ב־6 באוקטובר 1973 בשעה 16:00 נותק הקשר עם מוצב החרמון, ודגל סוריה הונף על גג "העיניים של המדינה". המוצב, שאיש […]
פרק 1
הסורים בדרך לגדרות
יום רביעי, 3 באוקטובר 1973, 03:00 לפנות בוקר. מוצב החרמון הסורי
נקיב סלימאן חסן, מפקד גדוד 82, גדוד הכוחות המיוחדים של הצבא הסורי, כינס את כל מפקדי הפלוגות שבפיקודו מאחורי גבעה קטנה בשיפולי המוצב, שכונה במפות המודיעין הישראלי, מוצב החרמון הסורי.
גדוד הקומנדו, יחידת צנחנים עלית מיוחדת של המטכ”ל הסורי, סיים בתחילת ספטמבר את אימוני הקיץ שלו, אך במקום לחזור למחנה הקבע, שמרוחק כמה עשרות קילומטרים מקו הגבול עם ישראל, קיבל מפקד הגדוד הוראה להגיע עם חייליו בשעת לילה וללא אורות לאזור החרמון ולהקים מחנה בשיפולי ההר, מוסתר מכל תצפית ישראלית אפשרית.
איש מלוחמי הגדוד, כולל נקיב סלימאן חסן עצמו, לא ידע מה הסיבה למקום החדש. ביומיים האחרונים תוגבר הגדוד בשתי פלוגות נוספות, אחת מהן מצוידת בנשק נ”ט חדיש. כמה מחיילי הפלוגה החדשה התמחו בהפעלת טילי כתף סובייטיים מסוג “סטרלה”, שנועדו לפגוע במסוקים ובמטוסים מנמיכי טוס. מפקד הגדוד עודכן שחיילי הפלוגה, “כוח מתאבדים”, נבחרו בקפידה ואומנו למשימות לא שגרתיות.
בין מפקדי הפלוגות שהשכימו קום באותו לילה היה גם מולאזם (סגן) אחמד ריפעי אל־ג’וג’ו, מפקד פלוגה א’ בגדוד. לאחר כוס הקפה הדלוח ששתו, עידכן אותם מפקד הגדוד במשימה שבשלה כונסו: תצפית מקרוב על המוצב הישראלי שמרוחק כמה מאות מטרים מהם, נמוך יותר מהמוצב הסורי שלידו התמקמו. מפקדי הפלוגה נדרשו להתקרב למוצב ולעקוב מעבר לגדר הגבול, בעזרת אמצעי ראיית הלילה שברשותם, אחר השגרה שם: סידורי השמירה, העמדות, סוגי הנשק של השומרים, רמת הערנות בעמדות, שעת החלפת המשמרות, כמה חיילים מוצבים בכל אחת משבע העמדות שממוקמות על גג המוצב. לפני שהחלו לרדת במורד ההר לכיוון המוצב הישראלי, הציג בפניהם מפקד הגדוד כמה חיילים נוספים. אלה, הוא הסביר, הם אנשי מודיעין שאליהם יועבר כל המידע שייאסף הלילה.
הפלוגה שעליה פיקד אל־ג’וג’ו כבר ביצעה בעבר משימות תצפית על המוצב הישראלי בחרמון, כמו גם במקומות אחרים לאורך קו העימות ברמת הגולן. גדוד הקומנדו המיוחד התמחה במשימות מודיעין שונות, שכללו חדירות ליליות אל מעבר לקו הגבול ואיסוף מודיעין על מחנות צה”ל, דרכי גישה, מיקושים סביב מוצבים ועוד. אך הפעם היתה תחושה שמדובר במשהו שונה. משהו גדול יותר “התבשל”, והוא עוד לא ידע מה.
מאז 25 בספטמבר התאמן הגדוד לקראת משימה מיוחדת, שגם הקצינים עדיין לא קיבלו הסבר עליה. הפלוגה שלו נדרשה להתמקד בהנחת מוקשים ובפרישת מארבים תוך הסתוות מהירה בשטח הררי. משיחות שקיים עם מפקדי פלוגות אחרים בגדוד, הוא הבין שכל פלוגה מתאמנת על משימה שונה.
גדוד הקומנדו 82 לא היה גדוד רגיל בצבא הסורי. הקצינים והחיילים הוכשרו למשימות מיוחדות, שכללו אימונים בפשיטות מוטסות ומוצנחות, הכשרה אלפיניסטית ללחימה בשלג והישרדות בעורף האויב. כמה מהקצינים התאמנו בברית המועצות ורכשו מיומנויות בהפעלת נשק וציוד לחימה, ששימשו את יחידות העלית של הצבא הסובייטי. נוסף על הנשק הפלוגתי הרגיל — רובי סער קלשניקוב, מקלעי גוריאנוב ומטולי אר־פי־ג’י — קיבל כל מפקד, החל ממפקד כיתה, משקפת אור כוכבים לתצפיות לילה.
בחסות החשכה התקרבו מפקדי הפלוגות הסורים לנקודת התצפית שנבחרה. מתחתם, רק כמה מאות מטרים מהם, התנשא גוש הבטון האדיר. לא בכדי זכה המוצב הישראלי, שנבנה לעומק של שלוש קומות מתחת לאדמה, לכינוי “העיניים של המדינה”. אנטנות רגישות, מכשירי מכ”ם מתוחכמים ואמצעי מודיעין סודיים כיסו כמעט את כל שטחה של סוריה וסיפקו מידע מודיעיני רב־ערך לצה”ל. 60 החיילים והקצינים שאיישו את המוצב הרגישו בטוחים מאחורי אמצעי המיגון המיוחדים, גדרות התיל והמוקשים שהקיפו אותם. המוצב, כך הם האמינו, ולא רק הם, אינו ניתן לכיבוש. גם אם הסורים יצליחו לכבוש את העמדות שעל גג המוצב, המבנה המבוצר יוכל להחזיק מעמד זמן רב, עד שתגיע התגבורת ותנפנף את הסורים מהגדרות.
קצת לפני אור ראשון חזרו מפקדי הפלוגות הסורים למוצב. קציני המודיעין אספו את המידע שרשמו. מפקד גדוד הקומנדו, נקיב סלימאן חסן, נקרא עם בוקר לישיבה דחופה, שבמהלכה הוא ייחשף לראשונה למשימה של הכוחות המיוחדים.
יום רביעי, 3 באוקטובר 1973, החל בשעה 03:00 לפנות בוקר, מוצב החרמון
איש מלוחמי גולני, שאיישו לפנות בוקר את העמדות שעל גג המוצב, לא הבחין בקצינים הסורים שהתקרבו למרחק של כמה מאות מטרים משדות המוקשים שהקיפו את האזור.
זה כמה ימים התרוצצו במוצב שמועות על כוננות ואפשרות של יום קרב שבו יפתחו הסורים באש לאורך כל גזרת רמת הגולן. יום קרב סטטי. הדברים לא נאמרו במפורש, אבל התצפיות שדיווחו על עיבויי המערך הסורי שמולם, עם קטעי מידע שהגיעו בימים האחרונים מהפיקוד, רמזו על אפשרות כזו. בכל מקרה, איש לא הורה על שינוי כלשהו בשגרת המוצב או על כוננות מיוחדת.
בשעה 05:30, כמו בכל יום, יצא סיור הבוקר שנמשך שעה וכלל את פתיחת הציר שבין המוצב לרכבל העליון ולעיקול הטנק, כקילומטר וחצי ממערב למוצב. לאחר פתיחת הציר לקח הזחל”ם את החיילים שנשלחו לאייש תצפיות מחוץ למוצב. שישה חיילים. שלושה בכל תצפית. באותו זמן התצפיתנים במוצב, שהחליפו את שומרי הלילה, המשיכו לדווח על פעילות לא שגרתית מולם. הדיווחים נרשמו ביומני התצפית והועברו למפקדת החטיבה המרחבית שישבה במחנה נפח במרכז רמת הגולן. התצפיתנים דיווחו, בין השאר, על פעילות יוצאת דופן במוצב החרמון הסורי, שממוקם כמה מאות מטרים גבוה מהם. כלי רכב צבאיים טיפסו בכביש האספלט החדש שנסלל במקום, וחיילים עלו וירדו בו. במוצב הישראלי לא ייחסו חשיבות מיוחדת למתרחש אצל השכנים הסורים, שהקפידו על הפסקת האש, אבל כל תנועה כזו נרשמה ביומני התצפית והועברה הלאה.
מבעד למשקפות התצפית שעל הגג, 20X120, יכלו אנשי המוצב להבחין בשינויים בהיערכות הסורים מולם. עוד ועוד עמדות ארטילריה. מחפורות טנקים. דרכי גישה חדשות שנפרצו סמוך לגבול. כל כך שונה משגרת הצבא הסורי, שהתבססה כבר כמה שנים על דילול כוחות לקראת החורף ועיבוי מחדש רק עם הפשרת השלגים.
כמה ימים לפני ראש השנה ביקר במקום הרב הראשי לישראל, האלוף במילואים שלמה גורן, בעבר הרב הצבאי הראשי. הוא סייר במוצב, נפגש עם החיילים, שאל שאלות שקשורות לראש השנה וליום הכיפורים, ולאחר שנאמר לו כמה חיילים שומרים על המבצר הזה, פנה בתדהמה לקצין מפיקוד צפון שנלווה אליו: “איך מתכוונים עם כל כך מעט חיילים להגן על המקום אם חס וחלילה תפרוץ מלחמה…?”
“אין בעיות,” היתה התשובה.
ובאמת, מי חשב לרגע ש־13 החיילים וקצין מגולני יצטרכו בעוד פחות משבועיים להילחם כאן במאות חיילי קומנדו סורים?
אשר אליהו, אלחוטן מיחידת המודיעין 848, יחידת האזנת אותות, חזר באותו הבוקר למוצב מחופשת ראש השנה ארוכה. שרידי המתח שהיו במוצב אחרי הקרב האווירי בשמי סוריה באמצע ספטמבר, קרב אווירי שבמהלכו הופלו 12 מטוסים סוריים, כבר התפוגגו. המוצב חזר לשגרה השקטה שלו. אשר, דובר ערבית רהוטה, לא ידע לפרש את השקט בקווי הקשר הסוריים, לעומת ה”ברברת” שהוא התרגל לשמוע שם בחודשים האחרונים. יומן הדיווחים של אותו בוקר היה כמעט ריק. אין הרבה מה לדווח לאלחוטן שיחליף אותו בשעות הצהריים.
בשעות הצהריים הגיע למוצב קצין מודיעין חדש. סגן עמוס לוינברג. מזוקן, ממושקף. איש מודיעין בכל רמ”ח איבריו. במודיעין מאוד העריכו את לוינברג, שנכנס לא מזמן לשנת הקבע השלישית שלו. הכינוי שלו ביחידה היה “הפרופסור” — לא היה דבר בתחום המודיעין שהוא לא שלט בו. ההתמחות שלו היתה הצבא הסורי, אבל הידע המודיעיני שלו הקיף הרבה יותר מאשר תחום ההתמחות הזה.
שלום לביא, ותיק החיילים במוצב החרמון, לא תיכנן לבלות את הלילה הזה במוצב הצפוני. שבוע קודם לכן, יום לפני ראש השנה, הוא יצא לחופשת שחרור. ביום ראשון הקרוב, 7 באוקטובר, הוא אמור להתייצב בבקו”ם, להזדכות על הציוד ולחזור כאזרח לבית ההורים במושב כפר יונה שבשרון.
את שירותו הצבאי התחיל בגולני. רובאי 7 שעבר את כל מסלול הטירונות והאימון המתקדם. אי־שם במהלך שנת 1971 הוא הגיע למוצב החרמון כלוחם בגולני. שלושה חודשי תעסוקה מבצעית, שלאחריה ירד הגדוד לאימונים. 28 חיילים היו אז במוצב. מחציתם לוחמי גולני, השאר אנשי מודיעין ותחזוקה.
בין השמירות, סיורי הבוקר ופתיחת צירי התנועה התברר שחסר במוצב איש טכני שיתעסק עם הגנרטור היחיד שהיה שם. לביא, גולנצ’יק עם ידי זהב, התנדב לטפל בגנרטור, ומאז הוא שם. התפקיד גדל עם המוצב. הגנרטור הישן הוחלף בגנרטורים חדשים, לביא עבר הכשרה קצרה, ובמקום לוחם בגולני הוא היה מעתה אחראי לתחזוקה במוצב כולו. למעשה, כמעט את כל שירותו הצבאי הוא עשה שם. במוצב. מפקדים התחלפו, לוחמים באו והלכו, שלום לביא נשאר שם.
ביום שלישי, 2 באוקטובר, התקשר אליו הביתה אחד מחיילי המוצב. ז’וז’ו מעכו, שהחליף אותו בתפקיד. “אשתי בחדר לידה, צריכה ללדת בכל רגע, ומפקד המוצב לא מוכן לשחרר אותי,” סיפר לו המחליף ושאל בעדינות אם הוא, לביא, מוכן לבוא להחליף אותו לכמה ימים. עד אחרי הלידה.
שלום לביא הסכים מיד. הבקשה לא נראתה לו יוצאת דופן. ספק אם חיילים אחרים היו מוכנים להפסיק את חופשת השחרור שלהם ולחזור למוצב. לביא, תערובת של ילד טוב כפר יונה והמון אהבה למוצב, שבו העביר כמעט את כל שירותו הצבאי, עלה מיד על מדים והחל לעשות את דרכו צפונה. מלבד הוריו ואנשי המוצב עצמו, איש לא ידע שהוא חזר לחרמון. מבחינת הרישום הצבאי, הוא בבית. בחופשת שחרור. בשעות הערב הוא הגיע למוצב, נפרד בחיבוק מז’וז’ו שמיהר לעכו, לא לפני שהזכיר לו שהוא חייב לחזור ביום ראשון. יום השחרור.
בשנתיים וחצי שבהן טיפל בגנרטורים, עבר המוצב שינוי מקיף.
עד מלחמת ששת הימים היה השטח כולו בשליטה סורית. גם לאחר כיבוש רמת הגולן החרמון לא היה אמור לעבור לשליטת צה”ל. היה זה מפקד חיל האוויר במלחמה, האלוף מוטי הוד, שפנה לשר הביטחון, משה דיין, וביקש ממנו אישור מיוחד לתפוס את אחת הפסגות הגבוהות של ההר כדי להקים שם תצפית שתחלוש על רמת הגולן ומבואות דמשק.
דיין אישר, וב־11 ביוני, זמן קצר לפני הפסקת האש, המריא מסוק של חיל האוויר, ועליו קבוצה קטנה של לוחמים מגדוד 13 בחטיבת גולני, לעבר פסגת החרמון. הטייס ניסה לנחות על פסגת ההר בגובה 2,814 מטר מעל פני הים, אבל תנאי השטח לא איפשרו נחיתה. הוא ירד נמוך יותר ומצא שטח מתאים לנחיתה בגובה 2,224 מטר. חיילי גולני סימנו את הנקודה, שזכתה לכינוי “מצפה שלגים”. משקיפי האו”ם ששירטטו במפות את קווי הפסקת האש, רשמו את המקום שסימנו חיילי גולני — שהיו הראשונים שהניפו בו את דגל ישראל — כשטח בשליטת צה”ל.
בחודשים הראשונים שלאחר המלחמה החזיק הצבא תצפית יום קבועה במקום. בגלל תנאי מזג האוויר הקשים, במיוחד בשעות הלילה, התקפלה התצפית עם רדת החשכה, והחיילים ירדו לישון בבסיס צבאי מאולתר שהוקם כמה מאות מטרים נמוך יותר. בשנת 1968 החל צה”ל לבנות מוצב של קבע על החרמון, בנקודה נמוכה מעט ממצפה שלגים, בגובה 2,208 מעל פני הים. בניית המוצב היתה מבצע הנדסי מורכב של אגף הבינוי במשרד הביטחון וחיל ההנדסה.
כמעט באותו הזמן החלו גם הסורים לבנות מוצב. הראשון זכה בשם מוצב החרמון הישראלי, ועמיתו הסורי היה למוצב החרמון הסורי. רק כמה מאות מטרים בקו אווירי הפרידו בין השניים, ובמשקפת שעל גג המוצב היה ניתן לצפות בחיילים הסורים שמאיישים את העמדות מולם. לוחמי המוצב ידעו שכמו שהם משקיפים על הסורים, כך הסורים יודעים כמעט הכול על המוצב שלהם.
דחפורי ענק של חיל ההנדסה פרצו דרכים להר, ובסיוע חברות קבלניות אזרחיות, שזכו במכרזי משרד הביטחון, החלה הבנייה. בעבודה סביב השעון נחפרו שלוש קומות בתוך ההר, ומעליהן שתי קומות נוספות. הפסגה כוסתה בסלעי ענק מחוברים וקשורים ברשתות פלדה, שכבת פיצוץ שנועדה למנוע חדירת פגזים. על הפסגה נבנו עמדות הגנה ותצפית, שאיפשרו לראות את כל רמת הגולן עד מבואות דמשק.
הרמטכ”ל באותה תקופה, רב־אלוף חיים בר לב, והפיקוד הבכיר בצה”ל הבינו את החשיבות האסטרטגית של החרמון כמוצב שליטה, שחולש מגובה 2,200 מטר על השטח הסורי. השליטה ברכס החרמון הפכה לנכס מודיעיני. התצפיות שהוקמו על ההר עוד לפני בניית המוצב העניקו יתרון ענקי למודיעין, “עיניים” נוספות, עמוקות, למתרחש באחת ממדינות העימות הערביות המסוכנות לישראל.
ככל שחלף הזמן שיכלל המודיעין את אמצעי התצפית שלו מההר. בשנת 1973 היו שם אמצעי לוחמה אלקטרונית והאזנות משוכללים ביותר. אנשי המודיעין התמקמו באגף נפרד של המוצב, ולאיש מהיחידות האחרות שהיו שם — לוחמים, תותחנים, אנשי חיל אוויר ואנשי תחזוקה — היה אסור להיכנס לבונקר שלהם. הדלתות היו נעולות מבפנים. הקשר היחיד של שלום לביא עם אנשי המודיעין היה בזמן הארוחות, או שהיו נפגשים במקלחות המשותפות. בין החיילים הפשוטים של המוצב התרוצצו אין־ספור סיפורים על המכשירים המיוחדים שנמצאים מאחורי דלתות הברזל הנעולות. דיברו שם על משקפות מיוחדות, שדרכן אפשר לראות את נמל התעופה של דמשק כאילו הוא מונח כמה מטרים מהם, ועל מכשירי האזנה סודיים “שבכל פעם שקצין סורי, החל מדרגת סגן אלוף, מרים את שפופרת הטלפון אצלו ביחידה, השיחה מוקלטת מיד…” יחידת המודיעין 848, הגרעין שעליו הוקמה יחידת המודיעין 8200, היתה מהראשונות שהחלו לפעול על ההר. תחילה במצפה חורן, במוצב תצפית שאויש בשעות היום ולאחר מכן במוצב 102, כפי שכונה בקשר מוצב החרמון הישראלי. בהמשך, חיל האוויר הקים שם שלוחה משלו, ואנשי התצפית של החיל יצרו מוצב שליטה משלהם על ההר. בספטמבר 1973, לאחר התקרית שבה הופלו 12 מטוסי מיג בקרבות אוויר, הוחלט לתגבר את יחידת חיל האוויר שם, כולל קצין שיֵשב דרך קבע במקום.
גם התותחנים מיהרו לקבוע עובדות בשטח. צוות קטן של החיל, בפיקוד קצין תצפית ארטילרית, לפעמים גם שניים, שהה דרך קבע במוצב. בימי קרב שצה”ל ניהל עם הצבא הסורי במלחמת ההתשה שלאחר מלחמת ששת הימים, טיווחו התותחנים שעל ההר נקודות בעומק השטח ואיפשרו פגיעות מדויקות במטרות של הצבא הסורי.
לאט־לאט, במשך כחמש שנים, נבנה המבצר, כפי שכינו בצה”ל ובצבא הסורי את מוצב החרמון. כל יחידה עסקה במודיעין שלה. חדרי העבודה והמגורים נבנו ככוכים שנחפרו עמוק בתוך ההר, והתנועה ביניהם נעשתה במחילות. תוכנית הבנייה דיברה על הוספת עמדות הגנה בשטח ההיקפי של המוצב, אך עד אוקטובר 1973 היא עדיין לא בוצעה.
הגנת המוצב היתה באחריות החטיבה המרחבית בגולן, וכוח החי”ר שישב במקום היה פעמים רבות מחטיבת גולני. מחלקת חיילים בפיקוד קצין בדרגת סג”מ היתה אחראית לתצפיות האבטחה ביום ובלילה, לאיוש עמדות ההגנה שהכניסה אליהן היתה מתוך הבונקרים הפנימיים, ולסיורי בוקר על ציר הדרך העולה למוצב וסביבו. הסיורים נערכו תמיד בשעה קבועה ובמסלול קבוע. מעת לעת נערכו תרגילים שדימו הפגזות או תקיפה רגלית של קומנדו סורי. למותר לציין שכל תקיפה כזו הסתיימה בהדיפת הכוח התוקף…
כל אחת מהיחידות ששירתו על ההר היתה עצמאית עם קצין שאחראי עליה. ב־6 באוקטובר 1973 היו במוצב החרמון חמישה קצינים: סג”מ חגי פונק, מפקד מחלקה בגולני; סג”מ מיכה לנדסמן, איש חיל האוויר; צבי אילון, “במבי”, ועופר רבינוביץ’, שניהם קציני טיווח של התותחנים; ועמוס לוינברג, קצין מודיעין. כמו כן היה מפקד למוצב כולו, גדי זידובר, קצין בקבע מהחטיבה המרחבית של רמת הגולן, שהיה כפוף פיקודית לגדוד 13 של גולני, שהחזיק את הקו בצפון הרמה. מפקד פלוגת החרמון, יפתח שגיב, ישב במפקדת חטיבת גולני במסעדה.
תנאי השירות לחיילים הקבועים במוצב היו מיוחדים — עבודה במשמרות יום ולילה, לרוב לתקופה של שבועיים רצופים, ואחריה חופשה של שבוע. חדר האוכל היה צמוד למוצב ומחובר אליו במחילה, והאולם המרכזי במוצב שימש לפעילות פנאי, תרבות, ואפילו חדר כושר היה שם.
בקיץ 1973 החלו עבודות שיפוץ שנועדו לשפר את תנאי המגורים הלא נוחים — בכמה מהכוכים ששימשו למגורים לא היתה אפילו רצפת בטון — ואת אמצעי המיגון וההגנה. בין היתר, הוצבו שם דלתות פלדה עבות, שהיו אמורות לחסום לחלוטין את הכניסה מהרחבה לבונקרים עצמם. באוקטובר עדיין לא הושלמה המלאכה. המוצב עדיין לא היה סגור הרמטית, ולא את כל דלתות הפלדה היה ניתן לנעול מבפנים. גם שער הכניסה למוצב לא הושלם עד תחילת אוקטובר. כמו כן היו למוצב עוד שתי יציאות. אחת מהן מהכוך שבו ישב שלום לביא. רק דלת פח רעועה הפרידה בין הבונקרים לעולם החיצוני.
על אף התדמית של מבצר בלתי ניתן לכיבוש, מוצב החרמון היה רחוק מאוד מההגדרה הזאת. בצה”ל התייחסו אליו יותר כאל נכס אסטרטגי מודיעיני, ולא כאל מוצב חי”ר שערוך להגנה. מי חשב אז, באוקטובר 1973, שלסורים יש תוכניות אחרות?
והיתה עוד נקודת תורפה: צה”ל, שהשקיע רבות בבניית מוצב שליטה בחרמון, לא השקיע באותה מידה בפריצת דרכים למוצב. הכביש המפותל, שהוביל מהכפרים הדרוזיים ברמת הגולן, סבל מתחזוקה ירודה. השלגים בחורף יצרו מכתשים ובורות בכביש האספלט, שלרוב היה משובש והקשה את התנועה. הכביש הצר, שמשני צדיו פעורה תהום, התגלה כבעייתי ברגע של מבחן. די היה ברכב שנפגע או נתקע במעלה ההר כדי לחסום את נתיב התנועה כולו. בחורף 1969 התהפך טנק של צה”ל באחד הסיבובים החדים, הידרדר למדרון ונבלם בסופו של דבר בעזרת סלע ענקי. מקום התאונה נקרא מאז עיקול הטנק.
הכשל התכנוני הזה וההזנחה בתחזוקת הכביש היו תוצאה של אגדה שנוצרה בפיקוד הצפון, אחרי השלמת השלב הראשון בבניית המוצב ומיגונו, שזהו מבצר לכל דבר.
יום רביעי, 3 באוקטובר 1973. מפקדת פיקוד צפון, נצרת
עוד בוקר מתסכל עבר על סגן אלוף חגי מן, קצין המודיעין של פיקוד צפון, שנכנס לתפקיד בדיוק חודש וחצי קודם לכן, לאחר שסיים קדנציה כקצין מודיעין קחצ”ר — קצין חי”ר וצנחנים ראשי. מן, שהחליף את יהושע בר מסדה, דיפדף אותו בוקר בדוחות המודיעין ובתצלומי האוויר שהצטברו על שולחנו. מה שראה וקרא היה יותר ממדאיג.
מרגע שהחל את תקופת החפיפה עם קודמו בתפקיד, הבין קצין המודיעין שמשהו קורה בצד הסורי. שגרת הבסיס של הסורים השתנתה לפתע. מאז סיום מלחמת ששת הימים, שש שנים קודם לכן, נכנסו הסורים לשגרה קבועה: לקראת החורף הם דיללו את מוצבי הקו הראשון והזיזו כוחות מזרחה להיערכות חורף בבסיסי הקבע שלהם. באביב, לאחר הפשרת השלגים, הם חזרו להיערכות הקודמת סמוך לגבול ברמת הגולן.
אבל השנה הם חרגו מהשגרה. במקום לדלל כוחות לקראת החורף הקשה שבפתח, הם החלו לתגבר את היחידות השונות שישבו מול קו העימות. תצלומי אוויר ותצפיות של מודיעין פיקוד צפון העריכו שב־15 בספטמבר ריכזו הסורים 700-600 טנקים בחזית, חפרו מאות עמדות ארטילריה חדשות, ובהן עמדות למרגמות 240 מילימטר, והכינו תשתיות שיוכלו לקלוט 25 סוללות של טילי קרקע־אוויר.
גם קודמו בתפקיד ניסה להעריך את פשר השינוי הסורי. לאחר שהשווה את הנתונים החדשים בשטח עם חומר מודיעיני שהיה ברשותו על דוקטרינת הלחימה הסובייטית, הגיע רב־סרן יהושע בר מסדה למסקנה שכל הסימנים מעידים על כוונת הסורים לרכז עוצמת אש מול הקו הישראלי. לריכוז אש כזה ישנה משמעות אחת: מבצע יזום נגד ישראל. מלחמה או יום קרב גדול.
חגי מן לא הצליח להסתיר את תסכולו. כל הסימנים מעידים על כך שמשהו גדול מתפתח מעבר לגבול. הסורים כבר ריכזו שלוש דיוויזיות ממוכנות — כ־700 טנקים — שבכל רגע נתון מסוגלות להיערך לתנועה לעבר רמת הגולן, והם ממשיכים לעבות את הקו. זה כמה ימים שהוא מתריע, שולח מברקים, מעביר תצלומי אוויר עדכניים, אבל מופתע מהתגובה של אלה שמעליו במודיעין. גם כשאלוף הפיקוד ביקש לתגבר כוחות בצפון, התשובה היתה שלילית: כל תגבור כוחות הקו הראשון של צה”ל רק יתרום להסלמה במצב. ראש אגף מודיעין במטכ”ל, אלוף אלי זעירא, וסגנו, ראש חטיבת המחקר, תת־אלוף אריה שלו, פירשו אחרת את ההיערכות הלא שגרתית: הסורים חוששים ממתקפה של צה”ל, והם נערכים הגנתית כדי לבלום כל פעולה מצדנו.
בניגוד לאדישות מצד ראש אמ”ן ובכיריו באגף המודיעין, אדישות שחילחלה גם למטה הכללי, אלוף פיקוד צפון, יצחק (חקה) חופי, קצין יסודי, זהיר באופיו, לא היה שקט. המודיעין הרגיע, אבל הסימנים מהשטח הטרידו. חופי החליט להקדים את ההכנות להקמת מפקדת אוגדה שנייה בפיקוד צפון, אוגדת מילואים, נוסף על האוגדה הסדירה, אוגדה 36 בפיקודו של תת־אלוף רפאל איתן, “רפול”. למפקד האוגדה מונה האלוף דן לנר. כמו כן הורה אלוף הפיקוד להכשיר צירים חדשים מהימ”חים לרמת הגולן ולחדש מלאים ישנים במחסני החירום של חטיבות האוגדות.
ערב ראש השנה, ב־26 בספטמבר, הגיעו שר הביטחון משה דיין והרמטכ”ל דוד אלעזר לביקור בפיקוד צפון. השניים הוטסו למחנה נפח ברמת הגולן, ואלוף הפיקוד ביקש מקצין המודיעין שלו להציג בפניהם את תמונת המודיעין המלאה על ההיערכות הסורית. במפה גדולה שנפרשה בחמ”ל בנפח פירט חגי מן את מקומן של הדיוויזיות הסוריות, סוללות הטילים, הארטילריה וחטיבות החי”ר הרבות. בסיום הפגישה, אף שהוא עדיין דבק בקונספציה שהוביל ראש אמ”ן, אישר שר הביטחון לתגבר את פיקוד הצפון בגדוד טנקים, גדוד 77 בפיקוד אביגדור קהלני, של חטיבה 7, שהיה פרוש עד אז בסיני.
מעט מדי, אבל בכל זאת תוספת ניכרת של 40 טנקים ל־72 הטנקים של חטיבה 188, שהחזיקה בסתיו 73′ את קו רמת הגולן.
אלוף הפיקוד, כמו גם כל קציני הפיקוד, ובכללם קצין המודיעין הפיקודי, לא היה מודע להתרחשות הדרמתית יום קודם לאותו ביקור של שר הביטחון והרמטכ”ל.
ב־25 בספטמבר הגיע חוסיין מלך ירדן לביקור חשאי בישראל ונפגש במתקן סודי של “המוסד” עם ראש הממשלה גולדה מאיר. המידע שהביא איתו המלך היה חד־משמעי: הצבא הסורי בעמדת זינוק למלחמה, כמו גם צבא מצרים בצפון, ושתי המדינות מתואמות ביניהן לצאת למהלך צבאי משותף.
המידע עורר התרגשות מסוימת, אבל לא היה בו כדי לערער את ביטחונו של ראש אמ”ן. האלוף זעירא, אחד הקצינים המוערכים ביותר בצה”ל, מועמד מוביל לתפקיד הרמטכ”ל אחרי “דדו”, לא ראה כל מקום לשנות את השגרה הצה”לית. גם לא להעלות את רמת הכוננות בצה”ל. על גיוס מקדים של כוחות מילואים איש לא העז לדבר, וזאת אחרי ההוצאה הכספית הכבדה של גיוס המילואים בחודש מאי 1973, על רקע כוננות “כחול לבן”, בעקבות ידיעות מודיעיניות שטענו למהלך מלחמתי משותף של מצרים וסוריה. ראש אמ”ן טען גם אז שאין סכנת מלחמה, וכיוון שמלחמה לא פרצה בסופו של דבר, כולם חששו עתה לערער על עמדתו של האיש שצדק רק לפני כמה חודשים.
עד ההחלטה להעביר את גדוד 77 לרמת הגולן היתה שם חטיבת טנקים אחת בלבד. חטיבה 188 בפיקודו של יצחק בן שוהם, עם 72 טנקים, ומולה 700 טנקים סוריים. כמה מהכלים של החטיבה היו מוצבים במחנה הקבע של הגדודים, וקצתם בעמדות ביטחון שוטף שמרוחקות כמה קילומטרים בלבד מקו הגבול; טנקים שערוכים לתגבר בתוך דקות את מוצבי צה”ל לאורך הקו ולתפוס עמדות ירי שהוכנו מראש לכיוון מזרח.
לא פחות מדיוויזיות הטנקים, היו מוטרדים בפיקוד צפון ממספרן הגדול של סוללות טילי הקרקע־אוויר שהצבא הסורי מקדם וממקם במקביל לקו הגבול. לא רק טילי סאם 2 ו־3, אלא בעיקר סוללות סאם 6 ניידות, פיתוח סובייטי חדיש. טילים בעלי יכולת יירוט משופרת בכל מזג אוויר, ובעיקר — ניידים, כאלה שניתן להעביר במהירות ממקום למקום. הימצאותם של טילים כאלה כל כך קרוב לגבול עלולה לערער את יכולתו של חיל האוויר להשמיד את מערך הטילים הסורי ולהירתם לסיוע לכוחות הקרקע.
ושוב, בפיקוד צפון היו משוכנעים שקידום הטילים מצביע על היערכות לקראת תקיפה. באמ”ן ובקריה בתל אביב היתה ההערכה הפוכה: זה עוד סימן להיערכות הגנתית מחשש למהלך יזום של צה”ל.
האלוף זעירא וסגנו אטמו את האוזניים, עצמו את העיניים והתעלמו מהתראות דומות שהגיעו גם ממש מלב המערכת שעליה היו מופקדים. כמה מהן הגיעו מרב־סרן פסח מלובני, קצין מודיעין שהיה אחראי להתראה ביחידה 848.
מבחינת מלובני, המידע שעבר דרך שולחנו לא היה נתון לפרשנות. המסקנה שלו היתה ברורה: סוריה ומצרים בדרך למלחמה. המצרים החלו להזיז כוחות גדולים לעבר התעלה, והנימוק לכך היה תרגיל צבאי גדול שעורך הצבא המצרי. השנים שעשה במערך המודיעין לימדו את מלובני להיזהר מתרגילים שברגע אחד, על פי תכנון מוקדם, עלולים להפוך למלחמה. איך ייתכן שמה שאני ראיתי כקצין מודיעין צעיר, רב־סרן במערך ההתראה, לא ראה הרמטכ”ל, לא ראה ראש אמ”ן, לא ראה ראש אגף מחקר, הוא שאל את עצמו אז, וממשיך לשאול גם היום, 40 שנה לאחר המלחמה.
גם תגבור הטנקים של חטיבה 7 לא הרגיע את חגי מן, קצין המודיעין הפיקודי. הוא רואה את המראות, מודע לכוח העצום שמצטבר מולו, ולא מאמין שבאמ”ן לא רואים את אותם דברים. ב־30 בספטמבר הוא עוזב את החמ”ל בפיקוד צפון ונוסע לבלות את השבת עם משפחתו בקיבוץ בית השיטה. שישי־שבת מאוד לא שקטים. הוא משוכנע שהסורים מתכוננים למלחמה ומתקשה להירדם.
לפנות בוקר מצלצל הטלפון. מעברו השני של הקו — סגן אלוף אביעזר יערי, ראש ענף 5 באמ”ן, האחראי לסוריה, לבנון ועיראק: קיבלנו ידיעה ממקור מעולה שהבוקר, עם אור ראשון, המצרים פותחים במלחמה והסורים מצטרפים אליהם. “תרים את הפיקוד,” הוא אומר לו.
חגי מן מרים את הפיקוד. הוא מעדכן מיד את אלוף חופי, ומיד לאחר מכן מבקש לדבר עם מקבילו המודיעיני בפיקוד דרום. קצין מודיעין מנומנם מדווח לו שקצין המודיעין הפיקודי בחופשה בבית, גם סגנו, ואצלם הכול בסדר… סגן אלוף אורי שמחוני, קצין האג”מ של פיקוד צפון, מתקשר בדחיפות לאג”מ מבצעים כדי לקבל מידע נוסף על המתקפה הצפויה. באג”מ מבצעים לא מבינים על מה הוא מדבר.
באור ראשון חגי מן מתקשר לאביעזר יערי.
“מה קורה?” הוא שואל.
יערי עונה לו שזה כנראה שום דבר…
הטלפון הבא שקיבל חגי מן היה מתת־אלוף אריה שלֵו, ראש אגף מחקר באמ”ן. טון הפנייה לא בישר טובות.
“מה הפאניקה הזאת שאתה יוצר?” שואל שלו.
חגי מן מנסה להסביר לו שפעל על פי המידע שקיבל מיערי.
שלו נשמע לא מרוצה. בהמשך הוא מיידע את אלוף הפיקוד חופי על הפאניקה המיותרת שלה אחראי קצין המודיעין שלו.
חופי, שהיה בשעות הבוקר בישיבת מטכ”ל בתל אביב, מזמן אליו עם שובו את חגי מן. “קמ”ן,”הוא אומר לו, “מה אתה אומר?”
חגי מן: “אם אקבל שוב ידיעה כזו, אעשה אותו הדבר.”
“חסר לך שלא,” מסיים חופי את השיחה.
למחרת נקרא חגי מן לבירור בלשכתו של תת־אלוף שלו. גם יערי היה שם. הוא מסביר את הרקע וחוזר על פרטי השיחה הלילית עם אביעזר יערי. השיחה עם ראש ענף 5, הוא אומר, תאמה את הסימנים בשטח להיערכות מלחמתית של הצבא הסורי.
שלו, קצר רוח: “לנו אין סימנים כאלה.”
כל משך השיחה, מספר מן, ראש ענף 5 אביעזר יערי, יושב ושותק, מניח לאריה שלו לפרוק את כעסו על חגי מן.
בסיום הפגישה חגי מן לא יכול שלא לומר דברים ברורים: “לי, לעומת זאת, נגמרו הסימנים המעידים. אני רואה מולי 800 טנקים, מאות קני ארטילריה, פרישה של טילי קרקע־אוויר.”
תת־אלוף שלו לא נראה כמי שמתרשם יתר על המידה מהדיווח. גם לא כשחגי מן פורש בפניו את המידע החם שהתקבל במודיעין פיקוד צפון באותו בוקר: חטיבה 47 של הצבא הסורי עזבה גם היא את מחנה הקבע שלה ונעה ככל הנראה לכיוון רמת הגולן. המידע הזה התקבל גם מתצלומי אוויר, גם מהאזנה לרשתות הקשר וגם מיירוט מברק, ובו הוראה שלא להעביר את האספקה של החטיבה לבסיס הקבע שלה ליד העיר חומס, אלא למקום אחר — ברמת הגולן.
אבל מבחינת חגי מן, המידע היה משמעותי מאוד. מעבר לכך ש־100 טנקי טי־55 נוספו למערך הסורי, חטיבה 47 לא היתה חטיבת שריון רגילה במערך הצבא הסורי. תפקידה הייעודי היה לשמור על שלטונו של הנשיא אסד, ואם היא זזה ממקומה — סימן שמשהו קורה. באמ”ן מחקר היו אמורים לצלצל פעמוני אזהרה. ביוני 1972 חדרה סיירת מטכ”ל בפיקודו של אהוד ברק לדרום לבנון כדי לחטוף קצינים סורים בכירים שסיירו באזור. החטופים נועדו לשמש קלפי מיקוח להחזרתם של טייסים ישראלים שנשבו בסוריה במלחמת ההתשה. אחד הקצינים הסורים החטופים, בדרגת גנרל, ראש מחלקת מבצעים בצבא הסורי, חשף בפני חוקריו את הקשר בין אותה חטיבה ובין מוקדי השלטון בדמשק והסביר שלתזוזה של חטיבה 47 מבסיס הקבע שלה יש רק משמעות אחת — מלחמה. המידע המודיעיני הזה לא היה בידי קצין המודיעין של פיקוד הצפון, אבל היה גם היה בידי אמ”ן מחקר.
וזה עוד לא הכול.
בשעות הערב המאוחרות, 2 באוקטובר, לאחר שחזר משיחת הנזיפה בלשכתו של תת־אלוף שלו, הזעיקו מפענחי התצלומים בפיקוד צפון את חגי מן לחדר הפענוח. שם הם הצביעו בהתרגשות על תצלומי האוויר שהגיעו באותו בוקר: שתי דיוויזיות שריון סוריות, כ־450 טנקים, וביניהן חטיבת טנקים ט־62, המילה האחרונה במערך השריון הסובייטי, יצאו מבסיסי הקבע שלהן סמוך לדמשק. בגלל תנאי עננות נמוכה ברמת הגולן עדיין לא הצליחו לאתר את מקומן החדש של שתי הדיוויזיות.
אם המידע הזה נכון, כבר לא מדובר ב־800 טנקים סוריים שניצבים מול 112 טנקים ישראליים, אלא במספר אחר לגמרי: 1,250! עשרה טנקים סוריים מול כל טנק ישראלי.
בו־זמנית לפענוח במודיעין פיקוד הצפון, גם ביחידת הפענוח 399 באמ”ן מחקר פיענחו את יציאת הדיוויזיות הסוריות ממקומן. ההבדל בין שני הפענוחים הוא בפרשנות: קמ”ן פיקוד צפון ראה בזה עוד סימן למלחמה הקרבה. באמ”ן מחקר — אלה היו סימנים נוספים שהצבא הסורי מעבה את המערך שלו ברמת הגולן כדי לקדם מתקפה ישראלית צפויה.
חגי מן, שמרגיש כמו הילד הקטן בסיפור “בגדי המלך החדשים”, מבקש מאלוף הפיקוד להתלוות אליו לחדר הפענוח. “אתה לא מפענח,” הוא מסביר לו, “גם אני לא. אבל יש כאן אנשי מקצוע שיסבירו לך מה רואים בתצלומים.”
המפענחים הכניסו את התצלומים למכשיר הפענוח — ועל המסך הופיעו מחנות הקבע של דיוויזיות השריון ריקים מטנקים ומרכבים לוגיסטיים. כך גם מערכי ההגנה סביב דמשק.
חופי שוכנע. הדיוויזיות שנעלמו נמצאות עתה בדרכן לרמת הגולן. הוא ביקש שישיגו לו מיד את תת־אלוף שלו. השיחה, סיפרו עדי שמיעה, לוותה בצעקות שלא התאימו לאופיו הרגוע בדרך כלל של אלוף הפיקוד.
אבל גם הפעם לא היה ניתן להזיז את תת־אלוף שלו מהקונספציה המשותפת לו ולראש אמ”ן.
למחרת, 3 באוקטובר, הגיעה ידיעה מרעישה נוספת. האזנות המודיעין קלטו שברית המועצות החלה לפנות את משפחות היועצים מסוריה וממצרים. אמ”ן מחקר מתקשה לפרש את משמעות הפינוי. לקצין המודיעין של פיקוד צפון אין כל ספק במשמעות הידיעה: אנחנו לקראת מלחמה, הוא מודיע לאלוף הפיקוד.
יום שישי, 5 באוקטובר 1973, שעות הבוקר המוקדמות. מוצב החרמון הסורי
סגן אלוף נקיב סלימאן חסן, מפקד גדוד 82, גדוד “הכוחות המיוחדים” של הצבא הסורי, אסף שוב את מפקדי הפלוגות לתדריך מבצעי. בתדריך משתתף גם עלי חיידר, מפקד הכוחות המיוחדים בצבא הסורי.
כל הקצינים מבינים שהאירוע שלקראתו התאמנו בשבועות האחרונים מתקרב. בערב הקודם הפתיעו אותם טבחי המוצב, ולאחר ארוחת הערב הרגילה — פיתות, טחינה סורית, ביצים קשות ושימורי בשר מקופסאות — הם פונקו במעדנים מיוחדים: עוגות שוקולד ומיצי פירות טבעיים. בלילה הם פרקו בחצר המוצב כמויות גדולות של תחמושת ואמצעי לחימה, שהגיעו בשיירת משאיות שעלתה בלילה ללא אורות בכביש המפותל והמסוכן.
על קיר מול הקצינים פרש מפקד הגדוד מפה בקנה מידה מוגדל של אזור החרמון והצביע על עיגול שמקיף את ג’בל א־שייח’, הכינוי הסורי למוצב החרמון הישראלי. למפה מוצמדים תצלומי אוויר של המוצב הישראלי, ומסומנים בה גדרות התיל ושדות המוקשים שמסביב למוצב.
לראשונה נחשפים קציני הגדוד למשימה שעומדת בפניהם. מבחינתם, עדיין לא מדובר ביציאה למלחמה כוללת נגד האויב הישראלי. הם אנשי קומנדו מיומנים. והתדרוך שהם מקבלים מתייחס בעיקר למבצע קומנדו: כיבוש המוצב הישראלי והשתלטות על כל אמצעי המודיעין המיוחדים שנמצאים מתחת לאדמה.
המג”ד הסורי מפרט את כל המודיעין שנאסף בחודשים האחרונים, פרי מעקב צמוד, יום ולילה, אחר שגרת המוצב הישראלי: העמדות, הלוחמים שמאיישים אותן, פנים המוצב, דרכי הגישה פנימה, נקודות שולטות באש, מקומות למארבים שאמורים להתמקם במרחק מאות מטרים מהמוצב ונועדו לחסום כל ניסיון לחבור ולסייע לו.
הקצינים הסורים מקבלים לראשונה את המשימות שהוטלו עליהם. התוכנית מפורטת מאוד. חסר בה רק מרכיב אחד: זמן הביצוע. יום ושעה. את זה הם יקבלו רק כמה שעות לפני תחילת הקרב. החשאיות שאפיינה את כל המהלכים הסוריים בחודשים האחרונים נמשכה ממש עד הרגע האחרון.
המג”ד מצביע על המפה ומפרט את הכוחות והמשימות של כל אחד מהם:
כוח מגדוד הסיור המטכ”לי 183 בפיקוד מפקד מחלקה יתמקם בשעה 08:00 בבוקר ביום ההתקפה, במארב נגד כוחות אויב בציר הדרך שעולה לחרמון הישראלי. הכוח יצא בתנועה רגלית מהחרמון הסורי בחסות החשכה, יחצה את גדר הגבול, יסתווה בשטח וימתין לפקודה.
שאר הכוח ימתין במוצב החרמון הסורי עד לתחילת ההפצצה האווירית של מטוסי חיל האוויר הסורי וההרעשה הכבדה של סוללות הארטילריה. בשלב זה יעלו כוחות חסימה נוספים מהגדוד על שלושה מסוקים שינחיתו אותם בתוך שטח ישראל, ממערב למוצב ומדרום לו. לכוחות החסימה יש כמה משימות: למנוע הגעת תגבורת למוצב; למנוע מחיילי המוצב לברוח ממנו; ולאבטח את תנועתן של שמונה קבוצות לחימה, בפיקודו של המג”ד עצמו, שמתוכננות לכבוש את המוצב.
הכוח שבמסוקים, על פי תוכנית המג”ד, יתפצל לארבעה כוחות משנה: כוח ראשון, בפיקודו של ריפעי אל־ג’וג’ו, כיתת צנחנים ואנשי הנדסה, יונחת מהמסוק הראשון ויתמקם לחסימה בעיקול הכביש שמדרום לתחנת הרכבל העליונה. נוסף על החימוש הרגיל יהיו לכוח גם תותח ללא רתע, תול”ר ומקלע גוריאנוב כבד.
כוח שני, כיתת צנחנים ושני חיילי הנדסה בפיקוד מפקד מחלקה, יונחת ממסוק שני וינוע רגלית למקום שמכונה בפי החיילים הישראלים “עיקול הטנק” כדי לתגבר את כוח החסימה המטכ”לי. לכוח הזה יצורף גם צוות תול”ר.
כוח שלישי, כיתת צנחנים שתתוגבר במקלע גוריאנוב, בפיקוד מפקד פלוגת הנ”ט, יונחת ממסוק שלישי, יצרף אליו צוות תול”ר וינוע לעבר הגבעה שממערב למוצב הישראלי כדי לשמש כוח רתק לחיפוי על כביש המוצב.
כוח נוסף, כוח סער בהרכב של 16 לוחמים מ”פלוגת המשימות”, בפיקוד מפקד מחלקה בפלוגה 1 של גדוד 183, יונחת בקרבת המוצב הישראלי כדי להוות כוח פריצה, שיפלס את הדרך לקבוצות הקרב בפיקודו של מפקד גדוד 82.
הפעולה המשולבת של כל הכוחות תוביל לכיבוש המוצב הישראלי, לחסימת דרכי הגישה אליו ולניתוקו המוחלט מכוחות אחרים שאמורים להגיע לסייע בקרב.
יום שישי, 5 באוקטובר 1973, כל היום. מוצב החרמון הישראלי
שגרת המוצב לא השתנתה ביום שישי, ערב יום כיפור. אותו שקט, אותו סיור בוקר, אותן עמדות ואותן משמרות. בערב הקודם התכנסו כמה חיילים, כל אלה שלא היו בתפקיד, להופעת אמן שהגיע למוצב. האמנים וצוותי ההווי הצה”ליים אהבו להגיע לכאן, למקום הגבוה ביותר במדינה, ולהשקיף מלמעלה על כל רמת הגולן ועל יישובי הגליל העליון, שאורותיהם נצצו הרחק מתחת. אחר כך אפשר לחזור למדינת ישראל ולהתגאות בכך שהם ראו במשקפת את כל סוריה — עד פאתי דמשק.
בעוד כמה שעות יתכנסו כולם שוב, למעט אלו שבתפקיד, באחד החדרים שמשמש בית כנסת. לראשונה דאגו בפיקוד צפון להעלות למוצב חזן אמיתי. בני מזוז שמו. חייל לכל דבר, אבל גם חזן. איתו מגיע גם רב”ט שמואל חג’בי מהרבנות הצבאית כדי לבדוק את הכשרות במוצב. בשעות הבוקר מגיעים למוצב שלושה חיילים חדשים: גדעון ארנהרט, איש חיל האוויר, ואיתו שני אנשי תצפית מודיעין, שנשלחו לשם על ידי חגי מן, על פי החלטתו של אלוף הפיקוד.
נוסף על השלושה הגיע באותו יום גם רופא חדש למוצב. ד”ר צ’רלס לואי קובלסקי, רופא מילואים, ששירת עד אותו הבוקר במרפאת נפח וקיבל הוראה מהרופא החטיבתי לעלות למוצב החרמון. ד”ר קובלסקי היה רופא עולה מדרום אפריקה, בן 40, שהתנדב לשירות צבאי בצה”ל. ביום שלישי, אחרי החג, הוא יסיים חודש מילואים ויחזור לביתו במושב מכמורת.
קובלסקי לא התלהב כשהתבשר שעליו להחליף רופא במוצב החרמון. לאחרונה הוא סובל מבעיות גב, ולמיטב ידיעתו, תנאי המגורים במוצב לא נוחים. לפני שעלה על הג’יפ בדרכו למוצב, הכין תיק רפואי עמוס ציוד, ועל כל מקרה הוסיף חבילת ביסקוויטים, ספר באנגלית וקלפים לברידג’. זמן מתאים לאימון לקובלסקי, חבר נבחרת ישראל בברידג’.
זו לו הפעם הראשונה בחרמון. ממבט ראשון המקום נראה מרשים. יעד מבוצר של ממש. גג עם חגורת סלעים קשורים ברשתות פלדה, דלתות פלדה בכניסה. מסביב הכול שקט. עולם הפוך לנפח הסוערת. אבל המראה בתוך המוצב מאכזב. מחילות חפורות בהר שנראות כמערות, חדרי מגורים בכוכים קטנים, מיטות ברזל דו־קומתיות שמחוברות בווים לקיר. בכמה מהחדרים אין מרצפות. הוא מתרשם שמדובר במבוך אין־סופי, שצריך לדעת איך ולאן הולכים בתוכו. אבל זה רק ליומיים, הוא מעודד את עצמו, ביום ראשון, מיד אחרי החג, הוא יחזור לנפח.
אחד החיילים מכוון אותו לחדרו של גדי זידובר, מפקד המוצב. עוד כוך קטן בהר. קובלסקי מציג את עצמו בפניו ומופתע לראות מפקד בנעלי בית בלבד. “למטה יש כוננות רצינית מאוד,” הוא מעדכן, וזידובר ממהר להרגיע אותו: “כל יום שני וחמישי יש כאן כוננות…”
מרפאת המוצב ממוקמת גם היא בכוך בקומה מתחת לגג. ד”ר קובלסקי פוגש שם את חובש המרפאה, און חפר, חייל גולני בשירות סדיר שמיד מרשים אותו. המרפאה מסודרת היטב. און חפר מופתע לשמוע מהרופא שלמטה שוררת אווירה של ערב מלחמה. להם לא אמרו דבר.
קובלסקי אינו היחיד שמביא למוצב את בשורת הכוננות המיוחדת. בשעה 10:30 מוכרזת ברמת הגולן כוננות ג’. כל החופשות מבוטלות, והמרכזיות עמוסות בניסיונות לאתר חיילים וקצינים שיצאו לחופשת החג ולהזעיק אותם חזרה לבסיסים. משום־מה איש לא מעדכן את מפקד המוצב על העלאת דרגת הכוננות, אבל עמוס לוינברג, קצין המודיעין החדש, מדווח לאנשי המודיעין שבפיקודו על הכוננות המיוחדת. עם זאת, שום פעולה ממשית לא ננקטת. קציני המוצב גם לא נדרשים לכל פעולה שהיא.
החזן שפיקוד צפון הבטיח אכן מצדיק את הציפיות. בית הכנסת הקטן מלא בחיילים. סורין קובליו, אחד החיילים הוותיקים במוצב, עוד מעט שנה תמימה כאן, משתתף בתפילה, ולאחר שהסתיימה, הוא לוקח איתו למזכרת ספר תהילים קטן וכיפה לבנה. קובליו החל את שירותו הצבאי כלוחם חי”ר. לאחר פציעה הורד הפרופיל שלו, והוא הוצב כאן כאחד מאנשי התחזוקה של המוצב. הוא חלק כוך עם שלום לביא, ולא אחת התנדב להצטרף לסיורים הרגליים של אנשי החי”ר. בימים רגילים לא חסרה לו עבודה. המוצב כולו עבר שיפוץ רציני, וקובליו היה איש הקשר עם האזרחים המשפצים.
מיד לאחר שנשמעה תפילת “כל נדרי”, עזב אשר אליהו את בית הכנסת ומיהר למשמרת הלילה שלו בחדר המודיעין. איתו שובץ לחפיפה אפרים זינגר, אחד משני אנשי המודיעין החדשים שהגיעו למוצב רק באותו הבוקר. בניגוד לדממת האלחוט של הימים האחרונים אליהו מתרשם שמשהו שונה קורה בצד השני. דממת האלחוט היא נחלת העבר. הרשת עמוסה בבדיקות קשר של הסורים. בבוקר, לאחר סיום המשמרת, הוא ממהר לעדכן את קצין המודיעין החדש שלו. גם ללוינברג אין הסבר למה שקרה בלילה. “משהו מוזר קורה כאן,” הוא ממלמל לעצמו. אשר אליהו פורש לישון. המשמרת הבאה שלו תהיה רק אחר הצהריים. “כשנקום,” הוא נפרד מאפרים זינגר, “אקח אותך לסיבוב במוצב כדי שתדע היכן נמצא כל דבר.”
על הגג, בעמדת השמירה שלו, ניסה סמל דוד נחליאל לנחש מה היתה תוצאת המשחק בין נבחרת ישראל בכדורסל לנבחרת טורקיה, משחק מכריע על המקום השביעי במסגרת אליפות אירופה שמתקיימת בספרד. הרדיו דמם לגמרי עקב קדושת החג, ונחליאל, סמל מרגמה בגדוד 13 בגולני, היה יכול רק לקוות לניצחון. גם הוא הגיע למוצב רק לאחרונה, ועדיין לא הפסיק להתלהב מהנוף שנשקף מלמעלה.
המשמרת שלו ושל חברו למשמרת, מוטי לוזיה, גם הוא לוחם גולני, הסתיימה באחת בלילה. נחליאל חזר למיטה שלו בכוך צמוד לבונקר הפיקוד. שכנו לכוך, סג”מ חגי פונק, כבר ישן, ונחליאל נכנס למיטה ונרדם בלי לדעת שישראל ניצחה במשחק החשוב. בבוקר, כשיקום לסיור פתיחת הציר, הוא יסמן איקס גדול באוויר. זה יהיה הסיור האחרון שלו על ההר. ביום ראשון הוא יֵצא לחופשת שחרור. עוד סיור אחד ודי.
זו כבר הפעם השנייה שנחליאל עושה תעסוקה מבצעית בחרמון. הפעם הקודמת היתה לפני כשנה. את התעסוקה הנוכחית התחיל במוצב 103, לא רחוק מהכפר הדרוזי מג’דל שאמס, ולפני שלושה שבועות החליט סגן מפקד הפלוגה, יעקב בורובסקי, להעביר אותו לחרמון עם מרגמה 81 מילימטר. תוספת משמעותית לכוח האש של המוצב. סדר היום די קבוע, שמירות בלילה, סיור רגלי בבוקר עם מפקד המחלקה והרבה שינה ביניהם.
סיור הבוקר היה רגלי. מהמוצב ועד הרכבל העליון. כמעט קילומטר. המשימה היתה לפתוח את הציר ולבדוק שהסורים לא חדרו בלילה והניחו מטענים על עמודי הרכבל. אחרי שבדקו שהכול בסדר, הם השאירו במקום שלושה חיילים מהמחלקה, תצפית יום קבועה, שנשארו שם עד שעות הערב. שגרה שכל חייל בגולני, וּודאי סמל ותיק כמו נחליאל, הכיר אותה על בורייה.
יום שישי, 5 באוקטובר. פיקוד הצפון
במהלך ישיבת המטה הכללי בתל אביב, בערב החג, מרגיש אלוף פיקוד הצפון שמשהו התערער בביטחון שהפגין עד היום ראש אמ”ן, אלוף אלי זעירא. זה לא ריכוזי הכוחות הגדולים ברמת הגולן ובסיני, גם לא הידיעה הדרמתית על תזוזת חטיבה 47 לעבר הגבול. הסדק בקונספציה נבקע כשהגיעו הידיעות הראשונות על יציאת משפחות היועצים הסובייטים מסוריה וממצרים. זעירא מתקשה להבין את המשמעות המבצעית של זה, אבל עדיין מאמין שההיערכות המצרית בדרום היא חלק מתרגיל צבאי גדול שעומד להסתיים, והסורים נערכים להדוף מתקפה ישראלית. אם תבוא.
בניגוד לעמדת ראש אמ”ן, מכריז הרמטכ”ל על כוננות ג’ בצבא. חופשות בוטלו, וחיילים וקצינים נקראו לחזור ליחידות. האלוף חופי ממשיך ללחוץ, והרמטכ”ל מאשר להעביר גם את שני הגדודים האחרים של חטיבה 7, בפיקודו של יאנוש בן גל, מסיני לרמת הגולן ולתגבר את סוללות הארטילריה בצפון בגדוד תותחנים מבסיס הדרכה. בתוך כמה שעות פורקים אוטובוסים את הטנקיסטים של יאנוש בן גל בבסיס פילון הסמוך לראש פינה, שבו הם מצטוותים בטנקים של חטיבת המילואים 179, שמחכים בימ”חים.
חופי מחליט גם לקדם את החפ”ק הפיקודי לבסיס נפח בלב רמת הגולן. אם הולכים למלחמה, הוא משוכנע, עדיף לנהל אותה ממקום שסמוך לחזית, ולא מחמ”ל הפיקוד בנצרת.
החמ”ל בבונקר בנפח קטן וצפוף. אין מקום לכולם, ובפיקוד מחליטים שרק כמה מקציני המטה הפיקודיים יגיעו לשם: אלוף הפיקוד, קצין האג”מ הפיקודי, קצין המודיעין וקצין הקשר. כל אחד עם שני עוזרים בלבד. חגי מן מצרף לצוות המצומצם שלו גם מפעילת טלפרינטר. לא כל האנשים שהגיעו לחפ”ק משוכנעים שתפרוץ מלחמה. קצתם מאמינים שבמקרה הגרוע ביותר — זה יהיה יום קרב. חגי מן לא יודע איך בדיוק נראה יום קרב. האחרון שבהם היה בינואר 1973, הרבה לפני שהגיע לפיקוד. אחרי ימים מורטי עצבים וניתוח כל המידע שבפניו המסקנה שלו אחת: מלחמה. גם אלוף הפיקוד משוכנע בכך.
בשעת ערב מאוחרת, לאחר שהסתיימה תפילת “כל נדרי” בבית הכנסת הקטן בנפח, נזכרו בחפ”ק ששכחו לאכול ארוחה מפסקת. מכיוון שבנפח עדיין לא אירגנו מקומות לינה, מחליטים בחמ”ל לישון הלילה בבית ההארחה של קיבוץ איילת השחר. מישהו פתח להם את המטבח, והם התנפלו על קציצות גפילטע פיש שמצאו שם במקרר.
אחר כך, לאחר שנרדמו, מגיע לישראל האישור הסופי לדרמה שצפויה להיפתח בעוד כמה שעות. ראש “המוסד”, צבי זמיר, שנפגש במיוחד בלונדון עם אשרף מרואן, חתנו של הנשיא נאצר, ואחד מהמקורבים ביותר לנשיא סאדאת, מתקשר בשתיים לפנות בוקר: היום מלחמה!
אין עדיין תגובות