החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הקריסה

מאת:
מאיטלקית: שירלי פינצי לב | הוצאה: | 2018-04 | 221 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

88.00

רכשו ספר זה:

אישה מוסלמית בברלין עומדת ללדת ובעלה מוכן לסכן אותה ואת העובר ובלבד שלא ייגע בה רופא ממין זכר;

גבר אנגלי עולה על אוטובוס בדרך לבקר את נכדו הראשון שזה עתה נולד; משפחה מניו־אורלינס מאבדת

את ביתה ואבי המשפחה נהרג בהוריקן "קתרינה"; גבר איטלקי מקים משפחה ודואג לרווחתה אך המשבר

הכלכלי באירופה משנה את מסלול חייו; בן למשפחת מהגרים מתכונן להטמין פצצה באוטובוס בלונדון; אלה

רק מקצת הסיפורים המרכיבים את הקריסה.

כל סיפור מתאר מזווית שונה את ההתפוררות של החברה והתרבות המערבית, לעיתים בסיפור פרטי

ולעיתים תוך תיאור של אירוע אקטואלי, כמו למשל בחירתו של האפיפיור או הכרזת נשיא ארצות־הברית

על מותו של בן לאדן.

כל סיפור מתחיל בנקודה שבה גבולות הזמן והמקום מטושטשים וחוסר הבהירות ההתחלתי לגבי זהות

הדמויות מפיל את חומות הדעות הקדומות ומעמת בכל פעם מחדש את הקורא עם מציאות שניתנת לקריאה

מכמה זוויות. אין נכון ולא נכון, אין צודק או לא צודק. האנושיות שולטת בכל הכאוס וג'ובאני קוקו ממחיש

זאת בצורה מבריקה.

על רקע האווירה הכמעט אפוקליפטית הנוצרת מסמיכות הזמן והמקום של האירועים, בולטות הדמויות המכמירות לב באנושיותן.

ג'ובאני קוקו הוא סופר איטלקי, זוכה פרס קמפיילו לשנת 2013 .

מקט: 278519
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
אישה מוסלמית בברלין עומדת ללדת ובעלה מוכן לסכן אותה ואת העובר ובלבד שלא ייגע בה רופא ממין זכר; גבר אנגלי […]

פתח דבר

מדריד, מרס 2012

מבין כל המאורעות שהתרחשו במהלך השנים הזועמות והארורות של חיי, ההתרחשויות שאני עומד לספר עליהן כעת, כלומר מה שעבר עלי בליל השנה החדשה של 2002, מתעלות על כל האחרים: בטירוף, בצירוף המקרים, ובתוצאות שנבעו מהם.

בלילה שבין 31 בדצמבר 2001 ואחד בינואר 2002, בעת שבמדריד ובעולם כולו היו עסוקים בחגיגות השנה החדשה (עשר דקות לאחר חצות, בעצם), הייתי שרוע על המיטה בדירתי ברחוב דֶה סַגַסטָה מספר 33.

התכוונתי לקרוא את העמודים המודפסים של דוח השקת מוצר קוסמטי חדש שהיה עלי להגיש בתוך ימים ספורים, בתוך אפר סיגריות שחדר אפילו לסדינים, בודד כפי שהייתי לעתים קרובות באותה תקופה מסיבות שאין טעם להתחיל לפרט אותן כעת, כאשר מדי פעם בפעם נתתי לעינַי לרפרף על מסך הטלוויזיה הדלוקה מול המקום שהייתי בו.

אז כמו היום טיפחתי את ההרגל להשאיר את הטלוויזיה דולקת גם בלילה, בעוצמת קול מזערית, כרקע. מהמסדרון הארוך של הקומה השנייה בבניין היוקרתי שהתגוררתי בו הגיעו צעקות האנשים שהתכנסו לחגוג, מוזיקה, רעש, ועוצמת קול מופרזת של טלוויזיות המכוונות לערוצי La 1 וטֶלֶסינקוֹ. החלון הסגור הפונה לרחוב הדהד ברעש צורמני מתמיד, והיה קשה להבחין בין צפירות המכוניות לקולות הנפץ החוזרים ונשנים בהתאם למופע הזיקוקים שנערך בפּוּאֶרטָה דֶל סוֹל.

בדיוק ברגע שבו הוקרנו על המסך תמונות ערים עולצות מרחבי העולם, נדמה היה לי שקלטתי קריאה חרישית, ממש מחוץ לדלת.

תחילה לא הקדשתי תשומת לב למה שקורה שם בחוץ. אף על פי שגרתי שם שנתיים, לא היו לי בעצם ידידים קרובים. שום קשרים, אפילו לא עם השכנים, פרט לברכת שלום מאולצת במעלית או במדרגות.

אווירת החג העיקה עלי. כאילו כל פרץ צחוק או חליצת פקק ניפצו את מצב הבדידות והתשישות שבו זרמו חיי, העצימו והקצינו אותו. נתנו לו פומבי במידת מה.

וכך, בלי לשים לב למה שמתרחש מחוץ לדלתי, נשארתי שקוע בקריאה. התעכבתי על כמה מינוחים וביטויים, דיבוריים בעיקר, שסרבלו את הדוח.

בעת שאת המסך שטפו תמונות אילמות מפריז, ומצלמת הטלוויזיה התעכבה על קעקוע בצורת צלב על צווארו של נער בתוך ההמון שהתאסף בשאנז־אליזה, כשקשת הניצחון ברקע, פתאום כמו אחד מאותם מאחזי עיניים בלתי צפויים המסוגלים להסיט את הרשתית והקרנית ללא תלות ברצונם, שמעתי בבירור שמישהו במסדרון דופק על דלתי.

תחילה נקישה כפולה רגילה, כמו איש שירות במלון גדול. ואחר כך, בהדרגה, נקישה עיקשת, מעורבת בקול אדם.

מה קרה? שכן מבקש את עזרתי? מישהו לא מרגיש טוב? ובעיקר, למי לעזאזל יש זכות להציק לי דווקא בליל השנה החדשה?

בעת שהשתחלתי למכנסיים כדי לגשת לדלת לחצתי בטעות על שלט הטלוויזיה. עוצמת הקול התגברה פתאום. קריין החדשות של ערוץ TVE 24h ליווה בהסברים את המראות ששודרו ישירות מכמה בירות באירופה. שער בּרַנדֶרבּוּרג וכיכר פּיקַדילי נכבשו בידי המוני חוגגים. הקהל בברלין סיים זה עתה את הספירה לאחור.

באותו רגע, מתוך אותה השתלשלות אסוציאציות מוזרה המופיעה אך ורק ברגעים הכי פחות מתאימים, שבו לדמיוני התמונות מלילות השנה החדשה המאושרים האחרונים בחיי: ספינות מפליגות במיסיסיפי לאורך מפרץ ניו אורלינס, מוזיקת ג’אז, זיקוקי די־נור. וזיכרונות נוספים ללא סדר מוגדר: תעלה 17, הרובע התשיעי, נערה חומת שיער, אצטדיון הסוּפֶּרדוֹם, חולצה של הסֵיינטס, המתופף וֹורֶן ‘בייבי’ דוֹדס.

תמונות מטושטשות שהתלוו להנחה האטית של כף ידי על הידית.

עד עכשיו קשה לי לתאר נאמנה את התדהמה, את ההפתעה, את סערת הרגשות כעבור שבריר שנייה, לאחר שפתחתי את הדלת ומצאתי את עצמי מביט בבחור העומד על סף הדלת. בן עשרים ושתיים, אולי עשרים ושלוש לכל היותר. על שטיחון הכניסה לדירתי ניצבה סלסילה עמוסה במתנות חג מולד.

עמוק בתוכה הונחו בקפידה שני בקבוקי אַמוֹנטייאדוֹ עטופים בנייר מתנה שקוף.

‘מי שלח את זה?’ שאלתי את הבחור, שהיה בבירור עובד של אחת החברות המתמחות במשלוחי בית.

הבחור נראה מופתע מהשאלה.

‘מי השולח?’ שאלתי שוב והצבעתי על הסלסילה.

‘למען האמת אני הבאתי אותה.’

‘ומי כבודו?’ שאלתי, בשלב זה היה כבר רמז למורת רוח בקולי.

‘אדוני לא רַפַאֶל מוֹרֶנוֹ, הפרסומאי הידוע?’

‘אכן. אבל עדיין לא ענית על שאלתי מר…’

‘כריסטוֹבַּל סֶרַנוֹ, מר מורנו. וככל שהדבר ייראה מוזר בעיניך, אני הבן שלך.’

המשפט הזה תפס אותי לא מוכן. בהתחלה הסתפקתי במלמול כמה אמירות שגורות, אף על פי שהמעמד היה כל דבר פרט לשגרתי. בניסיון לארגן את מחשבותי חיפשתי בכיס המכנסיים סיגריה, וכשלא מצאתי שם ביקשתי מהבחור לחכות לי כמה דקות. כשחזרתי לדירה התחלתי לחפש את המרלבורו. הטלוויזיה עברה באותו רגע לשידור מאיטליה: מילאנו ורומא חגגו את השנה החדשה בכיכרות גדושות, פירנצה וונציה המעודנות לבשו חג.

מיד כשמצאתי את החפיסה שלפתי סיגריה והצתּי אותה.

בשלב זה הלכתי שוב לעבר הכניסה. מבעד לדלת, שהשארתי פתוחה, ראיתי את דמותו של הבחור. הוא עמד על הסף, ברכו כפופה קלות וזרועו השמאלית שעונה על המשקוף.

‘היכנס פנימה בבקשה,’ אמרתי וסקרתי אותו מכף רגל ועד ראש.

‘ומה עם החבילה? אתה לא רוצה אותה? היא בשבילך,’ ענה לי.

עזרתי לו להרים את הסלסילה והכנסנו אותה ביחד לתוך הדירה. הנחנו אותה על השולחן בסלון.

‘אני יודע שהסיפור הזה יכול להיראות לך כבלתי מתקבל על הדעת,’ אמר הבחור, ‘אבל לקח לי הרבה שנים למצוא אותך.’

סימנתי לו שיתיישב.

כריסטובל הושיט את ידו ומשך את אחד הכיסאות שעמדו ליד השולחן. הוא היה גבוה, נאה. היו לו פנים קורנים, שיער ארוך עד הכתפיים, וצלקת קטנה בין השפה העליונה והלחי השמאלית. הוא לבש מעיל עור ומכנסי ג’ינס. הוא היה בסווטשרט ונעל נעלי ספורט אופייניות לבחורים בגילו.

‘מאיפה באת?’

‘מגיברלטר.’

‘אתה חי שם?’

‘כבר עשר שנים.’

‘ומה אתה עושה בחיים?’

‘שומר במוזיאון.’

נעמדתי מולו. הסקרנות להבין עד הסוף את הסיפור הזה גברה על תדהמה שחוללו המשפטים הראשונים שאמר הבחור.

לא היה לי מושג ולו קלוש ביותר מי הוא יכול להיות, מהיכן הגיע, ואילו נסיבות חיים הביאו אותו אלי. אבל מהרגע שבו עזר לי להרים את סלסילת המתנות, מהרגע המדויק שבו הצטלבו מבטינו, לא היה לי עוד ספק בעובדה שחייו קשורים בקשר בל־יינתק בחיי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הקריסה”