החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הכתובת על הקיר

מאת:
מאנגלית: אמנון כץ | הוצאה: | 2020 | 256 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

תנו לאנשים לגלות את הפינות החבויות בנפשכם,

הם יאירו לכם את מה שאינכם יכולים לראות בעצמכם.

 

 

"כשהמחלה שלך מפחידה אנשים… הם רק רוצים שתהיה כמה שיותר רחוק מהם."

כך אומר אדם בן השש-עשרה, שסובל מהזיות ואינו מסוגל להבחין בין דמיון למציאות. לפעמים הדמויות שהוא הוזה משכנעות אותו לעשות כל מיני דברים, ואז הוא מסתבך.

אדם מאובחן כסכיזופרן. בעזרת תרופה ניסיונית הוא מקווה לפתוח דף חדש, בבית ספר חדש, שבו איש אינו יודע על מחלתו. אבל כשהתרופה מפסיקה להשפיע, כמה זמן יוכל להסתיר את האמת ממאיה, הנערה שהוא אוהב ומסביבתו?

הספר כתוב כמכתבים קצרים אותם שולח אדם לפסיכולוג שלו, איתו הוא מסרב לדבר. ממכתביו עולה דמותו המיוחדת כנער שנון וחד אבחנה, ציני ובעל תובנות על החיים. הספר מלא רגעים מצחיקים והסוף ריאליסטי ואופטימי.

 

הכתובת על הקיר הוא סיפור סוחף ומרתק שזכה בפרסים ובשבחים רבים, והופק כסרט.

מקט: 4-31-9006747
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
תנו לאנשים לגלות את הפינות החבויות בנפשכם, הם יאירו לכם את מה שאינכם יכולים לראות בעצמכם.     "כשהמחלה שלך […]

1

מינון התחלתי: 0.5 מ"ג. אָדָם פֶּטְרַצֵלִי, בן 16, משתתף בניסוי קליני בתרופה טוֹזַפְּרֶקְס. מסרב לדבר בפגישות טיפוליות. תקשורת לא־מילולית בלבד. התנהגות לא יוצאת דופן בהתחשב בסירובו להשתתף בטיפולים הפסיכולוגיים הניתנים במסגרת הניסוי הקליני.

15 באוגוסט, 2012

הרופא הראשון שלי אמר שזה די נדיר שהתסמינים מופיעים בגיל צעיר כל כך. סכיזופרנים ממין זכר מאובחנים בדרך כלל בשנות העשרים שלהם. אני זוכר שחשבתי לעצמי, שִיט, וואו, זה מגניב. אני לא־רגיל.

נראֶה לי שאני לא אמור להשתמש במילים מהסוג הזה בדיווחים שלי.

שִיט.

אבל אמרת שהדיווחים האלה חסויים, ושלעולם לא ייעשה בהם שימוש נגדי, אז אני לא רואה שום סיבה לא לכתוב בטבעיות, איך שבא לי. אני גם לא מתכוון להקפיד לא לסיים משפטים במילת יחס. או לא להתחיל משפטים בוָו החיבור. אם המקום הזה הוא כמו שהגדרת: "מרחב בטוח בשבילי שבו אני יכול להתבטא בחופשיות," אז אני הולך לכתוב בדיוק את מה שאני חושב, כמו שאני חושב את זה.

אני אענה על השאלות שלך, אבל לא בזמן הפגישות שלנו. אני אעשה את זה אחר כך, בכתב, כדי שאוכל לעבור על מה שכתבתי לפני שאני מוסר לך את הטקסט. אני רוצה שתהיה לי אפשרות לערוך את מה שיגיע אליך, כדי לוודא שלא אגיד שום דבר שיגרום להם לסלק אותי מהניסוי של התרופה.

כשאני מדבר עם מישהו, לא תמיד אני אומר את הדברים שאני מתכוון להגיד. מילים שנאמרו אי־אפשר לבלוע בחזרה, אז כל עוד זה תלוי בי, עדיף לי לא לדבר בכלל. תצטרך פשוט להתמודד עם זה.

אבל אני מבין את זה שיש לך שאלות בנוגע למחלה שלי. מרגע שזה נודע לאנשים, הם רוצים לדבר רק על זה. אתה בטח יודע שזאת הסיבה שאמא שלי והאבא החורג שלי בחרו בך. יש לך ניסיון.

זה מקובל עליי. אני חייב להגיד שהתמודדת עם זה יפה מאוד. אחרי איזה שתי דקות של שתיקה נתת לי מחברת ואמרת שאם אני לא רוצה לדבר – ואני לא רוצה – שאכתוב על המפגשים שלנו אחר כך. וזה לא בגלל שאני לא רוצה להבריא, אלא בגלל שאני לא רוצה להיות פה. ליתר דיוק, אני לא רוצה שזה יהיה אמיתי. אני רוצה להתייחס לטיפול כמו שאני מתייחס לכל דבר אחר שאני רוצה להתעלם ממנו. כאילו הוא לא קיים. כי אני יודע שהנוכחות שלי כאן לא תשנה שום דבר. אבל התרופה כן יכולה לעזור.

שאלת אותי מתי לראשונה שמתי לב שמשהו אצלי לא לגמרי נורמלי. מתי הבחנתי באיזשהו שינוי.

בהתחלה חשבתי שהבעיה היא במשקפיים שלי. קנו לי אותם כשהייתי בן שתים־עשרה כי כל הזמן מצמצתי וכיווצתי את העיניים וזה שיגע את אמא שלי. ד"ר לַנְג הוא הרופא היחידי שאני ממש מעריך, כי הוא פתר לי בעיה בזה שהוא נתן לי משהו די פשוט. משקפיים. הופּ, הבעיה נפתרה. הראייה שלי השתפרה ואמא שלי הייתה מרוצה. אבל אז גם הבנתי שאני רואה דברים שאחרים לא רואים. הייתי היחידי שהסיט בפתאומיות את הראש או כיווץ את העיניים כדי לראות טוב יותר. כל האחרים הסתכלו עליי, לא על הציפורים שעפו פנימה דרך החלון הפתוח או על האנשים המשונים שפשוט הופיעו איכשהו בסלון. אז הפסקתי להרכיב את המשקפיים ואמרתי לאמא שלי שאיבדתי אותם. זה עבד כמה ימים ויכולתי להעמיד פנים, אבל בסוף היא קנתה לי כמה זוגות ולא נשארו לי תירוצים. אכלתי אותה.

המון זמן לא סיפרתי לה שאני רואה דברים מדומיינים. היא בדיוק התחתנה עם האבא החורג שלי והם היו מאושרים. בסוף סיפרתי לה כי לא הייתה לי ברירה. המנהלת התקשרה, וכשאמא סיימה את השיחה, היא הביטה בי כאילו היא רואה אותי בפעם הראשונה. "המנהלת בְּרִיזֵנוֹ אמרה שבזמן שיעור כימיה במעבדה, פתאום הסתכלת למעלה, התחלת לצרוח, ונפלת על הרצפה." אני זוכר שהיא הייתה נורא שלֵווה כשהיא אמרה את זה. כשאמא שלי מנסה להוציא ממישהו מידע נהיה לה מין קול מהפנט כזה, שכאילו סוחף אותך. "מה ראית?"

לא עניתי לה מיד. הסרתי את המשקפיים וניסיתי להעמיד פנים שהיא לא שם, שהיא התאיידה מיד אחרי ששאלה את השאלה. אני טוב בלשכנע את עצמי להאמין בדברים האלה, אבל הפעם זה לא הלך. היא פשוט עמדה שם והמתינה לתשובה.

"עטלפים," אמרתי והסתכלתי למטה על הנעליים שלי. "עטלפים שחורים ענקיים."

לא אמרתי לה שהם היו גדולים פי־שניים מעטלפים רגילים או שהיו להם עיניים אנושיות או שהשיניים הזעירות שלהם בלטו כמו מחטים מתוך הפה שלהם.

כשהיא התחילה לבכות, הצטערתי שהעטלפים לא היו אמיתיים, שהבני זונות המפחידים הקטנים לא טרפו אותי שם במעבדת הכימיה, כי אז היה נחסך ממני המבט הזה של אמא שלי שהסתכלה עליי באותו רגע: כאילו שאני משוגע.

באמת שלא רציתי להיות משוגע. אף אחד לא רוצה להיות משוגע, אבל עכשיו, כשאני יודע מה קורה לי, עכשיו כשאני מבין מה הולך אצלי בראש, אני לא רוצה לחשוב על מה זה אומר שאתה יודע שאתה משוגע, שאתה יודע שכל המשפחה שלך יודעת שאתה משוגע.

האבא החורג שלי, פּוֹל, הוא איש נחמד. והוא טוב בשביל אמא שלי. הם נהיו זוג הרבה שנים לפני שהתחתנו, והוא תמיד עשה מאמץ להתעדכן מה קורה בחיים שלי, שאל אותי על הלימודים ואיך בבית ספר, דברים כאלה. הוא עורך דין, והוא יכול לתת לה את הדברים שהיא נאלצה להסתדר בלעדיהם מאז שאבא שלי עזב.

עכשיו, כשהוא יודע מה קורה איתי, יודע על ה מחלה, הכול השתנה. הוא כבר לא יודע איך להתייחס אליי. לפעמים אנחנו עדיין יושבים ורואים טלוויזיה יחד, אבל אני כמעט יכול לשמוע אותו חושב כשאני איתו בחדר. ההרגשה הכי מוזרה, חוץ מלראות דברים שלא קיימים, זה לשבת על הספה ליד בנאדם מבוגר שפתאום פוחד ממני. כי לפני כן הוא לא פחד. קשה לא לקחת את זה אישית.

ממה אני פוחד? דפדף הלאה. אני בטוח שמהר מאוד תבין את זה בעצמך.

מה שטוב זה שהוא באמת אוהב את אמא שלי. ובגלל שאמא שלי אוהבת אותי, הוא נורא משתדל. הוא זה שהציע שאני אלך לבית הספר הפרטי החדש במקום לזרוק אותי חזרה לבית ספר שבו כל הילדים ידעו שמשהו לא בסדר איתי.

בעוד שבועיים אני אתחיל כיתה י' בְּסֶנְט אָגָתָה. זה בית ספר מגיל גן ועד כיתה י"ב. אמא שלי ופול וידאו שצוות המורים שם יהיה מודע ל"מצב" שלי, ובגלל שזה בית ספר קתולי־דתי, הם לא יכולים לסרב לקבל אותי. זה יהיה צבוע מצִדם. וממה שאני יודע על הבנאדם, ישו לא היה מסרב לקבל אותי.

פול גם וידא שבבית הספר החדש שלי יֵדעו שאסור לדבר על המחלה שלי. הוא הסביר להם, כעורך דין, שהחוק אוסר עליהם לגלות למישהו מה יש לי, ואני מעריך את זה.

קשה להתחיל בית ספר חדש, בטח בשכבה הכי נמוכה של התיכון. זה קשה הרבה יותר למצוא חברים חדשים אם כולם יודעים שאתה רואה דברים שאתה לא אמור להיות מסוגל לראות.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.