ליליום בת ה־16 מאמינה שמצאה את אהבת חייה, אך עד מהרה היא מגלה את פניה הכואבים של האהבה. ליליום יודעת […]
1
זאת היתה שעת צהריים מנומנמת. השמש הכתה על פני כשיצאתי עם חברותי מבית הספר לבנות על שם המלכה כריזנטמום. דילגנו במדרגות היורדות אל רחובה הראשי של העיר. הכול היה שלֵו ונקי, כפי שרחוב של בירת הממלכה יכול להיות בצהרי יום חמים כזה של סוף החורף.
בית הספר לבני אצולה על שם המלך הילרוּס השלישי עמד כמעט מול בית הספר שלנו, וממנו יצאו עכשיו כמה נערים. היה משהו גנדרני בהילוך שלהם, כאילו העולם כולו פרוש לרגליהם. הכרתי אותם. אלה היו חברים של קליסטו. הם נופפו אלינו ואנחנו צחקנו אליהם בתשובה.
רק שתי כרכרות חלפו ברחוב. וילונות כהים כיסו את חלונות המושבים. מן הסתם נסעו בהן בני אצולה שביקשו להסתתר מעיניים סקרניות.
חלפנו על פני כיכר העיר המהודרת, שאליה התנקזו שישה רחובות. במרכז הכיכר השתרעה גינה עשירה בפרחים ובצבעים, שהקיפה מזרקה מרשימה מעוטרת בפסלי פיות. מים זכים זרמו אל הברֵכה הקטנה מהכדים שעל כתפי היצורים העדינים, ובמרכז עמד פסלו של המלך הילרוּס הראשון. המלך ישב זקוף וגאה על סוסו האציל, ועיט דורסני על כתפו.
רק חריוני היונים על ראשו של הפסל רב השנים העידו שגם מלך הוא רק אדם.
סביב הכיכר העצומה נבנה מעגל של בתים מרשימים ששימשו את עשירי העיר. כשגדלה העיר ואיתה גם מספר האצילים ואלה שקנו את אצולתם בכסף, נוספו עוד בתים סביב רחוב ארוך ורחב שטיפס מהכיכר במעלה הגבעה, לעבר שכונת האצילים הוותיקה — שכונת אבירי המלך. משם המשיכה ועלתה הדרך עד ארמון המלך. רק טיפוף פרסות הסוסים ורעש גלגלי הכרכרות נשמעו מפעם לפעם ברחוב המהודר.
בסמוך לו — ובניגוד גמור לו — נמשך רחוב השוק. היה זה רחוב שוקק חיים וצבעים, אפוף ריחות וצלילים. אהבתי לעבור ברחוב הגועש־רוגש הזה, גם אם הדרך התארכה בו.
בקצה הרחוב שיחקו שלושה ילדים קטנים בכדור עשוי צמר מגולגל. הם לבשו סחבות, בגדיהם מלוכלכים מרפש. ללא ספק היו אלה ילדים משכונת הדייגים שבקצה השוק, השכונה שהוצפה בשיטפונות.
לא הרחק מהם ישב ילד קטן על חבית מים. בגדיו היו נקיים, אבל פניו מכוסים כתמי זיעה ובוץ. הוא נראה כאילו השתוקק להצטרף אל הילדים המשחקים, אבל לא העז.
ואז פרץ חד־קרן אל הרחוב.
מראהו של חד־קרן ברחובות העיר היה נדיר למדי. הוא דהר ברחוב בדילוגים לא סימטריים, עצבניים, וראשו נע מצד לצד. ידעתי שמשהו מציק לו.
“זהירות!” צעק אחד הרוכלים ומיהר להסתתר מאחורי דוכן הירקות שלו.
“זהירות!” צעקה אישה ומשכה את ילדה אל תוך כניסה לבית.
חד־קרן הנע ברחוב ללא המאמן שלו עלול להיות מסוכן מאוד.
אנשים נמלטו לכל עבר. תלמידי בית הספר שרק יצאו אל הרחוב, מיהרו לסמטה הסמוכה. גם חברותַי מיהרו להסתתר.
רק אני נותרתי נטועה במקומי.
באותו רגע הבחנתי שהילד הקטן קפץ מחבית המים ורץ לעבר החד־קרן. “לא!” צעקתי אליו. אני לא יודעת מאיפה באה לי התעוזה, אבל לפני שהבנתי מה קורה, רצתי אל הילד, משכתי אותו מתחת לרגלי היצור הפלאי והשלכתי אותו אל ידיה של אישה זרה שרכנה מאחורי עגלת מכירה.
החד־קרן עמד עכשיו ממש מעלי, רגליו הקדמיות מונפות מעלה. ראיתי את בטנו עולה ויורדת במהירות. רגליו האחוריות רעדו.
פיסת ברזל קטנה בלטה מכף רגלו.
כרעתי לפניו. הרמתי את ידי, כפותי צמודות זו לזו מול ראשו הגדול. הבטתי בו.
לחשתי אליו.
הוא צהל.
קולו, שבשעות רגיעה דמה לצלילם של פעמוני רוח, נשמע עכשיו צורמני ומוטרד. צהלתי אליו בתשובה, בשקט רב. הוא נופף ברגליו הקדמיות מעלי. המשכתי לדבר אליו בשפת הסוסים שדמתה לשפתו. אט־אט נרגעו נשימותיו. הוא הוריד את רגליו בזהירות מעלי, משתדל לא לגעת בי. המשכתי לדבר. הוא צעד צעד אחד לאחור, התרחק ממני, ואז פנה לעברי והרכין את ראשו קדימה. קרנו האחת היתה מושטת לפנים כקריאה לשלום.
קמתי ונעמדתי לצדו של החד־קרן, עדיין מדברת אליו, מרגיעה. הוא צהל שוב, וקולו היה עכשיו רגוע יותר. נגעתי באפו, בפיו. ליטפתי בעדינות. לא העזתי לגעת בקרנו. ידעתי שרק לאדון שלו מותר לגעת בקרן.
מסביבי ראיתי אנשים יוצאים מאחורי הדוכנים ומפתחי הבתים. הם לא העזו להתקרב יותר מדי. הם עדיין חששו. כולם רק עמדו מרחוק והביטו בי ובחד־קרן, שגופו הלבן בהק על רקע בתי הרחוב האפורים.
ממעלה הרחוב היורד משכונת האצילים רץ לעברנו בחור צעיר. התכוונתי לעצור בו שלא יתקרב, שלא יבהיל שוב את היצור המופלא שזה עתה נרגע. הוא לבש בגדים של עובדי אורוות המלך. מדיו היו מוכתמים בבוץ ושׂערו הכהה, הארוך למדי, כיסה פנים חמורי סבר, שזקן ושפם דלילים כשל נער מתבגר מעטרים אותם. פניו לא היו מוכרים לי.
“הוא ברח…” הספיק הבחור לקרוא לעברי.
“היה אסור לךָ לגעת בו. רק לנערים צעירים מותר…”
“ולבתולות…” הוא חייך חיוך קונדסי.
לא השבתי.
“מתברר שאני כבר לא כל כך צעיר,” הוא הוסיף והתקרב עוד מעט לעברנו.
“וגם לא כל כך חכם, אם ניסית לרכוב עליו,” הערתי אני.
“את צודקת, גם לא כל כך חכם,” הוא צחק להערתי. “ראיתי שדיברת אליו,” הוסיף. הבטתי בעיניו. הן היו שחורות כמו היהלומים הנדירים שעל כתר המלך. “את יודעת את השפה שלו?”
לא עניתי.
“צריך לקחת אותו לרופא החיות בארמון,” אמרתי. לא היה לי ספק שהחד־קרן נמלט משם. אף אדם מן השורה לא החזיק יצור מופלא כזה בחצרו. “הוא חסר שקט כי פיסת ברזל נתקעה לו ברגל.”
“את יודעת הרבה על בעלי חיים,” העיר, אבל אני לא סיפקתי את סקרנותו.
“רופא החיות שם מתמחה בחיות נדירות,” זה כל מה שאמרתי.
“אני אקח אותו,” השיב הבחור והושיט יד כדי לאחוז ברתמת הראש.
“בזהירות, שלא ייבהל.”
“כמובן,” הוא חייך אלי, אבל אני כבר הסתובבתי לאחור וחזרתי אל חברותי שיצאו מהסמטה שבה הסתתרו. לא התכוונתי לחייך לעובד אורוות זר.
וגם לא אמרתי לו שאני בתו של רופא החיות של המלך.
אין עדיין תגובות