"אני חושב שנחפש לנו דירה אחרת." "מדוע?" שאלה. "כדאי שנגור יחד, ולא בשני חדרים נפרדים." היא ידעה שהוא מסתיר ממנה […]
על הכוננית היו מונחים ספרי קריאה, תנ’ך, מילון, כתבי עת, עיתונים ומכתבים, שמקצתם כתובים בשפות זרות. בחדר הקטן שבו גרה היה הריהוט צנוע; מיטה, שעליה שכבה כעת, לידה כוננית, ובפינה ארון קטן ולידו שולחן עץ וכיסא. על השולחן הונחו מחברות, כלי כתיבה, בקבוק מים וכוס, ועוד בקבוקון קטן. השולחן עמד בצמוד לחלון, שממנו נשקף הנוף אל הים. תמיד כשישבה מולו עלו בראשה זיכרונות נעימים מהעבר. היום היא אישה חלשה, תשושה, חולה ובודדה. בכל פעם שהיא מטפסת במעלה המדרגות את שתי הקומות, אל חדרה הקטן שבעליית הגג, היא מתנשמת בכבדות רבה.
אולי אכתוב משהו, חשבה בליבה. היא קמה בקושי והתיישבה על שפת המיטה. חלפה דקה עד שעמדה על רגליה וצעדה לאט לעבר השולחן. כשהתיישבה על כיסא העץ, נשענה לאחור ונאנחה בכאב. מבעד לחלון ראתה את שמי התכלת, את השמש הזורחת ואת הים הכחול. התמונה נתנה לה הרבה כוח. בעבר נהגה לצייר ציורי נוף; טבע, ים, עצים, בתים ושמים. הציור חסר לה מאוד. היא הושיטה את ידה הצנומה, מזגה כוס מים והוסיפה כמה טיפות מהבקבוקון לתוך הכוס. בקושי רב לגמה מהמים. שוב הסתכלה מבעד לחלון. השמש האירה את החדר. היא פתחה את המחברת והחלה לכתוב:
מזורי מכורתי
עייפה נפשי אלי
היאך זה גורלי
מה פשעי וחטאי
ואין מרפא למחלתי
מזורי מכורתי.
כשסיימה לכתוב קמה מהכיסא וחזרה למיטה. החדר להט, היא התקשתה לנשום. כשהניחה את ראשה על הכרית שבו ועלו הזיכרונות. היא נזכרה בבני משפחתה. בכל שבת היו נוסעים בכרכרה מפוארת, שבה נהג אביה, לנהר הוולגה. הנהר זרם קרוב לביתם, ועל גדתו ערכו פיקניקים. אימה הייתה פורסת מפה פרחונית גדולה, ומתוך הסלים שהביאה הייתה מוציאה עוגות, ממתקים, פירות ושתייה לכל המשפחה.
היא הייתה ילדה יפה; תלתלים זהובים, עיניים תכלת. כולם קראו לה ‘רוחל’ה הנסיכה’. ליזה ושושנה, אחיותיה, היו בונות יחד איתה ארמונות בחול. כשהייתה בת חמש החליטו לחגוג לה יום הולדת על שפת הנהר. השנה הייתה 1895. אימה, סופיה, אפתה עוגת יום הולדת מקושטת בסוכריות. כולם בירכו אותה ושרו לכבודה שירים. יעקב, אחיה הגדול, שהיה אז בן חמש עשרה, הניף אותה גבוה באוויר שש פעמים וכולם מחאו כפיים.
אחרי שאכלו את העוגה נשא אותה יעקב על הכתפיים. ‘מזל טוב לנסיכה שלנו,’ אמר, ורץ איתה לתוך המים. היא זכרה שתפסה חזק בשערותיו. ‘אל תפחדי רוחל’ה, אני אשמור עלייך,’ אמר לה. כל האחים רצו בעקבותיהם והתיזו מים זה על זה. אימה סופיה ואביה איסר ישבו על החול וצחקו בקול רם. המשפחה נהנתה ובילתה יחד.
הזיכרונות העלו חיוך על פניה הקמוטות והשדופות. עיניה היו עצומות וגופה כואב. לנגד עיניה חלפו שנות חייה, היא זכרה הכול.
רחל הקטנה אהבה את משפחתה מאוד. היו לה עוד אחד עשר אחים ואחיות. אביה היה אדם עשיר, בעל עסקים רבים, ותמיד העניק לילדיו כל מה שרצו. אימה הרעיפה על כל הילדים תשומת לב מרובה. היא הייתה משכילה ודאגה ללמד את כולם מוזיקה, ספרות, מקצועות הומניים ושפות זרות. את רחל אהבה במיוחד, היא דמתה לה בכול. כשבגרה נעשתה נערה תמירה, ששיערה זהוב ועיניה התכולות בורקות תמיד.
כשהייתה משתעלת נהגה אימה לגשת אליה בדאגה ולחבק אותה. רחל סבלה מתפקוד לקוי של הריאות. כבר בבית הספר לא השתתפה בשיעורי ספורט, המאמץ לא היטיב עמה. ‘את תלכי לבית מרפא בחצי האי קרים,’ אמר לה אביה, כשהייתה בת שלוש עשרה. ‘ליזה, אחותך, תלווה אותך.’ הן שהו שם שבועיים, ורחל הרגישה הקלה. אחרי שחזרו הביתה שמעה את אביה מדבר עם ד’ר לונץ, שהגיע לביתם כדי לבדוק אותה.
‘הנערה בדרגת סיכון גבוהה מאוד. מערכת החיסון שלה חלשה. חייבים לשמור עליה מהשחפת המשתוללת. אני מבקש שתביאו אותה אלי למרפאה כל חצי שנה לביקורת.’
‘תודה לך,’ אמר אביה. רחל ראתה את אביה מוסר לד’ר לונץ חבילת שטרות. ‘נעשה כל שביכולתנו לשמור על רוחל’ה.’
אין עדיין תגובות