מרתה, אישה צעירה, חלמה על חיים יוצאי דופן, רצתה לטרוף את העולם, לחיות את חייה, רצתה לכתוב. היא יכולה היתה […]
ראשית דבר ותודות
בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה קיבלתי מאמי, מרתה וולנר־קוש, חוברת מודפסת שעליה היה רשום: 'זיכרונותי'. אז קראתי והתוודעתי בפעם הראשונה לחיים שהיו לה, לעבר המשפחתי. עד אז גם לי לא היה עבר.
אמי, שעל פי דמותה עוצבה גיבורת הרומן מרתה קראוס, נולדה ב־1926 בשוּרָנִי, עיירת־שדה קטנה ברפובליקה הצ'כוסלובקית. לאחר פירוק הרפובליקה במסגרת הסכם מינכן, סופחו שטחים נרחבים (רובם בשטחה של סלובקיה בימינו) להונגריה, ושורני הועברה לשליטה הונגרית. לאחר פלישת הנאצים להונגריה, במרס 1944, בניהולו של אייכמן, שוּלחו, ממאי ועד יולי 1944, כל הקהילות היהודיות שבערי השדה לאושוויץ, ביניהן גם קהילת שורני.
כחמישה עשורים אחרי האסון של השואה, שמחק את החיים הקודמים שהיו לה ואת החיים שרצתה שיהיו לה, נדרשו למרתה כדי שתוכל לכתוב את 'אלה תולדות' שלה, פרוזה יפה ומדויקת של זיכרונות. היה לי קשה לקרוא אותם. הם לא נתנו לי מנוח. הייתי חייבת לעשות איתם משהו. נדרשו עוד כמה עשורים גם לי עד שכתבתי את המחברות של מרתה.
את הדברים שכותבת מרתה קראוס, הגיבורה ברומן זיכרונותיה, בפרק 'המחברות', ומכתב לד'ר נוימן בסוף הפרק 'נעמי' (מופיעים ברומן בגופן מרים) – כתבה אמי, מרתה קוש־וולנר. כתב היד של זיכרונותיה הוכנס לרומן לאחר עריכה מינימלית. הוא שם כפי שהיא כתבה אותו, בעברית משובחת, אבל גם בשגיאות שפה וכתיב אופייניות של מהגרת. האותנטיות של כתב היד שלה חשובה עבורי ככותבת, ואני מאמינה כי גם עבור הקוראות והקוראים.
תהליך הכתיבה של 'המחברות של מרתה' היה גם תהליך רגשי של היפרדות ושל פגישה מחדש. אני מבקשת להודות למי שהיו איתי לאורכו של התהליך:
תודה למירי רוזובסקי, שתמכה בלידת הרעיון הספרותי של 'המחברות', וליוותה אותי בתחילת הדרך; תודה לאורי הדר, ששוחח איתי על יחסי מטפל־מטופל ועזר לי לגבש את דמותו של הפסיכיאטר ד'ר נוימן; תודה לחברותיי מקבוצת הכתיבה, אדי גידרון, דינה פרחי־חרובי ומירי שרגאי, שהתיידדו עם מרתה הגיבורה ועזרו לי להפריד בינה לבין מרתה, אמי. תודה עמוקה במיוחד לחברותיי איריס סלונים, מרים הדר ועטרה קוטליאר, שקראו את כתב היד השלם והעירו הערות מצוינות; תודה לעורכת הספרותית, יעל גב־אי, שעבדה יחד איתי על כתב היד ברגישות ובתבונה רבה, וליוותה אותי הרבה מעבר להסכם הרשמי של עבודת העריכה. תודה ליואב קוש, אחי, על השותפות, התמיכה והעזרה, ועל הפרספקטיבה הקולנועית; תודה לכל התומכות והתומכים בגיוס ההמונים, שאפשרו את הוצאת המחברות של מרתה לאור. ותודה ליצחק טמקין, בן הזוג שלי, שקרא והקשיב והיה איתי לאורך שנות הכתיבה הארוכות של הספר.
אין עדיין תגובות