גם כשמדובר בבני משפחת מדוקס, ידו של המוות על העליונה. בדיוק אחת־עשרה שנים אחרי שברח עם אבּי ונישא לה בווגאס, […]
1
תומס
ישבתי על הספה הזוגית הקטנה הקרה בחדר של ליס בבית החולים. הקירות, הצבועים בצבע חום־כחול אטום, והעיצוב המינימליסטי הזכירו לי מלון בוטיק יותר מאשר מחלקת יולדות. אשתי לעתיד נראתה נינוחה ויפה כשהחזיקה את גופה הזעיר והמצונף של סטלה על חזה באותה מיטה שבה גם ילדה את בתנו. בפעם הראשונה זה שבע־עשרה שעות נחתי. כתפי נשמטו, ונשפתי נשיפה ארוכה. שינה מועטה או חוסר שינה מעולם לא הטרידו אותי, אבל התקשיתי מאוד לראות את האישה שאהבתי יותר מכול סובלת מכאב רב כל כך במשך זמן ממושך כל כך.
ליס היתה מותשת בעליל. ראיתי את חצאי הסהר הסגולים מתחת לעיניה, ואף שהיתה יפה מאי־פעם, נקרעתי בין הרצון להציע לקחת את סטלה לבין הצורך להמתין שהיא תבקש זאת ממני.
סטלה ישנה בזרועות אִמה, ורק מרחק קטן הפריד בינינו. המראה של שתיהן מחבקות זו את זו בשלווה ניחם אותי ומרט את עצבי בעת ובעונה אחת. סטלה היתה חיים חדשים שאנחנו יצרנו, שילוב מושלם של שני אנשים שפעם היו זרים. עכשיו יהיו לה מחשבות, רגשות ו — מפני שהיא הבת שלנו — דעות נחרצות משל עצמה. חשבתי לעצמי על חייה למלוא אורכם בזמן שהיא שכבה וינקה מנומנמת משדה של ליס.
לבסוף קוצר הרוח שלי ניצח. ‘ליס,’ התחלתי לומר.
כאילו הבינה, סטלה הפסיקה לינוק, וראשה נשמט לאחור, פיה פתוח. ליס חייכה והניחה את התינוקת בזהירות על כתפה.
‘אני יכול לעשות את זה,’ אמרתי.
ליס חייכה, טפחה קלות על גבה הזעיר של סטלה ושיפשפה אותו אחרי כל טפיחה שלישית פחות או יותר. גופה של סטלה היטלטל כששיהוק כמעט בלתי נשמע הפר את דממת חדר בית החולים החשוך.
כתפי צנחו. ליס חייכה, צחקה בשקט ואחר כך נגעה בשפתיה באניצי השיער הכהים הרכים שעל ראשה של סטלה.
‘את תהיי חייבת לתת לי אותה מתישהו,’ אמרתי חרש. החזקתי את בתי רק דקות ספורות לפני שלקחו אותה כדי לרשום את המשקל ואת המידות שלה ולקחת את טביעת הרגליים שלה. אחר כך החזירו אותה לליס לעוד חצי שעה ואז חטפו אותה לאמבטיה הראשונה שלה.
‘זה יהיה קל יותר, נכון? לחלוק?’ שאלה ליס, רק חצי בצחוק.
‘אני מקווה שלא,’ אמרתי בחיוך עייף. ‘אני מבין שרק עכשיו החזירו לך אותה, אבל אני יכול להחליף לה חיתול ולנדנד אותה עד שהיא תירדם.’
ליס חשבה על ההצעה שלי ואז הינהנה. תמיד מנהלת משא ומתן.
קמתי שוב וחציתי את החדר כדי לקחת את בתי בזרועותי. כשנשאתי את בתנו אל העריסה השקופה, נרגעו נשימותיה של ליס. אפילו בתיק האישי שלה באף־בי־איי צוין שתמיד היה לה כישרון לתפוס תנומה בכל רגע שרק יכלה, במיוחד כמה שעות לפני פשיטה. ראשה נשמט הצידה. היא שקעה לתהום הנשייה שניות אחרי שהסכימה סוף־סוף לתת לי לתפוס פיקוד.
ליס הרגישה הכי בנוח כשהיתה בשליטה, אבל אף על פי שהתקשתה לוותר עליה, ידעתי שהיא סומכת עלי. אני הייתי היחיד שהסכימה להפקיד את ליבה בידיו, במיוחד עכשיו שהוא חי מחוץ לגופה בדמות היצור המושלם שזה עתה השלים את המשפחה שלנו. נדרשו כמעט עשר שנים של רמזים ושידול כדי לגרום לה להסכים אפילו לשקול הצעת נישואים. ליס היתה נשואה באושר לאף־בי־איי, ועד שגילתה שסטלה בדרך, היא לא היתה מעוניינת לבגוד בו.
סטלה הסתכלה עלי, עיניה הכחולות מתבוננות בי בפליאה. היא התעוררה כשהרמתי אותה בזרועותי וסרקה את פני בסקרנות כשניקיתי אותה ועטפתי אותה בחיתול יבש. השתדלתי לא לעקם את האף ודיברתי אליה ברוך בזמן שעטפתי אותה בשמיכה רכה בצבע שנהב ואמרתי לה כמה אנחנו שמחים שהיא הגיעה סוף־סוף. יחסית ליצור מושלם, סטלה השאירה אחריה בלגן מעורר בחילה.
היא מתחה את צווארה, ואני חייכתי ועירסלתי אותה בזרועותי החשופות. ז’קט הספורט שלי, חולצת כפתורים לבנה ועניבה היו תלויים על הכורסה. טישרט לבנה ומכנסיים רגילים לא היו הולמים לַמשרד, אבל כשטיפלתי במישהו קטן ממני, הרגשתי שחזרתי להיות בן אחת־עשרה, כשניגבתי פרצופים וישבנים וכל מה שביניהם, ובקושי הצלחתי לא ללכלך את חולצת הטריקו ואת הג’ינס המחורר שלי. אחרי שלושה ימים במכנסי טרנינג אפורים ומלוכלכים ובטישירט הרולינג סטונז האהובה עלי, חיכיתי בקוצר רוח להגיע הביתה, להתקלח ולהתכרבל עם שתי הנשים האהובות עלי בעולם.
שמעתי רעש קצר מכיוון המסדרון, ואז המולה קלה ממש מחוץ לדלת. קולות מהוסים התלחשו בנימה לא מרוצה ובהתמדה. צעדתי צעד אחד כדי לעמוד בין ליס לבין הדלת ואז הסתובבתי ומיקמתי את גופי בין מי שהיה בחוץ לבין בתי.
אחות נדחקה פנימה ונראתה פרועה וקצת מזועזעת.
‘הכול בסדר?’ שאלתי, עדיין דרוך. מזווית העין ראיתי שליס ערה ומוכנה לתגובה.
‘אממ, בטח,’ אמרה האחות והשתהתה כשהבחינה בתנוחה שלנו. ‘הכול בסדר פה?’
‘מה היה הרעש בחוץ?’ שאלה ליס.
‘אה,’ אמרה האחות, שכשעמדה ליד מיטתה של ליס עטתה זוג כפפות. ‘המאבק שלי כדי להיכנס לחדר שלך. הסוכנים האלה בחוץ לא משחקים משחקים.’
ליס נרגעה, ואני ניגשתי אל כיסא הנדנדה שניצב כמטר ממנה והרמתי את השמיכה של סטלה כדי לבדוק שהיא בסדר.
‘המנהל רק רוצה שאני אחזור לעבודה בהקדם האפשרי,’ אמרה ליס והתרווחה בחזרה על הכרית שלה.
‘זה לא יקרה,’ אמרתי.
למען האמת, אילו נהגנו כרצונו של המנהל, ליס היתה יולדת במשרד. היינו לקראת סגירת התיק הגדול ביותר שלנו, וליס היתה המתרגמת והאנליסטית האמינה ביותר בקוונטיקו. אני החוקר הראשי במשך אחת־עשרה שנים, יותר ממחצית הזמן שאני באף־בי־איי. אחי הצעיר, טרביס, היה סוכן סמוי, אבל כשהתחילו הצרות ואשתו קיבלה איומים, טרביס הוציא להורג את בֵּני וכמה מאנשיו. אַבּי מסרה את כל המידע שהיה לה על אביה מיק — עוד אחד מהחיילים של בֵּני — וקירבה אותנו יותר מאי־פעם לסגירת התיק. עמדנו לעצור את אנג’לו קרליסי, הסגן של בֵּני, שהיה גם בנו הבכור, וכולם רצו שהחקירה תיסגר היטב.
ליס ואני העברנו שעות במשרדו של המנהל והסברנו לו את עמדתנו לגבי המשפחה החדשה שלנו. הסיכון היה כל כך גדול, שכולנו השתוקקנו שהסיפור הזה כבר יהיה מאחורינו.
‘אני פשוט אביא אותה לעבודה. שהמנהל יחתל אותה,’ התבדחה ליס.
‘הוא עלול להסכים לזה,’ אמרתי בגיחוך.
האחות לא היתה משועשעת. ‘יש אולי סיכוי שהסוכנים יוכלו… לא יודעת… להסתכל על הפנים שלי ולזכור אותן אחרי שעה? המישושים שלהם מתחילים להימאס עלי.’
ליס ואני החלפנו בינינו מבטים, אבל לא הגבנו. הבנו את התסכול שלה, אבל המנהל לא היה היחיד שידע שליס ואני היינו אחראים להעמדתן לדין של חצי ממשפחות הפשע המאורגן בווגאס. מותו של בֵּני גרם לכולם להיות עצבניים. אנחנו היינו הסוכנים הראשיים של האף־בי־איי בתיק, עם תינוק בדרך, ואחד מאנשיו של בני היה במעצר וקרוב מאוד להעיד. הם כבר ניסו לפגוע בנו פעמיים, ולכן האף־בי־איי לא לקח שום סיכון. ברגע שכבר לא היה אפשר להסתיר את הריונה של ליס, סוכנים עקבו אחרי כל צעד שלנו.
‘כדאי שסטלה תתרגל כבר לעובדה שההורים שלה הם סוכנים מיוחדים,’ אמרתי ודחפתי את הכיסא בבהונותי. כיסא הנדנדה נע לאחור ואחר כך לפנים, תנועה עדינה שהודגשה בחריקה בקצב ישנוני שעלתה ממקום כלשהו בבסיס הכיסא. זיכרונות שלי מנדנד את טרביס כשהיה פעוט, עדיין בחיתולים, צצו במוחי. שׂערו הפרוע, רגלי העוף הרזות שלו והטבעת הדביקה סביב פיו — סימן מסגיר שסבא ביקר אצלנו. הוא תמיד היה מגיע עם חמש סוכריות על מקל בכיסו ויוצא עם אחת. ילדים אכלו סוכריות, וכשאבא היה מעולף משכרות בחדר השינה, אני שמרתי על הבנים שלא ירוצו לשחק בכביש. הפסקתי להיות ילד כשאמא מתה.
האחות הינהנה, אבל מהבעת פניה למדתי שהיא עדיין לא מבינה. לפני שיצאה, היא העיפה מבט בסטלה, והמבט הזה נראה מלא רחמים. נטעתי את רגלי ברצפה ועצרתי את הכיסא. סטלה השמיעה קול, ואני טפחתי על גבה בעודי שקוע במחשבות. סטלה היתה נאהבת עוד לפני שנולדה, ובבית חיכו לה חדר ילדים חדש ונוצץ ומדף ספרים עמוס. מעולם לא עלה על דעתי שמישהו ירחם על הבת שלנו. אנחנו היינו מסוגלים לשרוד כל מה שהאף־בי־איי יציב בדרכנו, אבל עכשיו תהיתי איך זה ישפיע על סטלה.
‘התקשרת לאבא שלך?’ שאלה ליס.
‘כן, קודם.’
‘ולכל השאר?’
‘ביקשתי מאבא לחכות יום. אני לא רוצה להעביר את כל היום בטלפון.’
ליס נשענה לאחור ועצמה את עיניה. ‘כנראה בתור בת יחידה אני לא מודעת לדברים כאלה,’ מילמלה לפני ששקעה בשינה.
התעטפתי בבד עבה ותמכתי בראשה של סטלה כשהנחתי אותה על חזי. דחפתי שוב בכפות רגלי, והכיסא התנודד קדימה ואחורה. החריקה הקצבית גרמה לעיני להיעצם, והבחנתי כי ליס נושמת נשימות עמוקות יותר.
הצמדתי את לחיי לשערה הרך של סטלה. היא היתה כל כך תמימה ופגיעה, וליס ידעה ממש כמוני בדיוק כמה רוע יש בעולם שהבאנו אותה אליו. מאחריותנו לדאוג לביטחונה.
הסתכלתי על החברה הישֵנה שלי ואז על ז’קט הספורט שכיסה את נרתיק הכתף שלי. שני סיג סאוור 9 מ’מ תקניים של המשטרה היו מוסתרים היטב, מוכנים למה שלא יהיה. ידעתי שגם לליס יש אקדח, בתיק התינוקות של סטלה. התנודדתי קדימה ואחורה, השענתי את ראשי וניסיתי להרפות את השרירים המכווצים בצווארי. גם אחרי שסטלה נרגעה והשכבתי אותה בעריסה, לא הצלחתי למנוע מהאוזניים שלי לקטלג כל צליל במסדרון — מכונת המשקאות, המעליות, האחיות הבודקות חולים בחדרים האחרים. תינוקות בוכים, סוכנים ממלמלים, ומאוורר שהחל לעבוד. בניגוד לליס, גם כשרציתי לישון, לא יכולתי.
הושטתי יד אל קנקן המים של ליס ומזגתי לעצמי ספל. אני אלך לישון כשהיא תתעורר. הסיכון גדול מדי. גם הסוכנים שבחוץ לא יגנו על סטלה בעוז כמונו, ולכן אחד מאיתנו צריך להיות ער תמיד.
טיפות גשם ניתזו על החלון כשבדקתי בפעם השלישית את תיק התינוקות והכנתי את מושב הבטיחות לרכב בזמן שליס חתמה על מסמכי השחרור מבית החולים. האחות התבוננה בנו בסקרנות זהירה, ככל הנראה שמעה את הרכילות על הסוכנים החמושים שעמדו מחוץ לחדר שלנו כל הלילה, ועל שתי הסוכנות החדשות שהוטל עליהן ללוות אותנו הביתה באותו בוקר.
ליס עירסלה את סטלה בזרועה כשחתמה על המסמכים השונים. היא היתה אמא פחות מארבעים ושמונה שעות וכבר היתה מומחית. חייכתי אליה עד שסימנה לי לקחת ממנה את סטלה. ניגשתי, מנסה לא להביע את התרגשותי מכך שהגיע תורי להחזיק את האדם הזעיר והרך שיצרנו.
הרמתי את סטלה בזרועותי וצעדתי כמה צעדים אל מושב הבטיחות המונח על הרצפה. ‘לעזאזל,’ סיננתי כשניסיתי לתמרן את התינוקת מתחת לידית ולהניח אותה במקומה בתוך החלל הקטן כמו פיסת פאזל. סטלה לא נעה בזמן שנאבקתי עם הרתמה בעלת חמשת הסוגרים והתעסקתי עם הריפוד שכיסה את רצועות הכתפיים ועם הכרית סביב ראשה.
‘תומס,’ אמרה ליס בצחוק קל. ‘זה מושלם. אם לא היה לה נוח, היא היתה מודיעה לך.’
‘בטוחה?’ שאלתי והבטתי לאחור אל ליס. עם כל ציון דרך ביחסים שלנו, המשכתי להשתאות מכך שבכל פעם שחשבתי שהיא לא תוכל להיות יפה יותר, היא רק יפתה יותר. ביום שעברנו לגור יחד בסן דייגו, ביום שבו סיפרה לי שהיא בהיריון עם סטלה, ביום שבו עברתי סוף־סוף לווירג’יניה, ובכל יום ששמתי לב שהבטן שלה קצת יותר עגולה והלחיים שלה קצת יותר מלאות — הרגשתי כמו נוכל שאיכשהו הצליח לשכנע אותה במרמה להינשא לו. בזמן הצירים, בזמן הלידה ועכשיו, כשהיא יושבת ונראית עייפה אך מאושרת לתפארת בשמש הבוקר, שוב היתה אִמה של הילדה שלי יפה מאי־פעם.
ליס פלטה צחוק. ‘מה?’
‘את יודעת מה.’ נעמדתי והרמתי בזהירות את מושב הבטיחות. ‘מוכנה?’
ברגע שליס הינהנה, קירבה האחות את כיסא הגלגלים אל מיטתה. ליס נעמדה, לא מרוצה מכך שהיא במרכז תשומת הלב כשהיא עוברת לאמצעי התחבורה הבא שלה, אבל זו היתה מדיניות בית החולים, וליס העדיפה תמיד לבחור את הקרבות שלה.
לבושה בחולצת כפתורים כחולה ובמכנסי היריון אפורים, הניחה ליס לאחות לדחוף אותה לעבר הדלת. פתחתי אותה והינהנתי לעבר הסוכנות ברובייקר והייד.
ליס לא הצליחה להסתיר את חיוכה הזחוח כשראתה שמדובר בסוכנות, לא בסוכנים. ‘אתה יודע מה אני חושבת, נכון?’ שאלה אותי.
‘שנשים הן נהגות טובות יותר וטובות יותר עם אקדחים. אז את מרוצה מהמלוות שלנו?’
‘נכון,’ אמרה ליס.
גם ברובייקר חייכה.
אחרי שקשרתי את סטלה למושב הבטיחות שלה ועזרתי לליס להיכנס למושב האחורי של הג’יפ שלנו, החלקתי מאחורי ההגה וסימנתי לסוכנות להתקדם. ברובייקר היתה לפנינו בטאהו שחורה, והייד היתה מאחורינו ברכב זהה. גילגלתי עיניים. ‘הן מנסות להכריז על היציאה שלנו, או שהן חושבות שהמאפיה מטומטמת?’
‘אני לא יודעת,’ אמרה ליס ורכנה קדימה כדי להביט במראה הצדדית.
‘הכול פנוי?’ שאלתי.
‘בינתיים.’
‘מה קרה?’ שאלתי כשראיתי את הדאגה בעיניה של ליס.
‘גם את זה אני עוד לא יודעת.’
שלחתי יד לאחור וליטפתי את ברכה. ‘הכול יהיה בסדר, אמא.’
היא שירבבה את צווארה. ‘בבקשה, בוא לא נהיה כמו הזוגות האלה שקוראים אחד לשני אבא ואמא.’
קימטתי את מצחי. ‘אז איך סטלה תדע איך לקרוא לנו?’
ליס נאנחה וויתרה שלא כהרגלה. ‘בסדר. אבל… תעשה את זה רק לידה, רק לא בפומבי.’
‘כן, גברתי,’ אמרתי בחיוך משועשע.
ליס נשענה לאחור ונראתה נינוחה, אבל אני ידעתי את האמת. היא המשיכה לרכון מדי פעם לפנים כדי להעיף מבט במראה הפנימית ואז למטה אל סטלה.
‘מה שלומה?’ שאלתי.
‘אנחנו צריכים מראה כזאת שמחברים מעל כיסא התינוק כך שיהיה אפשר לראות אותה במראה הפנימית,’ אמרה ליס. ‘מה אם רק אחד מאיתנו יהיה איתה במכונית? נצטרך למצוא דרך לבדוק מה איתה.’
‘רשמתי לפני,’ הבטחתי לה.
היא עצמה עיניים לחצי שנייה, ואז הן נפקחו שוב כדי להביט במראה הצדדית. היא הציצה בה שוב והפכה בן רגע מאמא טרייה ועייפה לסוכנת אף־בי־איי. ‘סדאן לבנה, ארבע מכוניות אחורה. נתיב שמאלי.’
העפתי מבט לאחור. ‘ראיתי.’ נגעתי במשדר שעל דש הבגד שלי. ‘יש עלינו מעקב. סדאן לבנה. נתיב שמאלי.’
‘קיבלתי,’ אמרה הייד.
ברובייקר דיווחה בקשר ונסענו פחות משלושה קילומטרים כשקיבלנו הודעה שמכוניות נוספות בדרך. ממש לפני שהגיעו למקום, ירדה הסדאן מהכביש המהיר.
‘תדאגו שמישהו יעקוב אחריה,’ אמרה ליס.
‘אל תדאגי,’ אמרתי, מנסה להישאר רגוע. ‘כולם מטפלים בזה.’
ליס בלעה את רוקה, נאבקת לשמור על קור רוח. להיות הורים היה מעמסה ביטחונית נוספת שלא יכולנו להתכונן לקראתה. ידעתי שחלק ממנה רוצה לעקוב אחרי הסדאן, לתפוס אותם ולחקור אותם ולכלוא אותם הרחק ממשפחתנו החדשה והשברירית. גדולה ככל שהיתה מחויבותה להיות סוכנת, הצורך שלה להגן על הבת שלנו היה חזק יותר.
חמש־עשרה דקות הנסיעה הנותרות עד הבית עברו בלי שום אירוע מיוחד, אבל לא הצלחנו ליהנות מהנסיעה עם התוספת החדשה למשפחה שלנו כמו הורים אחרים. כשהוצאנו את כיסא הבטיחות, עמדו הסוכנות על המשמר. הייד וברובייקר הביטו סביב ודיברו מדי פעם אל המשדרים הקטנים שבאוזניהן בזמן שליס ואני לקחנו את הבת שלנו למרפסת. נופפנו אל השכנים ואז עלינו במדרגות אל הדלת הקדמית. חיפשתי את המפתחות שלי במרפסת המוצלת ואז קירבתי אחד מהם אל המנעול.
הייד נגעה בעדינות בזרועי. ‘אדוני, אני רוצה להעיף קודם מבט, אם לא אכפת לך.’
‘כמובן,’ אמרתי וזזתי הצידה.
רק לפני יומיים אני הייתי זה שסורק את הבית. ליס היתה נשארת עם הסוכנות, ואני הייתי בודק כל חדר וארון, מאחורי כל דלת ומתחת לכל מיטה, לפני שהייתי נותן לחברה ההרה שלי להיכנס. אבל עכשיו היה תפקידי לעמוד לידה ולהגן על הבת שלנו. הכול השתנה בתוך פחות מארבעים ושמונה שעות.
הייד פתחה את הדלת ושלפה את נשקה. היא החזיקה את הגלוק כאילו היה שלוחה של הזרוע שלה והתהלכה בסלון בחשאיות כזו שלא יכולתי לשמוע את צעדיה.
‘גם אני הייתי כזאת טובה?’ שאלה ליס.
‘יותר טובה,’ אמרתי.
‘אל תעבוד עלי, מדוקס.’
‘לעולם לא, הסוכנת לינדי.’
אחרי כמה דקות חזרה הייד, מחליקה את כלי הנשק שלה לנרתיקו. ‘הכול פנוי, אדוני.’
‘תודה רבה,’ אמרתי ונכנסתי פנימה בעקבות ליס.
ליס נשמה נשימה עמוקה כשחצתה את סף הדלת, וכבר הרגישה נינוחה יותר. נשאתי את כיסא הבטיחות של סטלה לחדר הילדים והנחתי אותו בעדינות על הרצפה. ליס קישטה את החדר בגוני אפור, כחול־אפור, חום ואלמוג בלי שום קשת או בלרינה באופק. עוד לפני שנולדה היתה ליס נחושה לגדל את סטלה בסביבה מגדרית ניטרלית ככל האפשר. בפינה ליד העריסה עמד כיסא נדנדה מרופד בצבע שנהב ובמרכזו כרית מרובעת שעליה מצויר שועל בקווי מתאר כחולים.
פתחתי את חגורת הבטיחות של סטלה, הרמתי את גופה הרפוי אל זרועותי והשכבתי אותה על גבה בעריסה. היא נראתה כה זעירה בין דופנות מיטתה החדשה.
הכול היה חדש — השטיח, המרבד בסגנון סנטה פה, דיוקנו של השועל המצויר על השידה, הווילונות, הצבע על הקירות. עד אותו רגע היה החדר יפה ובתולי, אבל ריק. עכשיו הוא היה מלא באהבתנו לתינוקת החדשה שעבורה נועד.
אחרי שהבטנו בסטלה לרגע, החלפנו ליס ואני מבטים.
‘מה עכשיו?’ לחשה.
כיוונתי את מצלמת חדר הילדים וסימנתי לליס לצאת אחרי אל המסדרון. משכתי בכתפי.
גם היא משכה בכתפיה. ‘מה זה —’ היא משכה שוב בכתפיה — ‘אומר?’
‘זה אומר שאני לא יודע. ציפיתי לכאוס ולבכי כשנגיע הביתה. את יודעת… כל הדברים האיומים שרואים בסרטים.’
ליס חייכה ונשענה על משקוף הדלת. ‘היא מושלמת, לא?’
‘אני משהה את פסק הדין עד לשעה שתיים בבוקר, או עד הפעם הראשונה שהיא תחרבן לי ביד.’
ליס חייכה ודחקה בי מרפק. נשקתי לרקתה.
‘אני חושבת שאני אלך לנוח קצת,’ אמרה ליס והושיטה יד אל האינטרקום.
חטפתי אותו לפניה מהשידה. ‘הוא אצלי. לכי תנוחי.’
היא נעמדה על קצות האצבעות, נשקה לזווית פי ונגעה בלחיי. ‘אני כל כך מאושרת, תומס. אף פעם לא חשבתי שאוכל להרגיש ככה. קשה להסביר את זה.’
חייכתי אליה. ‘את לא צריכה להסביר. אני יודע בדיוק איך את מרגישה.’
ליס פסעה לאיטה במסדרון אל חדר השינה שלנו והשאירה את הדלת פתוחה מעט.
צחקתי לעצמי כשהלכתי למטבח ופתחתי את המדיח כדי לרוקן אותו מהכלים שליס התחילה להוציא כשירדו לה המים.
הטלפון הנייד שלי זימזם בכיס מכנסי. הוצאתי אותו וקירבתי אותו לאוזני. ‘מדוקס.’ הקשבתי, ניגשתי לחלון והסטתי את הווילונות הצידה. ליבי שקע.
‘אתה לא רציני,’ אמרתי. הקשבתי כשהמנהל נתן לי הוראות שהקפיאו את דמי. ‘התוכנית היא לתת להם לירות בי?’
‘הם כבר ניסו לפגוע בטרביס.’
‘מה? הוא בסדר?’ שאלתי, והשערות על עורפי סמרו.
‘רק שרטו לו את הכתף, והוא נחבל קצת. הם הורידו את המכונית שלו מהכביש.’ המנהל כיחכח בגרונו, כאילו לא חש בנוח מכך שהוא נאלץ לומר את המילים הבאות. ‘הם חשבו שזו אבּי.’
בלעתי את מיצי המרה שעלו בגרוני. ‘איך אתה יודע?’
‘טרביס נהג בג’יפ שלה. ברכב של היורה נמצאו תמונות מעקב אחרי כל המטרות המשניות, כולל אבּי.’
‘מטרות משניות, אתה מתכוון ל…’
‘בני המשפחה שלך, תומס. אני מאוד מצטער.’
פלטתי נשיפה וניסיתי להישאר רגוע. אם היו להם תמונות מעקב, סימן שבני משפחת קרליסי עלו על טרביס כבר לפני זמן־מה. הם צפו במשפחה שלי; מקרוב מספיק כדי לצלם. זה הסביר את החקירה של טרביס בווגאס. חשבנו שטרביס חשף איכשהו את הכיסוי שלו, מה שהוביל לחטיפה מאולתרת ולמכות כשהם ניסו להשיג יותר מידע. אבל הכול היה מתוכנן למעשה. ‘איתרתם אותם?’
המנהל השתתק לרגע. ‘הג’יפ של טרביס פגע בעץ במהירות רבה. הם חזרו כדי לחסל אותו, אבל הם לא זכו לחזור הביתה. משפחת קרליסי איבדה כעת שלושה גברים. בובי הדג. ניקו הפרד. ויטו קרליסי.’
‘הבן של בני. כלומר, למשפחת קרליסי נשארו רק שני יורשים אפשריים.’ לבני היו שבעה ילדים, אבל רק שלושה בנים. הבכור, אנג’לו, היה הסגן של הבוס, ושני האחרים חיכו בתור לתפקיד. בני היה מהאסכולה הישנה, והוא הנחיל לילדיו ולמשפחת הפשע שלו את התפיסה שרק גברים יכולים לרשת את האימפריה הלא חוקית שלו. קיוויתי שאם הניסיונות שלהם ישאירו אותם בלי סגן בוס ממשפחת קרליסי, כל מה שבני בנה יתמוטט.
‘בזכות טרביס,’ אמר המנהל.
‘כמובן.’ השרירים שלי נרפו. מה שהיה עלול להיות כישלון ענקי עבד בעצם לטובתנו. זה היה צפוי. אם מישהו ניסה לפגוע בטרביס, הוא תמיד וידא שלא יוכלו לעשות זאת שוב. גם אם דובר בשלושה מהרוצחים השכירים הטובים ביותר של משפחת קרליסי.
‘הבן הצעיר של קרליסי, וינצ’נזו, ושני חיילים זוהו בניסאן אולטימה כסופה. הם נוסעים עכשיו לכיוונכם. הם כנראה כבר יודעים על מותו של ויטו.’
‘באים לכאן? עכשיו?’ שאלתי והבטתי לאחור, לעבר החדר של סטלה. ‘מה עם כדורים תועים? ריקושטים? אנחנו הולכים לתת להם לבצע ירי ממכונית שעוברת על פני הבית שלי כשאשתי והבת שלי בפנים? זה נראה לי חסר אחריות, אדוני.’
‘אתה יכול לחשוב על תוכנית אחרת בשמונה הדקות הבאות?’
קימטתי את מצחי. ‘לא, אדוני.’
‘הייד תאבטח את ליס ואת סטלה בחלק האחורי של הבית עם אפודי מגן. זו ההזדמנות היחידה שלנו. זה תלוי בך, כמובן, אבל —’
‘הבנתי, המפקד.’
‘אתה בטוח?’
‘אתה צודק. זה חייב להיות ככה. זה יקנה לנו זמן.’
‘תודה, הסוכן מדוקס.’
‘תודה, המנהל.’
דלת חדר השינה נפתחה לרווחה, ומהצד ראיתי את ליס נשענת על משקוף הדלת, מחזיקה את הטלפון הנייד שלה ליד אוזנה. הם התקשרו גם אליה.
‘אבל אנחנו רק… איך הם יכולים לדעת —’ היא נאנחה. ‘אני מבינה, כמובן, ואני מסכימה, אבל… כן, אדוני. אני מבינה, אדוני.’ היא הביטה בי בעיניים דומעות וכיחכחה בגרונה לפני שדיברה שוב. ‘העניין סגור, אדוני.’
הטלפון נפל מידה אל הרצפה, ועיניה איבדו את מיקודן. מיהרתי לחצות את החדר כדי לערסל אותה בזרועותי. התכוונתי להיות עדין, אבל ידעתי שאני מחבק אותה חזק מדי.
‘אני לא מאמינה שזה קורה,’ אמרה, קולה עמום כנגד חזי. אצבעותיה ננעצו בגבי.
‘אם רק היתה איזו דרך אחרת,’ התחלתי לומר.
‘טרביס בסדר?’ שאלה. היא כבר תודרכה, הייתי בטוח בזה, אבל היא היתה צריכה לשמוע את זה ממני. לא הייתי מרכך את הבשורה רק מפני שהיא אמא טרייה, והיא ידעה זאת.
‘הוא קצת חבול. הם איבדו שלושה בריונים.’
היא נשפה צחוק ואחר כך הרימה את סנטרה, עיניה פעורות לרווחה וממאנות להאמין. ‘אני אצטרך להגיד להם, נכון? זו תהיה חייבת להיות אני.’
היססתי, בתוכי התערבלו רגשות סותרים. לא רציתי שהיא תצטרך לעבור את זה. הגבות שלי התכווצו. ‘בני משפחת קרליסי פשוט ישלחו עוד אנשים, ליס. אני יודע שזה הימור… אבל את מוכרחה לעשות את זה.’
היא הנידה את ראשה. ‘אני לא יכולה. אני…’
חשקתי שיניים וניסיתי להחזיק מעמד ולהישאר חזק בשבילה. חפנתי את הסנטר שלה בידַי. ‘יהיה בסדר. את יכולה לעשות את זה.’
החזה שלה קרס, והיא נשפה בקול. ‘איך אני יכולה לעשות להם את זה?’ היא נגעה במצחה והנידה בראשה בחוסר אמון.
‘אנחנו עושים את מה שאנחנו צריכים לעשות. כמו תמיד.’
ליס שלחה מבט אל חדר הילדים. ‘אבל הפעם הרבה יותר מונח על כף המאזניים.’
הסתכלתי בשעון שלי ונאנחתי. ‘אני צריך לארוז ולהתקשר לכמה אנשים.’
היא הידקה את שפתיה והינהנה. ‘אני אעזור לך.’
סטלה התחילה לבכות, ואני כמעט איבדתי את זה. ‘זה יותר מדי. זה לא בסדר להשאיר אותך לבד איתה. היא בקושי בת יום, ואת כאן, לבד…’
היא חיבקה אותי. ‘אני לא אהיה לבד.’
כרכתי את זרועותי סביבה, נשמתי את שׂערה, שיננתי לעצמי את רכּות עורה. ‘אני לא יכול… אני לא יכול להיפרד ממנה,’ אמרתי. ליבי נשבר בעבר יותר מפעם אחת, אבל זה כבר היה עינוי. הייתי מאוהב בילדה הזעירה בעריסה, ולעזוב אותה יהיה הדבר הקשה ביותר שאעשה אי־פעם.
‘אז אל תיפרד ממנה.’
הינהנתי ואז התגנבתי אל חדר הילדים והתבוננתי בסטלה הנושמת ברוגע, עטופה וחולמת בשמחה על מה שתינוקות שזה עתה נולדו חולמים — פעימות הלב של ליס; קולי העמום. רכנתי אליה והצמדתי את שפתי לשערה הכהה הסמיך. ‘נתראה בקרוב, אהובתי. אבא אוהב אותך.’
חציתי את החדר והושטתי יד אל האפוד שלי, לבשתי אותו בעודה צופה בי בהבעה כאובה, ואז תחבתי לתיק כמה בגדים וכלי רחצה והרמתי את הטלפון שלי, מקיש את המספר של טרנטון. ניסיתי לשמור על קול אגבי כשאמרתי לו לצפות לנו מוקדם יותר מכפי שתיכנַנו. תוך פחות מחמש דקות השלמתי את הכנותי.
‘מי נמצא בחוץ?’ שאלה ליס כשניתקתי את השיחה עם טרנטון.
‘דסטין ג’ונס וקנטון,’ אמרתי בעודי לובש ז’קט דק.
‘ברנט קנטון?’ היא וידאה. הינהנתי, והיא נאנחה בהקלה. הם היו הצלפים הטובים ביותר בבולשת.
‘כדאי מאוד שהם לא יפספסו,’ היא התפרצה.
‘הם לא,’ אמרתי. קיוויתי שלא. הפקדתי את חיי בידיהם. לקחתי את ליס אל בין זרועותי, חיבקתי אותה חזק, ואז הצמדתי את שפתי אל שפתיה בתקווה שזו לא תהיה הפעם האחרונה. ‘אני מתכוון להציע לך להתחתן איתי כשנתראה שוב, והפעם את תגידי כן.’
‘תדאג שנתראה שוב,’ אמרה.
הייד פתחה את הדלת הקדמית. ‘שלושים שניות, אדוני.’
הינהנתי אליה, לקחתי את מפתחות המכונית שלי והעפתי בליס מבט אחד אחרון לפני שסגרתי את הדלת מאחורי.
אין עדיין תגובות