החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המכה האחרונה

מאת:
הוצאה: | 2013 | 363 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

המכה האחרונה מאת מיכאל דרור הוא רומן מתח משובח, מהטובים שנכתבו בשפה העברית. במעשה אמן, שוזר המחבר מוטיבים ישראליים-יהודיים, היסטוריים ורוחניים בעלילת ריגול ומתח הפרושה על פני כמה ארצות ומציאויות. כל עמוד ועמוד בספר נקרא בנשימה עצורה.

מיכאל דרור מציג לפני הקוראים זירה בינלאומית נרחבת ומגוונת, שנערכים בה בלי הרף משחקי-מודיעין קטלניים ומתוחכמים, שמשולבים בהם בין היתר עולם-צללים פיננסי ותשוקת רכש של עתיקות יקרות מפז, העשויות לשמש גם כנשק פוליטי.

בכל אחד מפרקיו המרתקים של רומן המתח מפגין המספר ידע רב על הערים והארצות שבהן מתרחשת העלילה – ממוסקבה דרך רומא ועד ירושלים. הוא מכיר היטב את הרחובות, הסמטאות והאתרים, וגם את הצביון האותנטי המיוחד – "נשמת המקום". באותה מידה של אותנטיות מתאר המחבר גם את כל האישים והמוסדות הנוטלים חלק בעלילה, כמו גם את האירועים האלימים והמפתיעים המגיחים מתוך הרומן.

גיבורי המכה האחרונה, נינה – רוסייה-איטלקייה ורבע-יהודייה, ומייקל – יהודי אמריקני, דוקטור, מומחה לעתיקות נדירות, הם זוג נאהבים, שאהבתם מתפתחת על רקע סכנות מוות ותשוקה לגילוי חפצים עתיקים מקודשים ועתירי סכנות. אישים שונים ברומן המתח מייחסים לאובייקטים העתיקים מימי האיסיים ובית המקדש כוחות מאגיים ואפילו סגולות עתידניות מתחום מדע ודמיון כמו-מדעי.

 אין ספק שמחבר המכה האחרונה ניחן בכשרון מיטבי. הידע והאמינות שלו בהצבת מצבי מתח קיצוניים ודינמיים, כאשר ברקע מתנהל "משחק מוחות" בין שירותי המודיעין לבין המאפיה, מקרבים את מיכאל דרור לדרגת הסופרים המובילים בתחום הריגול והמתח.

 פרופ' גבריאל מוקד

 "רומן המתח המכה האחרונה ממשיך באופן מקצועי ביותר את המסורת החצי-מיסטית של צופן דה וינצ'י; אך הוא גם מהווה ממשיך ראוי לסוגת המתח והריגול מבית מדרשם המעולה של גרישם, לאדלום ופורסיית, היודעים לשבות את הלב ולדרוך את העצבים." (ג.מ.)

מקט: 4-1178-6
מסת"ב: 978-965-91972-5-5
לאתר הספר הקליקו כאן
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
קישור אל הספר בגוגל-בוקס
סקירה
עמוד הפייסבוק
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

רגע לפני ההתחלה – הלילה נאחז בציפורניים, אך שמי הארגמן במזרח החלו לבשר את ראשיתו של הבוקר. עיר האוהלים שקמה בשוליו של המדבר, נמה עדיין את שנתה. כבר ארבעים שנה הם סובבים במדבר, ורוב בני הדור שעזבו את מצרים כבר מתו בנפתוליו. תלאות הדרך הולידו בקרב השורדים מחלות, עייפות וייאוש, ועכשיו איכלסו את המקום בעיקר ילידי המדבר, בני הדור השני והשלישי.

השמש החלה לבצבץ בהרי מואב. קרניה הראשונות כבר נגעו בפסגות הגבוהות, עת שלושה פרשים יצאו את שערי העיר ודהרו לעבר מאהל קטן, לא הרחק משם.

עד מהרה הם קרבו אל המאהל שלמרגלות ההר הצחיח. שלושה אוהלים עמדו שם, זה לצד זה — האחד גדול ומרווח, שומרים עמדו בפתחו ודיר עזים קטן הציץ מאחוריו, ושני אוהלים נוספים ששימשו למגורי חיילים.

מנהיג הקבוצה התקרב אל האוהל הגדול וירד בזריזות מסוסו, הגם שלא היה צעיר. הוא סימן בידו לשניים האחרים להשאיר אותו לבדו, והם צייתו מיד. הוא חלף על פני הזקיפים שנמתחו לעברו, דישדש בשטיח הפרוש לרגליו ולבסוף נכנס פנימה. אף שהאוהל היה מרווח, הוא נעדר סימני פאר. מנורות שמן הפיצו אור רך, וריח קטורת עמד באוויר. הרצפה כוסתה עורות רכים, ואת רוב שטחה תפס שולחן גדול עמוס בגווילים המוכנים לכתיבה. בצד הוצבו דרגש ישיבה וכמה כרים ושרפרפים.

"משה?" קרא.

דממה.

"משה?!"

קול עמוק וצרוד השיב ממעמקי האוהל, "מי שם? זה אתה, יהושע?"

"כן, יהושע," הגביר הלה את קולו.

מאחורי המחצלת הופיעו רעמה לבנה וזקן עבות. עמידתו של משה היתה זקופה, עיניו בורקות ופניו מקרינות נחישות. בצעדים יציבים התקרב לחברו, ושני הגברים התחבקו כמו לפני קריעה.

"איך מרגיש אדוני?"

"איך ירגיש אדם היודע שהיום יום מותו?"

יהושע הרכין ראשו, וכתפיו נפלו.

"אין זו אשמתך," ניסה משה לנחמו, "כל דור ועתו, כל מנהיג וייעודו…"

שקט מעיק עמד באוויר. בחוץ החל לרדת גשם אחרון של ראשית האביב וטיפות כבדות תופפו על יריעות האוהל. השניים התיישבו, ויהושע שבר את השתיקה. "קשים הימים."

משה הינהן ועקד בעיניו את יורשו. מעולם לא הזכיר לפניו את הקנאה, שלא הניחה לו מאז מסר לידיו את המנהיגות. גם עכשיו לא יעשה זאת.

"באתי להזכיר שעם רדת השמש תעלה אל ההר," אמר יהושע. "אנשינו ילוו אותך כדי שתגיע למקומך בשלום."

משה נדרך ויהושע עזב, מותיר את משה עם הרוח החרישית שבאה מן הפתח וחגה במעגלים סביב ראשו.

רחש הבד הנסגר הקים את משה והוא מיהר לצאת אחריו. "אבוא אל המאהל להיפרד מן העם," קרא אחרי יהושע, וחזר מיד פנימה כמי שחושש להישאר בחוץ באור היום.

חצוצרות רמות בישרו לבני ישראל על ההתכנסות, וכל העם הגיע. פני הנשים היו ספוגות דמעות, ופניהם של הגברים חמורי סבר. אף אחד לא האמין שהיום הזה יגיע, והנה הוא כאן. יום יפה דווקא, עננים רכים נשזרו בשמים הבהירים.

מנהיגם הנערץ יצא אליהם, וחש באימה הנאחזת בבני עמו. שלוש פעמים כבר נאם לפניהם בימים האחרונים. החלפת מנהיגות אינה דבר של מה בכך. משה צפה להם עתיד מזהיר, בירך כל שבט מישראל, ובקול רועד ועיניים דומעות שב ודיבר על הארץ המובטחת: "…ואילו אני, שפעלתי למענכם יותר מארבעים שנה, שרצתי לפניכם כסוס במדבר, נשאר כאן, מאחוריכם, ואתם תבואו בשלום אל הארץ. זכרו אותי ואת מעשי."

התרגשות חנקה את גרונו. הוא ירד מהבמה, ובלי לפנות לאחור יצא לעבר הר נבו. אחריו, במרחק מה, נעו שבעה חיילים חמושים. רחש עבר בקהל, ומשה חשב ששמע צעקה: "אוי לו לבן עמרם, שרץ לפנינו כסוס אך עצמותיו נפלו במדבר."

הוא התקדם לאטו במעלה ההר הנישא. השמש החלה לשקוע, מאירה את הרקיע בצבעים עזים של אש המשתלחת לכל עבר. עכשיו, כשכבר לא ניתן לשנות דבר, הוא נשם בהקלה. משא של מאה ועשרים שנה ירד מכתפיו והוא נע בקלילות. דווקא החיילים הצעירים פיגרו מאחור.

עם רדת החשכה עצרו למנוחה קצרה, לפני הפיתול האחרון המוביל אל הפסגה. הם התיישבו סביב מדורה קטנה, משפשפים ידיהם ונהנים מחומה. לראשונה בחייהם שהו ליד המנהיג הדגול, האיש שהוריהם סיפרו להם על אודותיו. כולם ידעו על מטה הקסם שבעזרתו הכה משה את עשר המכות במצרים, המטה שבעזרתו נחצה ים סוף ובו הוציא מים מן הסלע. והנה הוא כאן, מולם, תשוש וזקן.

משה נשען על המטה, עיניו עצומות למחצה, ולאחר רגעים ספורים פקח את עיניו ופנה ברוגע אל מלוויו: "עלי ללכת כעת, עוד מעשה אחד לפנַי ואינני רוצה לאחר אליו."

אחר כך קרב אליהם, הודה על הדרך שעשו וביקשם להישאר במקומם. "איש לא יראה בקבורתי…" אמר בקול צרוד מעשן המדורה. לבסוף סימן בידו לפרידה ונעלם בחשכה. לא הספיקו לברכו, אף לא לנופף בידם. החושך היה כה סמיך, שלא הצליחו לפלח אותו בעיניהם. הזמן עמד מלכת.

לפתע פילחה קרן אור את העלטה, ופסגת ההר נצבעה בצבעי הקשת. כוכב בוהק אחד חצה את השמים, משאיר מאחוריו שובל נוצץ, ואחריו שלושה כוכבים נוספים. העם שנשאר למרגלות ההר היה בטוח כי האל בעצמו יורד אל ההר, מלווה בשלושה מלאכים, כדי לקבל אליו את האיש הנבחר. רחש של פליאה גדולה עבר בקהל.

משה עמד בפתח המערה והמתין. לבו היה שליו. הוא היה מוכן. הכוכב הבוהק התקרב אליו, תוך שהוא הופך בדרכו לכדור אש לוהט. שלושת המלאכים: מיכאל, גבריאל ואוריאל, נעמדו לידו. רוח חזקה הרימה ענני חול ואבק, והסתירה מן העין את המתרחש על פסגת ההר. גבריאל הכין את הדרגש, מיכאל פרש עליו טלית ארגמן ואוריאל הוביל את משה והשכיבו בעדינות. האל נשק על פיו של משה. הכול תם ונשלם. חמישה כוכבים הופיעו מעל ההר, פורצים מעלה ונעלמים במעמקי השמים. הרוח שככה, החול שקע, והמערה נשארה ריקה ומאובקת כמו לא אירע בה דבר. רק המטה נותר, או שמא נשכח, בפתח המערה, המקום בו הניח אותו קודם משה.

משך חודש שלם עטפה את המאהל דממת המוות, וכתום ימי האבל יצאו בני ישראל בדרכם אל הארץ המובטחת.

חלפו שנים, ושבט נוודים הגיע לאזור. השבט נטה את אוהליו לרגלי ההר, לא הרחק מן המקום שחנו בו פעם בני ישראל, ועדרי הצאן שלו התפזרו סביב המאהל. לקראת ערב, כשהתברר שחסרים כבשים בעדר, נשלחו מספר נערים לחפש את האבדה. הם עלו אל ההר בשביל המפותל, ולאחר טיפוס מעייף הגיעו לפסגתו ועצרו בפתח מערה חשוכה.

הנערים סברו שהבהמות המסכנות מצאו מקלט במקום, אך צעקותיהם הרמות היו לשווא. גם האבנים שזרקו לתוך המערה נענו רק בהד חלול. המערה היתה ריקה. בנו של ראש השבט הציע להיכנס פנימה בכל זאת. פחד פתאומי הצמית את לבם של הנערים. הנער התקדם בהיסוס במערה החשוכה ומעד. הוא לא הצליח לראות מה גרם לנפילתו. ידו גיששה סביבו עד שנתקלה במקל גדול, וחמוש בו אזר הנער אומץ ונכנס עוד פנימה. המערה אכן היתה ריקה. מאוכזבים עזבו הנערים את הפסגה וחזרו אל המאהל בידיים ריקות, בנו של ראש השבט בראשם והמקל בידו.

הנער גולל בפני אביו הזקן את מעשיו ומסר לו את המקל. האב בחן את המציאה: מקל רועים פשוט, ועליו חרוטים סמלים ואותיות שהוא לא הבין את פשרם.

ובכל זאת, עבר המוט מאז מאב לבן — אולי על שום תכונה מוזרה שהתגלתה בו, לפיה פעם אחת בשנה, עם בוא האביב, הוא זוכה לפריחת השקד. הפריחה נמשכה שבוע ימים בלבד, ואז שב והיה למקל פשוט. שמעו של הפלא יצא בכל הסביבה, ורבים היו מגיעים לחזות בנס הפריחה הבהירה, המשובבת.

יום אביב אחד, הקימו אנשי השבט את המאהל לא הרחק מים הערבה, הוא ים המלח. המטה בדיוק פרח, וקהל רב נאסף בכניסה למאהל. באותו הרגע, חלפה במקום שיירת גברים עטויי גלימות לבנות על סוסיהם, והם עצרו כדי לתהות על סיבת ההתקהלות. מראה הפריחה עורר את תימהונם. השיירה משכה את תשומת לבו של זקן השבט, והוא הזמין אותם להתארח באוהלו וכיבדם בלחם ומלח, תמרים וחלב עזים.

מנהיג השיירה, איש גבה קומה, ניהל שיחה ערה עם זקן השבט בשפת המקום. שאר האורחים לגמו את החלב בדממה, וכל העת שלחו מבטים רבי משמעות אל המטה הפורח ששבה את לבם. לבסוף ביקש האיש את רשותו של ראש השבט להציץ בו מקרוב. הרשות ניתנה, והאורח לקח את המקל לידו. אז חוורו פניו והוא החל למלמל בינו לבינו משפטים סתומים, בעוד אנשיו מתבוננים בו בסקרנות. לבסוף פרצה מפיו זעקה רמה והוא נפל על הקרקע — עיניו עצומות וגופו דומם. אנשיו נתקפו בהלה והחלו להתרוצץ סביב מנהיגם. הם נרגעו רק כאשר פקח את עיניו, הביט על היושבים במקום וביקש מאנשיו להשאירו לבד עם מארחו.

"אדוני הנכבד, האם תהא זו חוצפה מצדי לשאול כיצד הגיע לידך המטה המופלא?"

"הוא עובר אצלנו במשפחה מדור לדור. מפי אבי שמעתי שאבות אבותינו מצאו אותו בהר נבו. מדוע זה תשאל?"

"הייתי רוצה בו. שואל אני אם תסכים למכור לי אותו, אף במחיר רב."

ראש השבט הזקן התלבט. אומנם המטה הפורח מוצא חן בעיניו, ועובר בשבט זה דורות, אך זה זמן שעסקיו חלשים והמחסור מכביד על משפחתו. גם להיטותו של הקונה לא נעלמה מעיניו. הוא נקב בסכום גבוה, לא הגיוני ממש, כדי להתחיל במיקוח, אך להפתעתו האורח הסכים מיד להצעתו והוא כבר הצטער שלא ביקש יותר. לאחר שהסחורה והמטבעות החליפו ידיים, נפרד האיש ממארחו והוא ואנשיו מיהרו לצאת לדרכם.

ראש השבט הזקן עמד בפתח האוהל והביט נכחו בקבוצת הגברים בלבן שהתרחקה במהירות, מהרהר בעסקה שעשה. כשהחול כבר שקע והשיירה נעלמה, נפנה לאחור וקרא: "אישה, הביאי אוכל! אני רעב!"

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המכה האחרונה”