החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הלו דורית

מאת:
הוצאה: | 2015-03 | 304 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

בכל שנה בקיץ הן נפרדות. דורית נוסעת לבלות אצל אנטי רייצ'ל בתל אביב, ואף אחד לא באמת יודע לאן נוסעת אמא שלה. אבל בקיץ הזה מלווה את דורית דולי פרטון, הזמרת שהיא מעריצה. כשדורית מגלה שאמה, השרויה בדיכאון עמוק, שיקרה לה במשך שנים, הזעם והתסכול גורמים לה לצאת עם דולי למסע שישנה את חייה.
סיפור ההתבגרות של דורית והאהבה שהיא מוצאת הרחק מהבית משתלבים בסיפור חייהם של המבוגרים סביבה, שגם הם עדיין לומדים את דרכם בענייני אהבה, מוות והתגברות על מכשולים פנימיים וחיצוניים. דורית, בובי בן כיתתה, אנטי רייצ'ל ואהובה המיתולוגי נייתן, כולם דמויות בלתי נשכחות, חיוניות ויוצאות דופן בספרות העברית.

"עונג קריאה נדיר, מלא חמלה סוחפת ויופי אמיתי. לא תרצו להיפרד מאף אחת מהשורות, מאף אחת מהדמויות ומאף אחת מההבטחות שהספר מציע לחייכם שלכם".
ירון פריד

"הלו דורית, ממש כמו שיר קאנטרי יפה, הוא סיפור התבגרות מלא בפרטים קטנים המצוירים במבט חד וביד אמן, ומתוכם קורנת תשוקה אדירה לחיים".
יהלי סובול

ניר דרום, יליד ירושלים, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית ב"בצלאל". ניר עבד שנתיים בעיצוב לטלוויזיה בניו יורק, וב-11 בספטמבר 2001 נסע באחת הרכבות האחרונות שנכנסו למנהטן וחזה מקרוב בנפילת מגדלי התאומים.
בעשור האחרון הוא עובד בתל אביב כמעצב גרפי וכמרצה לעיצוב אינטראקטיבי. בין השאר, עיצב עשרות עטיפות ספרים.
ניר נשוי לנעמי, ואב לאוּרי, בן ומיקה.
הלו דורית הוא ספרו הראשון. בהומור, ברגישות ובתשומת לב נדירה לפרטים משמיע ניר דרום את קולן המיוחד של דמויותיו. הוא מספר את סיפורן במונולוגים מקוריים, שכמו נמסרים למאזין חיצוני, אולי הקורא, שמוזמן ללוות אותן במסע של תשעה ימים בין ירושלים, תל אביב ומנהטן.

מקט: halo_dorit
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


לפני

דורית

בפעם הראשונה ששמעתי שיר של דוֹלי פַּרְטוֹן לבי נעצר ועולמי רעד. אני יודעת שזה נשמע כמו ניסוח קצת מליצי לילדה בת ארבע־עשרה, אבל החוויה הזאת כל כך הסעירה אותי, עד שפשוט ידעתי שהחיים שלי לא יוכלו לחזור לקדמותם. בסופו של דבר התברר שצדקתי, כי ההיכרות שלי עם דולי הובילה לרצף אירועים שלא רק שינה את חיי, אלא השפיע גם על החיים של שתי הנשים הכי קרובות אלי: אמא שלי, שרה, ואנטי רייצ'ל, שזה בעצם דודה רייצ'ל באנגלית, וככה אני ואמא קוראות לה. חוץ מזה, למרות שאני חיה רק ארבע־עשרה שנים, הספקתי לעבור כמה וכמה חוויות משַנות חיים, כך שאני חושבת שאני בהחלט מוסמכת לדעת מתי מישהו עובר חוויה כזאת.

השינוי הראשון שעברתי — ואני מתנצלת שאני ככה מנפנפת בזה על ההתחלה, זה לא שאני רוצה רחמים או הזדהות, פשוט אלה העובדות — הוא שאבא שלי מת לפני שנולדתי. נכון שעדיין לא הייתי בחיים, אבל אין ספק שהמוות שלו שינה את חיי, ובכל מקרה שינה את החיים של אמא שלי מן הקצה אל הקצה, ולכן גם את החיים שלי.

שנית, במהלך חיי הקצרים כבר חייתי בכמה יבשות שונות. נולדתי בניו יורק, בגיל חודשיים עברתי להודו, שבה נולדו אמא שלי ואנטי רייצ'ל, ובגיל שנה עברתי לישראל. אני מאוד מקווה שאתם לא חושבים שבגלל שהייתי קטנה זה בכלל לא נחשב. יש הסכמה כללית שחוויות שעוברים בגיל צעיר משפיעות על החיים הבוגרים, וכדוגמה אפשר לתת את הסדרה "דֶקסטר". הגיבור שם הפך לרוצח סדרתי אחרי שישב כמה ימים בתוך מכלית מלאה בַּדם של אמא שלו שנוסרה לחתיכות. כן, אני יודעת שדקסטר הוא דמות בדיונית, אבל אני נותנת אותו כדוגמה לכך שהמון אנשים מסכימים שחוויות שעוברים בגיל צעיר משפיעות על העתיד, ועובדה שאפילו ביססו על זה סדרת טלוויזיה.

כשאני חושבת "מה היה קורה אילו", שזאת מחשבה שמטרידה אותי לעתים קרובות, אני מגיעה למסקנה שהחיים שלי היו לגמרי שונים אילו אבא שלי לא היה מת, או אילו הייתי מכירה אותו. אני יודעת שזה לא כל כך טוב לחשוב "מה היה קורה אילו" — ראיתי תוכנית של אוֹפְּרה, שהתארח בה מומחה שהסביר לאישה אחת מדרום קרוליינה בשם פַּטרישיה, שאיבדה את כל בני משפחתה ברצף של כמה תאונות מחרידות, שלא טוב לחשוב מחשבות הרסניות כמו "מה היה קורה אילו", אלא עדיף להתרכז במציאות ובדרכים שבהן ניתן לשנות אותה. הבעיה היא שמאז שראיתי שאסור לחשוב "מה היה קורה אילו", אני כל הזמן חושבת על זה.

לפני שאני ממשיכה, אני רוצה לתקן רושם שאולי נוצר מכל מה שאמרתי עד עכשיו. אני לא רואה כל כך הרבה טלוויזיה. אני רואה סדרות נבחרות באינטרנט — כמו "דקסטר", שאני מאוד אוהבת, ואת אופרה אני רואה רק בחופש הגדול, כשאני גרה אצל אנטי רייצ'ל בתל אביב. אנטי רייצ'ל מכורה לאופרה וינפרי בצורה קשה. לא רק שהיא צופה בה כל יום בכבלים, אלא היא גם הורידה למחשב שלה את כל התוכניות, והיא צופה בהן שוב ושוב בשעות הערב המאוחרות. אני ואנטי רייצ'ל חלוקות בדעתנו מהי תוכנית טובה של אופרה. אנטי רייצ'ל חושבת שתוכנית שגורמת לה לבכות יותר מפעם אחת היא תוכנית טובה. אני דווקא אוהבת את אלה שלא בוכים בהן בכלל, את התוכניות המרוממות, שגורמות לי להרגיש טוב עם עצמי ומעוּדדת לגבי העתיד שלי. חוץ מאופרה ומסדרות נבחרות אני לא רואה טלוויזיה בכלל. אולי אם הייתי צופה יותר בטלוויזיה, הייתי יודעת מי זאת דולי פרטון, ולא הייתי רואה אותה לראשונה רק לפני כמה חודשים, על עטיפה של דיסק שמצאתי בתוך ערֵמת דיסקים שמישהו הניח ליד הפח. בדרך כלל אני לא מחטטת בחפצים ישנים, אבל היה משהו מאוד מסקרן בערמה הזאת של הדיסקים. היא לא נראתה כמו ערמת זבל שמישהו זרק, אלא כמו אוסף שמישהו באמת אהב. כל העטיפות נראו כמעט חדשות ונקיות, ופשוט לא התאפקתי והתחלתי לסקור את הדיסקים. ביניהם היה הדיסק של דולי. כשהבטתי בה בפעם הראשונה, חשבתי לעצמי שהיא כל מה שאני לא. זוהרת, בלונדינית, יפה, לבנה, עם חזה גדול וחיוך של מיליון דולר. זה היה דיסק אוסף, ודולי צולמה לעטיפה כשהיא לבושה בשמלת פאייטים אדומה מנצנצת, ומסביבה כוכב לבן גדול מנצנץ על רקע כחול מנצנץ.

אם לא הייתי לבד, בטח הייתי צוחקת על כל הנצנוץ המוגזם וההעמדה ה"אוֹבֶר דֶה טוֹפּ", כמו שאנטי רייצ'ל אומרת. אבל לא היה איתי אף אחד, ומשהו בתמונה הזאת שבה אותי. הוצפתי תחושה מוזרה ולא ברורה, הרגשה שאני מחזיקה ביד משהו שונה ואחר מכל מה שהכרתי עד עכשיו. בדיוק את אותה התחושה הרגשתי כשאנטי רייצ'ל לקחה אותי למסעדה סינית בפעם הראשונה, כשהייתי בכיתה ב'. הריח והמראה של האוכל לא היו דומים לשום דבר שהכרתי. הרגע לפני הביס הראשון מהאגרול דמה בדיוק לרגע לפני שלחצתי פּלֵיי במערכת שלי, אחרי שהכנסתי את הדיסק — רגע של התרגשות וסקרנות, של גילוי עולם חדש ונפלא.

נהניתי מהציפייה, ולא מיהרתי להקשיב לאוסף. נשכבתי על המיטה שלי עם הדיסק וקראתי את כל השמות שהיו רשומים על העטיפה פעמיים. לא ידעתי שאני כבר מכירה כמה שירים, זיהיתי בשם רק את שיר מספר ארבע. "I get a kick out of you", שהכרתי מאנטי רייצ'ל, שהאהבה הכי גדולה שלה חוץ מאופרה וינפרי היא אֶלָה פִיצְגֶ'רַלְד, או כמו שהיא קוראת לה, "ליידי אֶלָה". כשאני אצלה בבית, אם אין אופרה בטלוויזיה, אז ליידי אלה מרעידה את הקירות.

אנטי רייצ'ל אומרת שכל החיים שלה סובבים סביב שתי נשים גדולות שחורות בגלל שהיא עצמה אישה גדולה שחורה. בזכות אנטי רייצ'ל אני מכירה את כל השירים שאלה פיצג'רלד שרה אי־פעם, שזה די הרבה שירים כי היתה לה קריירה שנמשכה שישים שנה.

אנטי רייצ'ל מאוד גאה בעובדה שבזכותה אני מכירה את כל השירים האלה. לטענתה, ליידי אלה והשירים שלה הם משיאי התרבות האמריקאית, שהיא הכי חשובה והכי מעניינת, וככה יצא שהכרתי את הגרסה של אלה לשיר. אנטי רייצ'ל סיפרה לי פעם שהשיר הזה הוא קלאסיקה, ואין אמן שמכבד את עצמו שלא שר אותו, אבל ליידי אלה שרה אותו ברמה אחת מעל כולם.

יכול להיות שדווקא בגלל שהכרתי את הגרסה של אלה, כל כך נדהמתי ממה ששמעתי. אפילו עכשיו כשאני נזכרת בזה, עוברת לי צמרמורת בגוף. הכנסתי את הדיסק למערכת, שמתי על שיר מספר ארבע וחזרתי לשכב על המיטה בחדר שלי. נגינה מהירה ומרהיבה של מנדולינה פרצה מהרמקולים אל חלל החדר. אני לא מתכוונת לפריטה של אקורדים, אלא נעימה ממש, צליל אחרי צליל, פריטה מדויקת של תווים כמו שמנגנים הנגנים הספרדים, אבל אפילו עוד יותר מהר, בסגנון אחר ושונה ומדהים שלא שמעתי כמוהו בחיים שלי. מהמנדולינה הסולו עבר לגיטרה, שניגנה בקצב מסחרר, ואז לכינור, וכבר נוגן בית שלם מתוך השיר בלי שום קול אנושי, רק מנגינה. עכשיו זה נראה לי קצת מצחיק, אבל באותו הרגע תהיתי אם יכול להיות שדולי פרטון הזאת היא נגנית בכלל, כי נראָה שכל השיר יעבור ללא מילים. הצלילים נשמעו לי כל כך חדשים, עד שלא הייתי מסוגלת להמשיך לשכב והתיישבתי בריכוז על המיטה. היום אני כבר מומחית בנושא ויודעת שמה ששמעתי נקרא "בְּלוּ גראס", אבל אז לא היה לי מושג. בתוך כל ההמולה הרגשית הזאת הבית הראשון נגמר קצת בהפתעה. שקט השתרר בחדר. באמת יש פאוזה קצרה בסוף הבית הראשון, אבל המחשבות בראש שלי היו בכזה טורבו, שהרגשתי שזאת הפסקה ממש ארוכה. כשהמנגינה התחילה שוב, דולי פתחה בשיר.

"I get no kick from champagne"… מילים לא יספיקו לתאר איך הרגשתי באותו הרגע. כשאני חושבת על מה שהרגשתי, אני נזכרת באמן גרמני שפעם כתבתי עליו עבודה בבית הספר, קַסְפַּר דוִיד פְרידְריך, שלמרות שלא אני ולא אף אחד שאני מכירה שמענו עליו, גיליתי להפתעתי שהוא דווקא מאוד מוכר בעולם.

בתחילת שנת הלימודים המורה לאמנות החליטה שכל תלמיד צריך לעשות עבודה על אמן כלשהו. לצורך בחירת האמן היא הביאה איתה ערמה של גלויות וביקשה מכל תלמיד לבחור ציור שמוצא חן בעיניו. היתה התנפלות מיידית על הציורים של אמנים מפורסמים, כמו פיקאסו, ואן גוך ודאלי, וכך יצא שלא נשארה לי הרבה בחירה. למעשה, נשארו על השולחן של המורה שתי גלויות בלבד. על אחת מהן היה ציור פרח של ג'ורג'יה אוֹקִיף. זאת היתה גלויה מאוד יפה ורציתי לקחת אותה, אבל בשיעור הקודם המורה הרצתה לנו על אוקיף, וידעתי שהפרח הזה מסמל את איבר המין הנשי, את הווגינה, כמו שהמורה אמרה לקול צחקוקי הכיתה (אני מודה שגם אני ציחקקתי). לא רציתי להיות זאת שעושה עבודה על פרחי הווגינה של ג'ורג'יה אוקיף, ולכן לקחתי את הגלויה האחרונה שנשארה.

לתמונה קוראים "מתבונן מעל ערפל", ורואים בה צללית של גבר מהודר במבט מאחור, עומד בראש הר ומסתכל על הנוף והערפל. אחרי שקראתי על התמונה ועשיתי עליה מחקר, גיליתי שהיא צוירה בשנת 1818 והיתה שייכת לזרם אמנותי שנקרא "הזרם הרומנטי". בהתחלה חשבתי שהזרם הרומנטי מתייחס לאהבה ולרומנטיקה, אבל מהר מאוד הבנתי שלא זאת הכוונה, וגיליתי שקַספר דויד פרידריך תיאר בתמונה את ההתפעלות של המתבונן במרחבים, ואת אפסיות האדם מול הטבע. המשכתי לקרוא וגיליתי שיש באמנות מושג שנקרא ה"נשגב", וזה מאוד הצחיק אותי כי אנטי רייצ'ל אומרת כל הזמן על דברים שהם נשגבים. בכל פעם שהיא מתפעלת ממשהו או אוהבת מאוד משהו, היא אומרת שהוא "סַבְּלַיים", שזה בעברית שמימי או נשגב.

ולמה אני בעצם מספרת את כל הסיפור הזה על פרידריך והתמונה והנשגב? בגלל שכששמעתי את דולי שרה את השיר, לראשונה בחיי הרגשתי מה זה הנשגב הזה שקראתי עליו כל כך הרבה. פתאום גם אני הרגשתי תדהמה מול משהו. רק שבמקום הרים וערפל היו לי מילים ומנגינה. ובמקום לעמוד עם חליפה ומגבעת ומקל בראש הר ולהביט על הנוף, ישבתי המומה על המיטה, לבושה בג'ינס, חולצת כפתורים בצבע טורקיז וסנדלים. הרגשתי קטנה, מזערית וחסרת חשיבות, המומה אל מול הנשגב — קולה של דולי פרטון.

אנטי רייצ'ל

לפעמים כשאני מסתכלת על דורית, אני מקבלת פרספקטיבה של זמן ואני לא מאמינה. לא מאמינה שעברו ארבע־עשרה שנה מאז שהיא נולדה. לא מאמינה שאבא שלה, גוֹד בְּלֶס הִיז סוֹל, מת לפני כל כך הרבה זמן. אצלי, חוץ מהגיל (חמישים ותשע ואני לא מתביישת) והמשקל (תסלחו לי אבל אני מעדיפה לשמור לעצמי), הכול נשאר קבוע. בכל שנה ביום הולדתי אני נשקלת, ובכל שנה, כמו מתנה, כמו עוד נר בעוגת יום ההולדת — קילו נוסף למשקל שלי. מאז שיואל מת עליתי ארבעה־עשר קילו, וגם אז לא הייתי רזה במיוחד.

למזלי, הכלות שבאות אלי מזדהות איתי ומרגישות בנוח לידי. הן יודעות שאני מבינה מה הן רוצות לחשוף ומה הן מעוניינות להסתיר. ככה אני ממותגת, התופרת של השמנות. הן באות אלי אחרי סיבוב החובה ברחוב דיזנגוף, אחרי שהסתכלו על כל השמלות והבינו שהן בבעיה. כשהן נתקלות בחנות שלי, הן מרגישות בבית.

תֶנְק גוֹד, העסקים טובים. בכל שנה אני גדלה בקילו אחד, אבל נראה שהכלות גדלות הרבה יותר. בחורה ששוקלת כמו שאני שקלתי בשנות העשרים שלי נחשבת היום עגלגלה. אני נחשבתי שמנה. אני לא יודעת איך היו נראים החיים שלי אם הייתי רזה, אסור לחשוב מחשבות כאלה, אוֹפרה אומרת. ובסך הכול אני חושבת שחוץ מהסיפור עם אחותי שרה, החיים שלי ממש מצוינים. אבל הכתם הזה בחיים שלה משפיע גם עלי. אפילו כשאני הכי שמחה ומאושרת, יש משהו שמפריע ויושב כמו אבן בבטן. שרה. וגם דורית, כמובן.

בכל קיץ, כמה ימים לפני שדורית מגיעה אלי, אני נהיית קְרֵייזִי. קודם כול אני מתחילה לנקות את הבית באובססיביות רבה אפילו יותר מהרגיל. אוֹ לוֹרד, כמה שאני משקיעה בניקיון. אני מבריקה כל משטח בבית לפחות פעמיים, עושה וקס לכל הרהיטים והשולחנות, מצחצחת את השירותים כמה ימים ברציפות, ליתר ביטחון. אני יודעת שאין לי סיבה ממשית לנקות עד כדי כך, לא רק שדורית לא תשים לב אם יהיה מלוכלך, אלא שגם לא יהיה לה אכפת בכלל. דֶה פּוּר סוֹל. כזאת מקסימה וכזאת מרחפת. האמת היא שהביקור שלה הוא רק תירוץ, כי אני בכל מקרה מאוד אוהבת לנקות. אני חושבת שזאת התכונה המשותפת היחידה שיש לי עם אחותי שרה. אני כל כך אוהבת ניקיון, עד שאחד התחביבים העיקריים שלי הוא לקנות חומרי ניקוי חדשים ולנסות אותם. כשאני מגלה חומר ניקוי חדש ומוצלח, אני הופכת למאושרת באדם.

הבעיה עם אנשים כמוני שאוהבים לנקות היא שהבית שלנו יותר מדי נקי. לפעמים אני צריכה להתאפק ולא לנקות מקום מסוים כמה ימים רק כדי שאוכל להגיע אליו ולעשות לו מֵייק אוֹבֶר. אם במקרה אני מגלה פינה מלוכלכת בבית שלא נוקתה, אני יכולה לרקוד מרוב התרגשות. אבל, כאמור, זה כמעט שלא קורה.

יש לי חיבה גדולה לכל חומרי הניקוי, אבל אין ספק שהמלכה האֵם, זאת שמבחינתי עומדת בראש הפירמידה, היא האקונומיקה. רק לפני כמה ימים, כשהלכתי ברחוב דיזנגוף בדרכי לסטודיו שלי, עצר אותי צוות טלוויזיה ושאל מה הייתי לוקחת לאי בודד. מובן שאמרתי שאת מכונת התפירה שלי — כך יכולתי לעשות קצת פרסום לעסק. זה אמנם שודר בערוץ קהילתי, אבל פרסום זה פרסום. אבל אם להיות כנה, התשובה הראשונה שחשבתי עליה לא היתה מכונת תפירה. באמת רציתי לומר שהייתי לוקחת איתי אקונומיקה. אני יודעת שזה קְרֵייזי, אבל זה הדבר הראשון שעלה לי לראש. יכול להיות שזה מפני שהאקונומיקה היא באמת החברה הכי טובה שלי בעולם. היא תמיד שם כשאני צריכה, תמיד עוזרת, אף פעם לא מאכזבת. חברה אמיתית.

היתה תקופה, לפני שידעתי שזה לא בריא לסביבה, שהייתי משתמשת בכל כך הרבה אקונומיקה, שרק המחשבה על זה מעבירה בי היום צמרמורת. אני חייבת להודות שזאת בעיקר צמרמורת של הנאה וגעגוע. אני כמו מכורה שמנסה להיגמל. מכריחה את עצמי להשתמש באקונומיקה רק פעם בשבוע. הלובן הנקי שהאקונומיקה משאירה הוא כל כך מסנוור, שבכל פעם אחרי שאני משתמשת בה, אני עומדת במשך שעה ארוכה ומסתכלת סביבי באושר גדול. ממש כמו שהכלות שלי מסתכלות על השמלות החדשות שתפרתי להן, כשהן עומדות מול המראה. לשלווה ולאושר שאני חשה אחרי ניקיון אין תחליף, וכנראה בגלל זה אני מכורה.

כמו באופנה, גם בניקיון אני שומרת על ראש פתוח ותמיד מנסה ללמוד דברים חדשים. לפני כמה שנים סיפרה לי אמא של אחת הכלות שתפרתי לה שמלה, שהיא מנקה את הבית רק בחומרים טבעיים. בניגוד לבִתה הראוותנית והקולנית (אם נהיה אוֹנֶסְט, זה סוג הבנות שקונות את השמלות הקרייזי שלי), האמא היתה טיפוס שקט ועכברי. בזמן שהבת והחברות שלה התעסקו עם השמלה ועם הבדים, ראיתי שעיניה מתרוצצות ובוחנות את הניקיון בחנות ומתפעלות. אני מיד מזהה מישהו שמבין בניקיון. כמו מכורה אמיתית, גם היא זיהתה אותי. מובן שמיד נוצר בינינו בּוֹנְדינְג, והתחלנו לדבר על ניקיונות. אני אומרת לכם, אַיי לָאב כדור הארץ, ואני מנסה להשתמש בחומרים כמה שפחות מזיקים לסביבה, כשזה אפשרי, כי יש דברים שאין להם תחליף. אבל היא היתה ברמה אחרת לגמרי ונתנה לי טיפים ועצות כאלה, שהייתי פשוט בעננים. השיא היה כשהיא סיפרה לי, שנים לפני שאופרה בכבודה ובעצמה דיברה על זה באחת התוכניות שלה, במה היא משתמשת לניקוי הכיורים והקרמיקה באמבטיה. היא אמרה שלא אאמין כשאגלה במה היא מנקה. כמוכרת מנוסה, אני יודעת לזהות איזו תגובה אנשים מצפים ממני להראות ומה עלי להגיד, וידעתי שהיא מצפה ממני להיות מופתעת, ובאמת כבר הכנתי את הפרצוף המתפעל. אבל כשהיא אמרה שהיא מנקה עם וודקה, ההפתעה על פני היתה אותנטית לגמרי. היא פצחה במונולוג שנראה שכבר נאמר לנשים נדהמות פעמים רבות בעבר, שבו סיפרה שגם היא היתה המומה כששמעה על זה לראשונה, אבל בסוף החליטה לנסות, וזה עובד פשוט מצוין וגם הכי טבעי וטוב לסביבה ואפילו דוחה יתושים. היא אמרה שכבר יש לה הרבה ניסיון עם ניקיון בוודקה, ושממש אין סיבה לקנות וודקה יקרה ואופנתית. היא נוסעת לדרום תל אביב וקונה שם ליד השוק את הוודקה הכי זולה שיש.

מיד כשסיימה לספר את סיפורי הגבורה על הוודקה שלה, הוצפתי חוסר מנוחה. כל מה שרציתי לעשות היה לחזור הביתה ולשפוך וודקה על כל מה שאפשר. אחרי שסגרתי את הסלון, רצתי הביתה. השעה היתה שמונה בערב, והבנתי שכבר מאוחר לנסוע לרחוב לוינסקי ולקנות וודקה זולה. לשמחתי, נזכרתי בבקבוק הוודקה ששכב אצלי בפריזר כבר חמש שנים בערך. קיבלתי אותו מכלה אחת שמנה במיוחד, שהיתה כל כך מאושרת מהשמלה שתפרתי לה, שאחרי החתונה הגיעה עם אלבום תמונות ומתנה עטופה —בקבוק וודקה אבסולוט ממהדורה מוגבלת, כפי שהסבירה לי. הודבקו עליו מאות מראות קטנות, שיצרו לו מראה של כדור דיסקו. עם יד על הלב, זה באמת בקבוק יפה, אבל למרות חיבתי הידועה לדברים מנצנצים, לא מצאתי לו מקום הולם בביתי, והוא נשאר בפריזר.

כשנכנסתי סוף־סוף הביתה, לקחתי את הבקבוק וניסיתי לאמוד את כמות הוודקה שהיתה בו. הוא היה מלא כמעט לגמרי, וחישבתי שאוכל לנקות בעזרתו את כל חדר האמבטיה. הרגשתי כמו אלכוהוליסטית בקריז. התחלתי בקטן. שפכתי קצת וודקה על הכיור מאחורי הברז — מקום טריקי ומוזנח בערך בשמונים אחוז מהדירות שאני מבקרת בהן. יש לי מברשת קטנה מיוחדת שאני מחזיקה רק בשביל מקומות בעייתיים כאלה. לקחתי אותה והתחלתי להבריש.

שלוש שעות אחר כך היה חדר האמבטיה מצוחצח ומבריק. הרגשתי כמו ילדה שקיבלה מאה במבחן, אכלה את הממתק האהוב עליה, ונוסף על זה הוזמנה לנשף הסיום על ידי הבחור שבו היא מאוהבת. הייתי בעננים. אוֹף קוֹרס, אדי האלכוהול שהרחתי במשך שלוש שעות תרמו לתחושת האושר והשמחה שלי. הייתי סוֹ הֶפּי! אֶנְד סוווווֹ דְרַאנְק! רציתי לחלוק את התחושות הנהדרות שהציפו אותי עם מישהו. אבל כבר שמונה שנים שאין לי מישהו. לכן התיישבתי על הרצפה וחיבקתי את האסלה המנצנצת, הסטרילית והלבנה שלי, והייתי המאושרת בנשים.

דורית

החלום הכי גדול שלי הוא לפגוש את דולי פרטון. כמו שהחלום הכי גדול של אנטי רייצ'ל הוא לפגוש את אופרה. וכמו שהחלום הכי גדול של אמא שלי הוא לפגוש את אבא. אני לא רוצה רק לראות אותה בהופעה. אני רוצה להיפגש איתה בבית, ושהיא תעשה לי סיור בחווה שלה ונשב יחד ונשתה קפה. או שפשוט אסע איתה באוטובוס ההופעות המדהים שלה במשך כמה ימים, ואחווה קצת את חיי הזוהר והכוכבוּת שלה. לדולי יש את האוטובוס הכי מהמם בעולם, הוא כולו ורוד ונוצץ וזוהר, ויש בו מיטה ורודה ענקית. היא כבר לא ישנה בבתי מלון כשהיא בהופעות, היא פשוט חיה לה באוטובוס שלה ונוסעת ממקום למקום.

אני מדמיינת הרבה שיחות עם דולי. בדרך כלל זה קורה במיטה לפני שאני נרדמת, אבל בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מדברת איתה גם במשך היום. היא כזאת מקסימה הדולי הזאת, תמיד מפרגנת לי ואומרת שאני גוֹרְגֶ'ס וְאָמֵייזִינְג. היא מעודדת אותי ומעניקה לי ביטחון בכל פעם שהיא פשוט מופיעה מולי, מנצנצת וזוהרת ומריחה טוב, צחקנית ומלאת אנרגיה. כמו לפני כמה ימים, כשהחלטתי להרכיב את המשקפיים הוורודים. אלה משקפיים מחנות במושבה הגרמנית בירושלים, שבה אני גרה. כשראיתי אותם לראשונה, הם נראו לי כמו הדבר הכי קרוב לדולי פרטון שאני יכולה להרשות לעצמי לרכוש. המוכרת בדיוק הניחה אותם בחלון הראווה על כרית סאטן שחורה. מצד אחד הם היו כל כך מוגזמים, אבל מצד שני כל כך יפים, מעוצבים ומוקפדים, שלא יכולתי להסיר מהם את המבט. כשהמוכרת הדליקה את הספוט שהאיר אותם, כמו טריק זול בסרט קולנוע, הרגשתי שאני חוזה בהתגלות. ידעתי שאני חייבת חייבת חייבת לקנות אותם. אני לא כזאת חובבת קניות, ואף פעם לפני כן לא הייתי חייבת־חייבת־חייבת לקנות משהו.

אמא שלי לא מאמינה בדמי כיס מוגזמים, ולכן המשקפיים האלה עלו לי בעבודת בייביסיטינג אינטנסיבית של שלושה חודשים. מעולם לא שילמתי על משהו כל כך הרבה כסף. בשבועות הארוכים שבהם עבדתי כדי לממן אותם, הייתי מגיעה שוב ושוב לחנות, ניגשת לחלון הראווה ומביטה בהם. יש להם מסגרת שחורה מבריקה עם ציפוי מבריק בגוון ורוד ופס כסף דק שמעטר אותם לאורכם, והם נוטים כלפי מעלה בצדדים ממש כמו המשקפיים של הדוגמניות משנות השישים. הם מזכירים לי משקפיים שאמא שלי הרכיבה בתמונה שיש אצל אנטי רייצ'ל, מהתקופה לפני שאבא שלי מת. אמא שלי מאושרת שם וחייכנית, מצולמת על ידי אבא שלי, עומדת לצד אנטי רייצ'ל על גשר ברוקלין, מגדלי התאומים ברקע, ביד אחת אוחזת את אחד הכבלים של הגשר, ביד השנייה מנופפת לשלום, נראית חסרת דאגות. במשקפיים של אמא שלי העדשות היו חומות. שלי ורודות.

המשקפיים האלה כל כך מוגזמים, עד שבמשך שבועיים הרכבתי אותם רק בשירותים בבית מול המראה. בכל פעם שהרכבתי אותם, העולם נצבע ורוד וניהלתי שיחות עם דולי, שאמרה לי שאני אַבּסוֹלוטְלִי גוֹרְגֶ'ס. אני אוהבת להסתכל על העולם דרך העיניים של דולי ולראות איך החיים האפורים שלי הופכים יותר נסבלים. גם אני נהיית יותר מעניינת. המשקפיים משחררים אותי.

יום אחד, בעידודה של דולי וגם בגלל תחושת החופש שמאפיינת את הימים האחרונים של שנת הלימודים, החלטתי להרכיב את המשקפיים ולצאת איתם לבית הספר. באותו יום, בגלל שהייתי כה נועזת, החלטתי ללכת עם שיער פזור, שזה מאוד נדיר, כי אני תמיד הולכת עם קוקו. עם השיער הפזור והמשקפיים דמיינתי שאני בלתי מנוצחת.

בכל יום כשאני יוצאת מהבית אני בוחרת איזה שיר לשמוע באייפוד. הדרך לבית הספר לוקחת לי בערך רבע שעה, מה שאומר שאני יכולה לשמוע בין שלושה לארבעה שירים, אבל מה שאני הכי אוהבת לעשות זה לבחור שיר אחד ולשמוע אותו שוב ושוב ברצף, עד שאני מגיעה לכיתה. אנשים שמכורים לכושר מספרים שאחרי שהם רצים חמישה קילומטרים, מתחילים להשתחרר להם אנדורפינים במוח, והם חווים תחושה של הַיי. אני לא חושבת שרצתי אפילו קילומטר אחד רצוף בחיי, אבל נדמה לי שאני מרגישה בדיוק כזה הַיי אחרי הפעם השלישית שאני שומעת את אותו השיר. זה נכון אצלי לכל שיר. אם מתרכזים ובאמת מקשיבים, קורים דברים מופלאים. בהאזנה הראשונה אני מקשיבה למילים ולמנגינה. בפעמים הבאות אני מתחילה לשמוע כל כלי נגינה בנפרד ואת קולות הרקע. תוך כדי הקשבה אני מצד אחד מתלהבת ומתרגשת, ומצד שני מציפה אותי תחושת אושר ורוגע. ממש כמו האנדורפינים של הריצה אבל בלי כל המאמץ והזיעה.

באותו היום שמעתי את השיר "בּוֹבּי מֶקגִי" של דולי פרטון. כן, אני יודעת שכל מי ששומע שדולי הקליטה גרסה לשיר הזה מגלגל עיניים וטוען שהביצוע הכי טוב והכי מדהים והכי מפורסם הוא של ג'ניס ג'ופלין. אני יודעת. אבל אני חושבת שזה פשוט לא נכון. הביצוע של ג'ניס לשיר באמת עוצמתי ומלא רגש, ואני מבינה למה הוא הפך לקלאסיקה. אבל הביצוע של דולי יותר טוב!

הביצוע של ג'ניס כל כך מפורסם, שכולם חושבים שזה שיר שלה ובכלל לא יודעים שהוא במקור שיר קאנטרי, ושכריס כריסטוֹפֶרסוֹן כתב אותו, ושבובי מקגי היתה אישה בכלל. הוקלטו לו המון גרסאות, וג'ניס ג'ופלין הקליטה את הגרסה שלה ממש כמה ימים לפני שהיא מתה, וזה השיר היחיד שלה שהצליח להגיע למקום הראשון במצעדים באמריקה, ולכן הוא כל כך מוכר.

דולי שרה אותו מושלם. הקשבתי לה והרגשתי כמו מיליון דולר. צעדתי לי ברחוב, כשבדמיוני דולי וכל הנגנים סובבים אותי ושרים את השיר רק לי. השיר כל כך ריגש אותי, עד שהרגשתי שאני חייבת לרקוד, וזה דבר שלא קורה לי אף פעם מחוץ לבית. לא הייתי לגמרי חסרת מודעות למה שקורה סביבי, ככה שרק אחרי שסקרתי את הרחוב הקטן שהלכתי בו וּוידאתי שהוא שומם, הרשיתי לעצמי להשתחרר.

בסוף השיר, אחרי שדולי שרה בפעם האחרונה את השם "בובי מקגי", שומעים את אחד הנגנים צוחק ואומר, "חחח, בעיני זה החלק הכי טוב בשיר." אני מתה על הקטע הזה! מיד אחר כך מגיעות שתי שניות של שקט באוזניות, שזה בעצם הרווח שהאייפוד שם בין שיר לשיר. ובשקט הזה פתאום שמעתי, ככה ממש בתוך האוזן, "דורית!"

אני חושבת שבחיים שלי לא נבהלתי כל כך כמו שנבהלתי באותו הרגע. הייתי כל כך עמוק בתוך העולם שלי, שכששמעתי את שמי נצעק כל כך קרוב לאוזן, זה היה מבהיל ומפחיד. אני יודעת שזה נשמע מוגזם, אבל הרגשתי כל כך מושפלת! אפילו כשאני לבד בבית עם המשקפיים, אני נועלת את הדלת של השירותים מרוב שאני מתביישת. קפצתי בבהלה, משכתי את האוזניות בזעם מהאוזניים והסתובבתי אל המטרידן. כנראה התגובה שלי היתה מפתיעה, כי גם הוא נראה מבוהל לגמרי והגן על הפנים שלו עם הידיים. בובי. עכשיו אני חושבת שזה די מבדר שבזמן שדולי שרה לי שיר על בובי מקגי, בובי האמיתי הגיע וקרא בשמי. אבל באותו הרגע ממש לא חשבתי על זה, ובמקום זה רק צרחתי בכעס, "בובי! מה אתה עושה?"

הוא היה כל כך מבוהל, עד שהוא דיבר באנגלית, "אוֹ מַיי גוֹש, אַיי'ם סוֹ סוֹרִי".

בובי הוא ילד אמריקאי שלומד איתנו, הוא גר עם אמא שלו בארץ, והשם האמיתי שלו הוא רוברט. הוא די חמוד, ומשרה סביבו אווירה אמריקאית, כי בכל חופש גדול הוא נוסע לגור עם אבא שלו בניו יורק. הוא חנון כזה, אבל די גבוה וחסון. ילד עם כוונות טובות שאיכשהו מעולם לא יצא לי לדבר איתו.

הסתכלתי עליו בזעם, הרגשתי מושפלת, ולא ידעתי מה לעשות. לפני שהוא התרחק ממני בבהלה, הפנים שלו כמעט נגעו בשלי, ופתאום צצה בראשי המחשבה שמעולם לא הייתי כל כך קרובה פיזית לבן. יכול להיות שכשהייתי בגן הילדים זה קרה, כמובן, אבל אני לא זוכרת שזה קרה לי כאדם בוגר. בשבריר השנייה הזה ראיתי את הזיפים הבהירים שלו בשולי פאות הלחיים, הם ניצנצו בשמש וגרמו לי להבין שלא רק שלא הייתי כל כך קרובה אי־פעם לבן, אלא שגם מעולם לא נגעתי בזיפים. זה עיצבן אותי פתאום, בעיקר כי נורא התחשק לי לגעת בהם. זה לא היה רצון רומנטי או מיני, וזה לא היה קשור לבובי באופן ישיר. רק לזיפים שלו. זאת היתה פשוט סקרנות פתטית של ילדה בלי אבא או אח. האצבעות ממש דיגדגו לי.

כל התחושות האלה עוררו אצלי סערת רגשות לא הגיונית, שגרמה לבובי להילחץ עוד יותר. הוא נקלע למצב בעייתי, ומכיוון שהוא כזה ילד טוב, הוא ניסה לנטרל את המבוכה בעזרת מחמאה. הוא התפעל מאיך שאני נראית, "עם השיער המפוזר והמשקפיים. ממש כמו ריהאנה," הוא אמר לי.

עכשיו כשאני רגועה אני מבינה שהוא היה מאוד חמוד, אבל המחמאה שלו הזכירה לי את מה שהייתי מעדיפה לשכוח: שהייתי עם המשקפיים ועם שיער פזור. הרגשתי נבוכה וחשופה אפילו יותר. הגבתי בדרך היחידה שהצלחתי: זעם. למרות שהייתי מתה להיראות כמו ריהאנה (או כמו דולי הצעירה, אילו באמת הייתי יכולה לבחור), היה משהו בהשוואה אליה שעיצבן אותי, אולי בגלל ההתנהגות וההתנהלות שלה.

אני רק יכולה לדמיין כמה מאיים נראה הפרצוף שלי באותו הרגע, לפי המבט החרד שעלה על הפנים של בובי. נשארנו חסרי מילים. בובי מתוך מצוקה, ואני מרוב כעס. זה לא קורה לי הרבה. תמיד יש לי מה לומר. בזמן שהסתכלנו זה על זה ניסיתי לחשוב מה דולי פרטון היתה אומרת אם היא היתה במצב כזה. מובן שדולי פרטון לא היתה מגיעה למצב כזה. דולי פרטון לא מתביישת בעצמה ולא מסתירה מאנשים כלום. היא יוצרת מלאת ביטחון עצמי, לא יצור פתטי כמוני. שאפתי אוויר ואמרתי לו בקול הכי מתוק וחביב שלי, ממש כמו שדולי היתה אומרת, "אני נראית בדיוק כמו בת השכן — אם אתה גר מול לונה פארק."

זה משפט מפורסם של דולי פרטון, וחוץ מזה שבאנגלית הוא נשמע יותר טוב, המשפט היה כל כך תלוש וכל כך לא קשור, עד שברור שבובי לא הבין מה רציתי להגיד. דולי אמרה את המשפט הזה, בהומור ובביטחון ובקסם האישי שלה, באיזה ריאיון טלוויזיוני משעשע כשדיברו על המראה יוצא הדופן שלה.

לצערי, אני לא דולי.

אני כזאת דורית.

בובי

אני שונא את סוף שנת הלימודים. ככל שתחושת החופש והשמחה מתפתחת אצל בני כיתתי, כך אני נהיה מדוכדך. אף אחד לא יודע את זה, כי אני נשאר קוּל. החברים מקנאים בי שאני טס לחו"ל, ובזמן שהם מתכננים מה לעשות בחופש הגדול, אני מקנא בהם בחזרה. אין לי ברֵרה, אני חייב לנסוע. זה לא משהו שאפשר להתווכח עליו. אני יודע שהתבכיינות לא תעזור, ולכן אני לא מתבכיין. אני יודע גם שאם אתלונן, אף אחד לא באמת יבין.

אני כאן כבר ארבע שנים, ואני עדיין מרגיש שלא לגמרי פיצחתי את קוד ההתנהגות הישראלי, אבל הצלחתי להבין שהפגנת רִגשות חולשה מבאסת את החברים שלי. הם לא יגידו לי כלום, אבל הם יחשבו שהנה שוב פעם בובי עם השטויות שלו. לקח לי הרבה זמן להבין שכשאני מדבר עם חברים על קושי רגשי, זה גורם להם חוסר נוחות מסוים. שיחה על רגשות עם החברים שלי היא לא טאבו, היא פשוט משהו שלא מקובל להעמיק בו. כשלאחד הבנים בכיתה שלנו רע, הוא יגיד שהוא מבואס וכולם יהנהנו בהבנה, אבל אף אחד לא באמת יצפה שהוא ימשיך לדבר על זה או יפתח את זה לדיון או שכולם ינסו להבין ביחד למה בדיוק ומה עובר עליו.

זה לא באמת מפריע לי, כי יש משהו מנחם גם בחברים שרק מהנהנים בהבנה כשאתה קצת עצוב, אבל זה קצת הפתיע אותי בהתחלה, בעיקר כי הרגשתי שעל כל שאר הנושאים בעולם, חוץ מרגשות, אין להם שום בעיה לדבר.

ככה שברור שאהבה היא לגמרי מחוץ לתחום. אף בן בכיתה לא יגיד שהוא מאוהב במישהי. הוא יגיד שהוא נמשך אליה או שהוא רוצה לשכב איתה. אולי זה עניין של גיל, ואולי של תרבות. לסטודנטים שאני עובד איתם בארצות הברית אין שום בעיה לדבר על הרגשות שלהם בצורה שמפתיעה אפילו אותי לפעמים. הם לא משוחחים איתי ישירות על הדברים האלה, כי אני צעיר מדי, אבל אני מאזין לשיחות שלהם בזמן שאנחנו עובדים. לצערי, פער הגילים בינינו לא ממש מאפשר חברויות, וכך יוצא שאחרי העבודה אני לבד. בכל קיץ כשאני בארצות הברית אני נמצא לבד עם עצמי הרבה יותר מדי, וזאת הסיבה העיקרית שבגללה אני מבואס מהנסיעה. אולי בגלל זה היצר העברייני שבי קצת יוצא שם לחופשי.

אתמול הלכתי לבית ספר, שקוע במסכנות שלי, כשפתאום ראיתי את דורית, שלומדת איתי בכיתה, רוקדת ברחוב. זיהיתי אותה רק לפי תיק הגב כי ראיתי אותה מאחור והשיער שלה אף פעם לא פזור. נדהמתי לראות באיזו מהירות מצב הרוח שלי השתפר למראה מישהי שחוץ מזה שהיא יושבת שני שולחנות לפני, אף פעם לא ממש היה לי איתה איזשהו קשר. הגברתי את קצב ההליכה וקראתי לה כמה פעמים. כשהיא סוף־סוף שמעה אותי, היא קפצה בבהלה וצעקה עלי בכעס. היא ממש הבהילה אותי. בדרך כלל היא די שקטה. היא אמנם מתווכחת לא מעט בכיתה, אבל איכשהו תמיד שומרת על טון רגוע ושקט. אף פעם לא ראיתי אותה ככה. היא ממש זעמה. היא הרכיבה משקפיים שאיכשהו העצימו את המבט שנעצה בי. לא קל להוציא אותי משלוותי, ובכל זאת המבט שלה עירער אותי. לכמה שניות הרגשתי שאין לי מושג מי זאת הבחורה שעומדת מולי. הדימוי שהיה לי עליה היה שגוי לגמרי. הרגשתי שהעיניים שלה רושפות, שזה תיאור שאף פעם לא השתמשתי בו ולא לגמרי הבנתי אותו עד אתמול.

כל הסיטואציה היתה לא הגיונית. אולי בגלל שהייתי מבולבל ומבוהל, פעלתי בצורה אוטומטית בלי לחשוב והחמאתי לה. אבא שלי הוא מאמין גדול בחנופה לנשים. אני תמיד נדהם לראות איך מחמאות, שנראות לי מהצד כמעט מביכות, גורמות לנשים מולו לעזור לו, להיפתח אליו ולחייך בביישנות. בכל קיץ הוא טורח להסביר לי כמה זה חשוב בחיים להחמיא ולהקסים. הוא מאוד גאה ביכולת הזאת שלו, שגם החברים שלו תמיד מתפעלים ממנה. בשנה שעברה, כשהוא נפרד ממני בשדה התעופה בניו יורק, הוא הקסים את דיילת הקרקע וגרם לה לתת לי מושב ליד החלון עם מקום לרגליים. היא הסמיקה וסידרה את שערה בהתרגשות, בזמן שהוא הגניב לי קריצה של ״תראה איך אני משחק אותה״. חייכתי אליו כי ידעתי שעוד מעט ניפרד לכמעט שנה, ולא רציתי לקלקל את האווירה, אבל בתוכי ניסיתי להבין איך ייתכן שאבא שלי, שהוא איש מאוד מצליח ולכל הדעות מוצלח, גאה יותר מכל דבר אחר ביכולת שלו לסחרר כל אישה שהוא פוגש ולגרום לה לעשות מה שהוא רוצה. הסיטואציות האלה מביכות אותי. מצד אחד אני מרגיש שאבא שלי, שאני אוהב אותו, מביך את עצמו, ומצד שני אני לא מבין איך הנשים האלה נשבות בהתנהגות הכל כך קלישאתית שלו. אני משער שהיכולת הזאת שלו כבר היתה קיימת מגיל צעיר, והוא שיכלל אותה עם השנים. וברור שגם אני רוצה להצליח עם בנות, מי לא רוצה, אני פשוט תוהה אם יכולה להיות דרך קצת פחות מבזה לעשות את זה, ואם זאת צריכה להיות השאיפה האולטימטיבית בחיים, לכבוש המוני נשים. למה לא מספיק לו להיות עם אישה אחת שהוא אוהב ועם הילד שלו?

אבא שלי ידע כבר מגיל צעיר שהוא יעבוד בבורסה ושיצליח לו עם כסף ועם נשים, והוא חושב שגם אני צריך ללכת בעקבותיו. אני תמיד מחייך בהסכמה, אבל האמת היא שאני ממש מקווה שלא אהיה כמוהו. לפעמים אני קצת מרחם עליו ועל הדרך שבה הוא חי. לא אמרתי לו את זה כי כבר מזמן הבנתי שהוא ממש מרוצה מהחיים שלו, אבל כשאני רומז שיכול להיות שאלך בדרך אחרת, הוא נדהם בכל פעם מחדש. הוא טוען שבגלל שאני עדיין צעיר, אני לא מבין מה חשוב בחיים ושאני חייב להקשיב לניסיון החיים שלו, אבל בכל פעם שאני רואה את החלקלקות שבה הוא מתנהל, אני מבטיח לעצמי שאני לא אהיה כזה.

אני לא תמיד מצליח לעמוד בהבטחה שלי. לפעמים אני מוצא את עצמי מתנהג בדיוק כמוהו. כשדורית צעקה עלי כל כך נבהלתי, שפעלתי בלי לחשוב, ופעלתי בדיוק באותו הדפוס של אבא שלי. כשהחמאתי לה, אפילו השתמשתי באותו טון ובאותה אינטונציה שבהם הוא משתמש. לתדהמתי, במקום להיות מוחמאת, דורית רק התעצבנה עוד יותר. ביצעתי את התפקיד בצורה מושלמת, והיא לא נפלה בפח. עמדתי מולה חסר אונים. מה שהיה הכי מבלבל זה שלמרות שהיא ממש הפחידה אותי, בעצם די התפעלתי מכך שהיא היתה חסינה לשיטה. חשבתי לעצמי שדווקא היה יכול נחמד להכיר אותה קצת יותר טוב, אבל אז נזכרתי שאני ממילא טס, ובכל שנה זה אותו סיפור, כולם מבטיחים לשמור איתי על קשר, ובסופו של דבר זה לא ממש קורה.

אנטי רייצ'ל

אין לי חברות. אני לא יודעת למה. אולי זה משהו בגֵנים, אולי בחינוך. דֶה בּוֹטוֹם לַיין אִיז שאין לי חברות. לי אין וגם לאחותי אין, ואם חושבים על זה, אז גם לדורית, גוֹד בְּלֶס הֶר סוֹל, אין חברות ממש טובות. בכל קיץ היא באה לגור אצלי בתל אביב, ומעולם לא ראיתי אותה מדברת או נפגשת עם חברה. ככה זה היה גם אצלנו כשהיינו קטנות, אני ושרה אחותי. לפחות היינו חברות אחת של השנייה. השמנה והרזה. השחורה והלבנה. המבוגרת והצעירה. שני הפכים. אני נראית הודית, והיא בריטית. אני כמו אבא, והיא כמו אמא. עוד כשגרנו בהודו, אני הייתי מתלבשת ומשחקת בבדי הסארי של המטפלות, למרבה חלחלתה של אמי, ושרה תמיד לבשה את שמלותיה החמודות. תמיד־תמיד בצבע לבן. אני אוהבת זהב, ורוד, כתום, והיא תמיד לבן.

פעם היינו צוחקות ביחד. אבל מאז שיואל מת, היא כבר לא צוחקת. אני לא יודעת מה יהיה איתה ולא יודעת איך לעזור לה. הפסקתי לנסות כי אין עם מי לדבר. פשוט אי־אפשר לדבר איתה. פּוּר דורית. איך היא יוצאת כזאת שפויה אני לא יודעת. כשהיא אצלי, אני מנסה להעניק לה את כל החום והאהבה שהיא לא מקבלת בבית. כך שלמשך חודשיים אפשר לומר שיש לי חברה טובה, אבל בעצם היא כמו בת בשבילי.

בדיוק אחרי שסיימתי לנקות את כל הבית לכבוד הביקור השנתי שלה והתענגתי על תחושת האושר, שרה התקשרה. מה נשמע? מה שלומך? היא הזכירה לי שבעוד יומיים דורית באה אלי למשך הקיץ. כאילו שהייתי צריכה שיזכירו לי, אבל עם שרה אין מה לדבר או להתווכח. לפעמים אני רוצה לנער אותה ולהגיד לה להתעורר, אבל זה כמו לנער רובוט. שום דבר לא חודר. פעם הייתי מנסה, היום אני כבר יודעת שאני פשוט לא יכולה לעזור לה, וזה כל כך מתסכל! הֶבֶן הֶלְפּ מִי. היא הפכה למחשב, והתוכנה שבראשה שלחה התראה יומיים לפני האירוע: להתקשר לאחותי ולהזכיר לה. תֶנְק יוּ וֶרִי מָאץ'.

חוץ מזה שהשיחה עם שרה עיצבנה אותי וקילקלה לי את כל ההנאה מהניקוי, היא גם העציבה אותי. בכל פעם ששרה מתקשרת ואומרת, "היי, רייצ'ל," אני כמעט מתעלפת. לוֹרְד הֶב מֶרְסִי אוֹן מִי. יש לה בדיוק אותו הקול כמו לאמא שלנו. בכל פעם אני נדהמת מחדש מכך שאמנם עברו הרבה שנים מאז שאמא מתה, גוֹד בְּלֶס הֶר סוֹל, אבל לא משנה כמה אני בטוחה שכבר השלמתי עם זה והתגברתי, הקול של שרה מציף אותי בעצב.

כשאמא שלנו דעכה מסרטן בצורה הגרועה ביותר האפשרית, שאני לא מאחלת לווֹרְסט אֶנֶמי שלי, אפילו שהיתה חלשה ומסכנה, הקול שלה איכשהו תמיד נשאר צלול וברור. גם כשבקושי היה לה כוח לומר משפטים שלמים, את השם "רייצ'ל" היא ביטאה בטון יציב. בדיוק כמו ששרה קוראת לי כשהיא מצלצלת.

הגוף של אמא בגד בה, אבל הנפש נשארה בריאה. אצל שרה הנפש גוססת וכמעט לא ניתנת לזיהוי, אבל הגוף נשאר בריא. הרבה נשים שעברו את גיל חמישים היו מוכנות להרוג בשביל להיראות כמוה. שרה נראית כאילו שימרו אותה בפורמלין. סְקֶרי. אני לא יודעת איך היא עושה את זה. אולי כשאת לא מאפשרת לרגשות להשפיע עלייך והפנים שלך לא מביעות כלום, לא נוצרים קמטים. אם זאת הסיבה, אז ברור שהמחיר שהיא משלמת על נעורי הנצח לא שווה את זה. במיוחד כשמכניסים את דורית למשוואה. דֶה פּוּר סוֹל. אבל תוסיפו לקיפאון שלה את האובססיה לטיפוח הפנים ותקבלו את מעיין הנעורים.

כבר כשהיינו ילדות, טיפוח הפנים של שרה היה אישיוּ. אני הייתי הפרחחית הפוחזת, ואילו היא היתה הליידי הבריטית, וכיאה לליידי היא שנאה הזנחה עצמית ותמיד הקפידה להיראות נקייה וצחה. בכל בוקר ובכל ערב (ולפעמים גם אחרי בית הספר) היא היתה מנקה את הפנים. הכניסה של שרה למשבצת הילדה המטופחת והיפה התאימה לכל המשפחה. אמא שלנו סוף־סוף קיבלה את הנסיכה הלבנה, הרזה והאלגנטית שתמיד רצתה, וממני ירד הלחץ להפוך להיות מה שאני לא. הייתי מרוצה מכך שהניחו לי לנפשי, ושרה נהנתה להיות אהובה ומחובקת על ידי אמא ואבא.

בזמנים אחרים היינו צוחקות על זה. היום המחשבה על שרה צוחקת היא חלום רחוק בלבד. הרובוט שהיא הפכה להיות לא צוחק, לא בוכה, ואפילו לא מתעצבן או כועס. המקסימום שאפשר להוציא ממנה זה חיתוך דיבור יותר קצר, שמעיד על כך שהיא חסרת סבלנות בדרכה האנדרואידית.

ברור שאני קצת מקנאה בשרה על כך שהיא נראית כל כך טוב, אבל אין לי בעיה משמעותית עם הגוף שלי. סִירִיאֶסְלִי. תמיד אהבתי את המראה השופע שלי. לנשים רזות קשה להאמין שאישה שמנה באמת אוהבת את הגוף שלה, אבל עובדה. מובן שלא היה אכפת לי להוריד ארבע־עשרה שנים של עבודה קשה, ריצות, מאמצים וקמטים מהפנים ומהגוף. אוֹ וֶל, אם הייתי יכולה, הייתי מורידה גם כמה קילוגרמים, אבל זה לא סותר את מה שאמרתי מכיוון שגם אם אוריד כמה קילוגרמים, עדיין אהיה שופעת (מילה שאני יותר אוהבת משמנה, כי יש לה קונוטציה חיובית וקצת מינית), רק אולי קצת יותר מחוטבת, כמו שהייתי פעם. כמו שנראיתי כשהייתי עם נייתן.

לוֹרְדִי לוֹרְד, אין לי מושג למה הזכרתי אותו עכשיו.

נייתן היה מערכת היחסים המשמעותית האחרונה שלי. מאז כבר שמונה שנים שאני לבד. לא חסרים לי מחזרים, תֶנְק יוּ וֶרי מָאץ׳, אבל שום דבר לא מבשיל מעבר לכמה פגישות. אני יודעת שזה לא תירוץ, אבל קשה לפתח מערכת יחסים עם עסק כמו שלי על הראש. בחיי שאין לי זמן. והאמת היא שגם די טוב לי לבד, רוב הזמן.

אולי מוגזם לבקש שהכול יהיה מושלם. תמיד אני רוצה עוד ועוד. לכל צ'אי שאני שותה אני מוסיפה עוד סוכר, לא משנה כמה הוא מתוק.

אם הגברים הם הסוכר בצ'אי שלי, אז כנראה אני כרגע בסוג של דיאטה. מַיי, מַיי, כל הדיבורים האלה עשו לי קרייווינג גם לצ׳אי וגם לגברים.

לסוכר! לסוכר!

לורדי לורד, התכוונתי לסוכר!

נייתן

לפני שתים־עשרה שנה רייצ'ל נכנסה לבית הקפה שבו נפגשנו לצורך עסקים, ואיתה נכנסה השמש. היא היתה גדולה, חמה, רועשת, צחקנית וכאילו ריחפה היישר אלי, לבושה בשמלה מסנוורת בצבעי צהוב ואדום. לכמה שניות נעצר כל בית הקפה והביט בה. נפגשנו כדי שאתן לה הערכה על ליתוגרפיה של זריצקי, שהיתה תלויה בבית ההורים שלה.

התיאום המושלם בין אופיה הצבעוני והסוער לבין הדרך שבה זזה, דיברה והתלבשה הקסים אותי. אפילו מיץ הגזר הכתום־זוהר שהזמינה השתלב בצורה מושלמת עם כל החבילה. היא נראתה לי בדיוק ההפך ממני. התאהבתי.

הליתוגרפיה שהביאה איתה היתה באיכות ירודה, ולא היתה שווה יותר מכמה מאות שקלים. כדי להרשים אותה, הענקתי לה הערכת שווי מוגזמת והמצאתי קונה דמיוני עשיר. עד היום ההדפס הזה תלוי אצלי בבית. ארבע שנים היינו יחד, עד שקיבלתי את הג'וב בניו יורק, ורייצ'ל החליטה לעזוב אותי.

לפני חודש הייתי בישראל לצורך עסקים וראיתי אותה אחרי אני לא יודע כמה שנים. בעצם זה לא נכון. אני יודע בדיוק כמה זמן עבר. עברו שמונה שנים מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה. לא תיכננתי לראות אותה שוב. בעצם, גם זה לא לגמרי נכון. כשאיש עסקים ידוע, שרצה למכור רישום פחם של אביבה אורי, התקשר כדי לתאם איתי פגישה בבית הקפה מול הסטודיו של רייצ'ל — יכולתי לשנות את המקום. למעשה, כמעט עשיתי את זה, אבל אז אמרתי לעצמי, פאק אִיט, שמונה שנים, בכל פעם שאני מגיע לישראל אני נמנע מללכת ברחוב הזה רק כדי לא להיתקל בה.

כשמועד הפגישה התקרב, ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא מתרגש. הבטחתי לעצמי שלא אשנה שום דבר בהופעה שלי רק בגלל שאולי ניתקל זה בזה, אבל ברגע האחרון היד שלי שלפה מהמזוודה את החולצה הכי יקרה שלי. ידעתי שאם רייצ'ל תסתכל עליה, היא תתפעל מהבד ומהתפירה, ואולי גם ממני.

רייצ׳ל תמיד התפלאה איך אדם כמוני, שבקיא בעולם האמנות, לא מבין בכל מה שקשור לאופנה ולא רואה פרטים שהיו כל כך ברורים לה. שנים אחרי שכבר לא היינו יחד, גיליתי שאני עדיין בוחר בגדים לפי פרמטרים שלמדתי ממנה. בהתחלה זה עיצבן אותי, אבל אחר כך שיכנעתי את עצמי שזה בסדר, כי בסופו של דבר אני רק מרוויח מזה. בכל זאת, כנראה זה לא עוזר לי יותר מדי, כי אפילו הלבוש האיכותי שאימצתי בזכות רייצ'ל לא מצליח לשנות את הרושם הראשוני שאני עושה על אנשים. אני כבר רגיל לראות את ההפתעה על פני מי שמגיע לפגוש בפעם הראשונה את סמנכ"ל סותביס ניו יורק, ובמקום הגבר החלקלק והמסוקס שהם מצפים לראות, מגיע גוץ מגושם כמוני. האמת היא שאני די נהנה מזה. אני בעיקר נהנה לראות איך הם מתבלבלים שוב, כשאני מתחיל לדבר, ופתאום הם מבינים שבניגוד למראה המרושל והאיטי שלי, דווקא יש לי ראש חד ומהיר. לפחות בכל מה שקשור לעבודה.

כשצעדתי לכיוון בית הקפה שבו התקיימה הפגישה, הלב שלי דפק כמו משוגע בגלל הקרבה הפיזית לרייצ'ל. זה היה מעצבן ממש. הרגשתי שאני מאבד את עשתונותי, ומרוב פאניקה עברה לי בראש המחשבה לצעוד לבית הקפה בצעדי ריקוד. גם כדי להראות לרייצ'ל שלא אכפת לי שהיא שם, וגם כדי להשוויץ ביכולות החדשות שרכשתי מאז הפּרֵדה ולהרשים אותה. למזלי הגדול, נותרה בי מספיק שפיות לא לממש את הרעיון. התיישבתי בבית הקפה והשקפתי לכיוון הסטודיו. זיהיתי אותה מיד. היא חגה מסביב לכלה שהגיעה למדידות. הופתעתי שוב להיווכח בקלילות תנועותיה, שתמיד מזכירות לי ריקוד הודי. כשאמרתי לה את זה פעם, היא ביטלה את ההשוואה בצורה נחרצת ואמרה שאם היא לא היתה הודית, לא הייתי מעלה את זה על דעתי, ושהיא מעולם לא למדה ריקוד, ושלדעתה הריקוד ההודי הוא טוטלי ודרמתי מדי. כשהבינה שבעצם תיארה את עצמה, התפקעה מצחוק. אני ממש מקנא באנשים שזזים בחן טבעי, כזה שאין לי גם אחרי שנים של לימודי ריקוד והשקעה רבה.

לשמחתי, הפגישה עם איש העסקים עברה בהצלחה. הצלחתי להסוות את סערת הרגשות שהתחוללה בי. ההבנה שהאישה הזאת, שלא ראיתי שמונה שנים, עדיין משפיעה עלי, הרגיזה אותי. הבטחתי לעצמי ששוב באמת לא אעבור ברחוב הזה. לא האמנתי איך בבת אחת חזרתי שמונה שנים אחורה, כאילו לא יצרתי לעצמי חיים חדשים בניו יורק, כאילו לא עבדתי על עצמי בכל צורה אפשרית, וכאילו לא הגעתי לטופ של המקצוע שלי.

כשחזרתי למלון, פשטתי את החולצה והבטתי בה. כשהבנתי שבכל פעם שאסתכל עליה היא תזכיר לי את המפגש החד־צדדי עם רייצ'ל, זרקתי אותה לפח.

דורית

אתמול נגמרה שנת הלימודים. קיבלנו את ספר המחזור, והנה מה שכתבו מתחת לתמונה שלי:

״דורית בחורה גאונה ושקטה

לכל שאלה יש לה תשובה

משתזפת היא בקלות דמיונית

כי הלו, היא חצי הודית

בשיעורים תמיד יושבת ליד מלי

ואוהבת מאוד את פרטון דולי״.

כמה עלוב. משקל רעוע, החריזה ממש גרועה, וחוץ מזה שורה אחת מתוך שש השורות שכתבו עלי הוקדשה לכך שאני תמיד יושבת ליד מלי. אצלנו בכיתה המקומות קבועים, וכל תלמיד יושב תמיד ליד אותו תלמיד שישב לצדו בתחילת השנה, כך שדי ברור שכנראה נתקעו עם שורה חסרה. "דורית בחורה גאונה ושקטה", נו באמת, תודה רבה. נכון שיש לי ציונים מעולים, אבל אני לא כזאת גאונה. אני לא חושבת שאני כזאת שקטה, ובטח שאין לי לכל דבר תשובה. כן, אני משתזפת בקלות, אבל אני לא חצי הודית, אני רק רבע: אבא של אמא הודי, אמא של אמא בריטית, ואבא שלי היה חצי בריטי וחצי אמריקאי. לפי מה שאנטי רייצ'ל מספרת, הוא דיבר בצורה מושלמת גם במבטא אנגלי וגם במבטא אמריקאי. היא סיפרה לי שהעובדה הזאת הקסימה את אמא שלי בצורה שלא תיאמן. לי יש מבטא ישראלי בעיקר. בשיעורי אנגלית המורה והתלמידים מתפעלים מהמבטא שלי, אבל אני יודעת שהוא לא באמת טוב. כשאנטי רייצ'ל, עם המבטא החצי בריטי חצי הודי שלה, שמעה אותי מדברת אנגלית, היא הזדעזעה ואמרה לי שאבא שלי, גוֹד בְּלֶס הִיז סוֹל, מתהפך בקברו. עניתי לה שרק אם היה לו קבר הוא היה יכול להתהפך בו, והשתררה שתיקה מעיקה, אבל אחרי כמה שניות המצב נפתר כמו שהוא נפתר בדרך כלל עם אנטי רייצ'ל: היא פרצה בצחוק מתגלגל שהדביק גם אותי. היא אמרה לי שאני נהיית ממזרתה. בכל אופן, זה לא ממש משנה איזה מבטא יש לך, אמריקאי, בריטי או ישראלי, עובדה שזה לא עזר לאבא כשהוא מת.

סתם, סתם.

אני לא יודעת למה אמרתי את זה, אני יודעת שזה לא קשור. לפעמים אני אוהבת לזעזע בדיבורים על המוות של אבא שלי. בדרך כלל אנשים לא ממש יודעים איך להגיב כשאני מדברת על זה, ואני מצליחה לזעזע אותם די בקלות, למרבה הנאתי. אולי אני נהנית לזעזע בדיבורים על אבא שלי בגלל שליד אמא שלי אני לא ממש יכולה להזכיר אותו, ובטח ובטח שאסור לצחוק על המוות שלו. עם השנים למדתי שברגע ששמו מוזכר, או כל דבר שקשור אליו, השריון שלה מתקשח עוד יותר.

אם לא הייתי יודעת שאמא שלי היתה פעם נורמלית, הייתי בטוחה שהיא אוטיסטית מלידה. פעם ראיתי אצל אנטי רייצ'ל סרט משנת 1988 בשם "איש הגשם". בסרט שיחקו טום קרוז הצעיר ודסטין הופמן בתפקיד אחיו האוטיסט, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שהוא די מזכיר את אמא, שגם לה יש זיכרון פנומנלי לפרטים ולעובדות, וגם איתה קשה לתקשר, לא משנה כמה מנסים, כאילו יש מין חומה כזאת בינה לבין כל העולם. לא דיברתי על זה עם אנטי רייצ'ל, אבל אני בטוחה שגם היא חשבה כמוני.

כמו לאמא שלי, גם לי יש זיכרון מעולה, ואולי בגלל זה כתבו שאני גאונה, ובעצם אולי בגלל זה כתבו גם שיש לי תשובה לכל שאלה. אני לא ממש מבינה מה הקשר בין זיכרון לגאונות. זאת אומרת, ברור שאני מבינה שצריך זיכרון טוב כדי להיות חכם, אבל כדי להיות ממש גאון, צריך לחשוב על דברים חדשים ומקוריים, דברים שישנו את העולם או לפחות את התפיסה שלנו. כל מה שאני עושה זה לצטט מתוך ספרים שכבר נכתבו ולדבר על דברים שכבר נאמרו. המורים נורא מרוצים מזה, התלמידים נורא מתפעלים מזה, וכנראה בינתיים זה מספיק, כי מה שאני חושבת על העולם בעצמי לא מעניין אף אחד.

טוב, ברור שאני מתעכבת יותר מדי על השורות הספורות האלה שכתבו עלי. בסך הכול ספר מחזור, שאני אפילו לא יודעת למה קיבלנו אותו בכלל. זה לא שאנחנו עוברים לכיתות חדשות, כולם ממשיכים ביחד לשנה הבאה. כנראה ועד הכיתה החליט להוציא ספר, ומשום־מה קיבל אישור מבית הספר. בגלל שהכיתה לא מתפרקת, הילדים לא התרגשו במיוחד. היחיד שהתרגש והתלהב היה בובי. באופן כללי הוא די מתרגש ומתלהב, אבל אתמול הוא ממש התעלה על עצמו וניגש לכל תלמיד וביקש מכולם לכתוב לו הקדשה בספר. אולי זה מקובל באמריקה, אין לי מושג. כשהגיע אלי הוא היה קצת נבוך. לא ממש דיברנו בימים שאחרי התקרית עם המשקפיים הוורודים. הוא דווקא ניסה לדבר איתי, אבל אני התחמקתי ממנו. חשבתי שממילא עוד כמה ימים אסע לתל אביב, הוא ייסע לניו יורק, וככה זה יתמסמס.

הוא ניגש אלי ושאל אם אוכל לכתוב לו הקדשה. לא רציתי, אבל לא היה לי נעים כי כולם כתבו, ואם הייתי מסרבת היתה נוצרת אי־נעימות, אז הסכמתי. הוא שאל אותי אם יוכל לכתוב גם לי הקדשה. לא רציתי. אף אחד לא כתב לי ולא התחשק לי שמישהו יקשקש לי פתאום בתוך הספר, אבל שוב לא היתה לי בררה אלא להסכים, מאותה סיבה של אי־נעימות.

כדי להעמיד פנים שלא ממש אכפת לי ממה שקרה כמה ימים קודם (ברור שכן היה אכפת לי), כתבתי לו את הציטוט של דולי פרטון שאמרתי לו אז בעברית בלי קשר לכלום:

I look just like the girl next door,

if you happen to live next to an amusement park

תעשה חיים בתפוח הגדול,

דורית

הרגשתי די קוּלית ומגניבה, שאני ככה צוחקת על עצמי בקלילות ושמה את כל העניין מאחורי. הגשתי לו את הספר, והוא קרא ואמר לי שהוא לא מבין.

התעצבנתי. אני יודעת שבובי לא מטומטם, להפך, הוא עושה רושם של נער די אינטליגנטי, הפוסטים שלו בקבוצת הפייסבוק של הכיתה די שנונים יחסית לשאר הילדים, כך שעיצבן אותי שהוא לא הבין. הסברתי שזה מה שאמרתי לו אז, עם המשקפיים הוורודים. הוא חייך חיוך מנומס ואמר, "אה, אז זה מה שאמרת…"

לא האמנתי שהתייסרתי במשך ימים על המשפט שאמרתי והוא לא שמע אותו בכלל, הבובי הזה.

אחרי רגע של שתיקה הוא התחיל לצחוק. זה לא התחיל כצחוק אמיתי. זה היה צחוק של מבוכה, וגם קצת של עידוד. תוך כדי צחוק הוא הסתכל עלי לראות אם אני איתו או שאני שוב בקריזה. כנראה הוא קצת פחד מהתגובה שלי, מה שדי הצחיק אותי. אז חייכתי.

יש אנשים, כמו אנטי רייצ'ל, שהצחוק שלהם שובה לב ומידבק. כשהיא צוחקת, העיניים שלה צוחקות איתה, וגם בלי לרצות עולה לך חיוך על הפנים. להפתעתי, גיליתי שגם העיניים של בובי צוחקות, ובעל כורחי התחלתי לצחקק. הוא הסתכל עלי ואמר, "הם היו יפים, המשקפיים." גילגלתי עיניים והמשכנו לצחוק. הוא הצביע על הספר שלי, "עכשיו תקראי את מה שכתבתי לך."

פתחתי את הספר וזה מה שהיה כתוב: "שיהיה לך קיץ מעולה. אשמח אם תשמרי על קשר".

לא כל כך ידעתי איך להגיב. ידעתי שלא אכתוב לו מייל, ולפייסבוק אני כמעט שלא נכנסת. המשכתי לחייך ואמרתי לו שכיף לו ושיעשה חיים. הוא הרצין ואמר שהוא באמת ישמח אם אני אכתוב כי נורא משעמם לו שם. הוא סיפר שכל קיץ הוא עובד בחנות ספרים ביוּניוֹן סְקוֶור, ששייכת לחבר של אבא שלו. הוא עובד כל יום, מהבוקר עד אחר הצהריים.

ניסיתי להתחמק ואמרתי לו שאני נמצאת בכל קיץ בתל אביב ותמיד נורא עסוקה שם ושאם אני אזכור אני אכתוב. יצאתי די מפגרת, אבל אני חושבת שהוא הבין את המסר. הוא קרץ לי ועבר לבקש הקדשה מהתלמיד הבא.

״בובי בחור רציני ועמוק

הגיע אלינו היישר מניו יורק

אוהב מחשבים, אוהב כדורסל

בשבילו העברית היא שפה לא קל

היחיד שקרא את 'החטא ועונשו'

כובע מצחייה תמיד על ראשו״.

נו באמת. סוגה עילית. וחוץ מזה, גם אני קראתי את "החטא ועונשו".

אנטי רייצ'ל

במשך השנה אני לא לוקחת ימי חופשה. זה לא שאני לא יכולה, אני כן, העסק שלי כבר די זורם מעצמו, אבל אני פשוט אוהבת את מה שאני עושה. אפילו בשבתות אני מגיעה לסטודיו השקט למשך כמה שעות, עושה קצת סדר, מנקה ביסודיות, מטפלת בחשבונות, לפעמים אפילו מתקדמת עם שמלה סתם בשביל הכיף.

כשאני עובדת על שמלה של כלה, אני מרגישה קצת כמו פיה שמגשימה לכל כלה את משאלתה, כי לֶטס פֵייס אִיט, הדבר הכי חשוב בחתונה לרוב הכלות הוא השמלה. לאישה הצעירה שבאה אלי יש בראש איזה דימוי, שנבנה במשך השנים באדיבותם של מגזינים מייצרי קלישאות ("היום הכי מדהים בחיים שלי"), תאגידים (למשל "דיסני"), מסורת (תמונות החתונה של אמא וסבתא), ספרים ואגדות. ואני צריכה לקחת את כל המישמָש הזה, להכניס לתוכו את הנתונים הפיזיים של הכלה, שבדרך כלל לא דומים לאלה של רפּוֹנזֶל, ולגרום לה להרגיש שכל משאלותיה התגשמו. כמעט כל הכלות שבאות אלי לחוצות מהחתונה עד כדי היסטריה טוטאלית. ככל שהמדידות מתקדמות והחתונה הולכת וקרבה, כך רמת הלחץ שלהן עולה, הסבלנות שלהן מתקצרת והרגישות שלהן גדלה. חתונה היא עסק מלחיץ ויקר. צריך להיזהר עם הכלות הרגישות האלה, כל הערה קטנה יכולה לגרום למשבר. כל הרמת גבה, ולו הקטנה ביותר, משגעת אותן.

בעסק כמו שלי אין מקום לציניות, וההתלהבות הכנה שלי מכל שמלה מתקבלת בברכה. כנראה בחרתי במקצוע הנכון, כי למרות שכבר עיצבתי מאות שמלות, בכל פעם שכלה מגיעה למדידה האחרונה, אני מתרגשת לא פחות ממנה. אני בחיים לא נותנת לכלה שמלה שאני לא שלמה איתה או לא חושבת שהיא נראית בה מהממת. אני אוהבת סיפורי אהבה, אני בוכה כמעט בכל סרט רומנטי ושונאת סופים רעים. הדבר היחיד שפוגם בהנאה שלי בחתונות בארץ הוא הנוסח של הטקס הדתי, כי כשהחתן אומר לכלה ״הרי את מקודשת לי״, אני לא מצליחה להיאנח בהתרגשות כמו שאר קהל המוזמנים, אלא הופכת עצבנית וכעוסה. מי הוא בכלל שיקדש אותה? היא זאת שצריכה לקדש אותו ושיגיד לה תודה שהיא מוכנה להיות איתו בכלל. אם אי־פעם אתחתן, אני אעשה זאת בטקס אזרחי.

אבל לא התחתנתי, וזאת עובדה. זה לא שחשבתי שכך יתנהלו החיים שלי. כנראה עדיין לא מצאתי את הגבר שיתאים לי. טוּ בִּי אוֹנֶסְט, יכול להיות שלא חיפשתי מספיק בשמונה השנים שעברו מאז שנפרדתי מנייתן. אני תמיד אומרת שאני נשואה לסטודיו, ושאני הכי אוהבת להיות לבד, אבל ככל שהשנים עוברות, אני לא בטוחה שזה לגמרי נכון. אולי אני באמת צריכה להתחיל לחפש קצת יותר טוב.

כשהבנתי שלא הולכת להיות חתונה באופק, החלטתי שבמקרה שלי הסנדלר לא ילך יחף, ולכן פעם בשנה אני תופרת לעצמי שמלת כלה. אני לא ממהרת, יושבת כמה שבועות ומכינה לעצמי את שמלת החלומות. כל שנה בסגנון אחר. לפעמים שמלה צמודה, חושפנית ומחטבת, לפעמים שמלה קצפתית ונשפכת. בכל שנה אני מתייחסת אליה כאילו זאת שמלת החתונה שלי, ולא חוסכת בכלום, לא בבדים, לא בזמן עבודה ולא באבנים יקרות. ברור שאני לא תופרת בה יהלומים, בכל זאת יש לי עסק להחזיק, אבל כבר קרה שהשתמשתי בקריסטלים לא זולים בכלל. אחרי שהשמלה מוכנה אני שומרת אותה במשך חודש שלם, וכשאני מגיעה בשבתות לסטודיו, אחרי שאני מסיימת לנקות אני מגבירה את הווליום של ליידי אלה ברקע, לובשת את השמלה ופוצחת בריקודים עד שהרגליים מסמנות לי שהגיע הזמן להפסיק. אני לא שמה הינומה, כי מבחינתי אני לא כלה. אני ליידי שרוקדת בנשף של המלכה.

חוץ מאשר בסטודיו שלי, אני אף פעם לא לובשת לבן. לא שלבן לא הולם אותי, להפך, הוא משתלב מצוין עם העור הכהה שלי. אני מחרימה את הצבע הלבן מכיוון שהוא נראה לי כמו הצהרה שאני לא מאמינה בה. אישה שלובשת שמלה לבנה בחיי היומיום משדרת, לדעתי, שחצנות ויוהרה שאני לא אוהבת. שמלה לבנה מסמלת מבחינתי את כל מה שהיה בריטי ונוקשה וקפדני באמא שלי, שאהבתי אותה מאוד, אבל לא הסתדרתי עם הצד הזה שבה. אישה עם שמלה לבנה לא תשב על ספסל ברחוב, לא תרד לחוף הים, ובשום אופן לא תתגלגל עם הילדים בגינה. היא תמיד תהיה מרוחקת, תמיד תיזהר לא להתלכלך. אוֹ מַיי, אני פתאום מבינה ששרה הפכה להיות גרסה מוקצנת של האישה בשמלה הלבנה. הֶבֶן הֶלְפּ מִי.

אני לא חושבת על כל הדברים האלה כשאני רוקדת בסטודיו שלי. כשאני רוקדת, אני בדיוק ההפך מכל מה שתיארתי. אני חופשיה, מאושרת וחסרת דאגות. כשאני צונחת על הכיסא בסטודיו, אני אֶז הֶפִּי אֶז קֶן בִּי. אף אחד לא יודע על הסוד שלי. אחרי חודש אני תורמת את השמלה לעמותה שמשאילה שמלות חתונה לנשים במצוקה כספית. העובדות בסטודיו חושבות שאני נשמה טובה כי אני תורמת לעמותה; אני גם חוגגת וגם מרגישה טוב עם עצמי שתרמתי; והנשים הנזקקות מקבלות שמלת קוֹטוּר ששווה אלפי שקלים. אני מקווה שהן מעריכות את מה שהן מקבלות, כי אני באמת משקיעה בשמלות את הלב והנשמה.

ככה שבשבילי להיות בסטודיו זאת לא עבודה, וכנראה בגלל זה אני נמצאת שם כל כך הרבה. רק בחופש הגדול, כשדורית מגיעה אלי, אני מרשה לעצמי לצאת קצת יותר מוקדם, ואפילו לוקחת חופשה מדי פעם כדי לעשות איתה כיף. גם השנה לקחתי יום חופשה לכבודה. בבוקר יום בואה קמתי בחמש להכין לנו מָלַאי קוֹפְטָה, התבשיל שהיא הכי אוהבת, וגם אני. יש לי מתכון פשוט מצוין. אני נורא אוהבת את הבצק של הכופתאות. הוא עשוי מתפוחי אדמה ומגבינת ריקוטה והוא כל כך נעים בידיים. השלב שבו אני יוצרת כדורים, יוצרת בהם גומות קטנות, יוצקת לתוכן שמנת חמוצה וסוגרת, הוא האהוב עלי. אני שמה במערכת דיסק של ליידי אלה ונכנסת לטראנס. כשאני מסיימת ליצור את הכופתאות, אני מטגנת אותן לצלילי מיס פיצג'רלד.

המלאי קופטה יוצאים כאלה מוצלחים כי הרוטב שלהם כל כך עשיר ומלא טעמים. יש בו בצל, עגבנייה, פרג, אגוזי קשיו, קוקוס, ג׳ינג׳ר, יוגורט, וכמובן, תערובת התבלינים שנקראת גָארָאם מָאסָאלָה. השילוב של המרקם הנעים של הכופתאות והטעם העדין שלהן עם הרוטב הסמיך ועז הטעם הוא פשוט הֶבֶן. גן עדן. אלה שרה את השיר "הֶבֶן, אַיי'ם אִין הֶבֶן", לגבר שהיא אוהבת, אבל אני שרה אותו למלאי קופטה. כשנוגסים בכופתה, והשמנת החמוצה שמתחבאת בתוכה מתפרצת בפה ומרגיעה אותו מהחריפות של הרוטב — לא משנה אם אין לך בן זוג, אם לא התחתנת או אם אחותך קצת משוגעת. לכמה רגעים החיים הם באמת הֶבֶן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הלו דורית”