החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הקרב על גבעת התחמושת

מאת:
הוצאה: | 2015-10 | 216 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

"היריות הלכו ופחתו. הקרב שכך. נותרו רק הגוויות, מעוותות פנים, חיוורות, חלולות עיניים. התחבושות ספוגות-הדם, גניחות הפצועים. ריח של אבק שרפה, עשן ואבק המתפזרים ברוח. תרמילים ריקים ומפויחים, רסיסי מתכת ואבן, גומות מושחרות בקרקע ודממה עייפה, מדוכאת.

…בתעלות העמוקות, המקיפות את הגבעה מארבע רוחות, רבצו צנחנים, שותקים. עיניהם קהות מבט, בוהות באדישות. גוויות דמומות, מאודמות, היו שרועות פה ושם בתעלות או על דופנותיהן. בתוך בונקר אדיר כתלים, לצד התעלה, נשען צנחן על רובהו. עיניו היו תקועות בתמיהה קפואה בערמת גופות שרופות. 'צלחות' מבוקעות היו פזורות מסביב בין רסיסי הטיח והמתכת. כמה רובי 'קרבין' ומקלעים ירדניים נאספו על דופן התעלה."

(מתוך הספר שער האריות)

זאת הייתה תמונת סיומו של הקרב על גבעת התחמושת, מהמדממים בקרבות מלחמת ששת הימים.

ד"ר שאול ובר, היסטוריון שלחם בקרב על הגבעה, מנתח את הקרב בהקשר הכולל של המלחמה בירושלים, ומתמקד בביקורת על תהליך קבלת ההחלטות לגבי הקרב בגבעה. כחוקרֿמשתתף הוא מתאר כיצד שתי פלוגות של לוחמים, שגילו גבורה רבה, הצליחו לנצח בקרב במחיר כבד של הרוגים ופצועים.

זהו ספרו השישי של ד"ר שאול ובר. הספר חולצה כחולה על רקע שחור עוסק ביחסן של תנועות הנוער הארץֿישראליות לגולה במהלך השואה ולאחריה; ספרו השני, שאזל, גבעה נעלמה, עוסק בקרב על גבעת התחמושת; הספר השלישי, רבין – שורשיו של מנהיג הוא ביוגרפיה של רבין מילדותו ועד פירוק הפלמ"ח; המרגל שהושכח עוסק בחייו ומותו של מאיר (מקס) בינט שסובך בפרשת עסק הביש במצרים; ההר שהפך למפלצת מספר את סיפורם של אחד עשר טירוני גולני שנספו במחדל מיד לאחר מלחמת ששת הימים.

מקט: 4-249-50306
מסת"ב: 978-965-540-512-5
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פתח דבר

כל-הלילה רתחו ימי להבות והשתרבבו לשונות אש מעל גבעת התחמושת … וקרעי עננים מֳאדמים, טעוני דם ואש, תעו במרחבי הלילה.

וכשנצנץ השחר על-ההרים… וישקטו ימי הלהבה ותשקענה לשונות האש…

(מגילת האש של גבעת התחמושת)

תעלות הבטון העמוקות שזרמו במעלה הגבעה בלעו את הלוחמים כאילו לא באו אל קרבן.

כל תעלה בלתי-ידועה מראש – והיו הרבה כאלו – הפכה למלכודת אש שרק יציאה נועזת וחיפוי מלמעלה פרצו אותה. אלא שהמחפה לא תמיד זכה לראות את תוצאות גבורתו.

הכוחות שהובילו בחוד הלכו והתדלדלו, וכל התפצלות תעלות בלתי ידועה ומכת אש מכיוון בלתי צפוי גררו החלטה חפוזה שהובילה להתדלדלות נוספת.

החושך הואר מדי פעם בלהבות של כלי רכב בוער או רימון זרחן שהתפוצץ בתעלה.

ההתקדמות בתעלות הפכה למבצע של יחידים וחוליות שהתארגנו באופן מאולתר, ומספרם הלך ופחת. הנחושים, שלא שקעו בהלם, האיצו בכוח מלפנים ומאחור שלא לשקוע ולהמשיך בנתיב התעלות הלא ידוע למטרה שאיש לא יכול להגדירה בבירור.

כאשר עלה השחר על הגבעה העשֵנה רבים מבין הלוחמים שכבו הרוגים ופצועים בתעלות. על היעד נשארו לוחמים שאיבדו את דרכם בעל כרחם, וכאלה, מעטים אמנם, שמטעמים מובנים נשארו ישובים המומים בתחתית התעלות. אנחנו, אלו שלחמו עד הסוף, השתדלנו לאסוף את עצמנו ולעשות כמיטב יכולתנו כדי לא לשקוע בפחד ובחידלון.

זה אינו קרב ממלחמת יום הכיפורים העקובה מדם שנחתה עלינו כהפתעה. זה קרב יזום בפאתי ירושלים שצה"ל התכונן אליו תשע-עשרה שנה מאז מלחמת העצמאות, ואף על פי כן הוא דומה לכל אותם הקרבות שמתארים לוחמים הלומי-קרב במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. הפתעה מודיעינית, הכנה לקויה ופיקוד גרוע. כן. וגם לוחמים ומפקדים נחושים שהפכו את הקרב מתבוסה אפשרית לניצחון רווי גבורה וקורבנות.

לפני כארבעים ושמונה שנים, ב-6 ביוני 1967, נפל בחלקי ללחום כצנחן, מילואימניק, בוגר פלוגת מ"כים של גדוד 50 של הנח"ל, בקרב על גבעת התחמושת במסגרת גדוד 66 פלוגה ג', ומאז חוויה זו לא נותנת לי מנוח.

מעבר לחוויה האישית אני מודע לכך שאני עוסק בקרב שהפך למיתוס גבורה לאומי. ומיתוס הוא כידוע סיפור שעם מספר לעצמו כדי להאדיר ערכים מסוימים. בתקופתנו המושג "מיתוס" הפך לשם נרדף לאמת סובייקטיבית יחסית שניתן להתייחס אליה בסלחנות ולצפות שמישהו ינפץ אותה ביום מן הימים… ובכן למרות האמרה המפורסמת "אין הנחתום מעיד על עיסתו", ניסיתי בספר שלפניכם לחזק דווקא את סיפור הגבורה שהתרחש על גבעת התחמושת, דווקא בגלל התנאים הבלתי אפשריים שבהם הוא התרחש. לוחמים עשו מעשים לא-ייאמנו מתוך בחירה, למען הרעות, למען הדבקות במטרה ובעיקר כדי לא לבייש את עצמם ואת מערכת הערכים שלאורם חונכו. היכולת להתאושש ממצבים בלתי- אפשריים, כאשר הכול נראה אבוד ואף אחד לא יסגיר אותך ולא ישפוט אותך אם לא תרוץ לתוך האש ותשב לנוח בתעלה ליד חבריך הפצועים וההרוגים… ובכל זאת למרות הכול להתקדם בדחף כמעט בלתי נשלט לתוך התופת, הוא הוא המבחן האמיתי בקרב ואני יכול להעיד שרובנו עמדנו בו בכבוד.

למרות שמאז הקרב עברו קרוב ליובל שנים הרי מבחינה מסוימת הוא עדיין עמנו.

מדי שנה נערך באתר גבעת התחמושת הטקס המרכזי לציון מלחמת ששת הימים. הטקס שנועד בעיקר להנצחת הנופלים הפך, בין השאר, גם למכשיר פוליטי שבו מכריזים אישי ציבור על נאמנותם לירושלים לנצח נצחים (המושגים "נצח" ו"ניצחון" מוטים באין סוף וריאציות…).

הפזמון על הקרב ההרואי המושר בלחן קצבי וסוחף (גיבורים הדוהרים אלי קרב…) ומספר על לוחמים, גיבורים בעל כורחם, שעשו את המובן מאליו ואינם מבקשים עיטורים ("בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלום…"), הפך לאחד ההמנונים המבוקשים של מלחמת ששת הימים ומוסיף לרגש את את שומעיו.

אלפי חיילים ותלמידים הפוקדים את האתר של גבעת התחמושת נחשפים לסיפור הקרב ומתחנכים על ערכים כגון העזה, יוזמה, הקרבה, רעות, ותושייה ואלה כמובן ערכים חשובים ונעלים. אך בהסברים על אודות הקרב, הגורמים שהוליכו אליו מוצגים כתהליך כמעט דטרמיניסטי, כחלק מהמהלכים של תגובה להתגרות האויב, במקרה זה הצבא הירדני, שפתח באש בירושלים וגרר את צה"ל לתגובה שחלק ממנה היה פריצת הקו העירוני והקרב על גבעת התחמושת בליל 6 ביוני 1967. האמת כמובן יותר מורכבת. הפצע הפעור שנותר ממלחמת העצמאות שבה נותרה ירושלים המזרחית, ובעיקר העיר העתיקה, מחוץ לגבולות המדינה, לא נתן מנוח לציבור בישראל ובעיקר לקברניטי המדינה והצבא. ובמלחמת ששת הימים, כשהירדנים יצרו לפניהם הזדמנות, הם ניצלו אותה עד תום. והשאר כתוב בספרי ההיסטוריה.

בסיפור הקרב על גבעת התחמושת, מוצג בדרך כלל הצד המואר של המיתוס כחלק מהמערכה ההרואית על איחוד העיר אך מובלעים בו הצדדים המורכבים והביקורתיים שאפיינו את המערכה על ירושלים בכלל ואת הקרב הזה בפרט.

ספר זה עוסק בעיקר בהחלטת אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס ומוטה גור מפקד חטיבה 55 לתקוף את המערך של הצבא הירדני באזור שייח ג'ראח ב-02:15 (כשעתיים לפני עלות השחר) ללא סיוע אווירי מסיבי, ב-6 ביוני 1967 ובמשמעות של הבחירה הזאת על הקרב על גבעת התחמושת ותוצאותיו, וממילא גם על איחוד העיר בכללו.

ערב מלחמת ששת הימים הייתי חבר בקיבוץ האון שלמרגלות רמת הגולן הסורית והתכתשויות הירי עם הסורים על השטחים המפורזים לרגלי הגולן היו עניין יום-יומי. כשנקראתי למלחמה הייתי בטוח שאני יודע מה זו מלחמה ואעמוד במבחן האש בכבוד.

אחר כך באו המלחמה וקרב הדמים על הגבעה, ואחר כך בא הכעס על מי שהכניסו את מיטב הנוער לקרב בתנאים שגרמו לאובדן חברים רבים. ובלא ידיעה על מורכבות הנסיבות שהוליכו אל הקרב, לא היה מה שיאזן, ולו במקצת, את הכעס שפקד חלק מהלוחמים ואותי בתוכם.

הצטרפה לכך התחושה המתסכלת של מי שצפה כשנתיים קודם לכן על גבעת התחמושת ממרומי הר הצופים והבין בזמן אמת את הפער בין עוצמתו של המוצב בגבעה, לבין התיאור בתדריך שקיבלנו בטרם קרב.

לפני מלחמת ששת הימים היה הר הצופים מובלעת ישראלית בתוך השטח הירדני, ונפל בחלקי לשרת על ההר כשנתיים לפני המלחמה, לצפות על גבעת התחמושת ולהתבונן בתצלומי אוויר שהיו תלויים בתצפיות והמחישו היטב את המוצב האימתני שנחפר שם. הניגוד בין המוצב שזכרתי לבין התדריך הלקוי שקיבלנו בליל חמישה ביוני 1967, כשלוש שעות לפני הקרב, ובעיקר הקרב העקוב מדם שנערך בתנאים של אלתור, הוליכו אותי למסקנה שמשהו כאן לא בסדר.

לרגשות הכעס, התסכול, והאבל על החברים שנפלו, הצטרפו תחושות המוכרות לכל חייל שחווה חוויה מסוג זה. מה הייתי עושה אילו… וכאן בא חשבון נפש נוקב המלווה בביקורת עצמית: למה נכנסתי בתעלה הימנית ולא בשמאלית ולמה לא היה לי האומץ להסתער על הבונקר ולמה התעכבתי פה או שם ולא רצתי קדימה… אולי הייתי מצליח להציל חבר זה או אחר ואולי גם לקבל צל"ש. וכל זה מלווה בשמחה די אנוכית על שיצאתי חי והחיים יפים.

השמחה מסביבי על איחוד ירושלים רק הגבירה אצלי את הכעס. הרגשתי שהחוגגים אינם מבינים את המחיר ששילמנו, והערצת הגיבורים שזכינו לה לא הכהתה את הרגשות הקשים. מערכת יחסי הציבור שליוותה את השמחה עוד העמיקה את תחושת הפער בין אלה שהיו שם לבין אלה שלא היו.

השיר "ירושלים של זהב" של נעמי שמר היה עבורי שיר די קיטשי שכן ירושלים שלי לא הייתה ירושלים של זהב אלא ירושלים של דם ושל שכול, וכיכר העיר לא הייתה ריקה אלא יורקת עופרת ועשן. לעומת זאת עיבודו של מאיר אריאל שהפך את "ירושלים של זהב" ל"ירושלים של ברזל" עם השורות:

"…מקול מרגמותיו רווינו ושחר קם פתאום –

ורק עלה, עוד לא הלבין וכבר היה אדום"

"ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שחור…"

ובפרט השורות:

"הגדוד, רגום פרץ קדימה, דם ועשן כולו

ובאו אמא אחר אמא בקהל השכולות…"

מיצה יותר מכול את החוויה שלי.

גם השיר "גבעת התחמושת" של טהר לב ורוזנבלום עורר אצלי רגשות מעורבים. מצד אחד הוא הוליד הזדהות וצמרמורת, אך קצב המנגינה שמריץ את הגיבורים אלי קרב נראה לי די פתטי.

חוויות המלחמה, כפי שהעזתי לספר אותן לאחר המלחמה, נתקלו בתדהמה. בהשוואה לסיפורי הניצחון האחרים ממלחמת ששת הימים נתפסתי כעורב שחור המקלקל את השמחה.

ארבע שנים לאחר המלחמה לא ביקרתי בגבעת התחמושת. פשוט לא יכולתי. וכשחזרתי לשם קשה היה לי להכיר את המקום. ריחות הקרב החריפים המוכרים חברו לדמיונות שחזרו אליי מאותו בוקר. בגלל שפעת הנדל"ן שכיסה את הגבעות מסביב היה לי קשה להתמצא ולשחזר, מה שהגביר אצלי את תחושות הכעס והניכור.

אחר-כך באה תקופת הציניות והספקנות. בתקופת מלחמת יום הכיפורים הייתי חבר בקיבוץ מרום גולן שספג לא מעט הפגזות סוריות. תחילת המלחמה תפסה אותי ואת רעייתי בטיול באירופה. בעת פרוץ המלחמה שהינו באכסניית נוער באתונה והמלחמה הריצה אותנו לארץ. אני זוכר את עצמי תוהה ביני לביני "לאן אתה רץ… "

על כל פנים, גם את מלחמת יום הכיפורים לא החמצתי. חזרתי לארץ מטיול בחו"ל, ובמקום להצטרף לפליטי מרום גולן שישבו בקיבוץ הגושרים, לאחר פינוי הגולן מאוכלוסייתו האזרחית היהודית, רדפתי אחרי המלחמה. את יחידתי האורגנית (גדוד 66 בחטיבה 55 של הצנחנים) לא השגתי, אך במקום זה הצטרפתי לגדוד 71 בפיקודו של דן זיו. עם הגדוד הזה חציתי בסירות הגומי הראשונות את תעלת סואץ, ישבתי בראש הגשר תחת הפגזות התופת של המצרים, והייתי שותף להסתבכות בקרב בסרפאום שבו נהרגו ארבעה-עשר לוחמים ונפצעו שלושים וחמישה.

אני זוכר את הוויכוחים שהיו לנו ערב חציית התעלה. לוחמי היחידה היו צעירים יחסית ושוחרי קרבות. אני לעומתם, כ"סוס מלחמה ותיק", ניסיתי למתן אותם ולהסביר להם שלא כדאי לרוץ לתוך האש. המוות מחכה בפינה וזה עניין לא נעים…

מאז מלחמת ששת הימים והקרב על גבעת התחמושת כל דיבור סמכותי ו/או תלותי בנוסח "תסמכו עליי (או עליו) ויהיה בסדר", מעורר אצלי ריאקציה מידית ולא מחמיאה. וגם הזילות של המושג "יציאה למלחמה", שבו משתמשים במקומותינו באופן שכיח למדי, גרמה, ועדיין גורמת לי, לתגובות חריפות.

נראה שהקרב על גבעת התחמושת ובעיקר מלחמת יום הכיפורים חוללו אצלי, ואני מניח שלא רק אצלי, החלמה מתסמונת אליפלט.

בשיר הידוע מאת נתן אלתרמן מופיעות השורות הבאות:

בליל קרב ברעם אש מזנקת,

בין אנשי הפלוגה קול עבר:

העמדה הקדמית מנותקת,

מלאי תחמושת אזל בה מכבר.

אז הרגיש אליפלט כאילו

הוא מוכרח את המלאי לחדש,

וכיוון שאין אופי במיל לו,

הוא זחל כך ישר מול האש.

ובשובו מהומם ופצוע,

התמוטט וכרע וחייך.

הוא חייך מבלי דעת מדוע וכיצד ובשל מה ואיך.

ובלבות חבריו, זה מוזר,

אז דבר מה התרונן כה ושר.

בלי מדוע ובלי כיצד,

בלי היכן ובלי איך ולמה,

בלי לאן ומאיזה צד,

בלי מתי ובלי אן וכמה…

הקרב על גבעת התחמושת, כחוויה מעצבת, יצר אצלי מהפך. ההילה שקושרים סביב תסמונת אליפלט המבטאת הליכה תמימה, מתוך חיוך, אחרי פקודה, מבלי לשאול למה ואיך, פינתה את מקומה בתחילה לכעס ואחר כך לרצון לשאול שאלות נוקבות הדורשות תשובות.

הספרים העיקריים שעסקו בקרב על גבעת התחמושת הופיעו מיד לאחר המלחמה ב-1967-1968. אז יצאו הספר של מוטה גור הר-הבית בידינו, הספר של משה נתן המלחמה על ירושלים, הספר של אלי לנדאו ירושלים לנצח והספר שער האריות, בעריכתו של ישראל הראל, שכולל שיחות והגיגים של לוחמים ומפקדים שהשתתפו בקרב.

כדרכם של הספרים שנכתבו לאחר מלחמת ששת הימים, הם רוויים באופוריה ונעדרים מבט ביקורתי – אף על פי שכבר אז נמתחה ביקורת בעיקר על הקרב על גבעת התחמושת.

מאז שנכתבו ספרים אלה יצא ב-1976 סיפרו של עוזי נרקיס אחת ירושלים וב-1985 הופיע ספרו של אורי מילשטיין ההיסטוריה של הצנחנים שמותח ביקורת בוטה על הקרב על הגבעה. ספר חשוב נוסף שהופיע ב-1974 הוא חוסיין פותח במלחמה מאת אפרים קם שמתאר את מלחמת ששת הימים מנקודת המבט הירדנית. נוסף לכך נעזרתי בהרצאה שנתן מוטה גור עשר שנים לאחר המלחמה למדריכי נוער ובראיונות שנתנו מוטה גור ודורון מור עשרים שנה אחרי המלחמה לרונית יהל כתבת עיתון הדף הירוק, ביטאונו של הקיבוץ הארצי, וחלקים ממנו פורסמו בכתבה בשם "בשתיים, שתיים ושלושים". חומר נוסף נמצא בארכיון צה"ל בחלקים שנחשפו לציבור. החומר כולל תחקירים וסיכומים מדרגת מ"פ ומעלה שנערכו מיד לאחר המלחמה. לעזר רב היה לי חומר שצולם והוקלט במסגרת ימי עיון שנערכו באתר גבעת התחמושת במלאת שלושים שנה למלחמת ששת הימים. המחקר של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל לא היה בידי מאחר שעדיין לא נחשף לציבור. נעזרתי רבות באריק אכמון שהיה קצין המודיעין של חטיבה 55 במלחמת ששת הימים. בהערות שהעביר לי בכתב ובשיחה נוקבת שהתקיימה במרס 2003, סיפק לי אריק תמונה אחרת של הקרב על הגבעה מנקודת מבטו של מי שהיה שותף לתכנון ולקבלת ההחלטות.

הראיון עם דודיק רוטנברג, מ"פ פלוגה ב', שזכור לי אישית כדמות של מפקד שהקרין סביבו ביטחון ברגעי המשבר של הקרב מעל לבונקר הגדול, היה עבורי תמריץ לשכתב את המהדורה שהוצאתי ב-2003.

לאחרונה יצא ספרו של שמעון גולן מלחמה בשלוש חזיתות העוסק בפירוט רב גם בקרבות בירושלים במלחמת ששת הימים ובדיוני הפיקוד העליון שקדמו להם, וגם הוא היה לי לעזר רב.

מבט כולל על הקרבות בירושלים קיבלתי גם מהריאיון המעמיק, ומלוח הזמנים המדוקדק של הקרבות שערך אל"מ (מיל.) יוסי לנגוצקי מפקד הסיירת הירושלמית עם שותפים מהיחידות שהשתתפו בקרב בירושלים במלחמת ששת הימים.

גם הכתבה שפרסם העיתונאי אנשיל פפר ב מוסף הארץ ב-1 ביוני 2007, במלאת ארבעים שנה לקרב, ובה ראיונות עם מפקדים שלחמו בחטיבה, האירה עבורי את הקרב, ובעיקר את הביקורת עליו, ועזרה לי להבין שאני לא לבד בביקורתי על הקרב.

יום אחד, ביולי 1995, האזנתי ברדיו להספד שנשא יצחק רבין, ראש הממשלה דאז, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, על מוטה גור, מח"ט הצנחנים בקרב על ירושלים (רמטכ"ל ושר בעתיד). בדברי ההספד שלו אמר רבין את המשפט הבא:

היום לו זה היה קורה (הקרב על גבעת התחמושת ובית הספר לשוטרים) ודאי היו ממנים ועדת חקירה…

המשפט החזיר אותי כבמכת פטיש לקרב על הגבעה וניסיתי להבין למה רבין התכוון. הוא ודאי לא התכוון לכך שתפקודו של מוטה בקרב ההוא היה ראוי לוועדת חקירה… ואולי כן, וזה קשור לכך שקרבות הפריצה לבית הספר לשוטרים ולגבעת התחמושת בשעות המאוחרות של הלילה בין 5 ל-6 ביוני נעשו בניגוד להוראתו המפורשת, כפי שגולן מציין בספרו מלחמה בשלוש חזיתות (עמ' 220). אך יותר סביר להניח שבדרכו המחוספסת התכוון רבין להחמיא למוטה גור על פעילותו הנועזת, ובעת ובעונה אחת ללעוג לתרבות ועדות החקירה שהתפתחה אצלנו לאחר כל פעולה צבאית שנראית על פניה כמחדל.

דבריו של יצחק רבין, למרות שלא התכוונו לכך, מלמדים על ויכוח ועל ביקורת שמלווים את הקרב על גבעת התחמושת מאז ועד היום.

הספר שלפניכם הוא ניסיון לשלב מחקר שנשאב ממקורות שונים עם היבט אישי של מי שהשתתף בקרב, וברוח זאת הוא נכתב ונערך.

את הרעיון לכתוב ספר על הקרב בגבעת התחמושת סחבתי שלושים וחמש שנה. אך מלבד רשימה כעוסה שכתבתי ב הדף הירוק, ביטאון הקיבוץ הארצי, לרגל עשרים שנה למלחמת ששת הימים, ובגינה ספגתי ביקורת כבדה, לא היה לי אומץ להתמודד עם הנושא שראיתי בו גם מסע בזמן לעולמי הפנימי ולעולמם של הלוחמים שהשתתפו בקרב הנורא ההוא.

מלכתחילה לא הייתי שייך לחבורה שהתלכדה סביב מערכת יחסי הציבור שאפפה את חלקם של הצנחנים במערכה על ירושלים בכלל ובקרב על גבעת התחמושת בפרט. בשחזורים לא השתתפתי וגם בספרים שנכתבו לא נטלתי חלק. בסך הכול הייתי חייל אלמוני שסיים את חלקו והלך כועס הביתה.

ההיריון של כתיבת הספר היה ארוך ומסובך ולאחר שנים לא-מעטות שבהן הרחבתי את השכלתי כחוקר בתחום ההיסטוריה של עם ישראל הרגשתי שראוי להוציאו לפועל. אמנם בהיסטוריה צבאית לא עסקתי אבל הנחתי שמעורבות רבה וניסיון עשיר בשדה הקרב עשויים לחפות על חסרון זה.

בשלב ראשון העליתי על הכתב בליל לא מסודר של הרהורים וחוויות אישיות שנאגרו אצלי במהלך תקופה ארוכה וביקשו לצאת החוצה. זוגתי, נעמי, קראה את הכתוב וטענה שזה איום ונורא ובלתי קריא לחלוטין. הסכמתי אתה ושיניתי וערכתי והפכתי את הבליל לחומר קריא – לדעתי.

וחוץ מזה היא טענה שאני חלק מהסיפור והוצאתו לאור תיחשב כמעט ככיבוס הכביסה המלוכלכת בפרהסיה וכמעט כבגידה (זו אינטרפרטציה שלי למה שאמרה…) וגם בעניין זה היא צדקה – כפי שהתברר בהמשך.

אך מה לעשות והאמת, כפי שתפסתי אותה, ביקשה לצאת, וזאת מעבר לשיקולים של לויאליות כזו או אחרת. אכן הסיפור של הקרב על גבעת התחמושת הוא סוג של מדורת שבט שהצנחנים לדורותיהם, ואולי כל עם ישראל, התחממו לאורה, ובא איזה סתם חייל, ומעז להשתין לתוכה בגלוי… וזה כמובן לא ייסלח.

כשהגעתי עם כתב היד לאריק אכמון, קצין המודיעין של חטיבת הצנחנים 55 במלחמת ששת הימים, הוא שאל אותי אם אינני זקוק לטיפול נפשי כדי להשתחרר מהלם הקרב. תשובתי הייתה שכל אחד מתמודד עם הלם הקרב בדרכו שלו: האחד הולך לטיפול פסיכולוגי, השני לוקח גלולות והשלישי כותב ספר.

העברתי את כתב היד ליקי חץ שלחם אתי בגבעה, וזכה שם ל"עיטור העוז", וידעתי שהוא מעורב בנושא שנים רבות, והמקלחת הקרה לא איחרה לבוא. מעבר להערות הענייניות, הוא טען שהכתוב יפתח פצעים ישנים ויפגע במשפחות השכולות.

דבריו החריפו אצלי את הקונפליקט בין החוקר המשתתף, שלא נעדר עניין אישי בתוצאות מחקרו ובפרסומן, לבין הרגישות למשפחות השכולות שהטרידה אותי מאוד.

מהדורה זו עברה גם תחת ידיו של יוסי לנגוצקי, שהוסיף ותיקן כהנה וכהנה, ותחת ביקורתו של פרופ' אלון קדיש מהאוניברסיטה העברית בירושלים שתיקן תיקונים משמעותיים.

כתוצאה מהשיחה עם יקי חץ עברתי על החומר בשנית ובשלישית הקהיתי זוויות שעלולות לפצוע ושיניתי ניסוחים שעלולים אולי לפגוע. אך בשורה התחתונה חשתי שהדברים חייבים להיאמר.

המהדורה הראשונה של הספר שיצאה ב-2003 עוררה ביקורת רבה, אך גם מחמאות רבות ואזלה במהירות, והבנתי שיש מקום גם למהדורה חדשה מורחבת ומשופצת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הקרב על גבעת התחמושת”