החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

המגפה הסמוקה

מאת:
מאנגלית: ניצה פלד | הוצאה: | 2017-01 | 114 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

בשנת 2073, שישים שנה אחרי האסון העולמי שגרמה "המגֵפה הסמוּקה", מנסה פרופסור לספרות אנגלית, זקן בן שמונים ושבע, בין הבודדים ששרדו במגפה, לספר לנכדיו הפראים בפירוט מצמרר את השתלשלות האירועים ואת ההתרחשויות המזוויעות שהתרחשו בעת שהעולם נחרב.

הסב אינו פוסח אף לא על פרט אחד בסיפור הנורא הזה, אך במקביל, הוא מנסה להבהיר לנערים האלה, שכל מעייניהם נתונים להישרדות הפיזית היומיומית, את ערכם העצום ואת חשיבותם העליונה של זיכרון ותודעה כתנאים לקיום אנושי משמעותי.

מקט: 4-644-1047
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
בשנת 2073, שישים שנה אחרי האסון העולמי שגרמה "המגֵפה הסמוּקה", מנסה פרופסור לספרות אנגלית, זקן בן שמונים ושבע, בין הבודדים […]

1.

הדרך נמתחה לאורך סוללת עפר שהיתה פעם של מסילת ברזל. אבל אף רכבת לא דהרה כאן זה שנים רבות. משני הצדדים התפשט יער על מדרון הרכס והגיע לפסגתו בגל ירוק של עצים ושיחים. השביל היה צר כמו גוף אדם ולא היה אלא נתיב של חיות בר. פיסות ברזל חלוד שבצבצו מדי פעם מבעד לטחב היער העידו כי פס הרכבת והאדנים עדיין נותרו שם. עשרים סנטימטרים של עץ פרצו במקום אחד מַחבָּר והרימו קצה של מסילה באוויר. האדן כנראה התרומם בעקבות הפס המחובר אליו ביתד ועם הזמן התמלאה קרקעיתו בחצץ ובעלים נרקבים, וכך הקורה הרקובה והמתפוררת התבלטה עכשיו בשיפוע מוזר. ואף שהדרך היתה ישנה כל כך, ברור היה מעבר לכל ספק שעברה שם מסילה מהסוג המורכב מפס אחד בלבד.

איש זקן ונער עברו לאורך המסלול הזה. הם נעו לאִטם, כי הזקן היה זקן מאוד. שיתוק קל הרעיד את תנועותיו, והוא נשען בכבדות על מקלו. כיפה גסה מעור עִזים הגנה על ראשו מפני השמש. מתחתיה ירדו קווצות שיער דליל ומוכתם בצבע לבן מלוכלך. מצחייה עשויה מלאכת מחשבת מֵעלֶה רחב סוככה על עיניו, ומתחת לה הוא בחן את דרכן של כפות רגליו על השביל. זקנו, שהיה אמור להיות צח כשלג אבל נראה מרוט ומוכתם כמו שׂערו, השתלשל כמעט עד מותניו בגוש גדול וסבוך. על חזהו וכתפיו היתה תלויה יריעה אחת מרופטת של עור עִזים. זרועותיו ורגליו, צפודות וצמוקות, העידו על גיל מופלג, גם כוויות השמש, הצלקות והשריטות שלהן העידו על שנים ארוכות של חשיפה לפגעי מזג האוויר.

הנער, שהלך בראש בעודו מרסן את להט שריריו בהתאם להתקדמות האטית של הזקן, עטה גם הוא יריעה אחת מרוטה בשוליה, של עור דובים, עם חור במרכזה שדרכו השחיל את ראשו. הוא נראה בן שתים־עשרה לכל היותר. מעל אחת מאוזניו היה נעוץ בגנדרנות זנב חזיר שנכרת זה לא כבר. באחת מידיו החזיק קשת בגודל בינוני וחץ.

על גבו נשא אשפת חִצים מלאה, סביב צווארו השתלשל נדן על גבי רצועה ומתוכו בלטה ידית חבוטה של סכין ציידים. הוא נראה חוּם כמו גרגרי יער, וצעד חרש, בפסיעות חתוליות כמעט. עיניו עמדו בניגוד בולט לעורו צרוב השמש — בצבע כחול, כחול עמוק, אבל חדות ונוקבות כמו זוג דוקרנים. נראה שרגיל היה לנעוץ אותן דרך קבע לאחור. הוא גם רחרח דברים בדרכו, ונחיריו המורחבים והרוטטים העבירו למוחו סדרה אינסופית של מסרים מן העולם החיצון. גם השמיעה שלו היתה חדה, ומאומנת כל כך שפעלה אוטומטית. בלי מאמץ מודע הוא שמע כל רחש קל בשֶקט הגלוי — שמע, בחן וסיווג את הרחשים — אם מקורם באוושת הרוח בעלים, בזמזום הדבורים והיתושים, בהמיה הרחוקה של הים שנישאה אליו רק ברגעים שקטים במיוחד או בחולד שלרגליו, המערים עפר לפתח המחילה שלו.

לפתע פתאום הוא נדרך במתיחות. הוא קיבל אזהרת צליל, מראה וריח גם יחד. ידו נשלחה לאחור אל הזקן, נגעה בו, והשניים עצרו על עומדם. לפניהם, מִצדו האחד של מעלה סוללת העפר, בקע קול חריקה, ומבטו של הנער ננעץ בראשי השיחים המתנודדים. ואז הגיח לעיניהם ברעש דוב גריזלי גדול, וגם הוא עצר באחת למראה בני האדם. הם לא נשאו חן בעיניו והוא נהם בקול נרגן. הנער כיוון לאטו את החץ על הקשת, ולאטו מתח היטב את המיתר. אבל עיניו לא משו מן הדוב.

הזקן הציץ בַּסכנה מתחת לעלה הירוק שלו ועמד שָקט כמו הנער. הבּחינה ההדדית הזו נמשכה שניות ספורות; אחר כך הסגיר הדוב עצבנות גוברת, והנער בניד ראש סימֵן לזקן שעליו לזוז מן הדרך ולרדת מסוללת העפר. הנער ירד בעקבותיו בהליכה לאחור כשהקשת עודה מתוחה ודרוכה בידו. הם חיכו עד שרעש עלה בין השיחים מעֶברה הנגדי של סוללת העפר והבהיר להם שהדוב הלך לדרכו. הנער חייך והוביל אותם בחזרה אל השביל.

“אחד גדול, סבא,” הוא צחקק.

הזקן נד בראשו.

“הם הולכים ומשמינים כל יום,” הוא התלונן בפַלסֶטוֹ דק ולא יציב. “מי היה מאמין שאגיע לימים שבהם אדם חושש לחייו בדרך לבית הצוק. כשהייתי צעיר, אֶדווין, גברים ונשים ותינוקות קטנים היו מגיעים הנה ברבבות מסן פרנסיסקו כשמזג האוויר היה יפה. ולא היו אז שום דובים, אדוני. היו משלמים כסף בשביל לראות דוב בכלוב — עד כדי כך הם היו נדירים.”

“מה זה כסף, סבא?”

הזקן טרם הספיק להשיב והנער כבר נזכר, ובשמחת ניצחון תחב את ידו לנרתיק מתחת לעור הדוב שלו ושלף משם דולר כסוף, חבוט ומוכתם. עיני הזקן נצצו כשהחזיק את המטבע מקרוב.

“אני לא מצליח לראות,” רטן. “תסתכל אתה, אולי תראה את התאריך, אדווין.”

הנער צחק.

“סבא גדול אתה,” הוא קרא בהנאה. “תמיד עושה את עצמך שסימנים קטנים כאלה אומרים משהו.”

הזקן הפגין כהרגלו מפח נפש וקירב שוב את המטבע לעיניו.

“2012,” צווח ומיד פצח בלהג נלעג. “זו השנה שבה מורגן החמישי מונה לנשיא ארצות הברית בידי מועצת אילי ההון. זה בטח אחד המטבעות האחרונים שהוטבעו, כי המוות הסָמוּק הגיע ב־2013. אלוהים! אלוהים! — רק תחשוב על זה! שישים שנה עברו, ואני היום האדם היחיד שחי גם בימים ההם. איפה מצאת את זה, אדווין?”

הנער, שהתבונן בו בסקרנות ובסובלנות שבהן מזכים את פטפוטי רפי השׂכל, ענה ללא היסוס.

“לקחתי את זה מהוּ־הוּ. הוא מצא את זה באביב שעבר כשרעה עִזים ליד סן חוזה. הו־הו אמר שזה כסף. אתה לא רעב, סבא?”

הישיש לפת בכוח רב יותר את מקלו והזדרז לאורך השביל. עיניו הזקנות ברקו בתאווה.

“אני מקווה ששׂפת־ארנב מצא סרטן… או שניים,” מלמל. “סרטנים זה אוכל טוב, ממש טוב, כשכבר אין לך שיניים ויש לך נכדים שאוהבים את סבא שלהם ותופסים במיוחד בשבילו סרטנים. כשאני הייתי צעיר —”

אבל אדווין ראה משהו ונעצר פתאום ומתח את מיתר הקשת עם החץ. הוא נעמד על שפת בֶּקע בסוללת העפר. תעלה עתיקה התמוטטה שם, והנחל פרץ לעצמו מַעבר בקרקע. בגדה ממול בלט והזדקר קצה מסילה. החלודה נראתה מבעד לצמחים המטפסים שהשתלטו עליה. ומעֵבר למסילה ליד שיח השתופף ארנבון בהיסוס נרעד. המרחק ביניהם היה לא פחות מחמישה־עשר מטרים, אבל החץ נשלח נכון; והארנבון המשופד צווח בפחד פתאום ובכאב ודידה פגוע אל השיחים. עכשיו הנער, כולו ברק עור חוּם ופרווה מעופפת, ניתר במורד קיר התעלה התלול ועלה בצדה האחר. שריריו הכחושים היו קפיצי פלדה שזינקו לפעולה בחן וביעילות. במרחק שלושים מטרים, בתוך סבך שיחים, הוא לכד את היצור הפצוע, חבט את ראשו בגזע עץ סמוך ומסר אותו לידיו של סבא.

“ארנבון זה טוב, טוב מאוד,” הישיש הרעיד בקולו, “אבל אם כבר מַעדן ערֵב לחֵך, אז אני מעדיף סרטן. כשהייתי צעיר —”

“למה אתה אומר כל כך הרבה דברים לא מובנים?” אדווין קטע בקוצר רוח את הפטפוט הנכחד של הזקן.

הנער לא בדיוק הגה את המילים האלו, רק משהו שדמה להן במעט והיה למעשה גרוני ומתפרץ וחסכוני יותר ממשפטים מלוטשים. הדיבור שלו הציג רק קרבה קלושה לזה של הזקן, והזקן דיבר פחות או יותר אנגלית שכבר עברה טבילה של שימוש מסורס.

“אני רק רוצה לדעת,” המשיך אדווין, “למה אתה קורא לסרטן ‘מעדן ערב לחך’? סרטן זה סרטן, לא? בחיים לא שמעתי אף אחד קורא לו בשמות מצחיקים כאלה.”

הזקן נאנח אבל לא ענה, והם התקדמו בשתיקה. רעש הגלים הנשברים אל החוף התגבר פתאום כשהם יצאו מהיער אל חלקת גבעות חול הסמוכות לים. כמה עִזים ליחכו שם בין החוֹליוֹת, ונער עוטה עור השגיח עליהם בעזרת כלב זאבִי למראה עם דמיון קלוש בלבד לקוֹלי. ברעם הגלים התערבב קול גרוני עמוק ומתמשך של נביחה או שאגה שבקע מבין קבוצת סלעים משוננים במרחק כמאה מטרים מהחוף. כאן אריות־ים ענקיים גררו עצמם להשתרע בשמש או להילחם זה בזה. בקדמת הנוף היתמר עשן מדורה שהקים נער שלישי, פראי למראה, ולידו כרעו כמה כלבי זאב, דומים לזה ששמר על העזים.

הזקן האיץ את צעדיו ורחרח בלהט בעודו מתקרב למדורה.

“צדפות!” הוא פלט בהתלהבות. “צדפות! וזה לא סרטן שמה, הו־הו? זה סרטן? אוי, ילדים, אתם טובים לסבא הזקן שלכם.”

הו־הו, שנראה בן גילו של אדווין, חייך.

“כמה שאתה רוצה, סבא. יש לי ארבע.”

הלהט אחוז השיתוק של הזקן נראה מעורר רחמים. הוא התיישב על החול במהירות שאפשרו לו רגליו המאובנות, ושלה צדפת סלעים גדולה מתוך הפחמים. החום כבר פיצח את הקונכייה, והבשר בצבע הסלמון היה מבושל היטב. בחיפזון רוטט הוא תפס את הנתח הבשרני בין אגודל לאצבע והגיש אל פיו. אבל הנתח היה חם מדי והוא נאלץ לפלוט אותו מיד בפראות. הזקן ירק בכאב ודמעות זלגו מעיניו וירדו על לחייו.

הנערים היו פראים של ממש ובעלי הומור פראי. בעיניהם היתה התקרית הזו מצחיקה להחריד והם פרצו בצחוק רועם. הו־הו ניתר מעלה מטה, ואילו אדווין התגלגל בצהלה על הקרקע. הנער עם העזים הגיע בריצה כדי להצטרף לשמחה.

“תניח אותן לקירור, אדווין, תניח לקירור,” הזקן התחנן. “ותקרר גם סרטן, אדווין. אתה יודע שסבא שלך אוהב סרטנים.”

רחש תסיסה גדול עלה מבין הפחמים עם התפצחות הקונכיות של הצדפות הרבות והשתחררות הלחוּת מתוכן. היו אלה רכיכות גדולות, באורך שבין שבעה לחמישה־עשר סנטימטרים. הנערים הרימו אותן בעזרת מקלות והניחו אותן לקירור על גבי בול עץ גדול שנפלט מהים.

“כשאני הייתי צעיר אנחנו לא צחקנו על זקנים; כיבדנו אותם.”

הנערים התעלמו ממנו, וסבא המשיך לפלוט זרם מבולבל של תלונות ותוכחות. אבל הפעם היה זהיר יותר ולא שרף לעצמו את הפה. כולם התחילו לאכול, בידיהם בלבד, בלעיסה קולנית ובמצמוץ שפתיים. הנער השלישי, שנקרא שפת־ארנב, הניח בהיחבא קמצוץ חול על צדפה שהזקן קירב אל פיו; וכשהחול המחוספס הכה ברקמה הרירית ובחניכיים של הזקן, התחדש שוב הצחוק הרועם. הוא לא הבין שעבדו עליו, וירק ופלט עד שאדווין התרצה ונתן לו לגימת מים מקליפת דלעת כדי לשטוף את פיו.

“איפה הסרטנים, הו־הו?” אדווין שאל. “סבא מת לנשנש.”

עיניו של סבא שוב בערו בתאוותנות כשהוגש לו סרטן גדול. זה היה שריון עם רגליים וכל היתר, רק שהבשר מת כבר מזמן. באצבעות רועדות וכשהוא מלהג מרוב ציפייה הזקן תלש רגל וגילה שהיא מלאה חלל.

“הסרטנים, הו־הו?” הוא יילל. “הסרטנים?”

“עבדתי על סבא. אין שום סרטנים! לא מצאתי בכלל.”

הנערים היו הלומי עונג למראה דמעות האכזבה הסניליות שזלגו על לחייו של הזקן. אחר כך הו־הו החליף את השריון הריק בסרטן טרי מבושל שכבר נקצץ, ומבעד לרגליו המבוקעות העלה הבשר הלבן ענן קטן של אד ריחני. זה משך את נחיריו של הזקן והוא השפיל מבטו בפליאה.

מצב הרוח שלו השתנה באחת לשמחה. הוא אִנפף ורטן ומלמל וכמעט הִמהם מרוב הנאה ברגע שהתחיל לאכול. עכשיו הנערים די התעלמו ממנו, כי כבר היו מורגלים במחזה. הם התעלמו גם כשקרא קריאות מדי פעם והגה משפטים שלא אמרו להם מאומה, כמו למשל כשמצמץ בשפתיו וטחן בחניכיו בעודו ממלמל: “מיונז! רק לחשוב על מיונז! וכבר שישים שנה עברו מאז שיוצר המיונז האחרון! שני דורות שלא ידעו כלל את ריחו! ובימים ההם הרי בכל מסעדה הגישו אותו עם סרטן.”

כשלא יכול לאכול עוד, הזקן נאנח, ניגב את ידיו על רגליו החשופות ונשא מבטו אל הים. כשבטנו מלאה עלו במוחו הזיכרונות.

“רק לחשוב על זה! אני הלא ראיתי את החוף הזה שוקק אנשים, נשים וילדים בימי ראשון נעימים. וגם לא היו שום דובים שעלולים לטרוף אותם. ושם למעלה על הצוק היתה מסעדה גדולה שבה יכולת לאכול הכול. ארבעה מיליון איש חיו אז בסן פרנסיסקו. ועכשיו בעיר כולה ובמחוז אין בסך הכול אפילו ארבעים. ושם על הים היו ספינות ותמיד נראו עוד ספינות, שטות אל גשר הזהב או ממנו. וכלי טיס באוויר — ספינות אוויר ומכונות מעופפות שיכלו לטוס במהירות של שלוש מאות קילומטרים לשעה — דרישת המינימום בחוזי הדואר של ניו יורק וסן פרנסיסקו בע”מ. היה בחור אחד, צרפתי, שכחתי את שמו, שהצליח להגיע כמעט לחמש מאות; אבל זה היה מסוכן, מסוכן מדי בשביל אנשים שמרניים. אבל הוא עלה על הדרך הנכונה, וגם היה מצליח אלמלא המגפה הגדולה. כשאני הייתי צעיר היו בחיים אנשים שזכרו את המצאת המטוס הראשון, ואני בחיי ראיתי את האחרון שבהם, לפני שישים שנה.”

הזקן המשיך וליהג בלי לעורר את תשומת לב הנערים שכבר מזמן התרגלו לפטפוטיו — אוצר המילים שלהם ממילא לא הכיל את מרבית המילים שבהן הוא השתמש. ניכר בו שבמונולוגים החופשיים האלה שָבה האנגלית שלו למבנה ולסגנון טובים יותר. רק כשדיבר ישירות עם הנערים הידרדרה לרוב שפתו לצורות הפשוטות יותר שלהם וחסרות העידון.

“אבל בימים ההם לא היו הרבה סרטנים,” המשיך הזקן בשיחו. “דגו אותם והם היו מעדן נפלא. אבל רק חודש אחד מותר היה לדוג אותם. ועכשיו אפשר כל השנה. רק לחשוב על זה — לתפוס כמה סרטנים שרוצים ומתי שרוצים, במים של חוף בית הצוק!”

תכונה פתאומית אצל העִזים הקימה את הנערים על רגליהם. הכלבים סביב המדורה מיהרו להצטרף אל חברם הנוהם ששמר על העזים, ואילו העזים עצמן נסו בבהלה לכיוון מגִניהם האנושיים. חצי תריסר דמויות, כחושות ואפורות, גלשו על פני החוֹליות וניצבו מול הכלבים הזועפים. אדווין ירה חץ שלא הגיע אל יעדו. אבל שפת־ארנב, בעזרת קֶלע כמו זה שנשא דָויד בקרב נגד גוליית, יידה אבן ששרקה באוויר מרוב מהירות מעופה. היא נחתה היישר בין הזאבים וגרמה להם לחמוק אל אפלולית מעבה יער האיקליפטוסים.

הנערים צחקו ושבו להשתרע על החול, ואילו סבא נאנח בכבדות. הוא אכל הרבה מדי, וכשידיו חובקות את בטנו באצבעות שלובות, חזר אל לחשושיו.

“‘מערכות בנות חלוף מתפוגגות כמו קצף’,”[1] הוא מלמל איזה ציטוט. “ככה זה — קצף בן חלוף. כל עמלו של אדם על פני האדמה לא היה אלא קצף. הוא בִּיית את החיות המועילות, השמיד את העוינוֹת וביעֵר מן הארץ את צמחיית הפרא. ואז הוא חלף לו ומבול של חיים קדמוניים השתלט שוב ומחה את מעשי ידיו — עשבים שוטים ויערות הציפו את שדותיו, חיות הטרף עטו על עדריו, ועכשיו יש זאבים בחוף בית הצוק.” הוא נחרד מן המחשבה הזו. “היכן שארבעה מיליון איש התענגו להם, היום משוטטים זאבי בר, ויוצאי חלצינו הפראיים, בעזרת כלי נשק פרהיסטוריים, מתגוננים מפני בוזזים בעלי ניבים. רק לחשוב על זה! והכול בגלל המוות הסמוּק —”

המילה האחרונה נפלה על אוזנו של שפת־ארנב.

“הוא תמיד אומר את זה,” אמר לאדווין. “מה זה סמוק?”

“‘סומק עצי האֶדֶר יכול לטלטל אותי כמו תרועת חצוצרות מלחמה’,”[2] ציטט הזקן.

“זה אדום,” אדווין ענה על השאלה. “ואתה לא יודע את זה בגלל שאתה משבט הנהג. אלה כולם אף פעם לא ידעו כלום. סמוק זה אדום — אני יודע את זה.”

“אדום זה אדום, לא?” שפת־ארנב רטן. “אז מה טוב בלהשתחצן ולקרוא לו סמוק?

“סבא, בשביל מה אתה תמיד אומר כל כך הרבה דברים שאף אחד לא יודע?” שאל. “אין בכלל דבר כזה סמוק, אבל אדום זה אדום. אז למה אתה לא אומר אדום?”

“אדום הוא לא המילה הנכונה,” הוא נענה. “המגפה היתה בצבע הסומק. כל הפנים והגוף הסמיקו בתוך שעה. מי כמוני יודע? לא ראיתי מספיק מזה? ואני אומר לך שזה היה סומק מפני ש— נו טוב, כי זה היה סומק. אין לזה שום מילה אחרת.”

“אדום מספיק טוב בשבילי,” שפת־ארנב מלמל בעקשנות. “אבא שלי קורא לאדום אדום, והוא בטח יודע. הוא אומר שכולם מתו מהמוות האדום.”

“אבא שלך הוא איש פשוט, צאצא של איש פשוט,” סבא הטיח בו בלהט. “אני לא יודע מאיפה באו הנהגים? סבא שלך היה נהג, משרת, חסר השכלה. הוא עבד בשביל אנשים אחרים. רק סבתא שלך באה ממוצא טוב, אבל הילדים לא דומים לה. אני לא זוכר מתי פגשתי אותם לראשונה, כשהם דגו באגם טֶמֶסקַל?”

“מה זה השכלה?” אדווין שאל.

“לקרוא לאדום סמוק,” לגלג שפת־ארנב, ואחר כך חזר לתקוף את סבא. “אבא שלי אמר לי — והוא שמע את זה מאבא שלו לפני שהתפגר — שהאישה שלך היתה משבט סנטה רוזה,[3] ושבכלל לא נחשבה משהו. הוא אמר שהיא היתה דיילת לפני המוות האדום, אפילו שאני לא יודע מה זה דיילת. אתה תגיד לי, אדווין.”

אבל אדווין נד בראשו לאות שאין לו מושג.

“זה נכון, היא היתה מלצרית,” סבא הודה. “אבל היתה אישה טובה, ואמא שלך היתה הבת שלה. היו מעט מאוד נשים בימים שאחרי המגפה. היא היתה האישה היחידה שהצלחתי למצוא, גם אם היתה דיילת, כמו שאבא שלך קורא לזה. אבל זה לא יפה לדבר ככה על אבותינו.”

“אבא אומר שהאישה של הנהג הראשון היתה לֵיידי —”

“מה זה ליידי?” הו־הו שאל.

“ליידי היא נהג נקבה,” שפת־ארנב הזדרז להשיב.

הנהג הראשון היה ביל, איש פשוט, כמו שאמרתי קודם,” הסביר הזקן; “אבל אשתו היתה ליידי. לפני המוות הסמוק היא היתה אשתו של ואן ווֹרדֶן. הוא היה נשיא מועצת התעשיינים אילי ההון, ואחד מתריסר האנשים ששלטו באמריקה. שוויו היה מיליארד ושמונה מאות מיליון דולרים — מטבעות כמו זה שיש לך שם בנרתיק שלך, אדווין. ואז הגיע המוות הסמוק, ואשתו נהיתה האישה של ביל, הנהג הראשון. הוא גם היה מכה אותה. במו עיני ראיתי.”

הו־הו, ששכב על בטנו ובהונותיו נוברות בעצלתיים בחול, השמיע צעקה ובדק תחילה את ציפורן הבוהן שלו ואחר כך את הגומה הקטנה שחפר. שני הנערים האחרים הצטרפו אליו והחלו לחפור במהירות בידיהם, עד שהיו מוטלים לפניהם שלושה שלדים שנחשפו שם. שניים של מבוגרים, השלישי של ילד בגודל בינוני. הזקן הזיז את עצמו על הקרקע כדי להציץ בתגלית.

“קורבנות המגפה,” הכריז. “ככה הם מתו בכל מקום בימים האחרונים. זו בטח היתה משפחה, ברחו מהמחלה המידבקת והתחסלו כאן בחוף בית הצוק. הם — מה אתה עושה, אדווין?”

כך הוא שאל בתדהמה פתאומית, כי אדווין השתמש בגב סכין הציד שלו כדי לעקור את השיניים מלסתות אחת הגולגולות.

“בשביל מחרוזת,” הוא נענה.

עכשיו שלושת הנערים עבדו על זה; נקישות ודפיקות לרוב, וביניהן סבא המשיך ללהג באין שועה לו.

“אתם פראי אדם של ממש. עכשיו כבר התחיל המנהג לענוד שיני אדם. בדור אחר הייתם מחוררים את האפים ואת האוזניים שלכם ועונדים קישוטים מעצם וצדף. אני יודע. נגזר על המין האנושי לשקוע עוד ועוד לתוך הלילה הפרימיטיבי לפני שיתחיל שוב בטיפוס עקוב מדם מעלה לעבר הציוויליזציה. כשנתרבה ונרגיש שחסר לנו מקום, נתחיל להרוג זה את זה. ואז בטח תענדו שׂער גולגולות למותניכם, כמו שאתה, אדווין, העדין מבין נכדַי, התחלת כבר עם זנב החזיר המתועב הזה. תזרוק אותו, אדווין נערי; תזרוק אותו.”

“מה הזקן המוזר ממלמל שם,” שפת־ארנב העיר אחרי שנעקרו כל השיניים והם החלו לנסות לחלק אותן ביניהן שווה בשווה.

הפעולות שלהם היו מהירות מאוד וחדות, והדיבור שלהם, ברגעי ויכוח לוהט על חלוקת השיניים המובחרות, היה מלמול של ממש. הם דיברו במשפטים קצרים ומקוטעים ונטולי הברות — יותר ג’יבריש מאשר שפה. עם זאת ניכרו בתוך זה רמזים למבנה דקדוקי, והופיעו שרידים של הטיות מתַרבוּת עילית כלשהי. אפילו הדיבור של סבא היה קלוקל כל כך, שאילו נרשם כלשונו היה כמעט כולו חסר היגיון עבור הקורא. אבל רק כשדיבר עם הנערים.

כשהוא נסחף בפטפוט בינו לבין עצמו, היה הדיבור שלו מזדקק לאטו והופך לאנגלית נקייה. המשפטים התארכו והובעו במקצב ובנינוחות שהזכירו את דוכן ההרצאות.

“ספר לנו על המוות האדום, סבא,” שפת־ארנב ביקש כשעִסקת השיניים הסתיימה לשביעות רצונם.

“המוות הסמוק,” אדווין תיקן.

“ואל תצא עלינו עם כל השפה המצחיקה הזאת,” שפת־ארנב המשיך. “דבֵּר בהיגיון, סבא, כמו שבן סנטה רוזה אמור לדבר. אנשים אחרים מסנטה רוזה לא מדברים כמוך.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המגפה הסמוקה”