המפה והטריטוריה

הקדמה

המפה והטריטוריה

בספרו השוקעים והניצולים (2011), מצטט פרימו לוי קצין אס־אס המזהיר אסירים יהודים כי:

יהיה סופה של מלחמה זו כפי שיהיה, אנחנו המנצחים במלחמה נגדכם; איש מכם לא יישאר כדי להעיד; אפילו יינצל מישהו, העולם לא יאמין לו. אפשר שיחשדו, יתווכחו, ההיסטוריונים יחקרו, אבל לא יהיו ודאויות, כי נשמיד את ההוכחות יחד אתכם. והיה אם תישאר הוכחה כלשהי ומישהו מכם ישרוד, יאמרו הבריות שהאירועים שאתם מספרים עליהם מפלצתיים יתר על המידה מכדי שאפשר יהיה להאמין להם: יאמרו, שאלו הן גוזמאות של תעמולת בעלות הברית, ויאמינו למי שמכחישים הכול: לנו ולא לכם, אנו נכתיב את ההיסטוריה (עמ׳ 9).1

לוי וק.צטניק מנסים, כל אחד בדרכו, להעיד ולספר על מה שנתפס לא פעם כמה שנמצא מעבר לגבולות האפשר. ואכן, שניהם עיצבו במידה לא מבוטלת את שיח השואה בישראל ומחוצה לה בשדה המחקרי, הפוליטי והחברתי. הם עושים זאת ממה שנראה כשתי נקודות מבט שונות בתכלית: בעוד לוי מזוהה עם המושג ״האזור האפור״, מזוהה ק.צטניק עם המושג ״הפלנטה האחרת״.

תמונה 1: סלמנדרה והזהו אדם? (גרסאות המקור)

לוי וק.צטניק מתארים באופן דומה למדי את תהליך כתיבת ספרם הראשון. בשנת 1982, בריאיון עם רוסלינה בלב, מתאר לוי את הצורך שלו לספר: ״הצורך שלנו לספר היה כה עז עד שהתחלתי לכתוב את הספר עוד שם… אף על פי שידעתי […] שעליי לזרוק אותן [רשימות] מיד, משום שאם ימצאו אותן ברשותי — הן יעלו לי בחיי. אבל כתבתי את הספר מיד אחרי שובי בתוך כמה חודשים: עד כדי כך בערו הזיכרונות הללו בתוכי״ (בלפוליטי, 2007, עמ׳ 126). ובמקום אחר לוי אומר: ״חזרתי מן הלאגר עם משא, עם צורך פתולוגי ממש לספר״ (עמ׳ 170), והוא ממשיך, ״כתבתי בלילות, בהפסקת הצהריים: כמעט את כל הפרק ׳המזמור של יוליסס׳, כתבתי בחצי השעה, משתים־עשרה עד אחת. הייתי במין טרנס מתמשך״ (עמ׳ 143). כך, לפי לוי, נולדה יצירתו המפורסמת הזהו אדם? בספרו האחרון בסדרת סלמנדרה, הצופן, מתאר ק.צטניק כיצד כתב את סלמנדרה: ״בתוך שבועיים וחצי כתבתי ספר זה באיטליה ותכריך אושוויץ עדיין על גופי.״ ק.צטניק כתב את הספר מתוך ידיעה ברורה שימיו ספורים, ״אני עצמי ידעתי שימיי ספורים… ביקשתי מן החייל הארצישראלי שטיפל בי: ׳אנא, מהר הבא לי נייר ועט. נדר נדרתי להם באושוויץ, כשעמדתי ליד האפר מאחורי הקרמטוריום׳… שבועה זו עליי לקיים כל עוד נשמת חיים באפי״ (1987, עמ׳ 29).

משמאל: כריכת הספר הזהו אדם? (Se questo è un uomo) משנת 1947.

מימין: כריכת הספר סלמנדרה משנת 1946.

נראה כי מלבד הרגשת הדחיפות והצורך לספר ולשתף, השניים שונים (כמעט) לחלוטין: כתיבתו של לוי, הכימאי, נתפסת כמודעת לעצמה, יש בה אירוניה,2 איפוק ודיוק, ואילו כתיבתו של ק.צטניק נתפסת כנטולת מודעות, רוויה בקיטש וגולשת לפורנוגרפיה; הטקסטים של לוי מאפשרים, לפחות לכאורה, את עיבוד הטראומה — הוא מספר את חוויותיו בגוף ראשון יחיד; ק.צטניק, לעומתו, כותב בגוף שלישי יחיד ומשחזר את הטראומה באובססיביות, וכך הוא חוסם, לפחות לכאורה, כל תהליך של עיבוד והחלמה; לוי מסתמך על זיכרונותיו, ק.צטניק אינו יכול להבדיל בין סיוטיו והזיותיו לבין המציאות; לוי היה מנותק מיהדותו, ק.צטניק, שנולד כיחיאל פיינר, למד בישיבת חכמי לובלין.3

מתוך הערכה לתבונתו ולתובנותיו, נסמכים חוקרים רבים על לוי, ואילו בעשורים האחרונים נעשה ק.צטניק לשק החבטות של חוקרי ספרות השואה והפסיכואנליזה. דן מירון, חתן פרס ישראל לחקר הספרות העברית לשנת 1993, טוען שק.צטניק נכשל ״במסירה אמינה של מורכבות ההוויה האנושית״ (מירון, 1994, עמ׳ 202), וכך הוא מנמק את עמדתו:

דווקא משום שלכאורה הכשירה אותו הזעקה הפנימית, שנשא אתו תמיד לזעוק את זעקת אושוויץ ביתר תוקף ווקאלי משזעקוה אחרים, הרי היא הפחיתה מן התוקף הרוחני של זעקתו, ומשום כך, בעוד סיפורי אושוויץ שלו מחרישי אוזניים, נשמעים רעמיה האמיתיים של הזוועה מוחשיים וקרובים יותר דווקא בדיבורם המהוסה של סופרים אחרים (עמ׳ 214).

בניגוד למגמה שלטת זו בחקר ספרות השואה, בספר זה אנסה להראות שדווקא בגלל סגנונו הפרוורטי יש פעמים שבהן ק.צטניק מצליח במקום שלוי נכשל. במאמרו, ״קיטש וסדיזם בפלנטה של ק.צטניק״, ברטוב דן בסוגיה זו. על פי ברטוב (1999, עמ׳ 159) ״לוי גינה את עצמו באחרית ימיו על שלא עלה בידו לייצג את נקודת הראות של הטבוּעים, המוּזלמנים, השלדים החיים שניטלה מהם תודעתם… זהו בדיוק הדבר שק.צטניק מצליח להשיג.״ בספר זה אבסס טענה זו ואנסה ללכת צעד אחד נוסף קדימה.

הטענה המרכזית של ספר זה היא שכדי להבין טוב יותר תופעות מרכזיות בשואה, יש צורך הן בלוי והן בק.צטניק — בעוד לוי משרטט את המפה, ק.צטניק מתאר את הטריטוריה עצמה. ובניסוח אחר, בעוד לוי מצייר את התמונה הרחבה תוך שהוא עוסק בדקויות שונות של חיי היום־יום במחנה, במקרים שבהם הקאפו מגלה סימני אנושיות, ברגעים שהוא עצמו חש איך הוא מאבד חלקים מאנושיותו, הרי שק.צטניק, ממש כמו בזמן עדותו במשפט אייכמן, מתנפץ שוב ושוב אל מול מבטיהם של אלו ש״הלכו ממנו״.

בספר זה אציע שאין די באף אחת מהפרספקטיבות לבדה וכשלעצמה. יש צורך לא רק בשתי נקודות המבט אלא גם בתנועה ביניהן. המשמעות של להחזיק בלוי בזמן הקריאה בק.צטניק היא להיות מסוגלים לשמור על עוגן מסוים בזמן הקריסה החוזרת ונשנית, מאידך, האחיזה בק.צטניק בזמן הקריאה בלוי מאפשרת לנו לחוש בתהומות הפעורות מתחת למשפטים הנקיים והמדויקים. התוצאה היא הבנה מעוגנת בתחושה, תחושה מבוססת הבנה. התנועה בין לוי לק.צטניק, האפשרות לקרוא את שניהם בה בעת (יחד ובמנותק), עוזרת לנו להתמודד באופן כן ועמוק עם שאלתו של לוי הזהו אדם? אל לנו אפוא להסתמך על לוי ואל לנו להשליך את ק.צטניק, עלינו לנקוט בעצת קהלת: ״תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ.״

כדי להמחיש טענות אלו אתמקד בסוגיות ליבה שלוי וק.צטניק מתייחסים אליהן: המוזלמן כצופן למחנות הריכוז; האפשרות והכורח להעיד; אופי הזיכרון הטראומטי; שאלת אנושיותו של האדם; תחושת ההזדהמות של הקורבן; האפשרות להשמיע את קולם של היורדים דומה; סוגיית שיתוף הפעולה ועוד.

מטרה נוספת של ספר זה היא לקעקע את אחת התיאוריות המרכזיות המובילות כיום בחקר הטראומה. בחקר הטראומה השתרשה הגישה שמפרידה באופן ברור ודיכוטומי בין תהליכי ״הפגן״ (acting out) לבין תהליכי ״עיבוד״ (working through): תהליכי הפגן מייצגים חזרה בלתי נשלטת ולא מודעת של הסובייקט הפוסט־טראומטי על סצנות טראומטיות, ומנגד מייצגים תהליכי עיבוד תהליך שבו האירוע הטראומטי נשלט במידת מה ואף מיוצג — גם אם באופן חלקי. תהליך זה עשוי לצמצם את ההפגן ואת כפיית החזרה. לה קפרה מדגיש שלמרות ההפרדה האנליטית בין שני התהליכים, ״ההפגן והעיבוד קשורים זה בזה הדוקות״ (2006, עמ׳ 89).

נראה שישנה הסכמה גורפת שלוי הוא הדוגמה המובהקת לכתיבה שמייצגת תהליכי עיבוד, ואילו ק.צטניק הוא הדוגמה האולטימטיבית לכתיבה שמוּנעת מתוך הפגן. בספר זה אראה ששני הכותבים נעים בין הפגן לעיבוד, וקטעים שלמים בספריהם של לוי וק.צטניק מייצגים הן תהליכי הפגן והן תהליכי עיבוד. כדי לאשש טענה זו אשווה בין התהליך שלוי עבר למן ספרו הראשון הזהו אדם? שהתפרסם בשנת 1947 ועד ספרו האחרון השוקעים והניצולים, שיצא בשנת 1986, שנה לפני התאבדותו, לבין התהליך שעבר ק.צטניק, למן ספרו הראשון סלמנדרה, שהחל לכתוב כבר במהלך שנת 1945 (ביידיש) והתפרסם בשנת 1946, ועד הספר האחרון בסדרה הצופן, שהתפרסם בשנת 1987. אטען גם שהקשר שנהוג לקבלו כמובן מאליו בין אופי הכתיבה לבין היכולת להחלים מהטראומה אינו מבוסס, והוא יותר בגדר משאלת לב של תיאורטיקנים מסוימים, אשר נוקטים בגישה דיכוטומית ופשטנית למדי.

מבנה הספר

החלק הראשון בספר עוסק בדמותו של ק.צטניק. הפרק הראשון בוחן את השינוי שעבר ק.צטניק עם פרסום ספרו הצופן. ק.צטניק הגיע למרפאתו של פרופ׳ באסטיאנס בהולנד בשנת 1976 לטיפול באל־אס־די במטרה להתמודד עם הסיוטים שפוקדים אותו מדי לילה. הספר הצופן הוא תמלול החוויות של ק.צטניק תחת השפעת האל־אס־די. נראה כי במהלך הטיפולים עובר ק.צטניק שינוי דרמטי; לא עוד הפלנטה האחרת, לא עוד עולם עם חוקים אחרים — מי שהגה תכנן וביצע את תוכנית ההשמדה של העם היהודי היה כאחד האדם. פרק זה סוקר את השינוי שעבר ק.צטניק במהלך השנים, שינוי שמרבית החוקרים מתעלמים ממנו. אלו מתייחסים לצופן כאל ״עוד ספר״ בסדרת סלמנדרה — הכוללת את הספרים סלמנדרה (1946), בית הבובות (1953), השעון (1960), פיפל (1961), והעימות (1966) — בלי לתת את הדעת על כך שק.צטניק עבר במהלך השנים שינוי גדול, ושמדובר, הלכה למעשה, בספר מסוג אחר לחלוטין. טענתי בפרק זה תהיה שאילו ק.צטניק היה מסיים את תיאור הכרוניקה (סדרת סלמנדרה) בספר העימות, אפשר היה, אולי, להצדיק רבות מן הביקורות שהופנו נגדו בעשורים האחרונים. אולם, הספר השישי בסדרת סלמנדרה, הצופן, שבמובן מה הוא ספר רפלקטיבי על הסדרה ועל הסופר עצמו, הופך את ק.צטניק, כסופר, לדמות מורכבת ומעניינת — ולא רק אקסצנטרית ומוגזמת, כמו שרבים סבורים.

בפרק הראשון ראינו שק.צטניק מגיע לטיפול כדי לחשוף את סוד סיוטיו, בפשטות, מתוך רצון להבין אם מקור הסיוטים הוא מציאות או הזיה. בפרק השני ננסה לבחון אם יכול ק.צטניק להבחין בין מציאות להזיה. נראה שבכל מה שקשור לתהליכים היסטוריים, למשל גירושם של 8,000 יהודי סוסנוביץ ב־12 באוגוסט 1942, מציג ק.צטניק פרטים מדויקים. אולם כאשר מגיעים לחוויותיו האישיות, אין לו לק.צטניק האפשרות להבדיל בין מציאות להזיה. כדי לתמוך בטענה זו אבחן את סיפורה של דניאלה — אחותו של הארי, גיבור סדרת סלמנדרה. סיפורה של דניאלה בספר בית הבובות (מופיע בתמצית כבר בספר סלמנדרה — הראשון בסדרה) הוא אחד משיאי הדרמה בספריו של ק.צטניק. נראה שסיפור זה הוא קו שבר הן מבחינת הקורא הן מבחינת ק.צטניק: ״את הכתובת FELD HURE, מקועקעת בחזה אחותי אני רואה. ואת התפצלותי המיידית לשניים אני רואה… [אני] רואה את סודם של סיוטיי. מוצנע הוא מתחת לכתובת שעל חזה אחותי״ (1987, עמ׳ 103-102). ק.צטניק רוצה — ואולי נכון יותר לומר מוכרח — לדעת אם אחותו אכן הייתה זונה בכפייה בשירות הנאצים, ואם הוא באמת ראה אותה. סיפור זה הופך בעייתי במיוחד נוכח העובדות הרבות שנאספו בנושא, ומראות באופן משכנע למדי שהסבירות לכך אפסית. הבעיה היא שק.צטניק עצמו מתעקש בהזדמנויות שונות, גם חמישים שנה אחרי השחרור מאושוויץ, שהוא אינו עוסק בספרות אלא בעובדות. בפרק זה אטען כי ק.צטניק עצמו אינו יודע מה מקור הסיוט, ואין הוא יכול להבחין ולהבדיל בצורה חד־משמעית בין מציאות מסויטת לבין סיוטים. כפועל יוצא יכול ק.צטניק לחוות את הסיוט כדבר שהיה באמת, למעשה בפרק זה אראה שבמצב שבו ק.צטניק נמצא אין הוא יכול שלא לחוות את הסיוט כמציאות.

הפרק השלישי עוסק בעדותו של ק.צטניק במשפט אייכמן. דינור, ״מי שיצא מן האש״,4 עשה את כל שביכולתו כדי להופיע במשפט תחת שמו הספרותי ק.צטניק, אולם רק דקות מספר לפני שעלה להעיד בישר לו גדעון האוזנר, היועץ המשפטי והקטגור במשפט אייכמן, שהשופטים מסרבים לאפשר לו להופיע בשם העט שלו, ובמקום זאת עליו להופיע בשמו יחיאל דינור. בזמן עדותו, כאשר אייכמן מביט בו, מבין ק.צטניק את מה שעד לאותו רגע הכחיש: זה הוא עצמו שעבר את החוויה, הסיפורים שכתב הם סיפורו שלו. זהו רגע הטראומה במלוא עוצמתו — הטראומה היא רגע ההתוודעות למה שהיה ולהבנה של הקורבן שהוא־הוא עבר את האירועים. ברגע זה, כאשר מילותיו של אב בית הדין כמו מכות בו, תחת מבטו של אייכמן, כאשר המצלמה עוזבת אותו לשנייה אחת בודדת, קרס דינור.

כדי לשרוד יצר ק.צטניק (שלא במודע) מנגנון הגנה אגרסיבי יותר — ניתק את עצמו לחלוטין מעברו. כפועל יוצא איבד קשר לזיכרונותיו הבראשיתיים. זהו מנגנון הגנה מסוג חדש ואגרסיבי בהרבה מהמנגנון הקודם: בעוד המנגנון הראשוני שימר את הקשר לחוויותיו האישיות בתקופת המחנות דרך דמותו של ק.צטניק — במסגרת המנגנון החדש נוצר ניתוק מוחלט, ובפועל, לאחר משפט אייכמן, המקור שבו מתועדות חוויותיו הוא ספריו. התעמקות בלוי מגלה שק.צטניק לא לבד, גם לוי סובל מבעיות דומות: ״הסיפור שלי אנומלי לגמרי, משום שביני לבין התנסותי חוצצים ספרים שמשמשים זיכרון מלאכותי, תחליף לזיכרון. אילולא כתבתי את הזהו אדם? הייתי שוכח בוודאי דברים רבים… נתתי הרבה מאוד ראיונות, וכל אלה חוצצים בין הניסיון הממשי ובין היום״ (בלפוליטי, 2007, עמ׳ 237).

הפרק הרביעי עוסק במוּזלמן. פרימו לוי מתאר את המוזלמן כתמצית הרע: ״אילו יכולתי לתמצת את כל הרוע של ימינו בתמונה אחת ויחידה הייתי בוחר בחיזיון הזה שקרוב ללבי: אדם, עור ועצמות, מצח מורכן, גב כפוף; שעל פניו ובעיניו לא ניתן לקרוא זכר למחשבה״ (לוי, 2008, עמ׳ 96-95). המוּזלמן מסמל את המעבר מהאנושי לבלתי אנושי; מאדם חי לאובייקט־מת; מאדם ללא־אדם. ק.צטניק ולוי מסכימים שהמוּזלמנים הם העדים האולטימטיביים, ולפיכך, כדי להבין את אושוויץ, ראשית יש להבין את עולמו של המוּזלמן — המוּזלמן הוא קוד הכניסה לאושוויץ, שומר הסף. לוי וק.צטניק, כל אחד בדרכו, מנסים למצוא את קולו של המוּזלמן. בפרק זה אראה שהמוּזלמן מגדיר את מגבלת הכתיבה של לוי — ולא כמו שנהוג לחשוב נוכח טענתו של ג׳ורג׳יו אגמבן. האופן שבו לוי כותב על אודות אושוויץ חוסמת אותו מלהשמיע את קולו של המוּזלמן, וזאת משום שלפחות במובנים מסוימים המוּזלמן אכן נמצא בפלנטה האחרת. בספר פיפל הולך ק.צטניק בעקבות מוני (אחיו של הארי, גיבור סדרת סלמנדרה), שנעשה נער שעשועים של קאפּוֹאים, ובסופו של דבר, לאחר שאיש כבר אינו חושק בו, הופך למוּזלמן. כפי שנראה, למרות מאמץ הרואי לחדור לתוך עולמו של המוּזלמן, מתנפץ ק.צטניק שוב ושוב בניסיון למצוא את קולו. יחד עם מוני, נותר ק.צטניק על סף המוּזלמניות בלי יכולת לייצג את עולמו הפנימי. בפרק זה אציע שאת הפער בין לוי לק.צטניק אפשר להגדיר כך: בעוד לוי מגדיר את התחום ממנו אפשר עוד להעיד, אך אינו מנסה לחדור לתוך אותה לקונה, מתנפץ ק.צטניק על דלתות המוּזלמן. עוד אטען שכדי לנסות להבין את המוּזלמן, את הלקונה של אושוויץ, אנו זקוקים גם ללוי וגם לק.צטניק. בעוד הראשון משרטט את המפה, מגדיר את הגבולות, עוזר לנו לקבל תמונת מצב אובייקטיבית, כמו ממעוף הציפור, תיאור מדויק שנותר תמיד מבחוץ, ק.צטניק, על אף שאינו מצליח לתאר את המוזלמן מבפנים, עוזר לנו, דווקא בהתנפצותו החוזרת ונשנית, בכישלונו הצפוי כל כך, להבין משהו. הניסיון של ק.צטניק, האומלל לעתים, להגיע הכי קרוב שאפשר לקו הגבול, מייצר את הטריטוריה של הנפש המרוסקת במחנה הריכוז. המפה לבדה אינה מספקת לנו את הקרבה הנדרשת, הטריטוריה בולעת אותנו ואינה מאפשרת לנו להתמצא. השילוב בין לוי לק.צטניק מאפשר לנו להבין טוב יותר את המוזלמן, גם אם לא באופן מושלם.

בפרק החמישי ננסה לברר את המחיר הנפשי שעל הכותב לשלם בנסותו לתאר את חוויית האסיר במחנה הריכוז וההשמדה. נעשה זאת תוך התעמקות בכתיבתו של חורחה סמפרוּן — לוחם במחתרת הצרפתית, אשר נשלח בשנת 1944 למחנה הריכוז בוכנוואלד. לפי סמפרוּן הניצול המתעקש לספר את סיפורו, המסרב למסור ״סתם עדות״ משלם מחיר כבד: החיים עצמם. סמפרוּן מדגיש שאם מבקש הניצול לכתוב על אודות המוות מתוך השתיקה, או, לחילופין, על החיים מתוך המוות, הרי שאין מדובר בחוויה משחררת. להפך. סמפרוּן סבור שבנקודה זו יש הבדל גדול בינו לבין לוי: ״אם עקרה הכתיבה את פרימו לוי מן העבר, אם פייסה אותו עם עברו, אותי היא דווקא השקיעה מחדש במוות, הטביעה אותי בו״ (עמ׳ 226). בעבור סמפרוּן תהליך הכתיבה היה שחזור ההשמדה. כך גם אצל ק.צטניק, ששרף את כתביו וחזר וכתב אותם שוב ושוב — במובן זה ק.צטניק הוא דוגמה למי שמשחזר בכתיבתו את הטראומה באופן בלתי נשלט. אולם גם במישור הזה עבר ק.צטניק בספרו האחרון, הצופן, שינוי מהותי: ״אני מסתכל במספר הרשום בראש הדף שעליו אני כותב שורות אלו, ואיני מאמין למראה עיניי: עשרות דפי פוליו מילאתי עד כה באותיות זעירות ולא נתתי דעתי על החידוש שבהם. מעולם לא כתבתי על הנושא הזה בגוף ראשון״ (ק.צטניק, 1987, עמ׳ 77). דווקא מי שמאמץ את גישת העיבוד אל מול ההפגן, ראוי היה שייתן דעתו על שינוי זה. ההתעלמות משינוי זה מאששת שהקריאה בק.צטניק דוגמטית ומגמתית.

בפרק האחרון בחלק זה של הספר, נעסוק בהאשמה הידועה כלפי ק.צטניק כמי שמכור לקיטש ולמוות. מעניין לגלות שק.צטניק איננו היחיד שמכור לקיטש, היטלר עצמו לא רק היה מכור לקיטש — עוגות קצפת עם תותים, סרטים על ערים שעולות בלהבות וכדומה — אלא גם מומחה ביצירת קיטש בקנה מידה חסר תקדים. בספרו קיטש ומוות טוען פרידלנדר שהיטלר הבין את כוחו של הקיטש כאשר קושרים אותו למוות והופכים את שני הווקטורים, המנוגדים לכאורה, לווקטור אחד ויחיד. המוות הקסים את היטלר והוא שיווק אותו והאדירו באמצעות קיטש מהסוג הנחות ביותר. בפרק זה אטען שדווקא השימוש בקיטש אפשר לק.צטניק להבין משהו עמוק באשר לאופי המשטר הנאצי, ואף לחדור ״למקומות המסתור החבויים, האפלים והמבחילים ביותר בנפש האדם״ (ברטוב, 1999, עמ׳ 159-158), וכך, באופן מפתיע ומזעזע, מה שנתפס תחילה כנקודת חולשה בכתיבתו של ק.צטניק, נעשה לנקודת החוזק שלו בתארו את מחנות הריכוז וההשמדה.

החלק השני בספר מתמקד בשאלת התאבדותו של פרימו לוי. פרימו לוי מת באחד־עשר באפריל 1987 בשעה 10:05 בטורינו, בבית שבו נולד וחי (כמעט) כל חייו. התאבדותו של לוי מעוררת בקרב חוקרים מתחומים שונים את השאלה האם לא הבנו אותו נכון? האם יש צורך לקרוא מחדש את כתביו? האם יש לשנות את התפיסה שלנו את לוי מהיסוד? בפרק הראשון אציג את האופן שבו חוקרים מתייחסים להתאבדותו של לוי.

הפרק השני בוחן את הדיאלוג שבין לוי לז׳אן אָמֶרִי — שניהם ניצולי אושוויץ והיו, לטענתו של אָמֶרִי, באותו צריף ממש. בעוד התאבדותו של לוי היא סקנדל, נראה כי התאבדותו של אָמֶרִי מתקבלת על הדעת, שלא לומר, מתבקשת. אָמֶרִי שקוע עד צוואר ברגשות טינה, הוא מייצג את מצבו העלוב של הניצול שנותר מבוצר בקורבנוּתו. לדעתו של לוי, הסיבות להתאבדותו של אָמֶרִי קשורות לבעיית הזהות שלו וכמוה לסגנונו — הנטייה שלו ״ללכת מכות״. בניסיון להסביר את התאבדותו של לוי יש מי שמנסים לזהות את השינוי שעבר לוי בספרו האחרון, השוקעים והניצולים, ולטעון שכמו שאָמֶרִי נאבק עם העם הגרמני בכתיבתו, כך גם לוי, בספרו האחרון, נאבק עם הגרמנים. בפרק זה אראה שטענה זו אינה מבוססת — אין דין מאבקו של אָמֶרִי, הגרמני, עם הגרמנים כדין מאבקו של לוי, האיטלקי, עם הגרמנים. אמנם הניסיון להקביל את התאבדותו של אָמֶרִי להתאבדותו של לוי מעניין ומאיר, אך הוא אינו חושף את סיבת התאבדותו של לוי. כדי לנסות להעמיק בסוגיה זו אנסה לבחון כיצד התאבד לוי.

הפרק השלישי עוסק באופן שבו בחר לוי להתאבד. לוי היה יכול להתאבד ברעל משום שהיה כימאי, ואף על פי כן בחר להתאבד בדרך אלימה בהרבה. בפרק זה אבחן את התאבדותו של לוי מנקודת מבטו של קאמי בספרו הנפילה, ואציע שהתאבדותו של לוי נמצאת על קו התפר שבין קפיצה לנפילה — בעוד הנערה בספר הנפילה קופצת מהגשר, קלמנס, גיבור הספר, אינו קופץ ומוצא את עצמו נופל נפילה אין־סופית. אנסה להראות שלוי, בהתאבדותו, מצביע על נפילתו של האדם האירופי. אלא שהסבר זה אינו מספק, משום שלוי לא רק נפל. נפילה היא תהליך פסיבי, ואילו קפיצה היא תהליך אקטיבי. סמפרוּן מתאר חוויה דומה שעשויה לעזור לנו לבאר את שאלת התאבדותו של לוי. את הספר הכתיבה או החיים החל סמפרוּן לכתוב בשבת שלוי התאבד — ארבעים ושתיים שנים בדיוק מיום שחרור מחנה הריכוז בוכנוולד. בספרו מספר סמפרוּן איך בחמישה באוגוסט שנת 1945, כאשר הצטופף ברכבת פרברים פתוחה ואטית, נפל ממנה כשעצרה. כאשר סמפרוּן מנסה לתת דין וחשבון על המקרה המדובר, קשה לו להכריע: ״לא הייתה לי דעה נחרצת בעניין… אולי היה המוות־מרצון רק מין סחרחורת, ותוּ לא. לא אוכל לקבוע בדייקנות מה עבר עליי״ (עמ׳ 191-190). מה שמתגלה בסיפור זה הוא שבזמן שעמד על הרכבת לא הבין סמפרוּן איפה הוא נמצא בדיוק, והרגיש לרגע שהוא על הרכבת בדרך לבוכנוולד. המציאות של סמפרוּן היא בוכנוולד; לעתים הוא חולם שאינו שם, אבל תמיד הוא מקיץ לגלות שמשהו ממנו נותר אסיר בבוכנוולד. הפרק הראשון בשער השלישי והאחרון בספרו של סמפרוּן נקרא ״יום מותו של פרימו לוי״. סמפרוּן עוסק שם בעמוד האחרון בספרו של לוי, ההפוגה:

דבר אין בכוחו לעצור, כך אומר לוי, את מהלך החלום הזה, דבר אין בכוחו להסיח את הדעת מן המצוקה שהוא משרה, החותרת חרש. גם אם מוסבות אליך פנים, גם אם מושטת אליך יד ידיד. או יד אוהבת… דבר אין בכוחו להטות את מהלך החלום הזה… דבר אינו אמת מלבד המחנה, כל השאר, מאז, לא היה אלא חלום. דבר אינו אמת מלבד עשן המשרפה של בוכנוואלד, ריח בשר האדם השרוף, הרעב, המפקדים בשלג, ההלקאות (סמפרון, 1997, עמ׳ 214-213).

מנקודת מבט זו אנו יכולים להסיק שהניצול לעולם אינו יוצא ממש ממחנה הריכוז; מחנה הריכוז הוא המציאות והחיים אחריו הם חלום. על הרקע הזה אפשר להציע שלוי נפל/קפץ כשלא בדיוק הבין היכן הוא נמצא. הקפיצה היא ניסיון להתעורר מסיוט, אלא שרק לאחר הנפילה (אם הוא נותר בחיים כמו במקרה של סמפרוּן) מתברר לניצול שאין הוא ישן — הוא ער. וכך, הקפיצה, שאמורה הייתה להעיר אותו מהסיוט, נעשית למה שנראה כהתאבדות.

הפרק הרביעי עוסק באזור האפור. לוי טוען שאין לצמצם את עולם המחנות ״לשני גושים של קורבנות ונוגשים״. לתפיסתו, אחת מנקודות השבר בכניסה למחנות הייתה במפגש עם ״אלימות מרוכזת מידי מי שקיווית למצוא בהם את בעלי הברית״ (לוי, 1991, עמ׳ 28). שבירת המודל הדיכוטומי של טובים ורעים וכניסה לאזור אפור, ״שקווי התיחום שלו אינם מוגדרים כראוי, אזור מפריד ומאחד כאחד את שני המחנות של אדונים מזה ומשרתים מזה״ (עמ׳ 31), דורשת מחשבה מעמיקה. בפרק זה אבחן משתפי פעולה שונים: הקאפו, הזונדרקומנדו והיודנראט. נוסף על כך אעסוק בסיפורה של יחידת המילואים 101 של משטרת הסדר. היחידה עסקה ברצח יהודים, בפינוי גטאות, באבטחת רכבות שהובילו יהודים למחנות השמדה, במעשי ציד וטבח נגד פרטיזנים פולנים ובעוד זוועות. יחידה 101 היא מקור לדיון חשוב בחקר השואה בסוגיה שניתן להגדירה באופן הבא: ״אנשים רגילים״ (כריסטופר בראונינג) מול ״גרמנים רגילים״ (דניאל גולדהגן). נראה שלוי היה מצדד באפשרות הראשונה — וכך הוא הוא כותב בספרו השוקעים והניצולים: ״האמת היא, שהם קורצו מאותו חומר שאנו קורצנו״ (עמ׳ 158). אכן, כפי שנראה בפרק זה, האזור האפור יכול להסביר, גם אם באופן חלקי, איך מתנהג האדם במציאות בלתי אפשרית של הפעלת כוח טוטלי.

בפרק החמישי אציע שלוי עצמו נכלא בתוך האזור האפור, כליאה אשר הגיעה לשיא בזמן שתרגם את ספרו של קפקא, המשפט. התרגום נמשך שישה חודשים החל מאביב 1982. ככל שחלף הזמן מצא לוי בעצמו יותר ויותר תכונות הדומות לתכונותיו של גיבור המשפט — יוסף ק׳. תרגום המשפט גבה מחיר יקר מלוי, שככל הנראה שקע בדיכאון בסוף אותה שנה. בפרק זה אציע כי ברגע שלוי קיבל את האופן שבו המשפט מסתיים כאלטרנטיבה, שאיננה רק ההגיונית ביותר אלא גם האפשרית היחידה, או אז התהפך שעון החול שלו. אמנם אופי המחשבה הזה היה ידוע ללוי לפני כן, אלא שלאחר תרגום המשפט, לוי לא יכול היה עוד להדחיק את התובנות שליוו אותו לפחות מאז מאסרו במחנות הריכוז וההשמדה. נראה כי אחרי תרגום המשפט לא נותרה ללוי אלא אפשרות אחת בלבד, להתעמת עם קפקא, שכן לברוח מהעולם הקפקאי לא יכול היה עוד. זה נכון, מותו ודאי, אבל אולי הוא יכול למות כמו בן אדם ולא כמו כלב. ובניגוד לק׳, שאינו יכול לעמוד במבחן עד סופו, יכול לוי להצליח במבחן ולהכריע את קפקא במאבק הפנימי המתחולל בין שתי הדמויות, בין הכפילים, ולסיים את המשימה בעצמו.

הפרק האחרון עוסק בניסיון של לוי להבין, לספר ולהסביר. כדי לספר היה על לוי להבין. הצורך להבין הפך, ברבות השנים, לא רק לצורך קיומי אלא למחלה ממארת. בפרק זה אטען כי בניסיון האובססיבי להסביר יש סכנת מוות — ואם תרצו, מה שנראה במבט ראשון כתהליך עיבוד הוא למעשה תהליך של הפגן. במקרה של לוי הצורך לספק הסברים היה יקר במיוחד. הקושי המרכזי שלוי התמודד אתו לא היה הכישלון להסביר את אושוויץ, אלא דווקא הכישלון להסביר את התנהגותו של לורנצו, שבסיטואציה שבה קרסה האנושיות עשה את המעשה הבלתי אפשרי — להיות אדם:

פועל־אזרח איטלקי הביא לי מדי יום, במשך שישה חודשים, מעט לחם, העניק לי חולצה שכולה טלאים, כתב למעני גלויה לאיטליה והביא לי תשובה. עבור כל זה לא ביקש דבר וסירב לקבל דבר; משום שהיה אדם טוב ופשוט ולא חשב שצריך לעשות מעשה חסד תמורת מחיר כלשהו… מדוע ניצלתי דווקא אני, מתוך אלפי בני אדם אחרים — אני סבור שבראש ובראשונה בזכות לורנצו היה הדבר. ולאו דווקא בגלל עזרתו החומרית. הרבה יותר משום שביחסו אליי ובמעשיו, בהתנהגותו הפשוטה ובטוב לבו, הזכיר לי מדי יום שעדיין קיים עולם אנושי וצודק מעברה השני של גדר התיל (לוי, 2008, עמ׳ 132-129).

אכן, לא נראה שיש מקום לדמויות כמו לורנצו בעולם הקפקאי, וגם בעולם הממשי לורנצו לא הצליח לשרוד — הוא מת בשנת 1952 ולוי קרא לשני ילדיו על שמו. בפרק זה, שסוגר את החלק השני של הספר, אציע שלוי לא יכול היה לעמוד בכישלונו להסביר דווקא את לורנצו.

קריאה להקשבה

התאבדותו של לוי היא חידה לא פתורה והיא תיוותר כזו גם אחרי ספר זה. קשה לנו לקבל את האפשרות שלוי של הזהו אדם? והטבלה המחזורית התאבד. כשחושבים על התאבדותו של לוי בקפיצה מהקומה השלישית לתוך חדר המדרגות מתוך הפרספקטיבה של התעלפותו של ק.צטניק במשפט אייכמן, מעוררת התאבדותו שאלות חדשות ופותחת אופקים חדשים למחשבה על המסר שרצה לוי להעביר לנו בהתאבדותו. התעלפותו של ק.צטניק במשפט אייכמן קראה לנו להקשיב לעדים. התעלפותו של ק.צטניק התרחשה כמה שניות לאחר שהוא כמו עבר לאושוויץ ואמר: ״אני רואה אותם, הם מסתכלים בי״ — משפט בגוף ראשון יחיד שנאמר בהווה ומעיד שהנה הוא שם. בית המשפט לא היה יכול לשאת זאת. עלינו מוטלת המשימה להשלים את המהלך ולהקשיב במלוא הקשב לעדים — למה שהם רוצים ויכולים לספר.

התאבדותו של לוי מעוררת (בין היתר) את השאלה האם הקשבנו ללוי בחייו, והתשובה אינה חד־משמעית. בחלק האחרון של ספרו השוקעים והניצולים, מציג לוי התכתבויות שונות עם קוראים גרמנים, שמעידות שלמרות האמפתיה, גרמנים רבים מצאו דרך לדחות את האשמה והאחריות. במקרים אחרים, כמו שעולה ממכתבו של מילר, מנהל המעבדה שבה לוי עבד באושוויץ, הם בוחרים ״לשפץ״ את עברם — מילר למשל מציג טענה מופרכת לפיה ״מפעל הבּוּנָּה במוֹנוֹביץ הוקם כל כולו מתוך מטרה ׳לתת ליהודים מחסה ולסייע להם לשרוד׳״ (לוי, 1987, עמ׳ 165). על הרקע הזה עולה השאלה מה המסר שלוי רצה להעביר בהתאבדותו. להבנתי, בהתאבדותו מפציר בנו לוי להקשיב לניצולים, לעדים. אכן החרדה של לוי שמא לא יקשיבו לסיפור הניצולים מלווה אותו כבר מתקופתו באושוויץ:

כולם מקשיבים. אני מספר על הצפירה: שלושה צלילים, המיטה הקשה, השכן שאני מנסה להזיז אבל מפחד פן יתעורר, משום שהוא חזק ממני. אני מספר גם על הרעב המציק לנו כאן ועל ביקורת הכינמת, ועל הקאפו שהכה אותי על האף ואחר כך שלח אותי לרחוץ את הפנים בגלל הדם. נהנה הנאה רבה להיות בבית, בין ידידים, הנאה גופנית שאין להביעה במילים. כמה דברים עליי לספר! אבל אני מבחין שאין מאזינים בתשומת לב. אדרבא, הם ממש אדישים: משוחחים ביניהם על נושאים אחרים כאילו אינני ביניהם. אחותי מתבוננת בי, קמה ומסתלקת בלי אומר. צער אין־סופי מתפשט בגופי. כך אני זוכר את הכאבים מילדותי הרחוקה: כאבים שכיחים של ילד שאין בהם תחושות צדדיות של אדם מבוגר בעל ניסיונות מרובים; כאב טהור שבגללו ילדים בוכים. מוטב לי לחזור למציאות: והפעם אני פוקח את עיניי כדי להיות בטוח שאמנם אני ער. החלום עודנו ניצב מול עיניי, ממשי, ואף שאני כבר ער, ממשיך לחוש בגללו חרדה עמוקה: זה איננו חלום סתם: מאז באתי למחנה כבר חלמתי אותו פעמים הרבה, במעט שינויים בלבד. כעת, במלוא הכרתי, אני נזכר שכבר סיפרתי לאלברטו על חלומי, ולהפתעתי השיב שזהו גם חלומו וגם חלומם של רבים אחרים, אולי של כולם. מדוע? למה הייסורים היומיומיים נהפכים בנפש כולנו לאותו חזיון עצמו? לאמור: אנו מספרים על חיינו כאן, ואיש אינו רוצה לשמוע… לילה אחר לילה, ללא הפוגה, כל אחד מאתנו חולם את אותו החלום (לוי, 2008, עמ׳ 64-63).

פרימו לוי מבקש שנקשיב לניצולים, וזה כולל גם את ק.צטניק. במובן זה הקריאה המחודשת שספר זה מציע בכתביו של ק.צטניק, כך אני רוצה להאמין, היא היענות לעתירתו של לוי להקשיב לניצולים. את אותה עתירה בדיוק אני מוצא בהתעלפותו של ק.צטניק במשפט אייכמן. גם הוא ביקש מאתנו להאזין לעד. ספר זה, כך אני מקווה, הולך בכיוון הזה.