החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הלבנטינית

מאת:
הוצאה: | 2022 | 350 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

48.00

רכשו ספר זה:

ז'קלין (שוחט) כהנוב (1979-1917) היא סופרת ומסאית שהקדימה את זמנה. עולמה התרבותי, הספרותי והאינטלקטואלי היה רחב מִנִי ים, אולם תהילתה נודעה בעיקר בשל מסותיה שביססו תאוריה תרבותית על הלבנט. שמה הולך לפניה כתאורטיקנית פמיניסטית, נסיכת הלבנט ומבשרת התרבות הים תיכונית. לפנינו ביוגרפיה אינטלקטואלית ראשונה על אודותיה העוקבת אחר מפעלה הספרותי וההגותי שהתגבש בתחנות חייה בקהיר, ניו יורק, פריז ותל אביב.

 

מחבר הביוגרפיה הוא ההיסטוריון פרופ' דוד אוחנה, חוקר נודע של התרבות הים תיכונית, ומי שכבר ערך את מסותיה, סיפוריה ורשימותיה של כהנוב בשני קבצים: בין שני עולמות (כתר 2015) ובלבנט נולדנו כולנו (כרמל, 2022). בקרוב יופיעו ספריו גרשם שלום והתיאולוגיה הפוליטית (מוסד ביאליק) ומסותיי בארץ ישראל (כרמל).

מקט: 4-249-50970
ז'קלין (שוחט) כהנוב (1979-1917) היא סופרת ומסאית שהקדימה את זמנה. עולמה התרבותי, הספרותי והאינטלקטואלי היה רחב מִנִי ים, אולם תהילתה […]

פתח דבר

בשדה התעופה בן־גוריון, ערב נסיעתי לכנס אקדמי מעבר לים, פגשתי בחיים גורי הטס לפריז, לרגל הופעת ספר שיריו בצרפת. איך שמחתי לקראתו. בידי הספר הטרי “בין שני עולמות”, אנתולוגיה של מסות ז’קלין כהנוב בעריכתי, שראה אור יום קודם לכן. פניו של יפה הבלורית והתואר אורו למראה פניה היפות של המחברת הלבנטינית הניבטות מהכריכה. הוא סיפר שנהג לצַפות דרוך לקראת כל גיליון חדש של כתב העת “קשת”, אולי תופיע בו מסה חדשה של כהנוב, והוסיף כי גם בעיתונו “דבר” היא נהגה לפרסם מאמרים קצרים. התלבטתי לרגע קצר אם להיפרד מהעותק היחיד שברשותי, ולבסוף החלטתי להעניק לו את הספר בליווי הקדשה. נפרדנו לשלום. כעבור שעה קלה פגשתי אותו שוב בקומת ההמראות ופניו מכורכמות. הוא סיפר, ספק מבודח ספק מתוסכל, שניסה פעם, פעמיים ושלוש לעבור במגנומטר, ובכל פעם נשמעה התרעה. לבסוף הוחרם הספר על ידי שלטונות שדה התעופה. כמה אירוני, הרהרתי, הצבר האולטימטיבי שחיבר את השיר “באב אל וואד” אינו מצליח להעביר בשער את המסאית הלבנטינית. היא נותרה על הסף, בין שני עולמות.

כשהתיישבתי במושבי במטוס, המשכתי להרהר במשמעויות המשעשעות וגם העמוקות של הסיפור: פגישה מקרית בצומת דרכים בין משורר דור הפלמ”ח ליוצרת בת דור הלבנטינים, כאפשרות סימבולית למפגש בין בוני הארץ הוותיקים לסוללי הנתיב הלבנטיני; ממסד ספרותי הומוגני המוֹנע עושר רב־תרבותי וחוסם יוצרים שאינם “משלנו”; עריצות הטכנולוגיה המציבה חומה לדיאלוג אנושי; וגם – חלוצה פמיניסטית העוברת לפני המחנה וסוללת דרך לבאות אחריה. לא פלא אפוא שמפגש כזה אירע בנמל תעופה, מקום שבו נפגשים אנשים מעולמות ומתרבויות שונים ומרוחקים.

יותר ממאה שנה לאחר הולדתה של ז’קלין (שוחט) כהנוב (1979-1917), הגיעה המסאית והסופרת ילידת מצרים להכרה הראויה לה כאישיות אינטלקטואלית חשובה בישראל ואף מעבר לים. שלושה מקובצי מסותיה עומדים עתה על המדף: “ממזרח שמש” (1978), ספרה הקלאסי שאותו זכתה לראות שנה לפני פטירתה בזכותו של אהרן אמיר, העורך והידיד שתרגם ופרסם את רשימותיה ב”קשת”;[1] “בין שני עולמות” (2005) שחשף אותה לדור צעיר של קוראים;[2] והספר בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד Mongrels or Marvels (2011), שכינס את מסותיה הנבחרות, הכתובות במקור באנגלית;[3] לאחרונה ראה אור בתרגום לעברית “סולם יעקב”, הרומן היחיד שכתבה, 64 שנים לאחר שנתפרסם לראשונה באנגלית.[4] יצירותיה נלמדות באוניברסיטאות, מאמרים מדעיים נכתבים עליה בכתבי־עת מדעיים בישראל ומעבר לים, מסותיה משולבות בתוכנית הלימודים בבתי הספר, פרקים מספריה פורסמו באנתולוגיה על הלבנט בהוצאת אוניברסיטת ייל,[5] בית ספר בבת־ים ורחוב בבאר־שבע נקראו על שמה, התפרסם ספר לילדים המשרטט את דיוקנה הספרותי,[6] ונערכו עליה תוכניות רדיו, סרט במסגרת הסדרה הדוקומנטרית “העברים” ותערוכה במוזיאון ארץ־ישראל שבתל־אביב.[7]

כל אלה מציבים אותה ומכירים בה כיוצרת שהקדימה את זמנה, נסיכת הלבנט ומבשרת התרבות הים־תיכונית בישראל.[8] צילום פוטו־ מונטז’ שבו עומדים יחד י”ח ברנר וכהנוב, המעטר את כריכת שני הספרים “תהליכי חילון בתרבות היהודית” בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, מוסיף פרשנות חילונית מעניינת לחיבוקם של כנענים, מזרחים, פמיניסטיות, ים־תיכוניים – אידאולוגיות וזרמים המאמצים אותה בחום (רב מדי) אל לבם.[9] בשני ארכיונים, “גנזים” של אגודת הסופרים ו”הקשרים” באוניברסיטת בן־גוריון, חבויות רבות ממסותיה, רשימותיה והתכתבויותיה שטרם ראו אור. כנסים וימי עיון שנערכו לכבוד יום הולדתה המאה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, באוניברסיטת בר־אילן, ובפסטיבל המשוררים במטולה, הם מעט מן החוב שרבים חבים ליוצרת ייחודית, שהוציאה שם טוב לתרבות הלבנטינית ולסוגה הספרותית של מסאות.

המסאות שעליה תהילתה היא זן של כתיבה אישית עיונית בעלת עומק, המבוססת על שיטוט בין אנשים ומקומות ועל מבט מקורי. זוהי סוגה ספרותית ששיחקה תפקיד מכריע בתולדות הספרות העברית מברדיצ’בסקי ואחד העם ועד עמוס עוז, ועתה היא נמוגה עם היעלמותם מחיינו של כתבי־עת ספרותיים. אך כהנוב לא צמחה בישראל, והספרות העברית לא הייתה תבנית נוף מולדתה. אקלים הדעות שהשפיע עליה הורכב מחוגים אינטלקטואלים, כתבי־עת, ספריות ומוזאונים בחורפים ניו יורקיים ובסתווים פריזאיים. היא עוצבה על ידי המסורת המסאית של הניו־ג’ורנליזם האמריקאי בעת ששהתה בשנות ה־40 בארצות הברית, וכן מהמסאות הצרפתית נוסח מונטן וספרו “מסות” (1580), שכלל מסות רבות פרי שיטוטיו באיטליה ובהן תובנותיו על טבע האדם.

כתיבתה המסאית של סוזן סונטאג (2004-1933) הייתה לה למקור השראה. סונטאג נודעה בעיקר בזכות מסותיה על הצילום ומחלות הסרטן והאיידס, מלחמות וייטנאם וסרייבו, זכויות אדם, תרבות ותקשורת.[10] כהנוב כתבה עליה כי “יש צד מרומם ומרנין כאחד בסוזן סונטאג, הגברת הצעירה המצליחה, שמרבים לצטט אותה, שמסותיה מתפרסמות במגוון נרחב ביותר של כתבי־עת אמריקאיים. היא תולדת התרבות הניו יורקית, אינטליגנטית מאוד, בקיאה בספרות, מצויה אצל לשונותיה, ספרויותיה ומגמותיה האינטלקטואליות של אירופה, בוטחת בעצמה, יהירה במקצת, וכמובן – יהודייה”.[11] בשינויי נוסח מעטים אפשר לחשוב שכהנוב דיברה כאן על עצמה. למרות השוני הרב ברקען התרבותי ובנסיבות האישיות, ניתן למתוח קווי דמיון מסוימים ביניהן: שתיהן נולדו למשפחות יהודיות ונודעו בזכות כישרונן הספרותי, תודעתן הפמיניסטית והישגן האינטלקטואלי. כסטודנטיות צעירות התאהבו במרצה ידוע שם, אוניברסיטת קולומביה והעיר פריז חרטו את רישומן עליהן בשנים מעצבות, והן כתבו על נושאים שהעסיקו אותן ואת בני־זמנן מנקודת מבט אישית, וכמילותיה של כהנוב על סונטאג, “היא נוקטת לשון ‘אני’ בקלות, בהיותה בטוחה בעצמה למדי להביע את תגובתה הסובייקטיבית – אם כי המלומדת – על כל מה שהיא דנה בו מתוך הנאה מרובה”.[12] יורם ברונובסקי, ידידהּ של כהנוב, העיד עליה ש”דיברה על סוזן סונטאג, שהייתה חידוש גדול, וז’קלין רצתה קצת להיות כמוה”.[13]

מלבד הכתיבה המסאית, שהייתה במרכז יצירתה, גילתה כהנוב עניין רב בתרבות, בתיאטרון, בקולנוע, בטלוויזיה, בארכיטקטורה ובענפי אמנות נוספים. לפרנסתה עבדה בישראל ככותבת עצמאית בכתב העת של ויצ”ו־הדסה, וב־1965 החלה לכהן כחברת הוועד המנהל של רשות השידור.[14] אף בעת שחלתה במחלת הסרטן ביקרה בתיאטרון באר־שבע כמחווה לשנותיה הראשונות בישראל, בזמן שהתגוררה בבירת הנגב. היא סקרה את תולדות התיאטרון, שוחחה עם מחזאים, במאים ושחקנים, בחנה את המחזות שהופקו והחמיאה לקהל המינויים הגדול. מסקנתה הייתה כי “הוא, פשוט, מעלה הצגות תיאטרון טובות”.[15] בקולנוע התאכזבה בדרך כלל מהסרטים שבהם חזתה, הטיפה ליוצרי קולנוע שיהיו “אוונגרדיים במידה מספקת כדי לחזור לקלסיציזם, ולפרשו מחדש בצורה מודרנית”, והתרשמה מסרטים שהאירו צדדים מקוריים של ישראל הצעירה.[16] היא חשפה מוקדם את כוחה המהפכני של הטלוויזיה;[17] גילתה עניין באספני אמנות;[18] ראיינה סופרים אורחים בישראל;[19] ניתחה את מנהגי ישראל השונים;[20] סקרה מהפכות בשדה הארכיטקטורה[21] וכתבה ביקורות ספרים בעיתונות הישראלית. ואולם היא לא רק דיווחה על העשייה האמנותית והתרבותית כאן, אלא אף שלחה ידה בכתיבת שירים, נהגה לצייר ולרשום רישומים, ובעיקר אהבה לטייל בערי התרבות של אירופה ולדווח על התרשמויותיה.

מסוף שנות ה־50 ועד שנות ה־70 של המאה ה־20 בלטה בשורת מסות שחשפו את המרחב הלבנטיני בפני הצברים שלא ידעו את קהיר ואלכסנדריה, אך גם את חופי הים התיכון ואת בתי הקפה של פריז. נושאי כתיבתה היו רחבים מני ים; הלבנטיניות כאידאה וכתאוריה של תרבות, מעמד הנשים, הפריפריה הגאוגרפית של ארץ־ישראל, הדיאלוג בין פריז לתל־אביב, הצגת הגותם של יוצרים ומבקרי תרבות כגון עמנואל לוינס, קלוד ויז’ה, ואדמון ז’אבס, חשיפת תרבות העולם מאפריקה ועד יפן, עידן הטכנולוגיה וסוגיות של בריאות וזקנה, מנהיגות פוליטית מגנדי ועד דה גול, ועוד נושאים רבים ומגוונים.

מהו אפוא סוד קסמה של המסאית והסופרת ז’קלין כהנוב? אפשר שתשובה אפשרית לשאלה זו ניתן לקבל ממדגם קטן של מכתבים שהופנו אליה, בעקבות הקריאה במסותיה. הנימה האישית של הכרת תודה על גילוי עולם לבנטיני שהקוראים נחשפו אליו בולטת אצל כל הכותבים. אין זה חיזיון שכיח שסופרת מרחיקה עד קריית שמונה בתנאי הנסיעה של תחילת שנות ה־60, להרצות בפני תלמידים. ב־3 במרס 1962 ביקשו חברי ועד הכיתה י’ 2 בבית הספר התיכון “מעלות” בקריית שמונה להודות לכהנוב על הרצאתה בכיתתם:

הרשי לי, בשם כיתתי ובשם בית ספרי, להביע לך את תודתנו העמוקה על שיחתך איתנו הנעימה והמעניינת. אנו מעריכים מאוד את טרחתך לבוא עד למקום מרוחק זה על מנת לעזור לנו, ונשמח תמיד להציע את עזרתנו לך כפי שעשינו זאת פעם. אנו מקווים ששיחתך זו לא תהיה האחרונה, ונשמח מאוד, באם תסכימי, ששיחתך זו תהיה הראשונה בסדרת שיחות שאנו מחכים להם.[22]

כעבור כשנה התוודתה דליה רביקוביץ במכתב נוגע ללב:

בכל רשימותיך, למן “דור הלבנטינים” ועד הרשימות האחרונות ב”אמות” וב”קשת”, ישנה תכונה יסודית שמעוררת התפעלות וקנאה: את יודעת לכתוב על עניינים חיוניים מכאיבים בלי סערת הרוח והמרירות שבן כותבים עליהם כרגיל. תפיסה שקטה כזאת היא למעשה הפרספקטיבה ההיסטורית הנכונה. ומכיוון שהגעת אליה ייתכן שאינך יודעת עד כמה קשה להשיגה. נוסף על כך, ואולי משום כך, יש אצלך מזיגה יפה ביותר של רעיון מופשט עם פרטים מוחשיים.[23]

כשנה לפני פטירתה של כהנוב כתבה לה ליה ון ליר, מי שתהיה מייסדת הסינמטק בירושלים, על התרשמותה מקריאת הספר “ממזרח שמש”, שראה אור אותה שנה:

הספר שלך “ממזרח שמש” מונח לצידי. כאשר גמרתי לקרוא בו הייתי מאושרת כמו אחרי שיחה נפלאה, כוללת, מעמיקה, פוקחת עיניים ומאירה עם בן אדם מאוד חכם ועדין נפש. היה לי טוב עם הקטעים שלוקטו יחדיו. קראתי אותם מהר מהר כי רציתי לבלוע ולדעת יותר עלייך ודעותייך, ומצד שני, ניסיתי לעצור פעמים רבות ככל האפשר, לאכול לאט לאט את העוגות המופלאות המורכבות ממילותייך. חשבתי שטיפשי הוא לכתוב לך, הרי זה מעשה נדוש ובוודאי את עמוסה לעייפה במכתבי קוראים ודברי שבחיהם וביקורתם. אבל אחרי שקוראים את הרשימה “למות מיתה מודרנית” וכואב הלב והעין דומעת, נדמה שצריכה אני למסור את התרשמותי ואת מילות תודתי, ולו רק כדי להראות לעצמי שניתן להתקשר ולומר “תודה, קראתיך, שמעתי את דברייך, את לא כותבת ‘לעֲרָפֶל’, לחָלָל, את לא לבד”. אפילו אחרי שקוראים את רשימתך הפסימית, “שלום לאשה הקטנה”, נדמה לי שכל עוד נמצא בתוכנו מילים חמות שהן ביטוי לכאב ורגש המפעמיםבנו – העתיד אינו שחור. אני מקווה שאפילו ילד שיולד מרחם מלאכותית ויגדל במעבדה לא ינותק כליל מהחולייה האנושית. קטע זה שלך תרגמתי בחלקו באנגלית כדי להביאו לפני חבורת נשים הנפגשת ומשוחחת על בעיותינו “המשתחררות”. אני מאושרת שהגיע אליי ספרך זה המכסה מגוון כה רב על נושאים והנוגע בבעיות האישה בימינו – נושא המטרידני ללא הרף. אני מקווה לזכות ולקרוא עוד מהרהורי ליבך. מאחלת לך שנות פעילות ספרותית ענפה שיזרימו כוח והבנה לקוראייך.[24]

כמה חודשים לאחר תחילת התכתבותן נפטרה כהנוב בגיל 62. במה שבתה את לבם של ילדי הכיתה בקריית שמונה, של המשוררים חיים גורי ודליה רביקוביץ, של חלוצת הקולנוע הישראלי, ליה ון ליר, ושל קוראים רבים אחרים? כהנוב גם הותירה את רישומה על יצירותיהם של רונית מטלון, דליה כהן־קנוהל, קציעה עלון, רוני סומק ואחרים.[25]

מול אידאולוגיית כור ההיתוך, שניתבה את ההשקפה הציונית והאתוס ההתיישבותי, המאופיינים בתודעה ילידית חילונית ובאוריינטציה מודרנית מערבית, לכדי זהות ישראלית בעלת גבולות מובחנים וברורים, ביקשה כהנוב להציב “פרספקטיבה היסטורית נכונה”, כביטויָה של רביקוביץ. היא הציעה זהות ישראלית החורגת מגבולותיה של המדינה – זהות מרחבית שיש בה ניידות תרבותית, זיקה מסורתית, רב־קוליות ו”חילופי סחורות” אינטלקטואליים ולשוניים. קולה הפוליפוני המוקדם היה בגדר התרסה כנגד התרבות ההגמונית של פלמ”ח/צ’יזבט/קיבוץ/נח”ל/צבר. ניתן לכנות את מפעלה היצירתי כ”אוטוביוגרפיה לבנטינית”. אך מהו עיקרה? לפנינו “אוטוביוגרפיה מגויסת לא לאתוס הציוני השגור של התקופה אלא לאידאלים חברתיים של ריבוי תרבותי. הפרויקט האמיתי שלה, שהוא לעתים סמוי, הוא לא מהי הלבנטיניות. מה שמעניין אותה כנגזרת של הלבנטיניות הוא מהי הישראליות, ומה ראוי שתהיה. איך אפשר להעשיר, לדייק ולהרחיב את הגבולות של הזהות הזו”.[26] אכן, השאלה “מאין באה ולאן הולכת הישראליות” הייתה בלב לבה של “האוטוביוגרפיה הלבנטינית” ששרטטה כהנוב.

“אוטוביוגרפיה לבנטינית” זו, שהורכבה ממסותיה ומסיפוריה הקצרים, נעה בקווים לימינליים, שכן הכתיבה משורטטת בין הגבולות[27] ומטשטשת מתחים בינריים של מזרח ומערב או הגמוני ו”אחר”.[28] יצירותיה מתאפיינות בזהות היברידית המדגישה את יחסי הגומלין ואת המרובד, המוכפל והמטושטש ולא את ה”לעומתי”.[29]

הספרות הלימינלית של כהנוב לא נולדה מן הים, ואף לא בישראל. עד גיל 24 חייתה בתוך החברה הקולוניאלית האנגלית במצרים, ועל פי עדותה, “קרוב לוודאי שהיהודים ילידי מצרים מן הדור שלי חשו ברובם אותה דו־ערכיות מעיקה של שייכות ואי־שייכות”.[30] היא התבגרה בקהילה יהודית אריסטוקרטית, שהרכבה הקוסמופוליטי אִפשר לימודים בצרפתית, כתיבה באנגלית ושיחות בערבית. חייה בקהילה רבת־זהויות היו תבנית נוף מולדתה נטולת הגבולות, שבה הפרט, כפי שכותב דויד הולינגר, הוא “חבר בעת ובעונה אחת, במספר קהילות שונות”.[31]

תחנותיה הביוגרפיות הבאות היו בארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה, בצרפת בתחילת שנות ה־50, ובישראל שאליה היגרה ב־1954. בכל תחנה לא אֶצָמֵד רק לדברים שאותם תיעדה באותו הזמן, אלא ארכז בפרקים הספציפיים את כל החומרים שכתבה (גם בדיעבד) הקשורים לעיר או למדינה הנדונים. ב־1945, בסיום שהותה בניו יורק, פרסמה את סיפורה הראשון מחוץ לגבולות מצרים, “Cairo Wedding” (חתונה קהירית),[32] שבו מזדקרים מעברי הגבול בין דורות, בין מעמדות, בין מינים ובין המסורת המזרחית לזו המערבית. שנה לאחר מכן זכה סיפורה הקצר “Such is Rachel” (כזאת היא רחל) בפרס הירחון הספרותי Atlantic Monthly. הסיפור הבדיוני של רחל והסיפור הביוגרפי של כהנוב נושקים זה לזה, בהיותם בעלי אופי מודרני, אנטי־קולוניאליסטי ופמיניסטי.[33] התקופה בניו יורק שבה שהתה בסביבה קוסמופוליטית של מהגרים, גולים ואינטלקטואלים מלאומים שונים הניבה את רומן החניכה Jacob’s Ladder (“סולם יעקב”),[34] שבו הרחיקה באופן כמו־אוטוביוגרפי את עדותה לקהילה הרב־תרבותית של ילדותה ונעוריה במצרים.

כבר בצעירותה במצרים החלה כהנוב לפרסם את סיפוריה הראשונים. אלברט, נוצרי־לבנוני שערך בקהיר כתב־עת לספרות, פרסם סקיצות ראשונות פרי עטה שתיארו את שלבי התבגרותן של נערות במצרים. היא הציגה בגאווה את פרסומה הראשון בפני הוריה, אך הצעירים שרקדו איתה במועדונים נהגו לעקוץ אותה: “לא ידעתי שאת הפרוּסט בשמלה שלנו”.[35] תגובות אלה ריפו את ידה, ורק בארצות הברית אזרה אומץ לשוב ולכתוב. “אחרי ככלות הכול, חשבתי, ארצות הברית אינה זקוקה לי כדי שתהיה ספרות; קהיר הייתה זקוקה לי”. היא מודה שבעקבות פרסום הרומן “סולם יעקב”, “מעולם לא סיימתי לכתוב עוד ספר”. ואכן, שני הפרקים שכתבה ופרסמה מתוך הרומן Tamara (“תמרה”) שהתכוונה להשלים, נוסקים ברמתם הספרותית מעל האופי האוטוביוגרפי, העמוס והפשטני משהו של “סולם יעקב”.

בנסיעותיה במרחבי העולם החדש חשה כהנוב ניכור ביחס להומוגניות שהצמיח הקפיטליזם האמריקאי, וסיפוריה שהרחיקו עדות נועדו כדבריה להעניק צבעוניות לנוף החד־ממדי, ובה בשעה לספר את סיפורה שלה ושל קהילתה בים התיכון. “לאחר שעזבנו את מצרים נשבר לבנו מהמחשבה שאיש לא סיפר את הסיפור הזה, שאחת הקהילות המורכבות והמעניינות ביותר נעלמה בלי שתותיר עקבות כמעט”.[36] היא ביקשה לתת מענה ל”פרובינציאליות” או ל”לאומיות האתנית”, שבהן חשה מאוחר יותר בישראל, והמענה נוּסח כמודל לבנטיני המגלם לדידה סימביוזה של תרבויות. יש גם מי שניסח את הצעתה הלבנטינית כגלגולו המזרחי של החזון הים־תיכוני.[37]

בעדותה במסגרת הסדרה “סופרים מראיינים את עצמם”, 30 שנים לאחר ביקורה הראשון בארץ (שנערך ב־1937), הבהירה כהנוב את משמעות המושג “לבנטיני” בעיניה: “סבורני, כי ישראלים יוצאי אירופה טועים בהעניקם למונח ‘לבנטיני’ את משמעות הזלזול שמייחסים לו באירופה. סוכני המעצמות הקולוניאליסטיות נטו לאידאליזציה של היליד הנחשל ולבטל את ערכו של הלבנטיני […]. אבל אין שום סיבה שאנו בישראל נקבל כמות שהיא הערכה אירופית זו את הלבנטיני, כשם שאין אנו מקבלים את הערכתו את היהודי”.[38] הערך המוסף הישראלי נעוץ, לדבריה, בניסיון הרב־תרבותי שצברו הישראלים: “חזרנו למקורנו כאן בלבנט, אחרי שרכשנו – ובאיזה מחיר! – שפע של ניסיון בכל רחבי תבל, ניסיון היסטורי, פוליטי, מדעי, סוציאלי. והסתגלנו אל העולם המודרני בלא לאבד את זהותנו הספציפית. אנו מוציאים אל הפועל דבר שהיה טמון בכוח בניסיון הלבנטיני”.[39]

דרך ארוכה ומתפתלת עברו מסותיה וכתביה של כהנוב מאז ראו אור לראשונה בשנות ה־50 של המאה ה־20 בארצות הברית באנגלית ובישראל בעברית, ועד לרנסאנס אשר לו הם זוכים לאחרונה בהיכל השן האקדמי ובעולם הספרותי בישראל ומעבר לים. כהנוב שוכנת עתה לבטח בפנתאון הספרותי כמסאית מהשורה הראשונה, כאינטלקטואלית ים־תיכונית, כעמוד תווך של הדיאלוג בין מזרח למערב וכמבשרת התרבות הלבנטינית.

הלבנטיניות כסינתזה גאופוליטית פרחה במזרח הים התיכון במאה ה־20, עת יצרה הנוכחות הקולוניאלית הצרפתית והאנגלית תרכובות תרבותיות דיאלקטיות, מיזוגים לשוניים מרתקים ומפגשים ספרותיים ייחודיים. מקורה של התרבות הלבנטינית היה קדום הרבה יותר, אך כבר בראשית העת המודרנית החל הלבנט מציין מרחב גאוגרפי ומנטלי מוגדר, שבו התערב המערב האירופי מבחינה מסחרית, צבאית, ימית ותרבותית, עם ארצות ים־תיכוניות מסוימות, כגון ארצות המַגְרֶבּ, מצרים ולבנון. למפגש קולוניאליסטי זה קָדמה חשיבה אוריינטליסטית של האליטות המערביות על המזרח המדומיין.

כאינטלקטואלית ביקורתית העזה כהנוב לאתגר את האליטה התרבותית הישראלית בסוף שנות ה־50 של המאה ה־20 בתאוריה רדיקלית של זהות תרבותית הפונה אל כל הקהילות המרכיבות את החברה הישראלית. לתאוריה שפיתחה, פרי קִרבתה האישית אל האנתרופולוג הסטרוקטורליסט קלוד לוי־סטרוס ואל סופרים והוגים ים־תיכוניים, היא לא קראה בשם ולא ניסחה בהגדרה סוציולוגית או תרבותית. אך בסדרת מסות, שנשאה את הכותרת “דור הלבנטינים”, שאותה פרסמה בכתב העת “קֶשֶת” ב־1959, היא תיארה את הֶקשריו ההיסטוריים של המושג לבנטיניות, את הסתעפויותיו התרבותיות ואת האופציות הלא־ממומשות שהוא טומן בחובו.[40]

במסותיה שָׁבָה כהנוב והבהירה כי המושג “לבנטיני” עוּוַת לבלי הכר בישראל. משימתה היא אפוא לחלצו מתדמיתו השלילית ולהופכו לחוד חנית של ציביליזציה עשירה, הנשענת על מקורותיה ההיסטוריים.[41] יש לזכור כי נרטיב לבנטיני זה לא הוצע בחלל ריק. הלבנט, הן כמרחב גאוגרפי והן כקבוצת התייחסות תרבותית, נדחה בעבר על ידי האליטות הישראליות שצמחו במערב, אם באירופה ואם בארצות הברית. הצעתה של כהנוב בדבר הרחבתו והעמקתו של הנרטיב הלבנטיני לאופציה ים־תיכונית, המשרטטת סימביוזה בין מזרח למערב בעידן הגלובליזציה, נתונה עתה לבחירתם של הישראלים הצעירים.

בכל מסותיה תרה כהנוב אחר המקום שבו תוכל “להרגיש בבית”, מקום שבו זהותה הרב־קולית תמצא שלווה. קהיר, ניו יורק, פריז או תל־אביב היו תחנות ביוגרפיות ותודעתיות במסעותיה הזהותיים. אתרי־מסע אלה לא יצרו קרע באישיותה, אלא הנביטו השקפה “לבנטינית” או “ים־תיכונית”, שאינה תפיסה לעומתית אלא ממזגת מקומות שונים לסוג של תרבות רב־מקומית.

רבים מבקשים להיאחז במורשתה. האם יש בכורה לפרשנות מסוימת של הוגה לבנטינית מקורית זו, או שמא ניתן כבר לדבר על “כהנוביזם”, שלו ענפים רבים? כהנוב הטרימה בניתוחיה, בתובנותיה ובביקורתה נושאים רבים הנוגעים לסדר היום הישראלי ולזהוּתה המרחבית הכוללים סוגיות של מודרניות ושמרנות, מקומיות וגלובליות, אתניות ופוסט־קולוניאליזם. הוכחה לכך תימצא במנעד הרחב של הפרשנויות לכתביה ובקריאות השונות של עולמה התרבותי מצד חוקרי תרבות, סופרים ומבקרים. כל אלה הם עדות לדיוקן אינטלקטואלי חי, רלוונטי ותוסס של אחת הדמויות המרתקות בתרבות הישראלית, שהפרופיל המלא שלו הולך ונחשף בשנים האחרונות.
[1] ז’קלין כהנוב, ממזרח שמש, תרגם וערך אהרן אמיר, תל־אביב 1978. [חזרה]
[2] כהנוב, בין שני עולמות, מסות ופרקי התבוננות בעריכת דוד אוחנה, ירושלים 2005. [חזרה]
[3] Jaqueline Kahanoff, Mongrels or Marvels: The Levantine Writings of Jacqueline Shohet Kahanoff, eds. Deborah A. Starr and Sasson Somekh, Stanford 2011. [חזרה]
[4] כהנוב, סולם יעקב, תרגמה אופירה רהט, הקדמה איל שגיא ביזאוי, אחרית דבר יעל שנקר, ירושלים 2014. [חזרה]
[5] Franck Salameh, The Other Middle East: An Anthology of Modern Levantine Literature, New Haven 2018. [חזרה]
[6] אבירמה גולן, ז’קלין כהנוב, סדרת הישראליות, תל־אביב 2019. [חזרה]
[7] “לבנטינית”, סרט דוקומנטרי בבימוי רפאל בלולו, במסגרת הסדרה “העברים”, מפיק יאיר קידר, יועץ מדעי דוד אוחנה; התערוכה “ז’קלין כהנוב: הלבנט כמשל”, מוזיאון ארץ־ישראל תל־אביב, אוצרת שרה טוראל, יועץ מדעי דוד אוחנה. [חזרה]
[8] David Ohana, “Jaqueline Kahanoff Between Levantinism and Mediterraneanism”, New Horizons: Mediterranean Research in the 21’st Century, eds. Mihran Dabag, Dieter Haller and Nikolas Jaspert, Bochum 2015, 361-384. [חזרה]
[9] תהליכי חילון בתרבות היהודית, עורכים אבריאל בר־לבב, רון מרגולין, שמואל פיינר, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה 2012. [חזרה]
[10] סוזן סונטאג, הצילום כראי התקופה, תרגם יורם ברונובסקי, תל־אביב 1979; שם, באמריקה, תרגמה עדה פלדור, ירושלים 2005; שם, להתבונן בסבלם של אחרים, תרגם מתי בן יעקב, תל־אביב 2005. [חזרה]
[11] כהנוב, “המסות של סוזן המזהירה”, מעריב, 31.5.1968. [חזרה]
[12] שם; וראו גם: כהנוב, “זעקת ההיעדרות” (על ספרה של סוזן סונטאג, מערכת כלי המוות), היום – לספרות ולאמנות, 30.5.1969. [חזרה]
[13] נורית ברצקי, “הגברת הראשונה של הים־תיכוניות”, מעריב – סופשבוע, 15.3.1996. [חזרה]
[14] מכתב השר ישראל גלילי המזמין את כהנוב לתקופת כהונה שנייה לחברות במליאת רשות השידור, 27.6.1967. [חזרה]
[15] כהנוב, “באר־שבע: תיאטרון עם קהל”, מ”ה. [חזרה]
[16] כהנוב, “למען קלסיציזם חדש”, צד שלישי של המטבע, עם ראיית הסרט “למה ישראל”, מ”ה. [חזרה]
[17] כהנוב, “הטלוויזיה כקרש קפיצה: לשחות או לטבוע”, מ”ה. [חזרה]
[18] כהנוב, “אספנית אמנות מספרת תולדות חייה”, מ”ה. [חזרה]
[19] כהנוב, “אלפרד קאזין בישראל”, מ”ה. [חזרה]
[20] “חגיגות הוודסטוק של יהודי צפון אפריקה”, הארץ, 9.4.2015; Kahanoff, “The Maimona Festival”, Israel Magazine, 1972, G.A. [חזרה]
[21] כהנוב, “מתכנן העתיד באקסמינסטר פולר”, מ”ה. [חזרה]
[22] ארכיון ז’קלין כהנוב, מכון הֶקשרים לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. [חזרה]
[23] דליה רביקוביץ לז’קלין כהנוב, מכון גנזים – אגודת הסופרים העברים, תל־אביב, 12.5.1963. [חזרה]
[24] ליה ון ליר לז’קלין כהנוב, מכון גנזים, 15.3.1978. [חזרה]
[25] רונית מטלון, זה עם הפנים אלינו, תל־אביב 1995; דליה כהן־קנוהל, מעבר מנדלבאום, ירושלים 2016; קציעה אלון, “סולם ז’קלין”, העוקץ, 14.10.2014; רוני סומק, רישום, בתוך: ז’קלין כהנוב: הלבנט כמשל – מוזיאון ארץ־ישראל, 58. [חזרה]
[26] רונית מטלון ונעמה צאל: שיחה – “הרהורים על ז’קלין כהנוב”, גיליון 10, חורף 2019, 116. Granta, גרנטה – מגזין לספרות חדשה. [חזרה]
[27] ויקטור טרנר, התהליך הטקסי: מבנה ואנטי־מבנה, תרגם נעם רחמילביץ, תל־אביב 2004. [חזרה]
[28] אדוארד סעיד, אוריינטליזם, תרגמה עתליה זילבר, תל־אביב 2000. [חזרה]
[29] הומי ק. באבא, “שאלת האחר: הבדל, אפליה ושיח פוסט־קולוניאלי”, תיאוריה וביקורת, גיליון מס’ 5, (סתיו 1994): 157-144. [חזרה]
[30] כהנוב, “בין שני עולמות”, ידיעות אחרונות, 9.12.1977. [חזרה]
[31] David Hollinger, Postethnic America: Beyond Multiculturalism, New York 1995, 85. [חזרה]
[32] Kahanoff, ‘Cairo Wedding’, Tomorrow 4 (11): 19-23.
דמויות ספרותיות נוספות העשויות להתאים לדגם זה הן, למשל, הסופרת ממוצא מצרי רחל מכבי, והסופרת ופעילת זכויות האדם אסתר מויאל. ראו: אילנה רוזן, “בין שתי גברות: קריאה ספרותית־תרבותית ביצירת שתי יוצרות יוצאות מצרים, ז’קלין כהנוב ורחל מכבי, על ביקוריהן בארץ־ישראל המנדטורית”, בתוך: חיה בר־יצחק, עורכת, פולקלור ואידאולוגיה – קובץ מאמרים לעליזה שנהר, חיפה 2014, 229‏-254; צפי סער, “ההוגים המזרחים שאף אחד לא זוכר”, הארץ, 25.11.2014. [חזרה]
[33] כהנוב, “כזאת היא רחל”, תרגמה אלינוער ברגר, גרנטה – מגזין לספרות חדשה, גיליון 10 (דצמבר 2019): 34-23; Kahanoff, “Such is Rachel “, The Atlantic Monthly 10 (1946): 113-116. [חזרה]
[34] Kahanoff, Jacob’s Ladder, London 1951. [חזרה]
[35] כהנוב, “תרבות בהתהוות”, בין שני עולמות, 123. [חזרה]
[36] שם. [חזרה]
[37] ערן לרמן, “ומלפנים – הים התיכון”, השילוח, אפריל 2017. [חזרה]
[38] כהנוב, “ממצרים עד הנה”, מעריב, 4 באוקטובר 1967. [חזרה]
[39] שם. [חזרה]
[40] כהנוב, “דור הלבנטינים”, ממזרח שמש, 77-11. [חזרה]
[41] כהנוב, ריאיון משנת 1967, מ”ה. [חזרה]

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.