הרצח המסתורי של כריס הרפר בן השש־עשרה – תלמיד בפנימייה מיוחסת – יטלטל את כל הסובבים אותו, גם את בנות […]
1
היא באה אליי. רוב האנשים מקפידים לשמור על מרחק ממני. מלמול מטושטש בקו החם. בשנת 1995 ראיתי… בלי להשאיר שם. מנתקים אם אתה שואל. מכתב מודפס שנשלח מהעיר הלא נכונה, נייר ומעטפה נקיים מטביעות אצבעות. אם אנחנו רוצים אותם, אנחנו צריכים לצאת ולחפש בנרות. אבל היא דווקא באה אליי.
לא זיהיתי אותה. עליתי במדרגות בערנות, בדרכי לחדר התדרוכים. בוקר של חודש מאי, שהייתה בו הרגשה של קיץ, שמש עסיסית נשפכה מבעד לחלונות חדר הקבלה, האירה את כל החדר, את קירות הגבס הסדוקים. נעימה התנגנה בראש שלי. זמזמתי איתה.
ראיתי אותה. ברור שראיתי. על ספת העור השרוטה בפינה. זרועות שלובות, קרסול משוכל מתנדנד. קוקו בלונדיני ארוך, תלבושת בית־ספר מגונדרת. חצאית משובצת בצבעי ירוק וכחול כהה, בלייזר כחול כהה. בטח הבת של מישהו, תיארתי לי, מחכה שאבא ייקח אותה לרופא שיניים. אולי הבת של מפקד התחנה. של מישהו שהמצב הכספי שלו יותר טוב משלי, בכל אופן. לא רק בגלל הסמל שעל הבלייזר. גם בגלל הישיבה המרושלת והחיננית, ההטיה של הסנטר, כאילו המקום הזה היה שייך לה, לו רק טרחה להתעסק בניירת. עברתי על פניה – ניד ראש מהיר, אם במקרה היא הבת של המפקד – והושטתי את היד אל דלת חדר התדרוכים.
אני לא יודע אם היא זיהתה אותי. אולי לא. עברו שש שנים. היא הייתה רק ילדה קטנה אז. אין שום דבר בולט בהופעה שלי, חוץ מהשיער הג’ינג’י. יכול להיות שהיא שכחה. ואולי היא דווקא זיהתה אותי מייד ושתקה מטעמים השמורים עימה.
היא נתנה ליומנאי להגיד: ‘מוראן, יש כאן מישהי שבאה אליך.’ עט מצביע על הספה. ‘מיס הולי מאקי.’
קרני שמש רפרפו על פניי כשהסתובבתי במהירות, ואז: כמובן. הייתי צריך לזהות את העיניים. גדולות, תכולות, ומשהו בקשת העדינה של העפעפיים: לכסון של חתולה, נערה חיוורת ומעודנת בציור עתיק, סוד. ‘הולי,’ אמרתי והושטתי את ידי. ‘היי. עבר הרבה זמן.’
שנייה שבה העיניים האלו לא הנידו עפעף, סקרו את כל הפרטים בהופעתי ולא הסגירו דבר. ואז היא קמה על רגליה. היא עדיין לחצה ידיים כמו ילדה קטנה, משכה את היד מהר מדי. ‘היי, סטיבן,’ אמרה.
היה לה קול טוב. צלול וקר רוח, לא הקול הצווחני והקריקטורי הזה. המבטא: מיוחס, אבל לא מעוות בנוסח הסנובי־המכוער. אבא שלה לא היה עובר בשתיקה על מבטא כזה. אם היא הייתה מביאה מבטא כזה הביתה, הוא היה שולף אותה מהבלייזר, וישר לבית־הספר הציבורי.
‘איך אני יכול לעזור לך?’
בקול נמוך יותר: ‘יש לי משהו לתת לך.’
זה היה מוזר. השעה הייתה תשע ועשרה בבוקר, והיא הייתה לבושה בקפידה בתלבושת בית־הספר. היא הבריזה מבית־הספר, בית־ספר שיבחין בזה. לא היה מדובר כאן בכרטיס תודה שנמסר באיחור של שנים. ‘כן?’
‘לא כאן.’
הטיית העין לעבר היומנאי שלנו אמרה: פרטיות. כשהדברים אמורים בנערה בגיל העשרה, אתה מקפיד להיזהר. כשמדובר בבת של חוקר משטרה, אתה נזהר פי שניים. אבל כשהדברים אמורים בהולי מאקי, אם תכניס פנימה מישהו שהיא לא רוצה בנוכחותו, הלך עליך.
אמרתי: ‘בואי נמצא מקום שנוכל לדבר בו.’
אני עובד במדור התיקים הלא מפוענחים. כשאנחנו מכניסים עדים לחקירה, הם רוצים להאמין שזה לא נחשב, שזו לא ממש חקירת רצח. לא חקירה ממשית עם אקדחים ואזיקים. שזה לא משהו שיהלום בחיים שלך כמו סופת טורנדו. הם מעדיפים משהו ישן ורך, מטושטש ושחוק קצת. אנחנו משתפים עם זה פעולה. חדר החקירות המרכזי שלנו נראה כמו חדר המתנה נחמד של רופא שיניים. ספות רכות, תריסי רפפה, שולחן זכוכית ועליו מגזינים בלויים בשוליהם. תה וקפה מחורבנים. אין צורך שתבחין במצלמת הווידיאו שבפינה או במראה המסתתרת מאחורי אחת הרפפות, לא אם אתה לא רוצה להבחין בהן – והם לא רוצים. זה לא יכאב בכלל, אדוני, רק כמה דקות מזמנך, ואתה הולך הביתה.
לקחתי את הולי לשם. נערה אחרת הייתה מתפתלת בעצבנות כל הדרך, מסובבת כל הזמן את הראש ימינה ושמאלה, אבל שום דבר כאן לא היה חדש להולי. היא צעדה במסדרון כמו בבית.
הסתכלתי עליה בדרך. היא גדלה יופי. קומה ממוצעת, או קצת פחות. רזה, רזה מאוד, אבל זה היה טבעי: לא המראה המורעב. אולי באמצע הדרך להתמלא קצת במקומות הנכונים. לא חתיכה מהממת, עדיין לא, בכל אופן, אבל בהחלט לא מכוערת – בלי פצעונים, בלי ברזלים על השיניים. לא היה לה שום דבר עקום בפרצוף, והעיניים הפכו אותה ליותר מאשר שיבוט בלונדיני נוסף, גרמו לך לשלוח אליה מבט נוסף.
חבר שהרביץ לה? דחף לה ידיים? אנס אותה? הולי באה אליי במקום לאיזה זר במדור עבירות מין?
משהו לתת לך. ראיות?
היא סגרה מאחורינו את דלת חדר החקירות, נענוע קל של מפרק היד וטריקה. היא הביטה סביבה.
הפעלתי את המצלמה. הסטה אגבית של המתג. אמרתי: ‘שבי.’
הולי נשארה במקומה. העבירה אצבע על קרחת קטנה בריפוד הירוק של הספה. ‘החדר הזה נחמד יותר מהקודמים.’
‘מה נשמע אצלך?’
היא המשיכה לסקור את החדר במבטה. לא אותי. ‘בסדר.’
‘להביא לך כוס תה? קפה?’
נענוע ראש.
המתנתי. הולי אמרה: ‘התבגרת. נראית אז כמו סטודנט.’
‘ואת נראית כמו ילדה קטנה שהביאה את הבובה שלה לחקירות. קלרה, נכון?’ המשפט הזה גרם לה להפנות את הראש לעברי. ‘הייתי אומר ששנינו התבגרנו.’
חיוך ראשון. גיחוך קטן בשפתיים מכווצות, החיוך שזכרתי. בזמנו היה בו משהו מעורר רחמים. הוא נגע לי בלב בכל פעם שחייכה. וגם עכשיו.
היא אמרה: ‘נחמד לראות אותך.’
כשהולי הייתה בת תשע או עשר היא הייתה עדה בתיק רצח. זה לא היה התיק שלי, אבל אני הייתי זה שהיא הייתה מוכנה לדבר איתו. אני לקחתי ממנה תצהיר. אני הכנתי אותה לקראת העדות במשפט. היא לא רצתה לעשות את זה, אבל עשתה את זה בכל זאת. אולי אבא שלה, חוקר המשטרה, הכריח אותה. אולי. גם כשהיא הייתה בת תשע לא השליתי את עצמי שאני מבין אותה עד הסוף.
‘גם אותך,’ אמרתי.
נשימה חטופה שגרמה לכתפיים שלה להתרומם, ניד ראש – לעצמה, כאילו משהו מובן לה פתאום עכשיו. היא שמטה את הילקוט על הרצפה ותחבה אגודל תחת הדש שלה, כדי להראות לי את הסמל. אמרה: ‘אני לומדת בקילְדָה עכשיו,’ והתבוננה בי.
עצם ההנהון גרם לי להרגיש חצוף. בית־הספר סנט קילדה. בית־ספר כזה שאנשים כמוני לא אמורים לשמוע עליו. ולא הייתי שומע עליו מעולם לולא נער אחד, צעיר ומת.
תיכון לבנות, פרטי, פרבר ירוק. נזירות. לפני שנה יצאו שתיים מהנזירות לטייל קצת השכם בבוקר ומצאו נער שרוע בחורשת עצים, בפינה נידחת בשטח בית־הספר. ברגע הראשון הן חשבו שהוא ישן, שיכור אולי. התכוננו לתת לו באבי־אביו, לנסות לגלות אם חילל את תומתה היקרה של אחת הבנות. הן צרחו עליו בקול הנזירות הרועם ביותר שלהן: בחור צעיר! אבל הוא לא זז.
כריסטופר הַרְפּר. בן שש־עשרה, תלמיד בתיכון לבנים השוכן במרחק כביש אחד ושתי חומות גבוהות במיוחד מסנט קילדה. בשלב כלשהו במהלך הלילה מישהו דפק לו מכת מוות בראש.
מספיק כוח אדם כדי לבנות בניין משרדים גדול, מספיק שעות נוספות כדי לגמור לשלם משכנתאות, מספיק נייר כדי להקים סכר על נהר. שרת או איש תחזוקה מפוקפק – ירד מהפרק. חבר לספסל הלימודים שהלך מכות עם הקורבן – ירד מהפרק. מהגרים מפחידים שנצפו לאחרונה במקום – ירדו מהפרק.
ואחרי זה – שום דבר. אין יותר חשודים. אין סיבה מדוע כריסטופר היה בשטח סנט קילדה. ואז פחות שעות נוספות, פחות כוח אדם ויותר שום־כלום. קשה להגיד את זה, בייחוד כשהקורבן הוא נער, אבל התיק היה אבוד. בשלב הזה כל המסמכים אופסנו כבר במרתף של מחלק הרצח. סביר להניח שבשלב כלשהו אמצעי התקשורת יציקו קצת למפקד, זה יופיע שוב על מפתן דלתנו, וזו תהיה ההזדמנות האחרונה.
הולי יישרה את הדש. ‘אתה יודע על כריס הרפר,’ אמרה. ‘נכון?’
‘נכון,’ אמרתי. ‘היית בסנט קילדה באותו זמן?’
‘כן. אני לומדת שם מהשנה הראשונה. עכשיו אני בשנה הרביעית.’
הניחה את המידע ותו לא, אילצה אותי לעבוד על כל צעד. שאלה מוטעית אחת והיא תיעלם. תזרוק אותי. נעשיתי מבוגר מדי, עוד מבוגר חסר תועלת שלא מבין כלום. חיטטתי בזהירות.
‘את לומדת בפנימייה?’
‘בשנתיים האחרונות, כן. רק מיום שני עד יום שישי. אני חוזרת הביתה בסופי־שבוע.’
לא הצלחתי להיזכר ביום. ‘היית שם בלילה שזה קרה?’
‘בלילה שכריס נרצח.’
הבזק כחול של רוגז. הבת של אבא: אין לה סבלנות להיסוסים ולהתחמקויות. לא של אנשים אחרים, בכל אופן.
‘בלילה שכריס נרצח,’ אמרתי. ‘היית שם?’
‘ברור שלא הייתי ממש שם. אבל הייתי בבית־הספר. כן.’
‘ראית משהו? שמעת משהו?’
שוב רוגז, והפעם הבזק לוהט יותר. ‘הם כבר שאלו אותי את זה. החוקרים ממחלק הרצח. הם שאלו את כולנו בערך אלף פעם.’
אמרתי: ‘אבל יכול להית שמאז נזכרת במשהו. או שינית את דעתך בנוגע למשהו ששמרת בסוד.’
‘אני לא טיפשה. אני יודעת איך זה הולך.’ היא כבר נעמדה, מוכנה לפנות אל הדלת. שינוי מסלול. ‘הכרת את כריס?’
הולי השתתקה. ‘רק היכרות שטחית. בתי־הספר שלנו עושים כל מיני דברים יחד. יוצא להכיר אנשים. לא היינו קרובים או משהו כזה. אבל החבורות שלנו הסתובבו יחד מדי פעם.’
‘איך הוא היה?’
משיכת כתפיים. ‘בן.’
‘הוא מצא חן בעינייך?’
שוב משיכת כתפיים. ‘הוא היה בסביבה.’
אני מכיר את אבא של הולי. קצת. פרנק מאקי. סוכן סמוי. אם תפנה אליו ישירות, הוא יתחמק ויבוא אליך מהצד. אם תיגש אליו מהצד, הוא יסתער עליך חזיתית. אמרתי: ‘באת לכאן כי יש משהו שאת רוצה שאני אדע. אני לא מתכוון לשחק במשחק ניחושים שאני לא יכול לנצח בו. אם את לא בטוחה שאת רוצה לספר לי, לכי ותחשבי על זה קצת, עד שתהיי בטוחה. אם את בטוחה עכשיו, אז קדימה, תרביצי.’
זה זכה לאישורה של הולי. היא כמעט חייכה שוב. הנהנה במקום זאת.
‘יש לוח כזה,’ אמרה. ‘בבית־הספר. לוח מודעות. הוא בקומה העליונה, מול חדר האמנות. הוא נקרא ‘המקום הסודי’. אם יש לך סוד, למשל, אם את שונאת את ההורים שלך, או אם יש מישהו שמוצא חן בעינייך או משהו בסגנון, את יכולה לכתוב את זה על כרטיס ולנעוץ אותו שם.’
אין טעם לשאול למה מישהו ירצה לעשות את זה. נערות בנות־עשרה. לעולם לא תבין. יש לי אחיות. למדתי פשוט להניח לזה.
‘אתמול בערב אני והחברות שלי היינו בחדר האמנות – אנחנו עובדות על איזשהו פרויקט. כשיצאנו שכחתי את הטלפון שלי שם, אבל לא שמתי לב עד כיבוי אורות, ולכן לא יכולתי להביא אותו. היום על הבוקר הלכתי לשם, לפני הארוחה.’
הדברים יצאו מפיה בצורה חלקה מדי. בלי הפסקה ובלי ניד עפעף. בלי שום היסוס. אם זו הייתה נערה אחרת, הייתי אומר שהיא מזבלת את המוח. אבל להולי היה ניסיון. והיה לה אבא שלה. ככל הידוע לי, הוא ביקש ממנה תצהיר בכל פעם שהיא הגיעה הביתה באיחור.
‘כשעברתי שם, העפתי מבט בלוח,’ אמרה הולי, רכנה אל הילקוט שלה ופתחה אותו.
והנה זה בא: היד המהססת מעל הקלסר הירוק. השנייה המיותרת שפניה היו מופנות בה אל הילקוט, הרחק ממני, והקוקו שצנח והסתיר אותה. העצבנות שהמתנתי לה. לא ממש צוננת וחלקה כמו גלידה, בסופו של דבר.
ואז היא הזדקפה ופגשה שוב במבטי, בפנים חתומות. היד שלה התרוממה והושיטה את הקלסר הירוק. הרפתה ממנו ברגע שנגעתי בו, במהירות כזו שכמעט שמטתי אותו.
‘זה היה על הלוח.’
על הקלסר היה כתוב: ‘הולי מאקי. שנה רביעית. לימודי מודעות חברתית.’ בתוכו הייתה מעטפת פלסטיק שקופה, ובפנים: נעץ שנפל לאחת הפינות, וכרטיסייה.
זיהיתי את הפרצוף מהר יותר משזיהיתי את פניה של הולי. הוא כיכב במשך שבועות בכל העמודים הקדמיים ועל כל מסך טלוויזיה, בכל פרסום של התחנה.
זה היה תצלום אחר. הוא נלכד בעדשת המצלמה כשהפנה את ראשו לאחור, על רקע עלי סתיו צהובים ומטושטשים, פה פעור בצחוק. בחור נאה. שיער חום מבהיק, מסורק קדימה, בנוסח הזמרים מלהקות הבנים, לעבר גבות עבות, כהות ושמוטות ששיוו לו מראה חמוד, כמו כלבלב. עור חלק, לחיים ורודות, כמה נמשים על עצמות הלחיים, לא הרבה. לסת שהייתה נעשית חזקה, אם היה זמן. חיוך רחב שקימט את העיניים והאף שלו. קצת שחצן. קצת מתוק. צעיר, כל דבר שעולה לך מייד בראש כשאתה שומע את המילה צעיר. אהבת קיץ. הגיבור של האח הקטן. בשר תותחים.
מתחת לפרצוף, על חולצת הטריקו הכחולה שלו, היו מודבקות מילים שנגזרו מספר, מרווחות כמו בבקשת כופר. קצוות נקיים. גזורים בקפידה.
אני יודעת מי הרג אותו
הולי הביטה בי בשתיקה.
הפכתי את המעטפה. בריסטול לבן ופשוט, כזה שאפשר לקנות בכל מקום כדי להדפיס עליו תמונות. בלי שום כיתוב. שום דבר.
אמרתי: ‘נגעת בזה?’
עיניים אל התקרה. ‘ברור שלא. הלכתי לחדר האמנות ולקחתי אותה’ – את המעטפה – ‘וסכין חיתוך. שלפתי את הנעץ בעזרת הסכין והכנסתי את הכרטיס ואת הנעץ למעטפה.’
‘יפה מאוד. ואז?’
‘הצמדתי אותה לחולצה שלי עד שחזרתי לחדר, ואז הכנסתי אותה לקלסר. אחרי זה אמרתי שאני לא מרגישה טוב וחזרתי למיטה. אחרי שהאחות באה, התחמקתי החוצה ובאתי לכאן.’
שאלתי: ‘למה?’
הולי נעצה בי מבט בגבות מוגבהות. ‘כי חשבתי שאולי תרצו לדעת מזה. אם זה לא מעניין אתכם, אז אתם יכולים פשוט לזרוק את זה, ואני אוכל לחזור לבית־הספר לפני שיגלו שם שהסתלקתי.’
‘זה כן מעניין אותי. אני ממש שמח שמצאת את זה. אני פשוט שואל את עצמי למה לא לקחת את זה אל אחת המורות או אל אבא שלך.’
הצצה בשעון הקיר, קלטה את מצלמת הווידיאו בדרך. ‘לעזאזל. זה בעצם מזכיר לי. האחות תגיע שוב בהפסקה, ואם אני לא אהיה שם, הם יתחרפנו. אתה יכול להרים טלפון לבית־הספר ולהגיד שאתה אבא שלי ושאני נמצאת איתך? תגיד שסבתא שלי גוססת, וכשהתקשרת אליי כדי להגיד לי את זה, פשוט ברחתי בלי להגיד לאף אחד כי לא רציתי שישלחו אותי ליועצת כדי לשוחח על הרגשות שלי.’
מבחינתי זה היה בסדר גמור. ‘אני ארים עכשיו טלפון לבית־הספר. אבל אני לא אגיד שאני אבא שלך.’ אנחה עמוקה ונזעמת של הולי. ‘פשוט אגיד שהיה משהו שרצית לתת לנו, ושעשית את מה שהיה צריך לעשות. לא יענישו אותך על זה. נכון?’
‘שיהיה. אתה יכול לפחות להגיד להן שאסור לי לדבר על זה? כדי שלא יציקו לי?’
‘אין בעיה.’ כריס הרפר עדיין צחק עליי, מספיק אנרגיה בהטיית הכתפיים האלו כדי לספק חשמל למחצית דבלין. החלקתי אותו שוב לקלסר, סגרתי אותו מעליו. ‘אמרת למישהו משהו על זה? לחברה הכי טובה שלך, אולי? זה בסדר גמור אם אמרת. אני פשוט צריך לדעת.’
צל מחליק על קימור עצם הלחי של הולי, הופך את שפתיה למבוגרות יותר, לפשוטות פחות. מרפד את הקול שלה במשהו נוסף. ‘לא. לא סיפרתי לאף אחד.’
‘בסדר. אני אתקשר אליהם עכשיו, ואחרי זה אקח ממך תצהיר. את רוצה שאחד ההורים שלך יהיה נוכח?’
זה הרתיע אותה. ‘אוי, לא. חייבים שמישהו יהיה נוכח? אתה לא יכול פשוט לעשות את זה?’
‘בת כמה את?’
היא חשבה לשקר. החליטה שלא כדאי. ‘שש־עשרה.’
‘אנחנו זקוקים למלווה מבוגר, שימנע ממני להפחיד אותך.’
‘אתה לא מפחיד אותי.’
מה את אומרת. ‘אני יודע. כן. בכל זאת. חכי כאן, תכיני לעצמך כוס תה אם מתחשק לך. אני אחזור עוד שתי דקות.’
הולי צנחה על הספה, מפותלת כמו סליל: רגליים תחובות תחתיה, זרועות כרוכות סביב הגוף. היא הסיטה קדימה את קצה הקוקו שלה והתחילה לכסוס אותו. בבניין היה חם מאוד, כמו תמיד, אבל נראה היה שקר לה. היא לא הסתכלה עליי כשיצאתי.
עבירות מין. שתי קומות מתחת. שם תמיד יש עובדת סוציאלית כוננית. קראתי לה. לקחתי מהולי תצהיר. אחרי זה, במסדרון, שאלתי את האישה אם תסכים להסיע את הולי בחזרה לסנט קילדה – מה שזיכה אותי במבט זועם של הולי. אמרתי: ‘ככה יידעו בבירור בבית־הספר שבאמת היית איתנו. שלא סתם ביקשת מאיזה חבר לצלצל בשבילך. זה יחסוך לך בעיות.’ המבט שלה אמר שלא עבדתי על אף אחד.
היא לא שאלה אותי מה עומד לקרות עכשיו, מה אנחנו עומדים לעשות בנוגע לכרטיס הזה. היא ידעה שאין טעם לשאול. אמרה רק: ‘להתראות.’
‘תודה שבאת. עשית את הדבר הנכון.’
הולי לא ענתה. רק נידבה חיוך קלוש ונפנוף קל. ספק עוקצני, ספק לא.
התבוננתי בגב הזקוף הזה שהתרחק במסדרון, בעובדת הסוציאלית הצועדת לצידה בצעדי ברווז, מנסה לקשור שיחה, ולפתע קלטתי: היא לא ענתה על השאלה שלי. סטתה בקו נקי מהדרך, כאילו רכבה על רולרבליידס והמשיכה לנוע הלאה.
‘הולי?’
היא הפנתה את ראשה, הרימה את רצועת הילקוט על כתפה. זהירה.
‘מה ששאלתי אותך קודם. למה באת עם זה אליי?’
הולי סקרה אותי במבטה. מבלבל, המבט הזה, כמו מבט מתמונה שעוקב אחריך.
‘בפעם ההיא,’ אמרה, ‘כשהייתי קטנה? כולם כאילו הלכו על ביצים. כאילו אם הם יגידו אפילו מילה אחת לא נכונה, אני אחטוף התמוטטות עצבים וייקחו אותי בכתונת משוגעים, עם קצף בפה. אפילו אבא – הוא העמיד פנים שזה ממש לא מטריד אותו, אבל ראיתי שהוא דואג. כל הזמן. זה היה פשוט, אההה!‘ היא פלטה צליל צורמני, שהיה הזעם בהתגלמותו, וידיה הונפו, נוקשות. ‘אתה היית היחיד שלא התנהגת כאילו אני עומדת להתחיל לחשוב שאני פחדנית. אתה כאילו אמרת… אוקיי, זה מעצבן. אבל אפשר לחשוב. דברים חמורים יותר קורים לאנשים כל הזמן, והם נשארים בחיים. ועכשיו בואי נגמור עם זה.’
עם עד קטין חשוב מאוד להפגין רגישות. עושים לנו סדנאות והכול. אפילו מצגות פאוור־פוינט, אם יש לנו מזל. אבל אני, אני זוכר איך זה להיות ילד. אנשים שוכחים את זה. טיפ־טיפה רגישות: זה יופי. עוד טיפה: בסדר גמור. עוד קצת, ואתה כבר חולם בהקיץ איך אתה מחטיף למישהו אגרוף בצוואר.
אמרתי: ‘זה באמת מעצבן להיות עד. זה מעצבן כל אחד. את התמודדת עם זה הרבה יותר טוב מרוב האנשים.’
לא הייתה עוקצנות בחיוך הפעם. היו הרבה דברים אחרים, אבל לא עוקצנות. ‘את יכולה להסביר להם בבית־הספר שאני לא חושבת שאני פחדנית?’ שאלה הולי את העובדת הסוציאלית, שניסתה למרוח עוד קצת רגישות כדי להסתיר את מבוכתה. ‘אפילו לא קצת?’ והסתלקה.
דבר אחד עליי: יש לי תוכניות.
מייד אחרי שנופפתי לשלום להולי ולעובדת הסוציאלית, הדבר הראשון שעשיתי היה לחפש במערכת את תיק הרפר.
החוקרת הראשית: אנטואנט קוֹנְוֵויי.
אישה שעובדת במחלק הרצח זה לא דבר נדיר מאוד. זה אפילו לא אמור לזכות באזכור מיוחד. אבל רבים מהבחורים הוותיקים הם מהאסכולה הישנה, וגם רבים מהצעירים. שוויון הזכויות מופיע אמנם על הנייר, אבל אפשר לקלף אותו בציפורן. מתרוצצות שמועות שקונוויי קיבלה את התפקיד הודות לזיון עם מישהו, שהיא זכתה בו באמצעות סימון וִי בכל המשבצות הנכונות. יש בה משהו נוסף, משהו שהוא לא הפרצוף האירי הבולבוסי והבצקי: עור שחום מעט, קווים חזקים של האף ושל עצמות הלחיים, ברק שחור־כחלחל בשיער. חבל שהיא לא יושבת בכיסא גלגלים, אומרת השמועה, כי אז כבר הייתה רב־ניצב.
הכרתי את קונוויי, מראייה בכל אופן, עוד לפני שהייתה מפורסמת. היא למדה שנתיים מתחתיי במכללה לשוטרים. בחורה גבוהה, שיער אסוף לאחור בחוזקה. מבנה גוף של אצנית. רגליים ארוכות, שרירים ארוכים. סנטר זקור תמיד, כתפיים משוכות תמיד לאחור. הרבה בחורים זמזמו סביב קונוויי בשבוע הראשון שלה שם: רק ניסו לעזור לה למצוא את מקומה, היו ידידותיים, התנחמדו. רק צירוף מקרים שהבחורות שלא נראו כמוה לא זכו לאותו יחס. לא ברור מה היא אמרה לבחורים, אבל אחרי השבוע הראשון הם כבר לא התחילו איתה יותר, אלא התחילו לתת לה את כל החרא.
שנתיים מתחתיי במכללה לשוטרים. עלתה על אזרחי ועברה למחלק הבילוש שנה אחריי. התקבלה למחלק הרצח כשאני עברתי למדור התיקים הלא מפוענחים.
מדור התיקים הלא מפוענחים זה טוב. טוב בטירוף לגבי בחור כמוני: דבלינאי ממעמד הפועלים, הראשון במשפחה שלי שהלך על תעודת בגרות עיונית ולא לבית־ספר מקצועי. נכנסתי למחלק הבילוש בגיל עשרים ושש, עברתי ממדור הבילוש הכללי למחלק המוסר בגיל עשרים ושמונה – אבא של הולי אמר עליי מילה טובה שם. הגעתי למדור התיקים הלא מפוענחים בשבוע שבו מלאו לי שלושים, בתקווה שלא הגעתי לשם בזכות איזו מילה טובה שאמרו עליי, אבל בחשש שכן. אני בן שלושים ושתיים עכשיו. הגיע הזמן להמשיך לטפס למעלה.
מדור התיקים הלא מפוענחים זה טוב. מחלק הרצח זה עוד יותר טוב.
אבא של הולי לא יכול להגיד מילה טובה עליי שם, אפילו אם הייתי רוצה שיגיד. מפקד מחלק הרצח שונא אותו. גם אותי הוא לא מחבב במיוחד.
התיק ההוא שהולי הייתה העדה שלי בו: אני זה שביצעתי את המעצר. אני אמרתי את האזהרה. אני סגרתי את האזיקים בנקישה. אני חתמתי את השם שלי על דוח המעצר. הייתי רק עובר אורח שם. הייתי צריך להעביר הלאה כל דבר בעל ערך שיזדמן לי, הייתי צריך לחזור לחדר המצב כמו ילד טוב ולהקליד תצהירים בנוסח לא־ראיתי־כלום. בכל זאת ביצעתי את המעצר. הרווחתי אותו ביושר.
עוד דבר עליי: אני יודע לזהות את שעת הכושר שלי כשאני רואה אותה.
המעצר הזה, בתוספת הדחיפה הקלה של פרנק מאקי, הוציא אותי מהמדור הכללי. המעצר הזה נתן לי את ההזדמנות במדור התיקים הלא מפוענחים. המעצר הזה נעל בפניי את מחלק הרצח.
שמעתי את הנקישה של המנעול יחד עם נקישת האזיקים – אינך מחויב לומר דבר, אלא אם ברצונך לעשות זאת – וידעתי שאופיע ברשימה השחורה של מחלק הרצח עוד זמן רב. אבל אילו נתתי למישהו אחר לבצע את המעצר, זה היה מכניס אותי לרשימת המועמדים־למבוי־סתום, נועץ עשרות שנים את העיניים בתצהירים של אנשים שלא־ראו־כלום. כל דבר שתאמר יתועד בכתב, ועלול לשמש ראיה נגדך. נקישה.
אתה רואה את ההזדמנות שלך, אתה קופץ עליה. הייתי בטוח שהמנעול הזה ייפתח שוב בשלב כלשהו בהמשך.
שבע שנים עברו, והאמת התחילה לחבוט לי בפרצוף.
מחלק הרצח הוא אורווה של סוסים גזעיים. מחלק הרצח הוא הזוהר בהתגלמותו. גל רך, כמו שריר מנופח, שעוצר את הנשימה. מחלק הרצח הוא חותם על הזרוע, כמו של חיילים ביחידת עילית בצבא, כמו של גלדיאטור. חותם שאומר: זה לכל החיים. אתה אחד משלנו. מהמובחרים ביותר.
אני רוצה את מחלק הרצח.
הייתי יכול לשלוח את הכרטיס ואת התצהיר של הולי לאנטואנט קונוויי עם פתק, וזהו זה. הייתי יכול להתנהג אפילו טוב יותר – להתקשר אליה בשנייה שבה שלפה הולי את הכרטיס ולשלוח אליה את שניהם.
אין סיכוי. זו הייתה שעת הכושר שלי. שעת הכושר האחת והיחידה.
השם השני בתיק הרפר: תומס קוסטלו. סוס העבודה הזקן של מחלק הרצח. כמה מאות שנים במחלק, כמה חודשים מאז פרש לגמלאות. כשמתפנה משרה במחלק הרצח, אני יודע מזה. אנטואנט קונוויי לא בחרה לה עדיין שותף חדש. היא עדיין טסה לבד.
הלכתי לחפש את המפקד שלי. הוא לא פספס את הכוונה שלי, אבל אהב את מה שזה יעשה בשבילנו, אהב את האפשרות להיות מעורבים בפענוח תיק עם עניין גדול לציבור. אהב את מה שזה יעשה לתקציב של השנה הבאה. אהב גם אותי, אבל לא מספיק כדי להתגעגע אליי. לא הייתה לו בעיה שאגש למחלק הרצח ואמסור לקונוויי את כרטיס המזל באופן אישי. אין צורך למהר בחזרה, אמר המפקד. אם מחלק הרצח רוצים אותי בפנים, הם יכולים לקבל אותי. אין בעיה.
קונוויי לא עמדה לרְצות אותי. אבל היא עמדה לקבל אותי בכל זאת.
קונוויי הייתה בתשאול. ישבתי אל שולחן ריק בחדר מחלק הרצח, התבדחתי קצת עם הבחורים. לא הרבה התבדחויות, האמת. הם עסוקים שם, במחלק הרצח. כשאתה נכנס לשם אתה מרגיש שקצב הלב שלך מאיץ קצת. צלצולי טלפון, נקישות מחשב, אנשים נכנסים ויוצאים. לא בחיפזון, אבל במהירות. כמה מהם בכל זאת השתהו רגע כדי לעקוץ אותי קצת. אתה רוצה את קונוויי? נראה שיש מי שמזיין אותה. היא לא זיינה לאף אחד את הצורה כל השבוע. אם כי לא חשבנו שהיא מקבלת את זה מגבר. תודה על ההקרבה, גבר. הבאת איתך את הצילומים שלך? הבאת את חליפת השעבוד?
כולם היו מבוגרים ממני בכמה שנים, כולם היו לבושים קצת יותר אלגנטי. חייכתי אליהם ושמרתי על פה סגור, פחות או יותר.
‘לא הייתי מנחש שהיא אוהבת ג’ינג’ים.’
‘לפחות יש לי שיער, אחי. אף אחת לא אוהבת אותם קירחים.’
‘יש לי בבית חתיכה מהממת שכן אוהבת.’
‘זה לא מה שהיא אמרה אתמול בלילה.’
פחות או יותר.
אנטואנט קונוויי נכנסה עם כמה ניירות ביד, טרקה את הדלת עם המרפק. פנתה אל השולחן שלה.
עדיין אותה הליכה. עמוד בקצב או תעוף מכאן. בגובה שלי – מטר שמונים – וזה היה בכוונה: עקבים רבועים בגובה חמישה סנטימטרים, מועכים לך את הבוהן תוך שנייה. חליפת מכנסיים שחורה, לא זולה, גזורה בקווים חדים וצרים. שום מאמץ להסתיר את הצורה של הרגליים הארוכות האלו, של הישבן המוצק. רק הצורה שבה חצתה את החדר אמרה יש למישהו כאן בעיה? בחצי תריסר אופנים.
‘הוא הודה, קונוויי?’
‘לא.’
‘את מאבדת את מגע הקסם שלך.’
‘הוא לא חשוד, דפוק.’
‘ואת נותנת לזה לעצור אותך? בעיטה הגונה בביצים וזה מאחורינו.’
לא סתם הקנטות רגילות. הייתה התגרות באוויר. משהו חד כתער. לא הצלחתי לקבוע אם זה קשור אליה, סתם ליום המסוים הזה או למחלק הרצח באופן כללי. מחלק הרצח הוא שונה. הקצב שם מהיר יותר וחזק יותר. החבל שהולכים עליו גבוה יותר ודק יותר. רגל אחת עושה צעד לא נכון, והלך עליך.
קונוויי צנחה לכיסא שלה, התחילה להעלות משהו על המחשב שלה.
‘החבר שלך כאן, קונוויי.’
היא התעלמה מזה.
‘מה עם איזו נשיקה לוהטת?’
‘מה אתה מבלבל את המוח?’
הליצן הורה עליי באגודל. ‘כולה שלך.’
קונוויי נעצה בי מבט. עיניים כהות וצוננות. שפתיים מלאות שלא זזות מילימטר. לא מאופרת.
‘כן?’
‘סטיבן מוראן, תיקים לא מפוענחים.’ הושטתי את מעטפת הראיות אל עברו האחר של השולחן. תודה לאל שלא הייתי מאלה שהתנהגו אליה מגעיל בהכשרה. ‘זה הגיע אליי היום.’
הבעת הפנים שלה לא השתנתה כשראתה את הכרטיס. היא השתהתה כשסקרה אותו במבטה, משני הצדדים, כשקראה את התצהיר. ‘היא,’ אמרה כשהגיעה אל השם של הולי.
‘מכירה אותה?’
‘תשאלתי אותה בשנה שעברה. פעמיים. אפס. זה מה שקיבלתי ממנה. כלבה קטנה ומתנשאת. כולן שם כאלו, בַּבית־ספר הזה, אבל היא הייתה אחת הגרועות. היה צריך להכריח אותה לדבר.’
‘נראה לך שהיא ידעה משהו?’ שאלתי.
היא נעצה בי מבט חד. הרימה את גיליון התצהיר. ‘איך זה הגיע אליך?’
‘הולי מאקי הייתה עדה בתיק שעבדתי עליו בשנת 2007. אנחנו מסתדרים לא רע. אפילו טוב יותר משחשבתי, מסתבר.’
הגבה של קונוויי הזדקרה. היא שמעה על התיק. מה שאומר שהיא שמעה גם עליי. ‘אוקיי,’ אמרה. לא היה שום דבר בנעימת הקול שלה, לא לכאן ולא לכאן. ‘תודה.’
היא סובבה את הכיסא שלה, התרחקה ממני והקישה משהו על הטלפון שלה. תחבה את השפופרת תחת הלסת ונשעה לאחור בכיסא, קוראת שוב.
מחוספסת. ככה אימא שלי הייתה מכנה את קונוויי. האנטואנט הזאת, והיא הייתה מלכסנת מבט בסנטר מכונס, קצת מחוספסת. והיא לא הייתה מתכוונת לאופי שלה. לא רק לזה. היא הייתה מתכוונת למקום שהיא באה ממנו ולמה שהיא באה ממנו. המבטא מספר לך, והמבט. דבלין. העיר הפנימית. אולי רק במרחק הליכה קצרה ברגל מהמקום שגדלתי בו, אבל בכל זאת שונה לגמרי. בניינים רבי־קומות. כתובות גרפיטי בזכות המחתרת האירית ושלוליות שתן. נרקומנים. אנשים שלא עברו שום מבחן בחיים שלהם, אבל יודעים לחשב בעל פה את כל הסעיפים בקצבת האבטלה. אנשים שלא רואים בעין יפה את הבחירה המקצועית של קונוויי.
יש אנשים שאוהבים את החספוס הזה. הם חושבים שזה מגניב. שזה שכונה. חושבים שהחספוס יתעמעם והם יצליחו לשמור על כל הסלנג הטוב. אבל החספוס הזה לא נראה כל כך סקסי כשאתה גדל כל כך קרוב אליו, כשכל בני המשפחה שלך נאבקים כמו משוגעים כדי להחזיק את הראש מעל המים. אני אוהב את זה חלק. חלק כמו קטיפה.
הזכרתי לעצמי: אין צורך להיות החבר הכי טוב של קונוויי. רק להיות יעיל מספיק כדי להיכנס לרדאר של המפקד שלה, ומשם להתקדם הלאה.
‘סופי. זאת אנטואנט.’ השפתיים שלה התרפו קצת כשדיברה אל מישהי שהיא מחבבת: הן התעקלו קצת בהתגרות, כאילו היא מתערבת על משהו. זה שיווה לה מראה צעיר יותר, הפך אותה למישהי שהיית מנסה לפטפט איתה בפאב, אם היית מרגיש נועז. ‘כן, בסדר. מה איתך?… אני שולחת לך תמונה… לא. התיק של הרפר. אני צריכה טביעות אצבעות. אבל תוכלי להציץ בשבילי גם בתמונה עצמה? לבדוק במה צילמו אותה, מתי, איפה, על מה הדפיסו אותה. כל דבר שתוכלי לתת לי.’ היא היטתה את המעטפה קרוב יותר. ‘ויש לי כאן מילים מודבקות. מילים חתוכות, כמו בבקשת כופר. תבדקי גם ממה גזרו אותן, בסדר?… כן, אני יודעת. תנסי לחולל בשבילי ניסים. להתראות.’
היא ניתקה. שלפה סמארטפון מהכיס וצילמה את הכרטיס. מלפנים, מאחור, מקרוב, מרחוק. פרטים. ניגשה למדפסת שבפינה כדי להדפיס את התמונות. חזרה אל השולחן שלה וראתה אותי.
לטשה בי עיניים. החזרתי לה מבט.
‘אתה עדיין כאן?’
אמרתי: ‘אני רוצה לעבוד איתך על התיק הזה.’
שבריר של חיוך. ‘אני בטוחה שאתה רוצה.’ היא צנחה שוב לכיסא שלה, מצאה מעטפה במגירת השולחן.
‘אמרת בעצמך שלא הגעת לשום מקום עם הולי מאקי והחברות שלה. אבל היא די מחבבת אותי, או נותנת בי אמון, מספיק כדי שהיא תביא לי את הכרטיס הזה. ואם היא תדבר איתי, גם החברות שלה ידברו איתי.’
קונוויי חשבה על זה. סובבה את הכיסא שלה מצד לצד.
שאלתי: ‘מה יש לך להפסיד?’
אולי המבטא עשה את העבודה. רוב השוטרים באים מחוות, מעיירות קטנות. אין הרבה חיבה לדבלינאים החכמולוגים שחושבים שהם מרכז היקום, כשכולם יודעים שהם סתם עלובים מהשיכונים. ואולי היא אהבה את מה ששמעה עליי. בכל מקרה:
היא שרבטה שם על המעטפה, החליקה את הכרטיס לתוכה. אמרה: ‘אני קופצת לבית־הספר. להעיף מבט בלוח המודעות הזה. לפטפט קצת. אתה יכול לבוא אם אתה רוצה. אם תהיה מועיל, נוכל לדבר על מה שיקרה אחרי זה. אם לא, תוכל להתחפף בחזרה לתיקים לא מפוענחים.’
ידעתי שעדיף לא לעשות את ההצגה של ה’יש!’. ‘נשמע טוב.’
‘אתה צריך להתקשר לאימא שלך ולהגיד לה שאתה לא מגיע הביתה?’
‘המפקד שלי מכיר את הסיפור. זאת לא בעיה.’
‘בסדר,’ אמרה קונוויי. היא דחפה את הכיסא שלה אחורה. ‘אעדכן אותך בפרטים בדרך. ואני נוהגת.’
מישהו שרק מאחורינו בשקט כשעברנו בדלת. גל של צחקוקים. קונוויי לא הביטה לאחור.
אין עדיין תגובות