגורש, דרך המשפט, שילוחו אל מעבר לגבול לבנון (הוא היה תחת מעקב אווירי כל רגע במסעו הרגלי בדרום לבנון), לוחמי החזבאללה (שהיו עד האחרון שבהם ישראלים בתחפושת, עם המבטא הנכון והכול), הדגל, המחנה הצבאי שוקק הפעילות — הכול היה חייב להיות טיפ־טופ — וכך אכן היה.

זוהי עדות ליכולות של ישראל, למאמצים הכבירים שהיא מוכנה לעשות כדי להשיג מידע ולמשאבים האדירים שהיא מוכנה להשקיע לשם כך. השב’כ חייב תמיד להיות צעד אחד לפני אויביו, להפתיע אותם בתחבולות. זה היה תרחיש חדש שמעולם לא נעשה בו שימוש, ולפיכך אף לוחם או אסיר פלסטיני לא תודרך לגביו. מאגר המוחות היצירתי של השב’כ שכולל פסיכולוגים עובד ללא הרף על המצאת שיטות חדשות לחילוץ מידע. סוכנויות מודיעין מסוגלות לברוא מציאויות. לעתים הן מבצעות את הבלתי אפשרי. זוהי הרי המהות של מלאכת המודיעין.

בצד הפלסטיני, האתגר היה להישאר מעודכנים בשיטות ובתכסיסים שהישראלים נוקטים כדי להוציא מידע מאסירים, על מנת שלוחמים שייאסרו יֵדעו למה לצפות וכיצד להתנגד. למשל, מרגע שהשמועה על תחבולת ה’גירוש’ שהופעלה נגד חאמזה ביש המזל התפשטה בקרב האסירים, היה סיכון רב להשתמש בה שוב, במיוחד בהתחשב במאמצים ובעלות הכספית הכרוכים בה. שיטיתם בי פעם אחת, אשמתי. אבל בפח הזה שוב לא אפול.

כאמור, מדובר במצב א־סימטרי; יש אלפי אסירים פלסטינים בבתי כלא ישראליים, אך אין בתי כלא פלסטיניים שכלואים בהם אסירים ישראלים. במקרה הנדיר של נפילה בשבי של חייל ישראלי, האינטרס של השובים אינו לשאוב ממנו מידע, אלא להשתמש בו כקלף מיקוח לשחרור אסירים פלסטינים. ואז להתחיל מחדש את מעגל הדמים השֹטני. כאשר יאסר ערפאת שב לרמאללה ב־1996, הרשות הפלסטינית הפכה לריבון הביטחוני בשטחים ועצרה מאות פעילים ומנהיגים של חמאס, שהוחזקו בבתי כלא של הרשות. אבי היה אחד מהם. חמאס נרדף בידי שני הצדדים.

הונאה היא מציאות

לפני שהסכמתי לעבוד עם השב’כ הייתה לי פגישה במחנה עופר, אחרי ששוחררתי מהכלא. העינויים והרציחות של חשודים בשיתוף פעולה בידי חמאס בבית הסוהר לא נתנו לי מנוח. שאלתי את ג’אבר מדוע הם לא מנעו את זה, ותשובתו הייתה שבכל 18 שנות עבודתו בשירות נחשף משתף פעולה אחד בלבד. מי הוא היה? לדברי ג’אבר, שמו היה קאדר טאונוס, נוצרי שעבד עם פת’ח. אני מעולם לא שמעתי עליו. חזרתי הביתה נחוש בדעתי לגלות אם זה נכון.

לעתים הישג של צד אחד עשוי לנבוע מאינטואיציה טבעית. מהר מאוד גיליתי שטאונוס היה בן למשפחה פלסטינית נוצרית עשירה, שהגיע לעמדה בכירה בפת’ח. הוא היה מחזיק תיק המבוקשים, כלומר אחראי לפעילים המבוקשים בידי ישראל. הוא דאג לשכן אותם במקומות מסתור בטוחים ולספק להם נשק וכסף. כלי נשק בגדה המערבית היו יקרים להחריד. לדוגמה, רובה סער מסוג אם־16 עלה בסביבות 10,000 דולר, או לחלופין דרש לכידה או הרג של חייל ישראלי — מעשה שהתרחשותו מאוד לא סבירה. לא רק היותו נוצרי בין מוסלמים הבדילה אותו מחבריו להנהגת הפת’ח, אלא גם העובדה שבמשך עשרים שנה הוא עבד עם השב’כ. הישראלים סיפקו לו את כלי הנשק והכסף. כלי הנשק היו תקינים, אבל הושתלו בהם שבבי איכּוּן גלובלי לווייני (ג’י־פי־אס) עוד לפני שאנשים ידעו מה זה. איך להסביר מנין הגיע הכסף? השיטה ‘לכו־בעקבות־הכסף’ יעילה בדרך כלל לחשיפת בוגדים, בייחוד כאלה שעושים זאת תמורת בצע כסף. אבל קאדר יכול היה לומר שזהו כסף של המשפחה שלו, שהוא תורם למען המאבק.

מדובר אם כן במרגל ישראלי בהנהגה הבכירה של פת’ח, שפועל קרוב לעשרים שנה. במשך שנים אלה השב’כ ידע הכול עליהם — היכן מקומות המסתור ה’בטוחים’, מי נמצא בהם, אֵילו פעולות בתכנון, מה נקודות התורפה של כל אחת מהן. מדוע אפוא הם לא פשוט פשטו על הפת’ח במפתיע והרגו את כולם? זו תגובה צבאית אופיינית, אבל מודיעין זה משחק אחר, משחק לטווח הארוך. עורק החיים של המודיעין הוא מידע. מידע מדויק. אם הם היו נכנסים ומחסלים את חבורת המנהיגים, הם היו מאבדים את המקור שלהם. הנהגה חדשה הייתה קמה באורח בלתי נמנע, ולשב’כ לא יהיה שום מקור למידע. שחטת את התרנגולת שמטילה ביצי זהב, צלית אותה והתענגת יום אחד על בשרה הטעים. אבל יותר לא תקבל ביצי זהב, לא תקבל מידע אמין מתרנגולת אמיצה ואמינה.

אתגר נוסף הוא לוודא, שהאיש שלכם בעמדת המפתח ימשיך לספק את הסחורה לארגון האויב, פת’ח, שאם לא כן יסור חנו, והוא יורחק ממעגל מקבלי ההחלטות. לכן השב’כ לא לכד את המבוקשים אלא השגיח עליהם מרחוק. יחידות צבא נשלחו למשימות ‘חיפוש’ מבוקשים. הם חיפשו בבית ההורים, בבתי המשפחה, כאשר כל הזמן היה ידוע להם היכן היעדים נמצאים. הם אפילו חיפשו בקרבת ‘הבתים הבטוחים’. אפשר לשער איזו הקלה הורגשה כשהסכנה חלפה, ומקומות המסתור שאירגן קאדר לא התגלו, דבר שכמובן חיזק את מעמדו בהנהגה.

מטרת השב’כ הייתה להחליש את הארגונים הפלסטיניים, לשמֵר שיעור שחיקה ‘נורמלי’ אצל פת’ח וחמאס שהיו מורגלים במעצרים ובחיסולים. כדי להגן על המקור שלהם תמיד נדרש שעיר לעזאזל, מישהו אחר להפיל עליו את האשם. לעתים קרובות הם חיסלו את מספר שתיים, שהיה על פי רוב איש הזרוע הצבאית. חיסול של מספר אחת, שבדרך כלל היה פוליטיקאי כמו אבא שלי, עלול היה לגרום קרע וליצור שני תאי טרור שאיתם צריך להתמודד. לעומת זאת, אם ניטרלת רק את הזרוע הצבאית, הפוליטיקאי איבד מכוחו, והיה סיכוי טוב שיהיה פתוח יותר למשא ומתן.

ובכן, נשוב לסיפורו של קאדר טאונוס. יום אחד מישהו בהנהגת הפת’ח התחיל לחשוד בקאדר ואמר לחבריו שיש לו תחושה רעה לגביו. כל החברים ביטלו את הרעיון מכול וכול. עשרים שנה. הבנאדם יודע עלינו הכול, מקומות מסתור, כלי נשק, פעולות הזרוע הצבאית. אם הוא בוגד, לא היינו יושבים פה עכשיו, היינו קבורים עמוק באדמה. הישראלים מזמן היו הורגים אותנו ומחסלים את הארגון שלנו. תחושה אינה הוכחה, חבר. תחשוב על כל הפיגועים המוצלחים שהוצאנו, לא יכול להיות שהוא בוגד. אך הוא עמד על דעתו והציע רעיון שלא היה כרוך בנטילת סיכון או בעלוּת כלשהי לפת’ח. חבריו הסכימו, בחוסר התלהבות, שזה שווה ניסיון. ככלות הכול, פרנויה נמצאת במקום גבוה ברשימת הכישורים הדרושים לתפקידים בכירים בארגון מחתרתי. נספק לקאדר מידע שגוי, לא עלינו אלא על חמאס, ואולי הם (הישראלים) יהיו פחות זהירים ויעשו טעות.

המחבל המבוקש ביותר בשטחים היה יחיא עיאש שנודע בכינוי ‘המהנדס’. ב־1992, כשלמד הנדסת חשמל באוניברסיטת ביר זית, הוא הצטרף לזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א־דין אל־קסאם. הוא היה הראשון שפיתח חומרי נפץ עבור חמאס והיוזם של פיגועי ההתאבדות הראשונים. ישראל ראתה בו אחראי למותם של מאות מאזרחיה. והכול התפלאו כיצד הצליח לחמוק ממעצר במשך זמן רב כל כך. ישראל לא תהסס לפעול אם מיקומו של עיאש ייוודע לה, אפילו במחיר הקרבתם של כל המקורות שלה — עד כדי כך הם היו נואשים לחסל את האיש.

תא הפת’ח מכנס פגישה מעוטת משתתפים, כולל קאדר. נידונים בה כמה נושאים. אחד המשתתפים מספר כבדרך אגב על רכילות ששמע בשכונה. יצרן הפצצות הגיבור של חמאס, עיאש, שוהה שם, פעילי חמאס מקומיים מסייעים לו בזמן שהוא מאמן מחבלים מתאבדים פונטציאליים. אבל הוא ישהה שם רק כמה ימים. חמשת האנשים בחדר יודעים שאם הישראלים יפעלו נגד המהנדס באותה שכונה, אזי בטוח במאת האחוזים שקאדר טאונוס, חברם למאבק, הוא שטינקר. קאדר מחכה בקוצר רוח לסיום הפגישה. הסיפור האגבי הזה הוא ביצת זהב, ביצת זהב בגודל של ביצת דינוזאור.

טרוריסט מספר אחת, מומחה בשיגור מחבלים מתאבדים, חלון זמנים קטן. הפיתיון ננגס, המלכודת נפרשה. קאדר הנרעש הולך למפעיל שלו ואומר לו, נחֵש מה. אני מביא לך את אבי כל המבוקשים, אני יודע איפה הוא מסתתר. אבל הוא יהיה שם זמן קצר בלבד. ללא שיהוי, דיון חירום של בכירים ישראלים רמי־דרג מסתיים בהחלטה לשלוח יחידת קומנדו עילית כדי ללכוד או להרוג את רב־המרצחים.

העכבר הרעב מהופנט ממראה הגבינה ומהריח שלה, עד שאינו רואה על מה הגבינה מונחת. כה אדיר היה הפיתוי שהונח לפתחו של שירות המודיעין, עד שגרם לו לזנוח את כל נוהלי הפעולה הקבועים, את המקור, המניע, הקונטקסט. הם מדמיינים את הכותרות בעיתונים, אולי אפילו כמה שורות בספרי ההיסטוריה. אם היה מדובר במידע שהגיע ממקור בחמאס, ייתכן שהם היו זהירים יותר בהגנה על המקור שלהם. אבל כאן המידע נאמר בשיחת חולין, כבדרך אגב, והגיע מארגון אחר. ארגון יריב. צירוף מקרים ותו לא. התמזל מזלו של קאדר, והוא היה במקום הנכון בזמן הנכון. אחרי שהמשימה תבוצע, חמאס ינסו לגלות מי בשורותיהם הוא השטינקר. זה הסתמן כמבצע שבו יחוסלו שני טרוריסטים במחיר אחד.

בתוך שלושים דקות כוחות ישראליים נוחתים בזירה. ההפתעה ועוצמת האש מונעות כל אפשרות של מילוט. גנרלים אחדים מופיעים בזירה בתקווה להתבשם בתהילה של הלכידה ההיסטורית. חסימות צבאיות מוקמות סביב כל האזור. המבצע מקבל עכשיו בולטות גבוהה. מתבצע חיפוש יסודי בבית כולל שבירת קירות הבטון, למקרה שעיאש מסתתר בתוך אחד מהם. לפני המבצע פת’ח ידע שעיאש לא באמת נמצא שם, ולא ידע אם חברם הנאמן סוכן ישראלי. ישראל ידעה שקאדר סוכן שלה, ולא ידעה היכן עיאש נמצא. כעת שני הצדדים ידעו שקאדר סוכן ישראלי, ואף אחד מהם לא ידע היכן עיאש. זה היה כישלון אדיר של המודיעין הישראלי. אדיר. אבל אם מסתכלים על חצי הכוס המלאה, הם הפיקו תמורה נאה במשך עשרים שנה. או כדברי קצין בכיר ישראלי, פעם בכמה זמן צריך לכסח את הדשא.

זמן־מה לאחר מכן שוחחתי עם חבר מהפת’ח, שסיפר לי שהוטל עליו להרוג את קאדר באקדח שקיבל במיוחד למטרה זו. למעשה, הוא היה אחד מהחמישה שתיכננו את העוקץ. הוא התעמת עם קאדר, חברו הטוב ביותר זה שנים, אך לא היה מסוגל ללחוץ על ההדק. הוא לא הצליח לעשות את הסוויץ’ המחשבתי ולראות בו בוגד.

המחדל המודיעיני הישראלי אירע בסמיכות זמנים לשובו של ערפאת ב־1994 בהתאם להסכמי אוסלו, לאחר גלות ארוכת שנים. הרשות הפלסטינית שאך זה נוסדה עצרה מיד את קאדר. אילו זה קרה שנתיים מאוחר יותר, הוא היה מוּצא להורג בו במקום. הם היו להוטים לחקור אותו, שכן הוא ודאי ידע הרבה לאחר עשרים שנות עבודה עם המודיעין הישראלי. בהחלט לא הליך שקאדר שש לקראתו. המקרה הזה המחיש שלא תמיד הצד בעל הטכנולוגיה המתקדמת — ידו על העליונה; המוח האנושי יכול לתכנן מלכודת עם פיסת גבינה כה מפתה, שאין לעמוד בפיתוי שלה.

בתוך שעות טילפן ראש ממשלת ישראל שמעון פרס ליאסר ערפאת, שותפו לזכייה בפרס נובל לשלום, ואמר לו: תקבל מה שתרצה תמורת האיש, אני רוצה שהוא יחולץ משם לפני שייהרג. איני יודע מה ערפאת קיבל בתמורה, אבל קאדר הוסע בחופזה מרמאללה לנמל התעופה בן גוריון. שמעתי שהוא חי בסן פרנסיסקו. תא הפת’ח, כל החמישה, הושמו במעצר. ייתכן שזהו מקרה של מי שנפלו לבור שכרו בעצמם. אם עלה בדעתם שקאדר עובד עם השב’כ, ייתכן שהיו יחד איתו במשחק הזה. קאדר טאונוס הרוויח את חייו, אבל שילם מחיר שבשבילי היה מוכר מאוד — משפחתו נותרה מאחור, משפחתו של בוגד.

בינואר 1995 נמלט יחיא עיאש לרצועת עזה לאחר פיגוע טרור קטלני ברחוב דיזנגוף בתל אביב. כעבור שנה הוא ניהל את שיחת הטלפון האחרונה בחייו, עת הטלפון הסלולרי הממולכד שלו התפוצץ באוזנו. מודיעין טכנולוגי, לא מודיעין אנושי. הכול הולך.

המפעילים שלי תמיד הביאו לדוגמה את המקרה של קאדר, כדי להניח את דעתי שהם יגנו עליי בכל מחיר. הם עמדו על כך שהוא האדם היחיד שנחשף אי־פעם. אם מישהו נחשף, אנחנו נוציא אותו, ולא משנה מה המחיר. כמובן, זה לא נבע רק ממניעים הומאניים; לאיש יש המון מידע על אופן הפעולה של השב’כ.

ככלות הכול, על יצירתיות צרופה (בסיוע משאבים בלתי מוגבלים) — קהיליית המודיעין הישראלית ראויה לזכות בפרס נובל. אם כי למדעים, לא לשלום.

תֶמות וּוַריאציות

הנה דוגמה לווריאציה של מהלך ההגליה שנוסתה על צעיר בן 24 בשם סארי, שעבד כמנהל המשרד של אבי. התברר שהוא השתייך לזרוע הצבאית של חמאס ולמעשה ריגל אחרי אבא שלי. לא היה לו שום דבר נגד אבי, זה פשוט היה התפקיד שלו. הזרוע הצבאית פוקחת עין כל מנהיגי חמאס. אז עושים קצת ריגול־נגדי כדי להיות עם אצבע על הדופק: לדעת מי עשוי לרגל אחר המנהיגים, מי מנסה להתקרב אליהם, עם מי הם נפגשים. אבא שלי נתן אמון במנהל משרדו הצעיר. אני והשב’כ ידענו מיהו ומהו באמת.

מעקב ממוקד יותר אחריו העלה שיש לו קשרים מסועפים עם תאים צבאיים אחרים. המעקב עלה הילוך, ובשילוב כוחות עם המוסד התברר שהוא חתיכת מנוול מסוכן. הוא היה בקשר עם חמאס דמשק ותמך בדרכים מגוונות ברשת הטרור החמאסית. הופתעתי לגלות שהבחור הצעיר הזה מעורב עד מעל לצווארו. גם בשב’כ היו מופתעים.

הוא נלקח לחקירה. עבדו עליו שישה חודשים, והוא לא אמר מילה. יום־יום, בתום עוד פרק עינויים שהסתיים בלא כלום, הוא הובל לקומת המשרדים באחת הקומות העליונות, ושם, לאחר שהתמוטט על כיסא שעמד לפני שולחן, החוקר שישב מולו הציע לו, היות שאינו מוכן לדבר, פשוט לכתוב את תשובותיו על דף הנייר שעל השולחן. תתחיל עם השם שלך. הוא מרים את ידיו האזוקות במפרקים, מצליח לאחוז בדף וקורע אותו. החוקר מביט בו בפנים חתומות, נד בראשו אל עמיתו החסון הממתין בפתח, והלז נע במהירות אל סארי, מרים וגורר אותו בעמידה אל מחוץ לחדר.

מקץ כמה חודשים נוספים של מאמצים שאינם נושאים פרי, הם באים אליו ואומרים לו, סיימנו איתך. אתה מסוכן מדי. אנחנו מעבירים אותך לעזה, זה מקומך הטבעי. יום אחד אולי תהיה מפקד גדודי עז א־דין אל־קסאם, ואז נשגר טיל שלא ישאיר ממך זכר. לא תישאר בגדה המערבית אפילו יום אחד. זה היה הגיוני. הם לא ישלחו אותו לדמשק או לבנון. העברת עצירים לעזה, לעומת זאת, הייתה פרקטיקה לא בלתי שכיחה. עזה כונתה בצדק בית הסוהר הגדול בעולם. בשום אופן הוא לא יוכל לצאת משם ולהמשיך לגרום נזק. הגדה המערבית היא אזור הרבה יותר קשה לפיקוח ושליטה, עם כל התנועה הרבה שם, ההתנחלויות שמהוות יעד פוטנציאלי לפיגועים, הקִרבה של ירושלים.

סארי, שמעולם לא היה במטוס, מועלה עכשיו על מסוק. במהלך תקופתו בכלא לא הייתה לו גישה לחדשות, למעֵט כשהיה במגע עם אסירים אחרים. במסוק מראים לו את העמוד הראשי של עיתון בשפה הערבית מאותו היום, עם תמונה שלו תחת כותרת גדולה, שאומרת ששופט ישראלי הורה להגלותו לעזה. הוא משתכנע אבל קשה לו להתרכז, כי הוא מבועת במסוק. רק שעות לפני כן הוא נלקח מהכלא, לאחר שהוכה ועונה משך חודשים, והוא סובל מתת־תזונה מכוונת שנועדה להחליש אותו. היכולות הקוגניטיביות שלו, לאחר מחסור מתמשך בשינה וזעזועי מוח ממכות, הן כשל ילד בן ארבע. הוא היה חוטף התקף לב אילו ראה את עצמו במראה. הוא מקיא.

המסוק טס בשקשוק להבים קדימה לתוך שמי הבוקר. מרוב מצוקה הוא לא מסוגל לקלוט מהם המראות שנשקפים מהגובה הזה. אבל המחשבה על החופש הצפוי לו מעודדת אותו. מקיימת אותו. אין לו שום מושג בגיאוגרפיה, הוא מעולם לא היה בעזה.

המסוק נוחת בשטח שומם. הם בועטים אותו החוצה, מצביעים על הכיוון הנכון וממריאים, משאירים אותו להיחנק במערבולות האבק. הוא הולך בשביל היחיד כברת דרך של כחצי קילומטר. ואז, ארבעה לוחמי חמאס לבושים בשחור, פניהם מכוסות, מגיחים מתוך השיחים. הם מטיחים אותו לקרקע הסלעית, מכוונים רובי קלשניקוב לראשו. הם יורים כמה כדורים קצת מעליו. המום, אוזניו מצלצלות, גופו רועד, הוא מנסה לדבר, אבל המילים לא בוקעות מפיו. הם גוררים אותו בינות לשיחים שמסתירים כניסה למנהרה. לאחר שעיניו מסתגלות לאפלולית, הוא קולט שהוא נמצא במה שנראה כמו מרכז מבצעים של חמאס. פינת מנוחה עם מיטות שדה, ציוד קשר, כלי נשק מוערמים, כיסאות, שולחנות אוכל.

הם מטיחים אותו על כיסא. נראה שמרכז העצבים שלו מתעשת, כי הוא סוף־סוף מוצא את קולו. ‘הם גירשו אותי. הנה. לעזה.’

‘ראינו אותך יורד ממסוק ישראלי. אתה מרגל. באת לאסוף מידע.’

‘לא, לא, תסתכלו בעיתון של היום. יש את השם שלי והתמונה שלי וכתוב שהִגלו אותי לעזה.’

‘איזה עיתון? אין שום עיתון.’

‘אני חמאס, אתם חייבים להאמין לי, אני אסיר חשוב מאוד, אני עובד עם גדודי עז א־דין אל־קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס.’

‘באמת? תוכיח את זה. עם מי אתה עובד בזרוע הצבאית?’

‘סאלח אל־עארורי, הוא יערוב לי.’

‘סאלח בכבודו ובעצמו, כן בטח.’

‘לא, לא, סאלח מכיר אותי. הוא יערוב לי, תקשיבו לי.’

סארי שופך שמות כדי להבקיע את חומת הספקנות שלהם.

‘עצור, עצור.’ האיש שנראה כמנהיג שלהם נותן לו דף ועיפרון. ‘תכתוב את זה. איך, לעזאזל, אתה מצפה שנזכור משהו כשאתה מדבר כל כך מהר.’

ביד רועדת הוא לוקח את העיפרון ומתחיל לכתוב על השולחן הקטן שהם מציבים לפניו. מדי פעם הם משחילים שאלה, והוא כותב וכותב. פעולות. כתובות. מספרי טלפון.

לבסוף הם לוקחים את שני הדפים.

הוא מביט בהם בתהייה. ‘מה עכשיו, אחיי?’

‘לעזה. נראה אם מה שכתבת נכון.’

‘הכול נכון, הכול נכון.’

הם מכסים את ראשו בברדס.

הם נוסעים ונוסעים. מגיעים ליעד. הוא מוּצא מהרכב. מובל לתוך בניין. עולה במדרגות.

מוליכים אותו אל כיסא, והוא מתיישב.

הם מסירים את הברדס. הוא יושב באותו חדר בירושלים שבו במשך חודשים סירב לומר מילה. לפניו על השולחן המוכר מונחים שני דפים מכוסים בכתב ידו הרועד.

פשלה מודיעינית נדירה

אני זוכר פעם אחת, כשעלינו על עקבותיו של בכיר בזרוע הצבאית, אבראהים חמיד, מחבל כבד. במשך חודשיים קיבלנו פיסות מידע כאלה ואחרות על אנשיו, אבל אף אחת לא הובילה אותנו אליו. לא רצינו לפשוט עליהם ולעצור אותם, היעד שלנו היה ראש התא. יום אחד הוא שלח הודעת טקסט: אני רוצה 7UP. ראש השירות דאז ידע שזה שם קוד להוצאת פיגוע. הוא נתן פקודה להיכנס חרף המחאות שעדיין לא הגענו אל ראש הנחש. לא משנה, פשוט תיכנסו ותעצרו את כולם, אין ברירה. הכוחות פשטו וכיתרו את הבניין. האיש לא נכנע והתבצר בפנים עם שלושה שומרי ראש.

בסופו של דבר הישראלים החריבו את הבניין בן שמונה הקומות על ראשו. במהלך פינוי ההריסות הם מצאו ארגז של בקבוקי 7UP. הוא בסך הכול ביקש בקבוק משקה, וראש שירות הביטחון הישראלי חשב שהוא מתכוון לשבעה פיגועי התאבדות. תזכורת למגבלות החשיבה האנושית שעשויה להוביל ארגון מודיעיני שלם למסקנות מעוותות. לְמה הוא התכוון, למשקה 7UP או לשבעה פיגועים?

ראש השירות לא רצה לקחת אחריות. למה הם היו צריכים למוטט בניין של שמונה קומות על הראש שלו? למה לא יכלו פשוט להיכנס ולירות לו בראש? אנשים יכולים להגיע לכל מיני מסקנות, הם בסך הכול בני אדם. הגורם האנושי — האשליה האנושית. בסופו של יום, זהו אדם שצריך לקבל החלטה. לזה מתווספת היריבות הבין־ארגונית; אף־בי־איי, סי־איי־אי, המוסד, שב’כ — כולם רוצים להגן על האינטרסים שלהם, ולפעמים מקבלים החלטות ממש מטופשות.

חברים למשחק 402 מ’ מתחת לפני הים

כשהייתי בן 23, תוצר למופת של החינוך המיני הדכאני שקיבלתי, הכרתי בירושלים (החופשית יחסית) בחורה יפהפייה. התפתחה בינינו מערכת יחסים סודית, שחרגה מעל ומעבר לכל פנטזיה שהדמיון המוגבל שלי היה יכול להעלות בעניינים האלה, שהיו בגדר טאבו. מרים הייתה גבוהה, שיער חום בהיר, עור בהיר. היופי המהמם שלה סובב ראשים בכל מקום שאליו הגיעה. היא הייתה מוסלמית, ונוסף על ערבית דיברה עברית ואנגלית. היא עבדה בעמותה שהייתה קשורה ל־יו־אס־אייד, שם עבדתי אני בזמנו. אביה מת, והיא גדלה כבת יחידה לאמה היחידנית. היא לא חבשה כיסוי ראש, ואני תהיתי איך בדיוק היא משתלבת בחברה הרודנית הזאת.

אף שהיא ידעה שאבי אדם רב־השפעה באותה חברה שהיא משתייכת אליה, ושהם חולקים אותה מנטליות, היא ראתה בי אדם שונה לגמרי, לא גבר ערבי טיפוסי. ואני לא הייתי צבוע. הכבוד שרחשתי לה היה אמיתי לחלוטין. עוד קודם לכן נחשפתי לאמריקאים בעבודה ובמכון הכושר וכן ללא מעט נוצרים, כך שהיחס שלי אליה לא היה יחס אופייני של גבר ערבי לאישה ערבייה.

במהלך החודשים הבאים קיימנו שגרה של מפגשי סופשבוע. שנינו קיבלנו שכר נאה, לשנינו היו תעודות עובדי יו־אס־אייד שאיפשרו לנו לעבור חופשי במחסומי ביקורת, ולשנינו היו מכוניות. לה הייתה ב־מ־וו עם גג נפתח, ולי את האאודי של אבא שלי, שבאותה עת נחשבה סמל סטאטוס בגדה המערבית, רכב שחמאס סיפקה לו כדי להעצים את יוקרתו. נסענו כל אחד לחוד לים המלח, לבקתת אירוח ששכרנו באתר נופש ישראלי באזור מבודד, שערביי השטחים לא הורשו להיכנס לתחומו. אבל זו הייתה תקופת האינתיפאדה השנייה, ועסקי המלונאות היו בשפל. מנהלת האתר הניחה שאנחנו לא טרוריסטים. וכי מה יכול להיות נורמלי יותר מזוג צעירים נאים, לא נשואים בעליל, שמגיעים כל אחד במכונית יוקרתית נפרדת ומשלמים מראש? השכרת חדרים בזהות בדויה לזוגות מזדמנים היא מסורת ארוכת ימים בעולם האכסניות.

למרים לא היה אבא, מי שבמצב רגיל היה מטיל את משמעתו על בת סוררת, ואבי שלי היה ספון לבטח בבית הסוהר. היינו בטוחים שלא נפגוש שם פלסטינים אחרים. למעשה, הייתי אחד הפלסטינים הבודדים שיכלו לצאת מתחומי הגדה המערבית. אז, בונגלו בחוף ים המלח, מזג אוויר מושלם — מה עוד אפשר לבקש? בכל מקרה, שמרנו על פרופיל נמוך. רוב הזמן היינו בבקתת האירוח, בלי טיולים יד ביד על החוף ובלי טבילות ליליות לאור ירח. את כל הכאוס, שפיכות הדמים, השנאה, המלחמה, השארנו מחוץ לבונגלו, ויצרנו לנו מרחב קסום של פלאות ויופי.

לראשונה בחיי חיבקתי בין זרועותיי גוף עירום של אישה. איזו דרך מופלאה להתוודע אל החמימות האוהבת הנשית. ואולם, עדיין הייתי יציר התרבות שלי. וטוב שכך. התחבקנו והתנשקנו והתגפפנו, אבל לא הייתה חדירה. כיבדתי את בתוליה, מפני שידעתי מה משמעות אובדנם בתרבות שלנו. אם זה ייוודע, יֹאבדו סיכוייה להינשא. אמנם אפשר לשחזר את קרום הבתולין בניתוח, אבל ממש לא רציתי להגיע למקומות האלה. ואללה יעזור לנו אם הייתה נכנסת להיריון, זה היה מעשה אנוכי מאין כמותו מצדי. נישואים? לא. היא הייתה יקרה ללבי, ולא רציתי לגרום לה סבל, לנערת ים המלח שלי.

השתגענו לגמרי. אולי זה לא יישמע משוגע לאנשים מערביים, אבל לא אגזים אם אומר, שאילו התגלה הקשר שלנו, הייתה סכנה ממשית שנשלם על כך בחיינו. ללמדכם איזה חטא נורא זה נחשב בחברה שלנו. קיום יחסי מין לא במסגרת נישואים הוא שבירת טאבו, שבמקרים רבים מסתיימת בשפיכות דמים. זו הסיבה לכך שהורים בחברה הערבית היסטריים בעניין הזה וצורבים את הלקח עמוק בתודעה של ילדיהם: לא זו בלבד ששמה הטוב של המשפחה ייהרס, אלא שהגבר או האישה או שניהם עלולים להירצח. עניין של כבוד?

אודה על האמת, חלק מהריגוש נבע מעצם הידיעה שאנחנו מפֵרים את החוקים. בגדול. טעמנו מהפרי האסור, ובעוון הרהבת העוז הזו הסתכנו בגירוש מגן עדן; בהוקעה אל עמוד הקלון, כמי שחיללו את הציווי הקדוש. אה, אבל הטעם… הטעם היה שווה הכול. תינינו אהבים — זה היה יותר טוב מסקס. זיכרון החוויה האנושית המופלאה הזו עדיין נצור בלבי למרות — ואולי משום — שהיחסים מעולם לא התממשו, אם להשתמש במינוח הפורמלי. אפשר לומר שזה היה פן ג’יימס־בונדי נוסף של חיי: מרגל בימי חול, מאהב בסופי שבוע. העולם חייך אלינו, צבעים זהרו, הריגוש ליבלב במלואו.

אבל כמו שאומרים, לכל דבר טוב יש סוף. האם נחשפנו? לא היו אבות, משפחות, שכנים חטטנים, שיעלו עלינו. היינו זהירים מאוד, ואחרי הכול, ג’ימס בונד שלנו כבר צבר קצת ניסיון בהתנהלות זהירה בעולם בוגדני. הרגשנו על פסגת העולם. ובכן, מי ידע? נו, מי הוא זה שיודע כול, חוץ מאלוהים?

כמוסלמי, נולדתי כדי לשמח את אללה; כמרגל, טופחתי לשמח את השב’כ. וזה לא שימח אותם בכלל. הם הזהירו אותי ואיימו בעונשים. הפסֵק את מערכת היחסים הזו מיד. לא עשינו את כל המאמצים האלה ולא הוצאנו ים של כסף על כיסוי אמין בשבילך, כדי שתזרוק הכול לפח בשביל כמה סופי שבוע לוהטים. איפה השכל שלך? יכולת להיהרג אם היו עולים עליכם. וגם את הנערה הם היו הורגים.

חצית יותר מדי קווים אדומים, קאובוי. אתה לא מתנהג כראוי לאיש חמאס למופת. אתה הולך למכון כושר מערבי, מבלה בחברת תושבי חוץ, השד יודע כמה סוכני סי־איי־אי דוחקים שם משקולות לידך. ואתה לא נזהר בקשרים שלך עם נוצרים. ואתה לא הולך למסגד אפילו לא רק כדי להיראות. (מי רוצה ללכת למסגד אחרי שבילה בים המלח?) הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה שלחמאס יתחילו להיות ספקות לגביך, והם יכתשו אותך בחרושת שמועות. אז למקרה שאתה עקשן או טיפש מכדי להבין — זאת אזהרה. חוץ מזה, אבא’לה חמאס, בשם ההורה, בא ולקח את המפתחות והמכונית מהבן, ושאל מה לעזאזל הילד עושה עם המכונית שלנו, נוסע איתה לעבודה ולמכון כושר של כופרים.

או־קיי. הבנתי.

מה אומר לה? זה לא הוגן, אני מעמיד אותך בסיכון? זה היה אנוכי מצדי ומסוכן לשנינו? הכרנו את חוקי החברה שלנו. כיבדתי אותה כאישה בחברה הזו. אולי היא חשבה שאני הגבר שאיתו תרצה להעביר את שארית חייה. זה לא בא בחשבון. בסוף, כמו תמיד, עשיתי כמיטב יכולתי. במה שאמרתי לה היה גרעין של אמת, אם כי זה לא השיב על השאלה למה. אז האישה היפה והנהדרת הזו עומדת לפניי ובוכה. זה לא היה קל לה, גם לא לי. ובעצב רב, אם כי לפחות בריאים ושלמים, נפרדנו כששנינו עדיין בתולים. צעד חכם? אולי.

השב’כ היה מאושר. מאושר מאוד.

רגע, כמו תמיד בחיים, הסיפור לא נגמר בזה, ולא נעדרו ממנו האירוניות הקבועות. הסתבר שאבא שלה נרצח באשמת שיתוף פעולה עם ישראל. בשב’כ אמרו לי שהוא חף מפשע, לא היה לו שום קשר עם המודיעין הישראלי. לא יכולתי בשום אופן לחלוק את המידע הזה איתה, והנושא של אביה מעולם לא עלה. אם כך, הילדה היחידה הזו ואמא שלה נידונות לחיות ללא אב ובעל, לאחר שהחברה המחורבנת שלנו חרצה את דינן להשתייך למעמד הדחוי של משתפי פעולה. אז מה יש לנו: אבא חף מפשע שנרצח, בת שהפכה לקורבן, ואני — משתף פעולה אמיתי בשר ודם. לך תבין.

לעתים קרובות אני תוהה מה עלה בגורלה. אני די בטוח שיצא לה לקרוא את הספר שלי או לראות אותי בטלוויזיה, ללמוד על החיים הכפולים שלי ולהבין את הסיבה האמיתית לפרידה ההכרחית שלנו.

לשמור על אבי בחיים

המטרה העליונה שלי הייתה לשמור על אבי בחיים. לא משימה קלה לאור זה, שהמטרה העליונה שלו הייתה לתחזק את התדמית הציבורית שלו ואת מעמדו, מטרה שהעמידה את שנינו בסכנת מוות. קשה להפריז בקלות הבלתי נסבלת שבה הוא היה יכול לקפד את חייו. אבי לא תפס באמת את הסכנה שהיה נתון בה. שני חבריו הטובים ביותר היו ג’מאל סלים וג’מאל מנסור. שלושתם יצאו יחד בזמנו לגלוּת בלבנון ושוחחו בטלפון יום־יום. שלושתם היו באותו דרג מנהיגותי בזרוע המדינית של חמאס. הדור הוותיק והמכובד יותר. הם פעלו מתוך משרדים, התראיינו לתקשורת וניהלו חיים ציבוריים כדוברים של הארגון. בוקר אחד, בעיצומו של ריאיון לכלי תקשורת, טילים מונחים חדרו מבעד לחלון והרגו את שניהם, את שומרי הראש שלהם ושני עיתונאים.

אמרתי אז לאבא שלי, שאם הם מחסלים אנשים מהדרג שלו שמשתייכים לזרוע המדינית, לא לצבאית, עליו להסתתר. הוא האמין שהוא מוגן היטב עם מאבטחים צמודים חמושים בקלשניקוב, והבטחה של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית לתת לו התרעה על איום ממשי. זה לא בדיוק אפקטיבי נגד טיל שנכנס מהחלון, וכבונוס מוחק גם את כל חוליית האבטחה שלך. אני כשלעצמי חשבתי שהמקום הכי בטוח עבורו הוא בית הסוהר, אבל היה ברור שאין טעם להציע את זה, אז דרשתי שיעבור לגור בבית בטוח.

אלא מה, אנחנו מצויים באולם־מראות בתוך משחק מבוך מודיעיני. דבר אינו כפי שהוא נראה. נתחיל בזה שאני בוגד באבי על מנת להציל אותו. בגידה וגבורה באותו משפט? בהינתן חשיבותי לשב’כ, אני משער שהיה להם אינטרס לשמור בחיים על אבי ועליי. זה הקלף היחיד שיש לי, שמעניק לי ביטחון לגבי סיכוייו לשרוד. כשאני שואל את השב’כ אם יש להם כוונה להרוג את אבי, הם כמובן אומרים לא, אבל — מוסיפים — הוא עלול להירצח בידי מישהו מהחמאס או מארגון אחר. מה עליי להבין מזה? שהם מתכננים להרוג אותו ולביים את זה כך שזה ייראה כאילו חמאס אחראי לזה? זה לא הגיוני, וזאת לא הייתה הכוונה שלהם.

הם הסבירו שאבא שלי לא נוקט אמצעי זהירות, אדם מבוקש מסתובב בעיר בלי שום דאגה בעולם. ומדובר בסוג של סלב, כמו כוכב קולנוע, אנשים מספרים לכולם, הי, לא תאמין את מי ראיתי היום ברחוב… יוסף חסן, חי וקיים! ואז אנשים מתחילים לשאול שאלות. איך זה שהוא לא חוסל, הרי אחרים בדרג שלו חוסלו בידי הישראלים? חרושת השמועות מתחילה לעבוד. הוא בטח עובד עם הישראלים. אז מה שקורה זה ששב’כ מנסה להגן על ארכי־אויב שלהם מפני עצמו! כמו כן, הזהירו אותי שאם אדבר איתו על הסיכון שחמאס ירצח אותו באשמת שיתוף פעולה עם ישראל, הוא ישאל מאיפה קיבלתי רעיון כזה. פרנויה היא לחם חוקנו.

אבי אהב להעניק ראיונות, בייחוד לאל־ג’זירה ששידרו לכל העולם הדובר ערבית. הוא חש חובה לייצג את המאבק, ובל נשכח שהופעות בטלוויזיה חיזקו את מעמדו. בהיותו מבוקש הוא מעולם לא התראיין לאותו כתב באותו מקום. בשב’כ אמרו, כדי לשמר את האמינות שלך כמבוקש עליך להחליף מכוניות בתדירות גבוהה. בתקופת האינתיפאדה אל־ג’זירה רצו אותו, כי הוא אמוציונלי מאוד בטלוויזיה, וזה מדבר אל הקהלים שלהם.

הצלחתי לשכן אותו בבית בטוח, רק השב’כ ואני ידענו את מיקומו. צה’ל חיפש אחריו, וכרגיל הובל לחפש במקומות הלא נכונים. לגבי החלפות הרכב, השתמשתי ברכבים שכורים או שאלתי מכוניות ממכרים שאינם קשורים לחמאס. אפילו חבריי הנוצרים השאילו לי את המכוניות שלהם בידיעה שאני בנו של ‘הטרוריסט המבוקש המפורסם ביותר’ — כל העסק הזה משך אותם.

נהגתי לאסוף את אבי מהבית הבטוח, להושיב אותו במושב האחורי ולכסותו בשמיכה. לפעמים שיניתי את הופעתי, לדוגמה הדבקתי שפם על הפנים. בראש ובראשונה כדי לשכנע אותו שהסכנה אמיתית, שהוא חייב לנקוט זהירות מופלגת, וכשאני אומר לשכב — הוא חייב לשכב. ולא מעניין אותי אם הוא נחנק במושב האחורי של איזה פיאט מצ’וקמקת או איזה רכב מעופש אחר. הוא היה מתלונן, איפה האאודי שלי. אם נתחיל לנסוע במכוניות מנקרות עיניים, זה יעורר חשד. הזכרתי לו כמה פעמים מסוק ישראלי טיווח רכב מסוים, ונשאר ממנו רק שלד ברזל מפויח; לא תמיד כשהמבוקש נמצא בתוכה. והאאודי שלו שקיבל מהחמאס ממש לא חסינה לטילים.

השב’כ רקח תוכנית לחזק את מעמדו. צה’ל הטיל מצור על המתחם של יאסר ערפאת — המוקטעה, מטה הפת’ח — לאחר שהאשים אותו באחריות לסדרה של פיגועי התאבדות מחרידים. הישראלים, בתיווך אמריקאי, הציעו עסקה להסרת המצור: חמישה בכירים יוסגרו ויישלחו למאסר. אבי הופיע ברשימה, מה שהעניק לו כיסוי נוסף בעיני הרשות. שוב, מהלך מבוים שמבוצע על ידי האויב שלך כדי להגן על עצמך מפני עצמך. בסופו של דבר המצור הוסר, ושישה בכירים פלסטינים (לא כולל אבי) שהתבצרו במוקטעה, הוסגרו ונכלאו ביריחו.

כמו תמיד זה היה שחמט תלת־ממדי. היו שחקנים נוספים על הלוחות. שב’כ לא היה הסמכות העליונה במערכת הישראלית — אלא הפוליטיקאים, השרים, ראש הממשלה. לדוגמה, נניח ששר הביטחון רואה איזה ברנש ערבי מרושל למראה מתראיין בכל אמצעי התקשורת וקורא תיגר על השלטונות והצבא. מה הסיפור? תתקעו לו טיל בראש, לְמה אתם מחכים? תיפטרו ממנו, זאת סוגיה פוליטית. אז השב’כ צריך להסביר לשר הביטחון למה אנחנו לא הורגים אותו. הם צריכים לחשוף את המקור שלהם, כלומר אותי. זה מנוגד לנוהלי השירות, אבל אין להם ברירה. זה לא ששר הביטחון לא יודע לשמור סודות, אבל עדיין הוא פוליטיקאי ועלול למעוד בלשונו. עיתונאי עשוי לשאול אותו על חסן יוסף. האם ידע לשקר ולשמור על פני פוקר? זה פוטנציאל להסתבכות. אפילו ראש הממשלה, אריאל שרון, מקבל דוחות שבהם אני מצוין כמקור המידע, גם אם זה בשם הצופן נ’י (נסיך ירוק).

היה חשוב לשירות שאבא שלי יהיה בחוץ ויאפשר לנו נגישות אל התנועה, אל המשך הזרימה של מידע. מצד שני, כל הופעה שלו בתקשורת מדגישה את כישלון המודיעין הישראלי לשים יד עליו. התקשורת לא יודעת שהמודיעין הישראלי עובד קשה כדי להגן עליו לטווח הקרוב. זה משחק מורכב. כלי תקשורת בישראל עלולים לעשות עניין מהשאֵלה, למה לא סותמים את הפה לטרוריסט הדמגוג הזה. התקשורת היא עוד שחקן על הלוח, שחקן שמשפיע על דעת הקהל שבתורה משפיעה על הפוליטיקאים. זה טוב לדמוקרטיה, מלבד כשזה מגיע לעולם המודיעין, שבו המטבע הנסחר הוא סודיות ודיס־אינפורמציה. אנחנו בעולם הצללים. אור השמש? לא בבית ספרנו.

אחח, אבא שלי, אבא שלי. כיצד אוכל למתוח עליו ביקורת, אפילו שאני חלוק עליו מן היסוד? תפיסות המציאות שלנו שונות לגמרי. הוא צמח להיות מנהיג פופולרי בכוחות עצמו, בסיוע להט האמונה האסלאמית שבערה בקרבו, והנכונות שלו למות למען אללה. הוא בא ממשפחה קטנה בכפר קטן. כוחו הפוליטי לא הושג באמצעות קשרים בינלאומיים, כסף או השתייכות למשפחה רבת־עוצמה. הוא היה מייסדו של ארגון שצמח להיות גורם דומיננטי בקרב האוכלוסייה הילידית של פלסטין. הוא שרד את שיעור השחיקה הגבוה של מנהיגים פלסטינים ושנים אינספור בבתי כלא ישראליים.

הוא היה לא רק אבא שלי. הוא דאג להיות חבר שלי. הוא נתן בי אמון מלא בשעה שמנהיגי חמאס אחרים לא בטחו אפילו בבניהם. האמון שלו בי היה כמדומה דרכו להביע את אהבתו, שכן הוא תמיד היה עסוק עד מעל לראש. הוא רצה לערב אותי בפעילות שלו, שאדע כל מה שיש לדעת עליו, שאחלוק איתו את חייו. היינו מאוד־מאוד קרובים מהבחינה הזו. מיותר לומר שזה היה לי קשה במיוחד, אבל הגנתי עליו בין אם רצה בכך או לא. בגדתי בו והצלתי אותו בו־זמנית. מטורף לגמרי. יום אחד אנשים רואים בי גיבור, למחרת — או כעבור רגע — בוגד. הגבול הדק של האמת שלי. רק אני יודע מהם המניעים שלי, רק אני יכול לראות את הפרדוקס. שאר העולם מתנדנד מצד לצד. מבחינתי, גבולות המציאויות הללו יכולים להיטשטש. זה לא משנה. העיקר שהוא בחיים.

כהערת אגב יצא לי לשאול פעם את גונן, שהיה מפעיל שלי זמן־מה, למה השירות לא הרג את אבי, או בניסוח חליפי, למה הם הרגו את השניים ההם, שכמו אבי היו בזרוע המדינית של חמאס. הוא אמר, אני יודע שלאנשים בדרג של אבא שלך אין אחריות ישירה לפיגועי טרור. אבל בחודשים האחרונים השנַיים האלה, להבדיל מאביך, נעשו מעורבים עמוקות בזרוע הצבאית. באינתיפאדה השנייה הגבולות בין שתי הזרועות היטשטשו, והם עברו מאינדוקטרינציה של מחבלים לִיזום ולהוציא פיגועים. לכן הם חוסלו.

לא מכבר קראתי ספר שכתב אסיר, ובו הוא סיפר שקיבל פקודות ישירות מהם. הוא מתאר איך הם שיקמו את הזרוע הצבאית בשכם כך שתהיה מסוגלת לייצר מטעני נפץ, הורו על ביצוע פיגועים ושלחו מחבלים מתאבדים. קיבלתי אישור למעורבות שלהם גם ממקורות אחרים בחמאס. מובן שלא ידעתי את זה בזמנו, והחיסול שלהם עורר בי פחד אמיתי ודאגה לחייו של אבי.

מפעיל חדש והישג מודיעיני

המפעיל שלי, גונן, שאותו הכרתי רק כ’לואי’, נעלם מחיי ללא הסבר, ומונה לי מפעיל חדש שהציג עצמו כ’תמיר’. לואי כיבד אותי ועודד אותי לפעול עצמאית, שכן אני חשפתי תאי טרור כאשר שב’כ נכשל וזילזל בראיות המוצקות שסיפקתי. הוא התייחס אליי באנושיות, כאל שותף שווה מעמד לאותו מאבק צודק. רק כעבור זמן רב נודע לי הסיפור העצוב שבעטיו לואי, או גונן, חדל להיות המפעיל שלי. תמיר היה דתי אורתודוקסי, וכבר מהרגע הראשון לא הייתה בינינו כימיה. הרגשתי שהוא רואה בי סוג של משרת, והיה קשה שלא לחוש בגזענות האנטי־ערבית שלו. הוא שלל מכול וכול את העצמאות שממנה נהניתי בעבודה עם לואי. את המשרתים צריך לשים במקומם; יש לקצץ את כנפיו של הנץ שהגביה עוף. וכך, למרות שהמטרה המוצהרת של כולנו הייתה למגר את הטרור, כעת — עם השריף החדש בעיירה — הייתה לי הרגשה שהדברים לא ייגמרו טוב.

המחבל מספר אחת באותה תקופה והאדם המבוקש ביותר בשטחים היה אבראהים חאמד. אם היה מישהו שהוא התגלמות הרוע עלי אדמות, זהו אבראהים חאמד. גבר רהוט לשון, יהיר וחמקמק, שתיאר ביומנו המעוות כיצד התמלא גאווה מכל אוטובוס ואוטובוס שפּוּצץ בהוראתו, ואת העונג שהסבה לו הידיעה על עשרות הישראלים שנהרגו בהם. (שלא לדבר על הפלסטינים שנהרגו כ’נזק משני’.) הוא היה מוכשר גם בנטרול יריבים בתוך חמאס. יש הסבורים, כמוני, שבזמנים ‘נורמליים’, בתקופת שלום, אותם אנשים שהקדישו את כישרונותיהם והשכלתם בשֵירות כת המוות של הלאומיות, יהיו מנהיגים קונסטרוקטיביים בחברה. הוכחה לכך אפשר למצוא בהצלחות של פלסטינים בתפוצות. לעומת זאת, המנוול הזה, אבראהים חאמד, היה מגיע להיות ראש ארגון פשע אפילו באוטופיה. כשכוחות צה’ל כיתרו את לוחמיו עושֵֹי דברו בתקווה שהוא נמצא איתם, אותם לוחמים מילאו אחר פקודתו להילחם עד הכדור האחרון. אבל הגופה שלו לא נמצאה בין חלקי הגופות המפוזרים עקב קרב היריות ומתקפת הטנקים. מאחר שהכרתי את האנשים, נפלה בחלקי המשימה לנסות לזהות את הגופות. הוא ברח.

אימצתי את מוחי למצוא איזשהו קצה חוט שיוביל אותנו למקום הימצאו של חאמד. השב’כ ידע היכן מתגוררת אשתו, ובביתה הושתלו מכשירי האזנה. אך אלה לא הניבו כלום. פעם אחת בלבד הבן הצעיר שאל איפה אבא שלו, והיא ענתה, אנחנו לא מדברים על זה. למעשה, למחוז ירושלים של השב’כ היה מודיע/ה שגר/ה באותו בית, מידע שהם לא טרחו לחלוק עם מחוז רמאללה, שביזבז המון אנרגיה על חיפושי סרק מיותרים.

קרדיט על מעצר של מבוקש כבד היה חשוב לדרג הפיקודי של כל מחוז, ועבור מפקד המחוז — הקרדיט, בין אם מוצדק או לא, מוביל לקידום והטבות ועלייה בסולם הדרגות. אף שהם היו באותו ארגון, הם עשו טעויות, הפרו כללים ונהלים וטייחו ראיות לעבירות בתוך החור השחור הקרוי ‘מסווג’. או כמו שקרה עם גונן, האחראים לטעות מצאו שעיר לעזאזל.

מי הייתה ההנהגה האמיתית של חמאס בגדה המערבית? לא היה ידוע מי מנהל ומתאם את פעולות הטרור, מתעל כספים ומַקצה כלי נשק. שוב ושוב הישראלים לכדו תאים ועצרו אנשים, שלחו חשודים לכלא וחיסלו מנהיגים, אבל כל זה לא האט את פעילות הטרור של חמאס. מי היה איש הצללים האחראי בפועל להמשך פעילות החמאס בגדה המערבית?

חשבתי שאבא שלי כמייסד חמאס הוא אחד המנהיגים ושהוא ידע, אבל לא היה לו מושג מיהם מנהיגי הזרוע הצבאית. בשעת הצורך הוא היה משאיר מסר מוצפן בתיבת דואר עלומה, ובו בקשה נניח למימון חירום, אבל לא היה לו מושג למי המסר מגיע. ידענו שיש מפקדה חשובה של חמאס בסוריה, אבל זה היה מחוץ לטווח הפעולה של השב’כ. ידענו גם שמסרים מוצפנים נשלחים למרכז הפיקוד הזה באינטרנט. בשב’כ קבעו שהם נשלחים לדמשק מאינטרנט־קפה ברמאללה, והורו לי לבדוק את העניין. סרתי לשם ומצאתי כעשרים גברים רכונים על מחשבים. כולם מגולחים ומסודרים, איש לא בלט באיזה מראה יוצא דופן, ובכל זאת איכשהו החושים שלי כיוונו אותי אל גבר מסוים, אין לי מושג למה. מי שזה לא היה שתיקשר עם דמשק חייב להיות אדם שההנהגה נותנת בו אמון, כמו גם אדם מסוכן המודע היטב לאפשרות שהוא תחת תצפית או מעקב. בערבו של אותו יום הראיתי נכס למכירה, ובדיוק כשעמדתי לנעול את הבית, מישהו התקשר וביקש לראות את הנכס. האיש שהופיע היה אותו אדם מהאינטרנט־קפה. צירוף מקרים? הוא אמר ששמו עזיז כאיד, ושהוא מנהלו של מרכז אל־בוראק לחקר לימודי האסלאם. הוא עשה רושם של אדם משכיל וסולידי, ואני פסלתי אותו כאיש הקשר האפשרי עם דמשק, ולכן לא דיווחתי לשב’כ על המפגש עמו.

כעבור זמן־מה, עת התלוויתי אל אבי לשכם, שם הוא נשא את אחד מנאומיו המלהיבים, נפגשנו עם חברי מועצת השורא המקומית. אחד מהם הציע שאבי ייפגש עם אדם בשם עזיז כאיד. הופה… זה כבר היה צירוף מקרים אחד יותר מדי. הייתכן שהאיש הזה הוא המנהיג האמיתי, או לפחות המפתח שיוביל אותנו אל אבראהים חאמד?

חזרתי לרמאללה נסער ויצרתי קשר עם תמיר. ביקשתי שיבוצע תחקיר ממוחשב על אדם בשם עזיז כאיד. התברר שיש כמה תושבי רמאללה בשם זה, אך איש מהם לא דמה כלל לאיש שפגשתי. עמדתי על שלי וביקשתי מתמיר המסויג להרחיב את החיפוש לכל הגדה המערבית. בינגו. עזיז כאיד שלי צץ. יליד שכם, עד לפני עשר שנים היה חבר באגודת הסטודנטים האסלאמית אך מאז חדל מכל פעילות פוליטית, נשוי פלוס, חברים חילונים, ליברלים. שום דבר חשוד. בפגישה בשב’כ תיארתי את כל אותם צירופי מקרים, אבל למרות שהשב’כ סמך על החושים שלי, במקרה הזה פשוט לא היה מספיק על מה להסתמך.

בעודנו משוחחים צילצל פעמון במאגר הזיכרונות שלי. הרזומה שלו דמה מאוד לזה של שלושה אנשים אחרים שהכרתי, שהיו פעילים מרכזיים באגודת הסטודנטים, השיגו תארים אקדמיים גבוהים ואז נעלמו פתאום מן העין. סאלח חוסיין מרמאללה, אדיפ זיאדה מירושלים ונאג’י מאדי מסלפית. השב’כ פצח במעקב אחריהם. התברר שכולם הכירו זה את זה ואת עזיז כאיד. וכולם עבדו יחד במרכז אל־בוראק! בלתי סביר בעליל שמדובר בצירוף מקרים. הייתכן שהם האנשים שניהלו באמת את חמאס? אכן כן, כך התברר מהתצפיות והמעקבים אחריהם. התברר שהייתה להם שליטה מוחלטת על הכסף שהגיע מבחוץ ושימש לרכישת נשק, ייצור מטעני נפץ, גיוס פעילים, תמיכה במבוקשים ונמלטים, מה לא, הכול במסווה של מכון מחקר תמים. אפילו לאבא שלי לא היה מושג על קיומו.

יום אחד סוכני שב’כ שעקבו אחר נאג’י ראו אותו ניגש אל מוסך רכב סגור, מרים את דלת הכניסה התעשייתית, נכנס ונעלם. לשם מה הוא נכנס לשם? תיצפתנו על המקום 24/7. כעבור שבועיים דלת המוסך נפתחה מבפנים, ואל אור השמש יצא לא אחר מרב־המחבלים אבראהים חאמד בכבודו ובעצמו. המתנו עד שהוא חזר למקום המחבוא, ואז כוחות מיוחדים כיתרו את הבניין והתכוננו לקרב יריות, ללחימה עד למוות של שאהיד כפי שציווה על חבריו לעשות. תחילה הם כרזו לו להתפשט מכל בגדיו ולצאת החוצה עירום. לא הייתה תשובה. משהוקצו לו עשר דקות לעשות זאת, וָלא — הבניין יפוצץ, הוא יצא החוצה ועמד עירום לפני החיילים.

מכל המבצעים נגד טרוריסטים שהייתי מעורב בהם, נדמה לי שזה המשמעותי ביותר, שכן הוא הוביל ללכידתו של אבראהים חאמד וחשף את המנהיגים האמיתיים של חמאס בגדה המערבית, מי שניהלו ומימנו את הקטל. היה לי יתרון על כל איש שב’כ ישראלי שעבד בגדה המערבית לפרק זמן מסוים, שכן הכרתי את השחקנים ואת השטח משך כל חיי. אבראהים נידון ל־54 מאסרי עולם, לאחר שבפני בית המשפט הובאו התוצאות הרצחניות של כל פיגוע ופיגוע שהוא יזם. אין ספק שהוא היה אחראי למקרי מוות רבים נוספים. הוא לא אמר מילה להגנתו, והסתפק בהצהרה שאינו מכיר בסמכות בית המשפט.

תמיר נטל לעצמו את כל הקרדיט על המבצע המוצלח שקידם מאוד את הקריירה שלו. הוא התקשר אליי ואמר שהתבקש לטלפן לשני אנשים, אחד מהם זה אני. זו הייתה שיחה משונה, לא נאמרה שום מילת תודה או אפילו שמץ של הכרה בתרומה שלי.

תחילת הסוף

זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, ישבתי במטבח עם אמא שלי, שהוציאה פיתות טריות מהתנור ופנתה להכין ארוחת בוקר. הטלפון שלי ציפצף.

אמי אמרה בקול מלא תקווה, אולי זה אבא שלך. ידעתי שזה לא הוא. הוא היה כלוא בתנאים מחמירים לצד בכירי חמאס אחרים, וחלק מהעונש היה מניעת ביקורי משפחה. ובכל זאת, אין דבר העומד בפני הרצון. יכולנו לנהל שיחות קצרצרות בטלפונים סלולריים. טלפונים סלולריים? אפילו בבתי הסוהר השמורים ביותר, טלפונים סלולריים מוברחים פנימה אם בידי מבקרים מאושרים ואם בידי אסירים שמועברים מבתי כלא ברמת אבטחה נמוכה יותר. בשביל האסיר המועבר אין מדובר בעניין של מה בכך, שכן הטלפון נתחב לתוך פי הטבעת שלו. בטוח שלא אייפון… המעבר מבית כלא אחד למשנהו נמשך לעתים יומיים, שבמהלכם האסיר מיטלטל בדרכים־לא־דרכים, ישוב על ספסל מתכת בתא אחורי סגור של רכב מחניק, שאסירים הקיאו בו מאות פעמים. בבית הכלא, כל אסיר בתורו יוכל לעשות שיחה קצרה עד שהסוללה תיגמר.

הייתי מוכרח לענות לשיחה.

‘הלו.’

‘א־סלאם עליכום.’ קול ערבי. שלום עליכם. ‘זה מוסטפה חמיד?’

‘טעות במספר.’ ניתקתי. צופן שפירושו אני לא יכול לדבר.

אמא שלי לא מסתירה את אכזבתה, לי לא נותר אלא למשוך בכתפיי. אני מבקש את סליחתה ועולה לקומה השנייה, למרחב הפרטי שלי תחת הגג, ה’פנטהאוז’ שלי. האלמנטים הבולטים ביותר בדקורציה של חדרי הצנוע הם הקירות הזרועים חורי קליעים, וחור ברצפה מטיל שחדר מחלון המרפסת, השמיד ספה ופוצץ את רצפת הבטון. מעצב הפנים שלי הוא צה’ל. משום־מה משפחתי מעולם לא טרחה לתקן את הנזקים, אולי רצו להשאיר אותם כמזכרת להיסטוריה המשפחתית שלנו. באותו זמן הייתי מחבל מבוקש, שצה’ל היה נחוש בדעתו להרוג. הם הקיפו את הבית עם טנקי מרכבה ומסוקים מתוצרת אמריקה והורו לי לצאת החוצה. הספקתי לברוח דקה לפני כן הודות לשיחת טלפון מהשב’כ, שדחקו בי להסתלק מיד. צה’ל ירה וירה. הם היו עצבניים ומתוסכלים מכך שלא הצליחו להרוג אותי. הם לא העלו בדעתם שזה היה רק מהלך בתוך המשחק המודיעיני הרחב.

אני מתקשר בחזרה, וקול ערבי עונה.

‘א־סלאם עליכום.’

‘מדבר עבדול כארים.’ החלפנו שמות קוד באופן תדיר. בעקבות המענה הועברתי לגורם ביניים, שבדק מאיזה מספר טלפון הגיעה השיחה, והאם יש משהו שמעורר את חשדו, ורק אז העביר אותי למפעיל שלי, תמיר. מאז המצאת הטלפון שמאפשרת לקול האנושי לנוע למרחקים אדירים, תמיד היה יריב, מתנגד או אויב ששאף לצותת לשיחה. כתוצאה מכך התפתח סוג של מירוץ חימוש טכנולוגי כדי לקיים תקשורת מאובטחת.

השב’כ היה מוטרד מאוד מבטיחות הקווים שלנו, כיוון שהרשות הפלסטינית השיגה את הטכנולוגיה המתקדמת ביותר מהסי־איי־אי, אלא שלא תמיד הטכנולוגיה קובעת, לעתים השכל האנושי עושה את ההבדל. לדוגמה, היה מקרה של תא פלסטיני שחבריו קנו טלפונים סלולריים זולים והשתמשו בהם לשליחת הודעת טקסט מוצפנת פעם־פעמיים בחודש, המתינו כמה שניות לקבלת מענה, ואז כיבו את המכשירים והוציאו את הסוללות. שיטה בטוחה במאת האחוזים. נכון?

לא נכון. מישהו בשב’כ שתפקידו לחשוב כמו המחבלים, הגה את הרעיון לברר בחברת הסלולר הרלוונטית, האם יש מספרי טלפון או קווים מסוימים שנעשה בהם שימוש לכמה רגעים בחודש, ובכל שאר הזמן הם מכובים. ובכן, יש מספרי טלפון כאלה. או־קיי… איזה אדם קונה טלפון, משתמש בו לשליחת הודעת טקסט במשך כמה שניות בחודש, מקבל הודעת תשובה ומכבה את הטלפון לכל שארית החודש? זו ודאי לא התנהגות של נערים מתבגרים, גם לא התנהגות נורמלית תמימה. אם כי נכון, אין לפסול את האפשרות שאלה אנשים ונשים שבוגדים בבני/בנות זוגם. בעזרת הרעיון הזה הקבוצה נתפסה, ומי יודע, אולי גם כמה בני/בנות זוג הוללים עלו ברשת. אבל השב’כ אינו משטרת המוסר הסעודית.

‘הלו.’

‘כן.’

‘אנחנו צריכים להיפגש היום. יפגשו אותך בשער הצפוני.’

‘בסדר.’

בדרך כלל קבענו את פרטי המפגש הבא בתום המפגש האחרון. היה עוד שבוע עד למפגש הקבוע הבא, אבל מדי פעם אני או המפעיל חשבנו שחשוב להיפגש באופן מיידי. באותו רגע לא היה לי מושג למה הם רוצים להיפגש בדחיפות, אבל חשתי אי־נוחות מסוימת. במה מדובר? גם אחרי עשר שנים, הלקח החשוב של משחק המודיעין הוא לא לבטוח באיש. היה עליי להאמין שבחישובי העלות־תועלת של השב’כ הייתי שווה יותר חי, בתור מי שממשיך להעניק להם יתרון בדרך להשגת המטרה המשותפת שלנו — עצירת הטרור.

נאלצתי לצאת ללא שיהוי ולוותר על הארוחה שאמי הכינה, תבשיל של כבד ואשכי כבש קצוצים ומטוגנים בשמן זית עם שלל תבלינים עשירי טעם. המפגשים האלה תמיד התקיימו אי־שם בישראל, אף פעם לא ידעתי היכן. מאז האינתיפאדה השנייה, כאשר התנועה ממקום למקום נעשתה בעייתית מאוד, הנסיעה המורכבת עשויה לקחת שלוש־ארבע שעות, למרות שרמאללה שוכנת כעשרה קילומטר בלבד צפונית לירושלים.

העובדה שהדרך הזו ממושכת כל כך מלמדת על אמצעי הזהירות שהשב’כ נוקט. היה עליי לעבור דרך ארבעה אזורים, שכל אחד מהם טמן בחובו סיכונים ייחודיים, וכל טעות יכלה לעלות לי בחיי. אם נסמן את האזורים בצבעים לפי רמת סיכון: אדום, המסוכן ביותר, לרמאללה; אחר כך כתום, צהוב, ולבסוף ירוק הבטוח שהיה בתחום ישראל, שם למיליציות פלסטיניות לא הייתה גישה. ישראלי אינו נכנס לרמאללה אלא אם כן בכוח צבאי משמעותי. הכי קרוב שהשב’כ מגיע בדרך כלל זה לפרבר המרוחק כשמונה קילומטר מהעיר. זה אומר שבאזור האדום אני לבד, בלי שום גיבוי או סיוע מהם. אני שם פעמיי למרכז העיר כדי לקחת מונית שירות צפונה. הסיכון שאני לוקח ברמאללה הוא שמישהו יזהה אותי ויתמה איך זה שמסעב חסן, אדם מבוקש, משוטט לתומו במרכז העיר. מבוקשים יורדים למחתרת. באווירה הפרנואידית ומוכת הפחד של רמאללה, חשד הוא רפלקס שרק הולך ומתעצם בעוברו מפה לאוזן. אני מקפיד ללבוש את הבגדים הכי סתמיים כדי לא לבלוט.

בתחנת המוניות אני עולה על רכב הסעות צהוב שנוסע על הקו צפונה. עד כה לא ראיתי אדם מוכר, אך אין לי דרך לדעת אם מישהו ברחוב זיהה אותי. איני מכיר את שלושת הנוסעים שכבר ישובים במונית. אנחנו נוסעים צפונה, בכיוון הנגדי לירושלים, בכוונה כמובן. כי אם מישהו יזהה אותי נוסע דרומה בציר שלאורכו יש כמה וכמה מחסומי בדיקה, זה עלול להחשיד אותי ולהשמיע צלצולי אזעקה במקומות הלא רצויים.

עכשיו אנחנו באזור הכתום, שהוא שטח שבו שב’כ יכול לפעול. אני יורד מהמונית סמוך לשער הצפוני. צפוף שם מאוד בשעה הזו, בעיקר המון סטודנטים. בטלפון מדריכים אותי ללכת אל טויוטה אפורה, דומה כמו שתי טיפות מים למאות מכוניות אחרות סביבה. אני יודע שבמרחק חמש דקות נסיעה מנקודת האיסוף ממתינים שני כלי רכב צה’ליים ובהם סוכני שב’כ במדי צה’ל, מוכנים להתערב אם משהו יסתבך. הם כמובן חמושים, אך מעדיפים להימנע מכל תקרית כזו.

אני מזהה את הטויוטה ומתיישב במושב הנוסע. הנהג הוא סייען בדואי של השב’כ. הערבית שלו מקומית. אנשי השב’כ שאיתם אני עובד דוברים ערבית, אבל הם אשכנזים בעלי מבטא ישראלי. אם הם ייעצרו בידי האנשים הלא נכונים, זה עלול להיגמר לא טוב. הוא כבר הסיע אותי בעבר, אבל הוא לא יודע מי אני באמת. הוא נותן לי פאה נוכרית. לפעמים זה כולל שפם, היום רק שיער, זה מספיק כדי לשנות מראה של אדם. יש לנו סיפור כיסוי להיותנו יחד למקרה שניעצר על ידי כוחות ביטחון פלסטיניים. ניסע במסלול מעגלי שייקח אותנו בהדרגה דרומה. ושני רכבי השב’כ ההם ילוו אותנו בדיסקרטיות.

באזור הכתום האתגר הוא מחסומי הבדיקה הישראליים. אם אנחנו מגיעים למחסום מרכזי שהתורים בו כמעט תמיד ארוכים, השב’כ יסדר שקבוצה של כארבעים כלי רכב תוסט למעבר צדדי מהיר יותר, כשהרכב שלנו ורכבי הליווי נמצאים איפשהו באמצע אותה קבוצה. סוג כזה של פעילות אינו מופקד בידי משמר הגבול (גם כי אין לדעת אם מישהו מהם יזהה אותי מההופעות בטלוויזיה עם אבא שלי). במחסומים מרוחקים יותר, שהתנועה בהם דלילה יותר, השב’כ תופס פיקוד על המעבר כולו, סוכנים במדים של משמר הגבול מניחים לנו לעבור בזמן ששאר כלי הרכב נבדקים. אבל יש סיכונים נוספים עוד לפני שמגיעים למחסומים המוכרים. אפשר להיתקל במחסום פתע או בסיור צבאי או להיתקע בגלל תאונת דרכים ולהסתכן בביקורת של משטרה פלסטינית. רק פעם אחת, כשנעצרנו במחסום צבאי מאולתר, צוות הגיבוי שלנו התערב כשנראה להם שמעכבים אותנו יותר מדי.

הפעם אנחנו נוסעים דרך ארוכה יותר כדי לעבור במחסום מרוחק, שהופקע כולו זמנית לטובת שב’כ. בקרבת המחסום הנהג מתריע על בואנו. זו חוויה מוזרה, לראות את הפרצופים המוכרים של סוכני ‘צוות התחבורה’ שמתמחים בפעילות מהסוג הזה. כולנו משחקים את התפקידים שלנו. אני לא בטוח כמה מהם עושים אחד ועוד אחד ויודעים את הזהות האמיתית שלי מעבר לכינוי ‘הנסיך הירוק’.

כעבור זמן לא רב אנחנו מגיעים למחסום ביקורת גבולות ראשי, למעשה מַעבר גבול לתחומי ישראל. שני מסלולים בתחנה הופקעו ואוישו באנשי שב’כ. הם יודעים באיזו מכונית אני נמצא ויעבירו כעשרה כלי רכב כולל אותנו בלי חיפוש, ואז עשרה כלי רכב נוספים עם רכבי הגיבוי שלנו יעברו בלי חיפוש, כך שאיש ממשמר הגבול לא ידע באיזו מכונית מדובר. במידה מסוימת דרך העקיפין הפתלתלה הזו הפכה לעניין שבשגרה בשבילי, אבל אני תמיד מודע לסיכונים, ואף פעם לא מרשה לעצמי להתנמנם.

אנחנו עוברים את המחסום ומשתלבים בקלילות בתנועה. עכשיו אנחנו באזור הירוק, בירושלים. זה לא אומר שהם יקלילו את נוהלי האבטחה הנוקשים. הנהג הבדואי מוריד אותי בפינת רחוב מסוימת שנקבעה מראש. המפעיל שלי אומר לי בטלפון ללכת בכיוון מסוים. האם עוקבים אחריי? האם יש בסביבה מכונית עם מספר פלסטיני? נכון לעכשיו טרם נערך עליי חיפוש גופני. האם אני נושא אקדח? חגורת נפץ? סוכנים מתצפתים עליי באמצעות מכשירים שמסוגלים לאתר דברים כאלה. ומה לגבי הקבצן ברחוב? האישה בקיוסק העיתונים? אולי רחפן?

אז ככה זה עובד. המפעיל שלי שנמצא השד־יודע־איפה עומד בקשר מתמיד עם הנהג שמוסר לו מידע על המצב בשטח. המפעיל נותן לי הוראות שמבוססות על דיווחי צוות הדרכים ומקורות נוספים. לדוגמה, הוא יכול לומר לי, לֵך ברחוב קינג דיוויד. לפעמים אני עשוי ללכת קילומטר עד שהוא יאמר תפנה ימינה ברחוב המלך שלמה ותמשיך ללכת. אני עדיין לא רואה את המסחרית שתאסוף אותי, אבל אני יודע שהיא קרובה, סביר להניח שהיא נוסעת בעקבותיי. אני לא מחפש אותה. יכולות להתקבל הנחיות נוספות, ואז פתאום המסחרית מאיטה במקביל אליי, ספק עוצרת, הדלת האחורית נפתחת אוטומטית, אני מנתר פנימה, הדלת נטרקת. שתיים־שלוש שניות, ואני נעלם בלי להשאיר סימן לתוך עולם המודיעין הישראלי.

אני לבד בתא פנימי שחלונותיו מכוסים וילונות כך שאיני רואה החוצה, אבל יש אור בפנים. מיזוג האוויר פועל, וזו הקלה אחרי הליכה בשמש הצהריים הקופחת של ירושלים. התא משוריין מבפנים. זה לקח שהם למדו על בשרם. סייען פלסטיני אחד שנסע בתא האחורי של רכב דומה עם שני שומרים, נשא עליו חגורת נפץ ופוצץ את עצמו על שני שומריו. מאז כל מי שמוסע כמוני נמצא לבד בתא האחורי ויכול לפוצץ רק את עצמו — לא את הנהג ולא אזרחים ישראלים ברחובות הסואנים של ירושלים.

הנסיעה עשויה להימשך עד שעה, מהר מאוד אני מאבד חוש כיוון. סוף־סוף הרכב נכנס לחניון תת־קרקעי שיכול להיות בכל מקום. אני יוצא והם עורכים עליי חיפוש גופני מדוקדק עם גלאי מתכות. לאחר מכן אני מובל אל חדר באחת הקומות מעל. החדר נראה כמו רבים אחרים שהייתי בהם, כמו סלון של דירה. ספה. חלונות זיגוג כפול מואפלים. סימן מבשר רע יחיד הוא אותו כיסא קבוע שנמצא בכל החדרים מהסוג הזה, כיסא שעליו מושיבים אותך לצורך בדיקת הפוליגרף, גלאי השקר. במהלך השנים עשיתי את המבחן המון פעמים, ותמיד עברתי, כנראה מפני שתמיד אמרתי את האמת. המפעיל הקודם שלי, גונן, האדם היחיד בשב’כ שהתעניין בי באמת והתייחס אליי באופן אנושי, ויתר על ההליך הזה. הוא בטח בי. אף אחד אחר בשירות לא בטח בי, ואני לא בטחתי באיש מהם.

המפעיל שלי תמיר מברך אותי לשלום. הוא לא מחבב אותי, ואני לא מחבב אותו. לפחות אני מאמין שעדיין יש לנו אינטרס משותף לעצור טרוריסטים, אבל לא יותר מזה. הוא אומר לי שנעשה עכשיו מבחן גלאי־שקר שגרתי. שגרתי? עד כה תמיד הם הכינו אותי לשאלות, לפעמים ממש מסרו לי אותן לפני המבחן. אני מופתע כשאיש נמוך עם משקפיים במסגרת מתכת דקה נכנס פנימה נושא תיבה שחורה. מומחה הפוליגרף. לא ראיתי אותו לפני כן בבדיקות קודמות. תמיר יוצא ומשאיר אותי לבד איתו.

אני מתיישב על הכיסא. אנחנו עוברים את התרגולת הקבועה של חיבור חוטי החשמל לגופי. אלקטרודה באגודל ימין, בזרת, אחת על הלב, ריאה שמאלית, ריאה ימנית, ואחת בבטן לאמוד תגובות רגשיות. הוא ענייני לגמרי, מזכיר לי שרק תשובות ‘כן’ ו’לא’ קבילות.

איני רואה את המוניטור שלו עם העטים שמריצים את הקווים הגליים לרוחב הנייר הנגלל. קר בחדר הממוזג. אני לא מזיע.

‘האם ביצעת אי־פעם פיגוע טרור נגד מדינת ישראל?’

‘לא.’

‘האם תיכננת אי־פעם פיגוע טרור נגד מדינת ישראל?’

‘לא.’

‘האם קיימת מגע עם ארגוני ביטחון אחרים דוגמת הסי־איי־אי?’

‘לא.’

שלוש שאלות נוספות, והוא חוזר על כמה מהן כדי לראות אם תהיה תגובה שונה.

הוא מסיר במהירות את האלקטרודות, אורז בלי לומר מילה ויוצא. אני נשאר לבד. איני מודאג. אמנם אני לא אוהב שמניחים לי להמתין לבד, אבל אני משער שהם צריכים לנתח את פֶּלֶט הממצאים.

כעבור חצי שעה הוא חוזר, עוטה אותה הבעת פנים חתומה.

‘נו?’

‘נכשלת.’

‘מה?’

‘נכשלת בשתי שאלות.’

‘לא יכול להיות. עשר שנים אני עושה מבחני פוליגרף, ואף פעם לא נכשלתי.’ אני משער שזו בטח טעות.

‘המכונה לעולם לא משקרת.’

אף מכונה לא מושלמת. ‘באיזה שאלות נכשלתי, לפי הפרשנות שלכם?’

‘למשל, האם תיכננת אי־פעם פיגוע טרור נגד מדינת ישראל?’

‘לא, ברור שלא. אין לי תוכניות.’

‘אם יש משהו שאתה רוצה לומר לנו, אתה מוזמן.’

אני מספיק זמן בעסק הזה כדי לדעת, שהם היו שמחים מאוד אם הייתי מתכנן פיגוע עם טרוריסטים נוספים, וכך באמצעותי הם יוכלו לעצור אותם. ואם אצליח לגרור פנימה טרוריסטים פוטנציאליים נוספים — מה טוב.

‘לא, לא תיכננתי ואני לא מתכנן שום פיגוע.’ אני אומר את זה בשכנוע רב ומודגש, אבל מבין שכל מה שיש להם זה קריאה של ממצאי מכונה שאינה יכולה לשגות.

‘אתה לא משתף פעולה.’

‘אני אומר לך את האמת, לא משנה מה המכונה אומרת.’

‘אני מעביר אותך למישהו אחר.’

הוא יוצא מהחדר, ואני נשאר לבד.

אני קם מהכיסא המקולל. אני מרגיש כאילו הבניין התמוטט עליי, לכד אותי מתחת להריסות. אני בהלם, רועד. לבד. המחשבות רצות בטירוף. אני נאחז בתקווה שהם רק משחקים איתי, זה אחד מהתרגילים שלהם. לא ‘נכשלתי’ במבחן. אבל זה כמו להיתלות על אצבע אחת מקצה הצוק, תחושה שבן רגע הופכת להבנה שאני אחוז אימה. אני נשמט וצולל לתהום. עשר שנים חייתי על הקצה, הרבה מקרי כמעט־מוות, זה בסך הכול עוד אחד. אני משתלט על עצמי. הקדימות העליונה שלי היא לחשוב איך אני יוצא מזה.

לא חשבתי על זה בזמן אמת, אבל זה נראה כל כך ברור עכשיו — שהחדר מלא מצלמות, וכל קול ותזוזה נצפים מחדר אחר ומתועדים. רואים את זה בכל סדרת בלשים בטלוויזיה. אז עכשיו אני נצפה. כל תנועה, כל הבעת פנים, נבחנים בהקשר של איך אני מגיב לבשורה שקיבלתי. כל צופה חובבן היה רואה שהאדם הזה מפוחד עד עמקי נשמתו.

שעתיים אני נשאר שם להתבשל במיץ של עצמי, ואז המפעיל שלי תמיר והמנהל שלו רולי, שאיתו היו לי כמה תָקֶלים בעבר, נכנסים לחדר.

הם מתעמתים איתי. הבעות פניהם קשות. בראייה שלהם, גם אם אני לא מחבל, תמיד הייתי אִיום פוטנציאלי להתהפכות. להיות סוכן כפול. אחרי הכול, אני בנו של מנהיג חמאס שאותו אהבתי וכיבדתי. מתי ההתניה הזו תגרום לי להתהפך?

‘אתה לא יוצא מפה הלילה.’

‘מה? איך אני אסביר איפה הייתי?’ זה יעמיד אותי בסיכון לא קטן.

אבל אני יודע מה הם חושבים. הפוליגרף, בהנחה שהם באמת מאמינים לו, קבע ששיקרתי ביחס לפיגוע טרור עתידי. אם הם ייתנו לי ללכת, אגלה לחבריי הטרוריסטים שאנחנו חייבים לבצע את הפיגוע עוד הלילה. ואז, אחרי הטבח הנוראי, איך הם יסבירו את החלטתם לשחרר אותי?

הם מובילים אותי קומה אחת למטה אל חדר נטול חלונות קרוב לחניון. מיטה, כיסא, חדר רחצה.

אישה מביאה לי ארוחת ערב, ואחריה מגיע גבר עם מכשיר טלוויזיה. הטלוויזיה לא פועלת, ולי אין תיאבון.

אני שוכב על המיטה. לבד בדממת החדר והמחשבות הרועשות. ממי אוכל לבקש עזרה? אבא שלי? המשפחה? חברים? לאיזו רשות אוכל לפנות? לאו’ם? קומץ האנשים שמכירים את מציאות חיי שייכים כולם לשב’כ, ועכשיו הם רואים בי אויב מסוכן. המפעיל שלי גונן, הישראלי היחיד שהבין אותי והיה אכפת לו ממני, נעלם מזמן.

איך אני יוצא מזה? אני יודע, כעובדה, שאני מוחזק בתא קטן בתוך תא גדול יותר בתוך כלא עוד יותר גדול. שרדתי לא מעט כמעט־מיתות בעשר השנים האלה, אבל בכל המקרים או שהשב’כ חילץ אותי ברגע האחרון, או שהיה לי מזל גדול. תמונות מזעזעות מעשר השנים הללו מציפות את מוחי. מה האופציות שלי? כולן מחורבנות, כל הקלפים בידי השב’כ. מה האופציות שלהם עכשיו, כשהם מאמינים שאני משקר, ושהחשש הגדול שלהם שאעבור צד התממש כנראה?

הם יכולים להרוג אותי. לא חסרות שיטות. בייחוד אם הם רוצים לשלוח מסר ציבורי. אני נזכר בתמונה בלתי נשכחת שהופיעה בכל העמודים הראשונים ועל מסכי הטלוויזיה, זו של גופו ערוף הראש של אבו עלי מוסטפה, מספר שתיים באש’ף תחת ערפאת, ישוב ליד השולחן במשרדו. ההתנקשות הפוליטית הזו הדגימה את רמת התחכום של טכנולוגיית ההרג שלהם. מסוקים ישראליים לא התקרבו לרמאללה כדי לא להיכנס לטווח פגיעה של טילי קרקע־אוויר. לצורך החיסול הזה, מכונת ההרג מתוצרת ארצות הברית ריחפה ב’אזור בטוח’ מרוחק שמונה קילומטרים לפחות מהיעד, ובגובה רב מחוץ לטווח שמיעה. שתי שניות בלבד של שריקת גלי־קול מוזרה במעוף הטיל מעל העיר ומבעד לחלון המשרד אל מטרתו. לוחמה א־סימטרית, מחיר כל טיל כזה 100,000 דולר, שלא לדבר על עלות המסוק, הכול באדיבות משלם המיסים האמריקאי.

אבו עלי מוסטפה, מקץ 15 שנים של ניהול המאבק מדמשק, הגיע להסכמה עם הישראלים שלפיה הוא ישוב למולדתו במסגרת הסכם שלום, והתחייב למשוך את ידיו כליל מעיסוק בטרור. הייתי קרוב מאוד למבצע כאשר הוא חוסל, ואני יודע שלישראל לא הייתה שום ראיה למעורבות שלו בפיגועי טרור. אבל רולי שיזם וניהל את החיסול קיבל את הקידום שלו, הפוליטיקאים ‘עשו משהו’, וערפאת קיבל מסר.

ומה איתי? מצד אחד, רצח יד־ימינו של שייח חסן יוסף הוא סתם עוד חיסול שלא יניב רווח פוליטי. מצד שני, זה ישאיר את אבא שלי חסר הגנה. אם ממילא אני מוחזק כאן בחדר הזה, ‘הַעֲלמה’ שלי תהיה מהלך נקי יותר. ממש לא מחשבה מנחמת. אבל מבחינתם, מרגע שהפכתי בעיניהם לשקרן ולכן לאִיום, הרעיון הזה יכול להיות מפתה. כל הסודות הידועים לי על השב’כ ירדו איתי לקבר. כבונוס הם יוכלו להרוג את אבא שלי (שכאמור נותר חסר הגנה), צעד שיש לחץ פוליטי רב לבצעו בגלל הבולטות התקשורתית האפקטיבית שלו. תרחישים עגומים מתרוצצים בראשי. למה לא שניים במחיר אחד, טיל שיחסל את שנינו בדרכנו הביתה?

אופציה נוספת להוציא את ה’אמת’ היא עינויים. ישלחו אותי לבית המטבחיים — בית המעצר בחצר הרוסים בירושלים. רק מלהיזכר בעינויים שעברתי שם, נתקפתי רעד. הפחד שלי כל השנים האלה לא היה מהשב’כ, אלא מליפול בידי חמאס. התכוננתי לזה נפשית, לעינויים שלהם וגם לעינויים בידי הרשות הפלסטינית. אבל לא העליתי בדעתי את האפשרות שהישראלים יענו אותי או יסגירו אותי לידי המון פלסטיני.

המחשבה על זה הזכירה לי מאורע מחריד שהייתי עד לו. יום אחד, בעודי מביט החוצה מהחלון, ראיתי ברחוב למטה חבורת בריונים של חמאס מכים בחור צעיר, ואז יורים בו. בעודו בחיים, הם קשרו את כפות רגליו לאחורֵי טנדר וגררו אותו ברחובות רמאללה, בבחינת ככה ייעשה ל’בוגד’. לא הרתיעה אותם העובדה שרמאללה תחת עוצר, וטנקים ישראליים מפטרלים ברחובות. הם תלו את הגופה שלו מראש עמוד תאורה גבוה במרכז העיר. ראיתי אותה למחרת בבוקר.

בשב’כ נאמר לי שהוא היה חף מפשע, לא היה להם שום קשר איתו. תמיד הייתה לי הרגשה שהוא מת בגללי. התרחישים נעשו מבלבלים וחסרי היגיון. מה ירוויח השב’כ מהסגרה שלי לחמאס? הרי אני אגלה להם את כל הסודות הידועים לי. אולי הם יראו בזה מסר, שימחיש את עוצמתם האדירה ואת היותם יודעי־כול, ואיך אפילו בנו של המנהיג המכובד ביותר של החמאס עבד בשבילם. הייתי חייב לעצור את סחרחרת המחשבות הזו. התרחיש הזה היה מופרך לחלוטין. הייתי צריך לחשוב חיובי, לשכנע את עצמי שהם צריכים אותי בחיים.

באותו רגע לא הצלחתי לחשוב על שום אופציה טובה באמת מבחינתי. מלבד אולי לשכנע אותם איכשהו לשחרר אותי הביתה, כי ברמאללה יהיה לי סיכוי. ואז מה, לברוח לירדן? קודם כול, רק כדי להגיע לגבול צריך לעבור כמה מחסומי בדיקה. אין לי סיבה להיות שם, ואני עדיין בחזקת מחבל מבוקש. השב’כ לא יהיה שם במחסומים כדי להעביר אותי. וגם אז, כשירדן נראית באופק, יפרידו ביני לבינה שדות מוקשים. נניח שאצליח לחצות אותם, ולעבור את הגבול, עדיין אין לי ניירות. אני חסר מדינה, אין לי דרכון. שירותי הביטחון הירדניים יחזירו אותי לישראל. תמחקו את האופציה הזו.

מה אם אסתתר בתחומי הגדה המערבית? היה לי הרבה ניסיון בפרקטיקה הזאת, אבל תמיד השב’כ ידע היכן אני. לפעמים הם סידרו לי ‘בית בטוח’ מול בית של חשוד בהשתייכות לארגון טרור, כדי שאתצפת עליו בלי שהוא יחשוד בי. עומק הידע של השב’כ על כל אדם ערבי, כל משפחה, כל חתול, מהמם ממש.

ומה עם לזעוק לאלוהים שיצילני? לא אללה, לא ה’, אלא אלוהים בגרסתו הנוצרית, אחרי הכול הוטבלתי רשמית ב־2005. והלכתי בדרכו כשפעלתי לקידום השלום. אבל מהר מאוד הבנתי שלהתפלל זה לא פתרון במצב שלי. הייתי צריך לחשוב בצורה פרקטית, איך אני יוצא מהמצב הנואש הזה שלכאורה נראה חסר תקווה.

בעוד הלילה הארוך נמשך, וכשיותר ויותר אני משלים עם האפשרות שזה כנראה הסוף, לא יכולתי שלא לשאול את השאלה האקזיסטנציאלית, האם הייתה זו בחירה חכמה ללכת בדרך הזו, דרך הבדידות? שילמתי עליה מחיר גבוה. חרטות? מה השגתי? ככל שהירהרתי בשאלה הזו, רוחי התעודדה. השגתי הרבה. לא רק שהצלחתי לשמור על אבא שלי בחיים, הצלתי חיים של הרבה אנשים, ישראלים ופלסטינים. לא היה לי דם על הידיים. למעשה, המעורבות שלי בסכסוך הייתה מוגבלת לעצירת מחבלים מתאבדים מלהרוג את עצמם ולהרוג אנשים חפים מפשע.

אין איזו קרן אור? אם חושבים על כל המשאבים שהם משקיעים כדי להביא אותי למפגש, זה בכל זאת מעיד על ‘ערך השוק’ הגבוה שלי. תמיד אזכור איזה בזבוז אדיר של משאבים הישראלים השקיעו רק כדי להסיע אותי ממקום למקום. צוותי התחבורה שמונים כ־25 סוכנים עסוקים יום שלם בלהביא אותי, אחר כך הם ממתינים, ואז שוב כל הטרראם כדי להחזיר אותי. היה עליי להכיר להם תודה, מפני שהמאמצים יוצאי הדופן שהם נקטו השתלמו ושמרו עליי בחיים. הם בטח לא ישליכו נכס כזה לפח רק בגלל מבחן כושל אחד. זה מה שהייתי בשבילם, נכס, לא בן אדם; נכס מודיעיני שהייתי מוכרח להאמין ששווה לשמור עליו.

בבוקר הם באו לקחת אותי. לא היה צריך להעיר אותי כי לא ישנתי.

‘אתה יכול לחזור עכשיו.’

זה נשמע כמו קרן אור, אבל חיכיתי ל’אבל’, ל’באיזה תנאי’.

‘אבל מחר עליך לחזור למבחן פוליגרף נוסף.’

חוזר הביתה רק כדי להגיע למבחן נוסף

נראה שאלה חדשות טובות ורעות. טובות, כי אני רשאי לחזור הביתה ולכלכל את צעדיי. רעות, כי כאילו שלא הייתי לחוץ מספיק במבחן האחרון, רמות הלחץ במבחן מחר ישברו את המחט.

אני שוב ברכב המסחרי. אנחנו עושים את כל המסע המפרך בהיפוך כדי להחזיר אותי הביתה. הפעם טלטולי המסחרית וחוסר השינה שלי מפילים עליי תנומה. אני מתעורר במעבר הגבול הראשי מישראל לשטחים. משם והלאה, לעולם אין לדעת מה צופנים בחובם שמונת הקילומטרים האחרונים עד רמאללה. כבר קרה שהורידו אותי איפשהו בדרך והמשכתי רגלית הביתה, וגם זה לא נטול סיכונים. הפעם הם מורידים אותי בשער הצפוני, ואני לוקח מונית שירות הביתה.

אני ישן טוב באותו לילה. למחרת אני מוצא את עצמי יושב בחדר אחר אי־שם בישראל, מחוּוט כמו שצריך, ולפניי מומחה פוליגרף אחר. הוא חוזר על אותן שאלות. הפעם אני משתדל להוריד לחץ, להיות רגוע, אבל נהיה מודאג כי אולי דווקא בגלל זה אני אצא שקרן.

‘מזל טוב! עברת.’

אני מרגיש הקלה, אבל באיזשהו מקום בתוכי אני יודע שזה נגמר. תם ונשלם. עשר שנים. אני לא חייב להם כלום אחרי כל מה שעשיתי. אני רוצה לצאת מהכלא הזה. להסתלק מפלסטין, להסתלק מהמזרח התיכון. אני רוצה לעשות את הבלתי אפשרי. לנסוע לאמריקה.

בבית הסתגרתי בחדרי. לא עניתי לטלפונים, בטח לא לשב’כ שניסו להשיג אותי. התנתקתי מהעולם החיצון, וניסיתי להתחבר לעולם הפנימי שלי, שהעוגן שלו הורם. נסחפתי חסר שליטה באוקיינוס, ושום חוף לא נראה באופק.

מעניין לראות איך כעבור שנים יכול להתגלות פתאום מידע ששופך אור שונה לגמרי על מאורע מכונן בחייך. גונן ערך קניות במרכול כאשר פנה אליו ראש יחידת הפוליגרף בשב’כ. זה היה תפקיד חשוב, מפני שהישראלים השתמשו בפוליגרף לא רק ככלי בשירות המודיעין, אלא לצורך מגוון רחב של ענייני ממשל. יחידת הפוליגרף של השב’כ נודעה בשמירתה על קוד אתי מחמיר בתחום, שהיה שנוי במחלוקת. הוא אמר לגונן שהמליץ בתוקף נגד שימוש בפוליגרף במקרה שלי. למה? כי אין שום דרך בעולם שאעבור מבחן כזה, זה חסר טעם. אני ‘אכשל’ בגלל ריבוי הזהויות שביניהן ליהטטתי, תוך דרישה למלא כל אחת בצורה מושלמת. תת־ההכרה המסוכסך שלי ישגר אותות שיתבטאו בסימנים החיוניים בגופי, אותות שהמכונה תפרש כשקרים. לדבריו, הם לא קיבלו את דעתו. ודרך אגב, תמסור ד’ש למסעב ממני!

אז אחרי הכול זאת הייתה הצגה. לא ‘עברתי’ בפעם השנייה. זה היה תרגיל שתמיר תיכנן כדי לשבור את רוחי, לקצץ את כנפיה של הנפש העצמאית הזו של הנסיך הירוק, ולהציב אותו תחת שליטתו. טוב, התרגיל הזה הוביל להשפעה הפוכה, לא מפני שידעתי מה המניע שלו, אלא מפני שההחלטה לעשות לי את זה, להשפיל אותי בצורה כזו, הייתה מבחינתי הקש ששבר את גב הגמל.

חלום של אבא

שישה חודשים בערך לפני שהתאפשר לי לעזוב, אבא שלי טילפן מכלאו ואמר שהוא מודאג מאוד. תהיתי לְמה הוא מתכוון. לא היה לו מושג על הכאוס שחיי היו נתונים בו באותה עת. הוא אמר, ראיתי אותך הלילה בחלום. הבית שלנו עלה כולו באש. אמא שלך ניסתה לכבות את הלהבות, אבל לא הצליחה. אף אחד מהשכנים לא הצליח לכבות את הלהבות. נכנסתי הביתה ומצאתי אותך באמצע הסלון, צלוב. צלוב, ולא יכולתי לעזור לך.

הייתי המום. לא ידעתי מה לומר לו. מצד אחד, הייתי בקשרים עם כמה קבוצות נוצריות שעסקו רבות ברעיון הצליבה והמוות של בן האלוהים ודרך הייסורים של ישוע. אלוהים נולד איכשהו מהאדם. ועל מנת שאלוהים ייוולד, בני אדם צריכים להיות מוקעים על הצלב. אם כך, נבואותיו של אבי הן אמת.

מסתבר שהייתי אז בעיצומה של צליבה, אבל הוא לא תפס שכבר נצלבתי — או לפחות נשאתי על גבי צלב כבד — בלי להיות מודע לכך שאני עומד להיצלב, עד לרגע הצליבה עצמו. בחלומו, קצרו ידיו מלהושיע אותי. זו הייתה דרכו לומר שדמי מותר. אם אתם חושבים שהוא חב לכם חוב של דם, לכו ותגבו את החוב. אני לא אמנע בעדכם. אבל הניחו למשפחתי והניחו את אחיו לנפשם. אין להם שום קשר לזה. איננו אחראים לו יותר, ולא לנו לתת דין וחשבון על מעשיו. אנו מתנגדים לדרכו והוא אינו בננו. איננו מכירים אותו יותר. אם תהרגו אותו, לא נבקש לנקום בכם. אז עכשיו אבי נותן יד חופשית לאנשים רבים, לאלה החושבים שידיי מגואלות בדם ילדיהם. ולאלה שרק יקרינו את שנאתם לישראל עליי. אם אחזור לרמאללה או לארץ ערבית כלשהי ותיקרה להם הזדמנות, מותר להם לקרוע אותי לגזרים, הם יצלבו אותי ללא רחמים.

האם הייתה זו אזהרה? או נבואה? אבי, מתוך אהבתו לאחיי ולמשפחה נאלץ להקריב אחד מבניו, על אף שהבטיח לי שתמיד אהיה בנו. אני יודע שהוא אוהב אותי כבנו. ואני מניח שהוא דואג לי מאוד; איך מתנהלים חיי, האם אני חולה. זה משהו שלדעתי לעולם לא ישתנה. הדרך היחידה שלי להשקיט את דאגתו היא לומר שאני נמצא במקום שבו בחרתי להיות. יצרתי את המציאות הזו ואני מודע לבחירות שעשיתי ואיני מתחרט עליהן. יש אי־נוחות, ואני חי איתה. יש עליות ומורדות. לפעמים יש מכשולים, אבל כל המכשולים הללו קיימים למעננו, לא נגדנו. הם עוזרים לנו לגדול, אנחנו צומחים מתוכם ומעצבים את חיינו לאורם.

משא ומתן עם השב’כ

כשיצאתי סוף־סוף מהאפתיות שלי ופצחתי במשא ומתן עם השב’כ, זה נמשך ונמשך, חודש אחר חודש, אבל לאט־לאט הם הבינו שאני נחוש בדעתי לא לעבוד בשבילם לעולם, אלא אם כן אוכל לקבל פסק זמן להתאוורר. בסוף הם הסכימו לחופשה באירופה, אבל אני התעקשתי על ארצות הברית. הם הסכימו שוב, בתנאי שהנסיעה שלי לא תימשך יותר מחודשים אחדים. היה עליי לעבור הליך בירוקרטי מייגע בבית משפט צבאי על מנת שיאשר את נסיעתי עקב בעיות רפואיות שאין להן מענה בשטחים. משהתקבל האישור מבית המשפט הצבאי, היה הכרח לפעול במהירות, שכן הוויזה שלי לארצות הברית עמדה לפוג. הייתי צריך להסדיר את כל ענייניי, לסגור את כל הפינות ולמכור את כל הרכוש שלי, כי לא התכוונתי לחזור לעולם.

בכסף שהרווחתי ממקורות שונים, כגון חברת תיקוני המחשב שלי, רכשתי זמן־מה לפני כן דירת גג חדשה באזור טוב ברמאללה. איבזרתי אותה ברמה הגבוהה ביותר — חדר רחצה, מטבח, ריהוט, הכול. יצירת מופת, אם יורשה לי לטפוח לעצמי על השכם. עדיין לא עברתי לגור בה. כשאישור הנסיעה שלי הגיע, מיהרתי לפרסם אותה למכירה בעיתון תמורת 60,000 דולר — הסכום שהשקעתי בה עד אז. יכולתי לקבל עליה 80,000 דולר בקלות, אבל לא היה לי זמן להתמקח. הייתי זקוק לכמה שיותר כסף מזומן כמה שיותר מהר. דודי מצד אמי, עבדאללה, ראה את המודעה והציע לקנות אותה ממני. חשבתי שזה רעיון מעולה. הוא קרוב משפחה, הוא הכיר את הנכס וידע שזה מחיר מציאה. אמרתי לו שאני נוסע לחו’ל לעבור ניתוח וללמוד, ושככל הנראה לא אחזור בשנתיים־שלוש הקרובות. בעסקה מורכבת מאוד בסגנון המזרח התיכון — מורכבת כי אין לנו בנקים ומשכנתאות להיעזר בהם במצבים כאלה — סגרנו על עסקה תלת־צדדית ביני לבין בעל הבניין וחברת המעליות של דודי. הוא יקנה את הדירה תמורת 45,000 דולר וישלח את הכסף תוך חודשיים.

בשלב הזה, אולי בעזרת התערבות שמימית כלשהי, סולקו כל המכשולים הבלתי עבירים לכאורה, ויכולתי רשמית לעזוב. המסע שלי אל הלא־נודע עמד להתחיל באמת. היו לי שלושים יום עד שתוקף הדרכון שלי יפוג. כמה טוב שהבנתי כל כך מעט בענייני טיסות בינלאומיות. ידעתי שאני עומד לצאת לדרך מצויד בתעודות קלושות, כששעון החול אוזל במהירות לקראת סוף תוקפן. לא היה לי מושג כמה זה מטורף לנסוע עם דרכון שתוקפו יפוג בתוך חודש. אם כי לא הייתה לי ברירה. לימים אתקל בדרישה להציג דרכון בתוקף לחצי שנה לפחות כתנאי לרכישת כרטיס. חברות התעופה פעלו על פי דרישות ארץ היעד שלך וסירבו למכור לך כרטיס אם לא עמדת בהן. בכל אופן, באותה עת הדרך החוצה נראתה פתוחה. אז לאחר פרידה חפוזה ותהיות אילמות של שני הצדדים, האם נזכה אי־פעם להתראות שוב, יצאתי לדרכי אחרי הבטחה, לדבר לעתים תכופות בטלפון.