החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הקוצר

מאת:
הוצאה: | 2018-11 | 368 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

עלילת הקוצר מגוללת את סיפור חייה של דבורה ילידת כפר קומראן שלחוף ים הרפואה.

סיפורה של דבורה נשזר מילדותה ועד פגישתה הלא צפויה עם עובר אורח מסתורי.

עובר האורח מתגלה כנער שהצית בנעוריה ניצוץ בליבה, ופגישתם המחודשת מציפה בה שוב רגשות שלא ידעה שטמונים בה.

דבורה מגוללת את סיפור אהבתה ליהושוע, אביר חלומותיה ששב ממסע רוחני בן שבע שנים. במשך לילות ארוכים הוא חולק עמה את רשמי מסעו על רקע נופיהן וזריחותיהן שובות הלב של ארץ ישראל ושל מצרים.

דבורה נסחפת בסיפורו של אהובה ונחשפת לעומקיו של עולם רוחני חדש ומסעיר, המשנה את חייה ואת תפיסת עולמה ומעניק לה תחושת משמעות פורצת דרך, כל זאת על רקע האירועים ההיסטוריים החשובים טרם חורבן בית שני.

הקוצר הוא ספר ביכורים סוחף ומרתק מאת הסופר איציק אורון, מורה ליוגה ורייקי־מאסטר שמביא אל בין הדפים ראייה רוחנית המבוססת על ניסיון אישי רב־שנים.

 

איציק אורון, איש עסקים לשעבר שצועד כבר שנים רבות בדרך הרוחנית. כיום מורה ליוגה בוגר וינגייט, רייקי־מאסטר וסופר.

מקט: 15100952
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


יום ראשון

היה זה אחד הלילות החמים של תחילת חודש תמוז ונראה שלמרות השעה המאוחרת, הקרירות הכמעט תמידית ששררה בלילות בהרי ירושלים ויתרה על בואה.

ישבתי על מרבד השינה בחדר האפלולי, כתונת השינה הלחה מזיעה דבוקה אל גופי כתזכורת לחום הגדול שעדיין אפף את בקתת החומר שבה התגוררתי.

מימיני שמעתי את אחי הצעיר נושם בכבדות וממלמל מתוך שינה טרופה מילים חסרות פשר, כנראה בהשפעת החום הכבד. ממרחק נשמעו נביחות כלב חלשות, שנענו בנביחות עזות וטורדניות של כלב השכנים.

הגיע הזמן לחזור לישון, חשבתי. מחר עלי לצאת אל השדות לפני הזריחה כדי להביא לאבי את האוכל שאני ואמי טרחנו להכין מבעוד מועד. כך נהגנו בכל יום מתחילת הקציר.

בשבועיים האחרונים נותר אבי לישון בשדות כדי לשמור בלילות על אלומות החיטה שקצר במהלך היום, אותן אלומות שעמלתי על סידורן וקשירתן, עבודה קשה ומפרכת שגרמה לכפות ידי הסדוקות להיחתך ולהיפצע, וזאת מבלי שתהיה לי אפשרות לתת להן מנוחה מרפאת אפילו ביום השבת.

‘ילדתי, אני רואה את סבלך אבל אין לנו ברֵרה,’ אמר לי אבי. ‘אם לא נסיים את הקציר בתוך ירח אחד, נאבד הרבה שיבולי חיטה, ובחורף הקשה נהיה נתונים שוב לחסדי בני ירושלים הקמצנים.’ למרות הסבל והכאב ידעתי שהוא צודק ורעדתי בחרדה בחום הכבד, כשנזכרתי בחורף הקשה שעבר עלינו וברעב ששרר בשנת השמיטה לפני שלוש שנים.

הכרחתי את עצמי להשתרע על המרבד שעדיין היה לח מזיעתי, ומשכתי על גופי את סדין הפשתן שבו נהגתי להתכסות בארבע השנים האחרונות מאז עבר אלי בירושה מאחי הבכור.

משנרגעתי מעט הפליגו מחשבותי אל ביתי הקודם שבקומראן, ששם נולדתי לפני תשע־עשרה שנה ועוד שישה ירחים, ונזכרתי בילדותי שהיתה מאושרת ועצובה. בקומראן לא היה אפשר להיות רק עצוב או רק שמח, הירהרתי, החיים שם היו תמיד סוערים ומגוונים ונעו בין שעות של ריגוש ואושר לשעות ארוכות של חששות ופחד חונק ומשתק.

מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד הייתי מוקפת במשפחתי הקרובה והאוהבת ובחברות ילדותי, שקצתן גם היו בנות משפחתי המורחבת. הקהילה בקומראן היתה סגורה, ושנים לאחר מכן למדתי שיש שמחשיבים אותה קיצונית ומסוכנת. אולם רק מי שחי בחוץ, ולא הבין את החיים בתוך הקהילה, חשב כך. הם לא הבינו אותנו. חיינו בהרמוניה, באהבה ובשלום על פי חוקי התורה הקדושה. לא היתה סיבה לרוע שרחשו לנו, לבורות ולצרות העין שיצאו אלינו מירושלים, שנאה שהקימה עלינו את כובשינו הרומאים והסיתה אותם לחשוב כי אנו התארגנות חתרנית המכינה את עצמה למרד, וכי מטרתנו להכות בהם ולגרשם מהארץ.

אולם אנו היינו אנשי שלום. אבי היה איש אדמה ולימד את יואב, אחי הבכור, להוציא לחם מן הארץ. מגיל שש יצא יואב עם אבי בכל בוקר עם הזריחה לעבוד יחד בשדות, עבודה קשה ומפרכת שהסתיימה תמיד כשהשמש עמדה ברום השמים. בשעה זו שבו לכפר, ואמי תמיד המתינה להם בפתח בית החומר שלנו, ומשזיהתה את דמויותיהם, קיבלה אותם בברכת ברוכים הבאים בקולה הנעים כשירת מלאכים.

לאחר ששניהם רחצו ידיהם ופניהם במים שנמזגו לידיהם מכד החרס שהיה תלוי בפתח הבית, ישבו יחד אל השולחן לסעוד את לבם ואכלו בתיאבון מתבשיליה הטעימים של אמי שצפתה בהם בהנאה.

משסיימו, היה אבי לוקח את יואב אחי לבית המדרש, שבו למד תורה עם שאר ילדי הכפר. אבי נשאר בחלק הדרומי של בית המדרש, שבו עסק בלימודי רזי תורת ישראל ובכתיבת מגילות עם קבוצת המבוגרים.

זמן רב המתינו הורי לבואי. אמי כבר השלימה עם העובדה שיואב יישאר ילדהּ היחיד, ולא יכלה להסתיר מאבי את כאבה, ביודעה שאבי השתוקק לילדים נוספים כפי שהיה נהוג ללדת במשפחתו ובכפר.

אבי, שראה את כאבה של אמי, תמיד הביט בה בעיניים רכות ואמר, ‘אל תדאגי, אישה שלי, ברגע הנכון מלכות השמים תתרצה לרחמך, ופרי בטנך ינבוט.’ אמי לא השיבה, רק חייכה אליו במבוכה קלה ומחתה דמעה ביד זריזה לפני שזו תנשור על לֶחְייה. אולם בעזרת חוכמת הצמחים ששלטה בה על בורייה הצליחה לבסוף להרות אותי, ובכך הגשימה את חלומה ואת משאלת לבו של אבא.

אימא היתה בקיאה בחוכמת הצמחים שעברה במשפחתה מדורי דורות. כבר בהיותי בת חמש, היתה אימא לוקחת אותי לאסוף צמחים במדבר הצחיח, בקרבת הכפר, בדיוק כפי שסבתה לקחה אותה בזמנו. ובעודה מלקטת את הצמחים, היתה מסבירה לי מהו תפקידו של כל צמח.

היא לימדה אותי אילו צמחים התאימו למאכל, לריפוי של פצעים פתוחים, לריפוי פריחות מגרדות ומחלות עור, לטיפול במיחושים ככאבי בטן וראש, ואפילו צמחים שהתאימו לטיפול במחלות הנפש, לא עלינו. דגש מיוחד שמה אמי בהדרכתי בסוד צמחי הרעל והזהירה אותי לבל אטעה בצמחים אלה. העיסוק ברעלנים אלה ארך ימים רבים, ורק כאשר אמי הבינה שאני שולטת בצמחים מסוכנים אלה, המשיכה ללמדני את התורה.

אימא אמרה תמיד כי הידע של תורת הצמחים הנו טבעי ביותר עבור נשים, מפני שהוא משלים את זרימתה של תחושת הבטן שמאפיינת את התבונה הנשית הטבעית. אהבתי את לימודי תורת הצמחים ואף הצטיינתי בה, ומילות ההערכה של אימא מילאו את לבי בגאווה רבה. אימא טענה שזרימתה של התבונה הנשית הטבעית חזקה בי במיוחד, ולא ניתן להכחיש שהיו לי תחושות בטן חזקות לגבי אנשים שהכרתי, ולעתים אפילו תחושות מקדימות שבישרו על התרחשותם של מאורעות שונים.

אולם כילדה, לא הקדשתי מחשבה רבה לעצמי. אהבתי את ילדותי בכפר שלנו, שחיי היום־יום בו הוארו מדי פעם באירועים חגיגיים. החשוב מבין זיכרונותי היה טקס בר־המצווה של יואב אחי. ביום הטקס אחזה תכונה בכפר, כל הנשים עמלו בהכנת הארוחה שתוגש לאחר מבחן האש, הטקס החשוב בחייו של נער מתבגר, אירוע שיעבירוֹ משלב הילדות לבגרות. הטקס היה אמור להתקיים בשערי הכפר בשעת שקיעת השמש.

אחי ואבי שהו במדבר שלושה ימים ולילות ברציפות והגיעו ישירות אל מבחן האש, כשהם מלוּוים בחמישה מזקני הכפר ששימשו צופים ושופטים.

יואב היה לבוש כותונת לבנה ללא שרוולים, שכיסתה את רגליו עד כפותיהן הנעולות בסנדלי עור. זקן הקהילה הגיש לו לפיד בוער, יואב אחז בו ללא היסוס וצעד בהליכה נחושה ויציבה לעבר לפידי האש שעדיין לא בערו, כאילו ידע מראש מה עליו לעשות.

הלפידים כבר סודרו במעגל במרחק של שלוש אמות זה מזה, מוטותיהם שקועים באדמה, מתנשאים לגובהו של אחי. הוא ניגש אליהם, ובעזרת הלפיד הבוער שאחז הדליק ביד בוטחת את שבעת לפידי העץ. לאחר מכן ניגש יואב אל מרכז המעגל, תקע את הלפיד הבוער שאחז בידו בגומה שהוכנה מראש במרכזו, ועמד כשפניו מול האש. הוא הרים את מבטו ואת ידיו אל השמים, קפא במקומו למשך רגע ארוך, ואז בקול שאגה רמה נשבע את שבועת הברית.

דממה שררה מסביב. שבועת הברית היתה השבועה החשובה ביותר בין האדם לבורא. שום קול או רחש לא נשמעו מהקהל, דומה היה שאף הטבע בכבודו ובעצמו לא זע ולא נע מתוך כבוד לרגע המכונן. משסיים את דבריו בעיניים עצומות, הרכין יואב את ראשו. ללא מורא קירב את פניו אל אש הלפיד ויצא חרישית מתוך המעגל.

תושבי הכפר הריעו כולם, ואמי נפלה על צוואר אחי בבכי של שמחה. בקרב הקהל נשמעו אנחות רווחה וקריאות שמחה, ובמיוחד בקבוצת הגברים האחראים להכשרתו של יואב ולחניכתו, ניכר ששמחתם מהולה בתחושת רווחה על שהטקס הסתיים בשלום.

לאחר שהחיבוקים הסתיימו וגילויי השמחה שככו, נקרא הקהל לסעוד את לבו בארוחה חגיגית ומיוחדת, שכללה כדים רבים של יין תירוש שהוכן בגת הקהילה. בסיום הארוחה כמו ניתן האות וכל הקהל יצא בריקודים, ומשעייפו התיישבו לצפות במופע משעשע שהכינו מראש חבריו של יואב אחי, שעיקרו היה הומור על חשבונו שגרם לקהל לצחוק עד דמעות. לזכותו של אחי אציין כי הוא לקח את העניין בקלילות ואף צחק גם הוא עם הקהל.

רק לאחר שנים הבנתי את כובד המשמעות של המאורע שחזיתי בו. במהלך הטקס זומנו אל תוך המעגל כוחות עוצמתיים, שהיו אמורים להעניק לגורלו של יואב עוצמות של צמיחה ושגשוג. אך באותה המידה, אם הטקס לא היה מתנהל כשורה, יכלו כוחות אלה להפוך לקטלניים, כפי שקרה באירוע טרגי כשני עשורים קודם לכן, כאשר הטקס הסתיים במות הנער. מחריד לדעת כי נער סיים את חייו בחגיגת בר־המצווה שלו. בכל אופן, אני הייתי רגועה ושמחה במהלך כל הטקס, מכיוון שתחושות הבטן שלי לא חזו שמשהו חריג עומד לקרות, אלא הראו לי את יואב יוצא בריא ושלם מתוך המעגל.

מחשבותי נדדו לטקס החניכה שלי. נזכרתי כיצד מגיל אחת־עשרה החלו אמי, סבתי ונשים נוספות מהכפר להיפגש עמי בקביעות בכל יום לצורך הדרכתי.

לכל אחת מהנשים היו מיומנות ותפקיד מוגדרים בהכנתי לבגרות.

חיוך רחב עלה על פני כשנזכרתי במוריה, אחותה הבוגרת של אימא, שעליה הוטל ללמד אותי את אומנות הבישול. במשך שנה שלמה, בימי שני בוקר, הגעתי אל ביתה של מוריה כדי לעזור לה במלאכה. מוריה היתה אמונה על הכנת ארוחת הצהריים לילדים ולנערים שלמדו מבוקר עד ערב בחדר המדרש.

המורים שהגיעו בכל יום בצהריים אל ביתה של מוריה, כדי לקבל את סירי התבשילים מידיה, היללו את תבשיליה הטעימים, דבר שהסב לה קורת רוח רבה. מסירות ואהבה היו סודות הטעמים הנשגבים שנטמנו בתבשיליה של מוריה, ובצירוף הנתינה האין־סופית שלה הפך אצלה כל תבשיל פשוט למעדן מלכים.

מוריה שקעה בתפקידה כמבשלת לאחר שאיבדה את דוד, בעלה אהובה, בעת ששימש רועה עדר העזים של הכפר. המקרה אירע בעת שדוד ונער הרועים צעדו בשעת בין־הערביים עם העדר חזרה משטחי המרעה בדרך המובילה לכפר. בעת שצעדו יחד, שמעו קול פעיית מצוקה של גדי מכיוון הצוק שלמרגלותיו צעדו. דוד ביקש מהנער המלווה להישאר להשגיח על העדר והחל לטפס על הצוק. הנער המתין לדוד זמן רב, ודאגה החלה לאחוז בו. הוא קרא בצעקות רמות את שמו של דוד, אך לא נענה.

הערב ירד, קולו של הגדי כבר מזמן לא נשמע, וחשש כבד הציף את לבו של הנער. דאגתו לדוד התחלפה בפחד מסמר שיער מפני חיות הטרף ששוטטו בשעות הלילה במדבר.

בזיכרונו של הנער היו טמונים מקרים שבהם באישון לילה תקפו אריות רעבים את העדרים בתוך המכלאות שבשטח הכפר. שאגותיהם של האריות, פעיות הכבשים הפצועים וקול שאגותיהם של הגברים שלחמו באריות היו הקולות המחרידים ביותר ששמע מימיו.

הנער נתקף תחושה עזה שאסון כבד אירע לדוד, לכן החליט להמשיך עם העדר לכפר ולהזעיק עזרה. הוא התקרב לכפר, ועוד מרחוק ראה דמויות אנשים שאחזו לפידים בוערים בידיהם, עשרה גברים חמושים שעסקו בהכנות אחרונות ליציאה למדבר כדי לבדוק מה עלה בגורל דוד, הנער והעדר שבוששו לחזור. הוא מיהר לספר להם את שאירע, והם יצאו למשימתם.

לפנות בוקר חזרה קבוצת הגברים אל הכפר כשהם נושאים את גופתו של דוד עטופה בשמיכה. הם מצאו את דוד בנקיק אחורי למרגלות הצוק, הגדי הקטן היה חבוק בזרועותיו החסונות, ושניהם היו ללא רוח חיים.

כמה סמלי, חשבה דבורה, אהבתו של דוד לכל יצורי הבריאה, ובמיוחד לעדר שטיפח במסירות אין קץ, גבתה את חייו.

הגברים צעדו חרישית לביתה של מוריה, שכבר ציפתה להם מחוץ לדלת ביתה. עוד ממרחק ראתה מוריה את הלפידים הבוערים שהאירו את דרכם של הגברים, והיה ברור לה שהם נושאים את אהובה אליה.

דומייה כבדה שררה בכפר, דומה היה כי העולם עצר מלכת, אפילו העדר בתוך המכלאה לא השמיע קול. באיפוק ובאצילות ביקשה מוריה מהגברים להניח את גופת בעלה על מיטתם. הגברים עשו זאת ויצאו ללא הגה, המעמד היה קשה לכל אחד מהם, הרי דוד היה חברם הטוב ואהוב היה על כולם.

מוריה דודתי נותרה לבדה להתייחד עם דוד, אפילו אמי, אחותה הצעירה, נותרה עם נשות הכפר הדואבות שהחזיקו כל אחת מהן במנורת שמן בוערת מחוץ לביתה של מוריה. זה היה הנוהג בקהילה, לאפשר לרעיה להיפרד מיקירהּ בפרטיות מוחלטת.

במשך שעה ארוכה עלו מהבית יבבותיה של מוריה. אלו לא היו זעקות שבר אלא יבבות קינה, חרישיות ואציליות שכמו קרעו את דומיית האשמורת הראשונה ואת לבן של הנשים הבוכיות.

משעלתה השמש, נפתחה דלת הבקתה ומוריה עמדה בפתח. בעיניים אדומות ונפוחות, שהיו כעת יבשות מדמעות, הביטה בחברי הקהילה ובאחותה האהובה, אמי, במבט שהודה לכולם על שהתייצבו לצדה. האנשים ניגבו את דמעותיהם, הרימו את מבטם שהיה נעוץ עד כה באדמה אל מוריה כאומרים, יודעים אנו את כאבך ואנו איתך לתמיד.

מוריה היתה עקרה, לדוד ולה לא נולדו ילדים, דוד היה כל עולמה והיא כל עולמו, ובשל אהבתו הגדולה אליה מעולם לא שקל לשאת אישה נוספת. לאחר לכתו עוררה בה הריקנות שנותרה בלבה צורך לקשר עם ילדים. אומנות הבישול, שהיתה כישרונה הטבעי, הפכה עבורה לשפה חדשה שהיוותה גשר מקשר בינה לאנשי הקהילה.

ביני למוריה היה קשר עמוק, ואני הייתי לה כבת.

ברגישותה הרבה הבינה דודתי שמלאכת הבישול קשה עבורי. אך באצילותה מעולם לא העירה לי על כך. היא לימדה אותי את מלאכת הבישול בסבלנות, כשהיא עוטפת את התבשילים בשירתה המלאכית, שנספגה בקסם בלתי נשכח, ובריחותיהם המשכרים של תבליני המדבר.

לי היה אופי חסר מנוח, והעדפתי מלאכות מעשיות יותר מהבישול. רק בזכות מסירותה של דודתי צלחתי את שנת ההכשרה בין הסירים, ועל כך הייתי אסירת תודה לה. הצלחה רבה יותר נחלתי בהכשרתי בנול האריגה, במלאכה זו הצטיינתי מתחילת לימודי, אולי משום שנמשכתי יותר אל הצבעים הססגוניים מאשר אל ניחוחות התבלינים, והמרבדים אשר הוצאתי מתחת לידי זכו למחמאות מנשות הקהילה.

גם בהכשרתי באומנות יצירת כלי החרס גיליתי כישרון. שליטתי באובניים היתה מוחלטת. סובבתי את גלגל האובניים ברגלי במיומנות ונהניתי לראות כיצד ידי יוצרות מגוש חומר עולם ומלואו של כלי חרס וכדים יפים ומועילים.

שמחתי מאוד על שרכשתי את מיומנות הבישול, הטווייה וייצור כלי החרס. חשתי שתקופת ההכשרה היתה השלב החשוב בחיי. בשלוש המיומנויות שרכשתי ראינו בקהילה עדות להרמוניה הנשית שהיוותה כלי לביטוי הפן האלוהי שבתוכנו, כוח של מיזוג מושלם עם הטבע, עוצמה שליוותה את נשות הקהילה מיום הפיכתן לנערות ועד ליומן האחרון. משסיימתי את הכשרתי, ידעתי שאני בשלה לחיי משפחה משל עצמי.

הרעיון על משפחה משלי גרם לי לפלוט אנחה כבדה. זה בהחלט התאים לחברותי בנות העדה, אך לא לי. לי היו עוד הרבה תוכניות לפני חתונה והקמת משפחה משלי. בתוכי ידעתי שעלי לשלב את החוכמה המרפאת שספגתי מאמי עם אהבתה של מוריה לילדים, ושעלי להיות נר לרגליהם של בנות ובנים ולהדריכם בדרכי הטבע ובחוקיו.

מחשבותי שטו ליום שבו נערך טקס החניכה שלי, שהיה שונה לחלוטין מהטקס של יואב אחי. נשים הן ביטוי של חיבור אל הטבע, אל הרמוניה ועוצמה רכה שמאזנות את העוצמות הפעלתניות הקשוחות של הגברים, ומבטאות יופי, איזון וזרימה. הטקס שלי התבסס על המים שהם ביטוי לכל אלה, ונערך לעת ערב בחוף ים הרפואה מרהיב העין.

נשות הכפר ליוו אותי אל מקום הטקס בתהלוכה שלוּותה בשירתן ובריקודיהן. היה עלי לטבול עד מעל ראשי שבע טבילות במי ים הרפואה. לכל טבילה היתה ברכה שהיה עלי לשאתה. השתדלתי לשאת אותן באומץ בזו אחר זו בקול רם, צלול וברור.

גם כשמימי ים הרפואה המלוחים חדרו אל תוך עיני העצומות, לא פציתי פה ולא התלוננתי, דמעות בלתי נשלטות הציפו את עיני, המים לא פסחו גם על אפי ופי וצרבו בהם צריבה יוקדת, ואני חשתי צורך עז להשתעל שיעול מטהר, אך שלטתי בדחף מתוך רצון להראות חוסן, וחלילה לא להיראות חלשה בעיני חברותי שהעריצו אותי ואת יכולותי.

בסיום הטקס יצאתי מהמים ועיני עדיין עצומות. כמה נשים אחזו בי ושטפו את פני, עיני וגופי במי שתייה מתוקים שהביאו עמן בכדים. לאחר מכן ייבשו והלבישו אותי בגלימה לבנה, שסימלה את היטהרותי משנות ילדותי הקלילות ואת המעבר שעשיתי לשלב הבגרות.

שבנו אל הכפר בתהלוכה שלוותה בשירה רמה ובריקודים.

נכנסנו אל הכפר שבו המתינו לנו הילדים, הנערים והגברים. על אף הסבל שחוויתי בטבילה צעדתי ברגל יציבה ובוטחת. לאחר מכן סיפרה לי אמי שקומתי הגבוהה נשארה זקופה, ויופיי הקורן העביר רחש בין נערי הכפר, שכל אחד מהם קיווה בבוא היום לזיווג עמי.

עם הגעתנו ניגשו אלי אבי ויואב אחי ובירכו אותי על הצלחתי בטקס. אחריהם באו עוד אנשים לברך, ובעודי שוכבת צפו אל מול עיני פניהם של בני הקהילה, קרובים, חברים ושכנים טובים, שעמם חיינו יחד כמשפחה אחת.

משכתי את השמיכה מעל ראשי בתקווה שהמחשבות המתרוצצות בו ללא הפסק ישככו, ואוכל לזכות במעט שינה לפני שאיאלץ לקום ולהתחיל את יום עבודתי. לבסוף נרגעתי. מקץ שניות התחלתי לרחף אל תוך נמנום נעים בדרך לשינה המתוקה שלפני אשמורת ראשונה. לפתע החרידו את שלוות הלילה נביחותיו של כלב השכנים, מלֻוות בקול גרגור מאיים, וקטעו את הנמנום שלי. קול גברי ניסה להרגיע את החיה התוקפנית. אולי מישהו זקוק לעזרה? התרוממתי ממקום משכבי, ניתרתי לכיוון הכניסה לבית והסטתי את המחצלת שהיתה תלויה בפתח ושימשה דלת. פסעתי החוצה יחפה אל הרחוב הצר, כשאני מנסה לזהות מהיכן מגיעים הקולות. במרכז הרחוב ניצבה דמות גבוהה לבושה בכותונת לבנה. כלב השכנים תקף את הגבר ואחז בכותונתו בשיניו המפחידות. מבלי להסס זינקתי אל הכלב המוכר לי וציוויתי עליו להרפות מהאיש. הכלב עזב את האיש, נשכב על הארץ והצמיד את ראשו לאדמה כמבויש.

עכשיו התפניתי להביט בזר, ולמראהו החל לבי להלום בפראות. היה זה גבר צעיר וגבוה בשנות העשרים לחייו, שערו הבהיר היה ארוך והגיע עד כתפיו, באורו של הירח האירו שתי עיניים בהירות ויוקדות מתוך פניו, על לחייו צמחו בדלילות זיפי זקן בן כמה ימים, והמבט שניבט מעיניו נראה משועשע אך מלא בהערכה למאמצי. בהבזק אחד ידעתי שהוא לא התרגש במיוחד מהכלב המאיים שאחז קודם בכותונתו, וכנראה היה יכול להסתדר בעצמו, גם ללא עזרתי.

מבוכה אחזה בי, לפתע חשתי מטופשת על שרצתי החוצה בכתונת השינה שלי, ומצאתי את עצמי בשיער פזור באמצע הרחוב, בשעת לילה ועוד בפני גבר זר, אמנם גבר מרשים מאוד, אבל בכל זאת גבר זר.

‘תודה לך, עלמתי,’ אמר הגבר בקול עמוק ובמבטא שמיד הבנתי שלא הגיע מאזור ירושלים. האם הוא מהגליל? כן, אין ספק שזהו מבטאם של בני הגליל.

‘אינך צריך להודות לי, אדוני,’ עניתי כשאני משפילה את מבטי לאדמה, ‘כל אחד היה נוהג כמוני.’ הגבר בחן אותי במבטו. ‘בכך יש לי ספק גדול,’ השיב, ‘עובדה שרק את נמצאת פה ואף אחד אחר לא יצא מפתח ביתו.’

‘בשעת לילה זו כולם שקועים בשינה עמוקה,’ יצאתי להגנת שכנינו, אם כי בעצמי לא ידעתי אם להאמין לדברי.

‘נראה שאת צודקת,’ אמר הגבר הגבוה בקולו העמוק, ‘ואם ייסלח לי על שאלתי, מה גרם לך להיות ערה בשעת לילה זו?’ ניכר בו שהוא נבוך משאלתו ושאלהּ רק מטעמי נימוס.

‘חום הלילה העיר אותי משנתי,’ השבתי. ‘מאז ומעולם שנתי קלה בעונה זו, כך שבלי קשר אליך הייתי מתעוררת לקול הנביחות. הדבר שגרם לי לא להשאירך לחסדיו, היה קולך המנסה להרגיעו,’ חייכתי בהומור שקיוויתי שמחפה על המבוכה שלי.

הגבר הבין מיד את הבדיחה וחייך כשהוא ממקד בי את מבטו שהאיר את עיניו הבהירות והחודרות. ‘אמשיך כעת בדרכי,’ אמר, ‘אני מודה לך על עזרתך, מי ייתן ושכרך ישולם ממעל.’

‘תודה רבה, אדוני,’ עניתי בקידה קלה. ‘ולאן פניך מועדות?’ הוספתי במבוכה. ‘אני צועד לגליל,’ השיב הגבר. ‘בדרך אעצור בירושלים לכמה ימים.’

אור נדלק בחלון ביתנו, בוודאי אימא שהתעוררה, קמה כדי להכין את האוכל שאקח לאבא שישן בשדה בעונת הקציר.

‘אינני ממליצה לך להמשיך במסע בטרם עלה הבוקר,’ אמרתי. ‘אני רואה שאמי כבר התעוררה. אנא, בוא אל ביתנו, תנוח, תשתה ותאכל, ואז תמשיך בדרכך. אמי תמיד שמחה להכניס אורחים.’

‘אינני רוצה להכביד עליכן, אורח לא קרוא ועוד בשעת טרם בוקר זו,’ אמר הגבר בהיסוס, שנראה יותר כניסיון להבין את רצינות כוונותי ולא כסירוב. ‘זו לא טרחה עבורנו,’ אמרתי. ‘אני מבטיחה לך שאמי ואני נשמח עד מאוד לארח אותך בביתנו הצנוע.’ התחלתי לצעוד לכיוון ביתנו, כשאני מביטה לאחור כדי לוודא שהוא הולך בעקבותי. משראיתי שהוא עושה זאת, הגברתי את קצב צעדי.

משהגענו אל הבית, קראתי לאמי. ללא היסוס נעמדה היא בפתח הדלת, בירכה לשלום את הזר והזמינה אותו בנימוס להיכנס אל הבית.

הזר הודה לאמי במבוכה, חלץ את סנדליו מחוץ לפתח הבית ונכנס כשהוא מרכין את ראשו שהיה גבוה ממשקוף הדלת, כאילו כדי לא להפריע. הוא עמד בפינת החדר הגדול, עד שלבקשת אמי התיישב על המחצלת בתנועה קלילה.

פניתי לעזור לאמי בהכנת סל האוכל לאבי, ובתוך כך הגנבתי מבטים לעברו של הגבר המרשים. מיד ראיתי, היתה בו שלווה, הוא ישב בישיבה זקופה כשרגליו משוכלות, עיניו מביטות מטה, ופניו רגועות מעל המצופה ביחס לָאי־נוחות שהיה אמור לחוש בבית זר לו.

משהסתיימה הכנת סל האוכל של אבי, הגשנו אמי ואני ארוחת בוקר אל הדרגש הנמוך, בסמוך למקום יושבו של האורח, ששימש גם שולחן אוכל, והתיישבנו לאכול יחד את ארוחתנו הצנועה. מתוך כבוד למזוננו אכלנו בשתיקה. ‘מי אתה ולאן פניך מועדות?’ שאלה אמי את האורח לאחר שהסתיימה הארוחה. ‘שמי יהושוע,’ ענה האורח בנימוס ובקול עמוק ונעים, ‘פני אל בית המקדש שבירושלים, אשהה בירושלים כמה ימים, ולאחר מכן אמשיך לבית הורי שבגליל.’ אמי רק הקשיבה והינהנה.

כשסיימנו לאכול, לבקשת אמי הלכתי לחדר האחר כדי ללבוש את בגדי ולהכין את עצמי ליציאה לשדה. בשובי לחדר, יהושוע עדיין ישב במקומו. משראה אותי, התרומם על רגליו ובאצילות רבה שאל אותי אם יוכל ללוות אותי אל שדה אבי ובדרך לשאת את סלסילת האוכל הכבדה, שאותה נשאתי בכל בוקר בדרך הארוכה. ‘אם תסכימי לבקשתי, זו תהיה עבורי דרך לגמול לכן על הכנסת האורחים שבה כיבדתן אותי,’ אמר. הבטתי באמי שאישרה זאת במנוד ראש.

יהושוע הודה לאמי בקידה עמוקה, אחז בידית הסל הכבד והרים אותו בקלילות, ניכר בו שהיה גבר חזק ומלא עוצמה. הוא יצא מהבית, נעל את סנדליו והמתין. בחיבוק נפרדתי לשלום מאמי, יצאתי את פתח הבית והחלתי לצעוד במורד השביל אל השדות. יהושוע ואני צעדנו בשתיקה, השמש עמדה לזרוח. זו השעה היפה ביותר ביום, הירהרתי. מה השמש תביא עמה היום? שאלה זו שאלתי את עצמי בכל בוקר טרם הזריחה, אבל היום, בשונה מבכל שאר הימים, התרגשות מילאה את לבי, ריגוש מלא ושקט שכמו נצר בתוכו את רגעי הצעידה במחיצתו של הגבר הלא מוכר ועם זאת מוכר, גבר שהיום פגשתי לראשונה, אך משום־מה חשתי שהכרתי כל חיי. קול פנימי כמו אמר לי, שיש כאן דבר־מה שונה ומשמעותי, עלי לנצור את הרגעים הללו בלבי, ולא לאפשר להם לחלוף סתם כך.

בקרוב נגיע אל השדה וכל אחד מאיתנו יפנה לדרכו, הירהרתי. אבל בינתיים כאילו צפתי בתוך בועה, הריגוש גבר בי וחשתי כאילו משהו עומד להתרחש. ואז נזכרתי בדבריה של סבתי, ‘בתי, כשאת רוצה דבר־מה, עצמי את עינייך ובקשי מכל הלב, אם הדבר טהור הדבר יתגשם.’ עצמתי את עיני וחשבתי לעצמי, מה עלי לבקש? ואז עלתה בי התשובה: רק לצעוד ולחוות את הרגע. וכמו במטה קסמים כל צעד לצדו של יהושוע הפך לריחוף קליל ומתוק, כאילו הייתי דבורת דבש המרחפת בקלילות מפרח לפרח.

השמש הציצה סוף־סוף מעל הרי ירושלים, והיה זה המראה המרהיב ביותר שיכלו עיני לראות. בכל יום עולה אותה הזריחה, חשבתי, אבל היום זו זריחה אלוהית. הבטתי ביהושוע שצפה בזריחה הפלאית, שריחפה על פניו באור מלא פז וצבעה את שערו הארוך בזהב ואת עיניו החודרות בכחול בהיר שהרטיט את לבי. כשהחזיר לי מבט חטוף, היה מראהו כשל מלך. מי הוא? שאלתי את עצמי. צעדנו בשתיקה, מוקסמים מכדור האש האדום שצף בשלמותו מעל הרי ירושלים, נוגע לא נוגע בראש ההר.

כה ממוקדת הייתי, שלא חשתי בידו של יהושוע האוחזת בזרועי כבולמת אותי, ובאחת קלטתי שעברנו את פרשת הדרכים שבה הייתי אמורה לפנות לעבר השדות. נבוכותי והתנצלתי בפני יהושוע. ‘הזריחה כאילו ניתקה אותי מהדרך, אכן היה עלינו לפנות ימינה בפרשת הדרכים,’ אמרתי. ‘דבר לא קרה,’ ענה, ‘בואי נשוב, לא התרחקנו הרבה.’ הבטתי בו במבוכה. ‘מכאן אמשיך לבד ואתה תלך לעבר ירושלים, זו הדרך. אין טעם שאעכב אותך בדרכך, אנא העבר לידי את סל האוכל,’ המשכתי וחשתי צער גדול על שעלי להיפרד מיהושוע, תחושה של אובדן אפפה אותי, אך ידעתי שעלי לנהוג באומץ ולומר את הדברים.

‘למען האמת,’ אמר, ‘אף אחד לא מחכה לי בירושלים, אשמח אם תאפשרי לי להמשיך איתך לשדה אביך.’ הבטתי בו בתחושת רווחה. ‘באמת?’ הוא הינהן וחייך, קיוויתי שהרגשות שחשתי לא ניכרו בפני.

המשכנו ביחד בדרך אל שדהו של אבי וחלפנו על פני שדות של עובדי אדמה אחרים, קצתם הכירו אותי ובירכו אותנו לשלום, השבנו בברכות והמשכנו. מחשבה חלפה בי, יהושוע לא ציין מאין בא. לאחר צעדים מספר אזרתי אומץ ושאלתי, ‘אדוני, האם תוכל לומר מאין הגעת?’ מבטו של יהושוע הפך רציני, והרגשתי שהוא חוכך בדעתו. ‘אנא קראי לי יהושוע,’ אמר לבסוף. ‘זה סיפור ארוך, אני לא מגיע ממקום אחד, אם יזדמן לנו אוכל בעתיד לענות על שאלתך.’ תשובתו רק סיקרנה אותי יותר, אבל החלטתי להשאיר את הדברים כפי שביקש.

מרחוק כבר ראיתי את שדהו של אבי ואת דמותו העמלה בשדה. בראשי עברה מחשבה שלא אכל דבר מאתמול בשעת שקיעת החמה, וצעדי הואצו, לבי נחמץ, אבי הולך ומזדקן וחייו נעשים קשים יותר, הוא עובד קשה בשדה בכל יום מאור ראשון עד לשקיעה, וזאת רק כדי לפרנס את משפחתנו ולהביא פת לחם אל שולחננו. לא יכולתי שלא להיזכר כמה חסון היה בצעירותו, ואיך בילדותי היה מניף אותי מעלה כאילו הייתי שק תבואה.

מה יאמר אבי כשיראה שהגעתי אליו עם גבר זר? הירהרתי, אך בתוכי ידעתי שאבי כבר אינו אותו אדם שהיה, החיים הלמו בו פעמים כה רבות, עד שצערו הגדול הפך אותו לאדם פחות קשוח ויותר רגיש.

אבי עבד בגבו אלינו, ולא הבחין בנו כשנכנסנו לשדה. כשהגעתי לטווח שמיעתו, קראתי לו ונופפתי בידי, הוא הסתובב ונופף חזרה ומשהבחין ביהושוע ידו כמו קפאה בשאלה. הקדמתי את יהושוע שהשתרך מאחורי כמו בכוונה, ובצעדים מהירים הגעתי אל אבי וסיפרתי לו שהזר מתלווה אלי בהסכמת אמי.

יהושוע קד בפני אבי קידה עמוקה תוך כדי אמירת שלום כמקובל, ואבי השיב ליהושוע באמירת שלום ובקידה קצרה, ובתוך כך ביקש מיהושוע להניח את סל האוכל על ערמת שיבולים.

ביקשתי מאבי לעצור את עבודתו ולאכול את ארוחת הבוקר וציינתי שאני כבר סעדתי עם אמי והאורח. אבי הוציא מהסל את כד המים וביקש ממני לצקת מהם על ידיו, ומשסיים התיישב על ערמת השיבולים כשהוא מסמן ליהושוע להתיישב גם הוא. הוא בירך על המזון והחל לאכול בשקט מבלי להישיר מבט אל איש מאיתנו או לבוא עמנו בדברים.

יהושוע התיישב על הארץ בתנוחה שבה ראיתיו הבוקר בביתנו, ואני פניתי לעבר ערמת השיבולים החדשה שאבי קצר. בתנועות מיומנות התחלתי לאגד את השיבולים, קשרתי אותן בשיבולים הארוכות והחזקות ביותר, ומדי פעם הרמתי את מבטי לעברם של אבי ויהושוע שנותרו במקומם. בקרוב יקום יהושוע, ייפרד משנינו וימשיך בדרכו, חשבתי. להפתעתי, הוא אכן קם בביטחון מלא, אך במקום להסתלק ניגש אל המגל שנח לצד אבי, בחן בקפידה את להבו, לאחר מכן התכופף, נטל אבן והחל להשחיז את להב המגל בתנועות מיומנות, שגרמו לאבי להאט את אכילתו ולהביט בתשומת לב מלאה במעשיו של הזר.

לאחר שסיים להשחיז את המגל, הזדקף יהושוע ובדק את חוד הלהב על אגודל ידו. הוא ניגש לעבר המקום שבו עמד אבי קודם לכן, והחל לקצור את השיבולים כאילו עסק במלאכה זו מאז ומעולם. תנועותיו היו חינניות ומיומנות, והקציר נעשה ללא כל מאמץ. ניכר בו שלא התעייף, הוא הביט בי ועיניו ברקו בהנאה כאילו התענג על זיכרון ישן.

אבי ליווה את הקוצר במבטו, ומשסיים לאכול מזג לעצמו מים מהכד, התרומם, הודה ליהושוע וביקש ממנו בסבר פנים חמור להשיב לו את המגל. יהושוע לא התרגש, הוא הביט באבי ואמר, ‘אדוני, אינני ממהר לדרכי, אם רק תסכים, אשמח לעזור לכם מעט בעבודת השדה.’ אבי הביט ביהושוע כאילו שואל את עצמו, מה הסיבה שהזר הזה עוזר לנו? אך מכיוון שהיה מותש מעבודת השדה הקשה שנמשכה כבר שבועיים, ובוודאי תימשך עוד שבועות נוספים, לא התווכח עם יהושוע ובמבט חמור סבר הינהן בהסכמה ופנה לעזור לי לאגד את אלומות השיבולים.

כך המשכנו כולנו ועבדנו בשתיקה, כשאבי ואני מגניבים מדי פעם מבטים בוחנים לעברו של יהושוע שהמשיך לקצור באותו הקצב וללא כל הפסקה. אט עלה על פני אבי מבט מסוקרן ורווי בהערכה הולכת וגוברת כלפי הגבר הצעיר. ‘מי הוא?’ פתח אבי ושאל סוף־סוף. ‘אינני יודעת עליו הרבה,’ עניתי ומסרתי את מעט הפרטים שידעתי.

אבי החריש. הוא כבר איננו אותו אדם, הירהרתי, הוא מחריש כמעט תמיד, פעם היה שונה, דומה היה שהוא נחלש ושהזקנה קפצה עליו בטרם עת. לבי נחמץ מכאב. כולם בכפרנו ידעו שאבי לא התאושש מהאסון הגדול שפקד את משפחתנו, מותו של אחי יואב. המכה הקשה החריבה את עולמו, והוא מעולם לא התאושש ממנה, וזאת בניגוד לאמי שידעה בחושיה הפנימיים שעליה להיות חזקה ולתמוך בו ובשאר בני המשפחה.

מבטי שוב הופנה לעברו של יהושוע, ערמות שיבולי החיטה שקצר נערמו אחריו במהירות, בעודו מתרחק אל קצה התלם שבו עבד. דמותו הזכירה לי את יואב, אחי הבכור, האהוב. עצמתי את עיני לרגע, ובדמיוני ראיתיו שוב, יפה וחסון בחיוכו הבוטח. ידי הוסיפו לעבוד כאילו מעצמן והמשיכו לאגד את האלומות, בעוד מחשבותי נסחפות.

מחשבותי נדדו אל אחי. בהיותו בעל אופי של מנהיג מלידה, טבעי היה שלא יסתפק בלימודי התורה ובעבודות השדה, וכבר לאחר טקס בר־המצווה הצטרף לגרעין המגינים של הכפר, ואף יצא עמם לא פעם למשימות מסוכנות. רק כשהתבגרתי, הבנתי שבין משימות הגנת הכפר ושמירה על ביטחונו, היו גם משימות של תצפיות על תנועותיהם של הכובשים הרומאים שנעו באזור ים הרפואה. לעתים נערכו גם קרבות גרילה באישון לילה, שהסתיימו לא אחת בפציעות קשות. בעקבות ההתקפות הגיעו לכפרנו לא פעם גדודי חיילים שחיפשו אחר לוחמים ונשק, שאותם לא מצאו מעולם מכיוון שגם הלוחמים וגם הנשק הוסתרו במערות נחבאות במרומי הצוקים שהקיפו את קומראן.

מחשבותי נדדו אל אותו יום נורא. בשעת בוקר מאוחרת הגיע אל הכפר גדוד חיילים כובשים שנכנסו לכפר, צועדים בשורות מסודרות כשבראשם שלושה פרשים שנראו כמפקדיהם. הפרש הימני אחז בדגל שהתנופף בעליזות ברוח הבוקר, הפרש השמאלי אחז במוט שבראשו סמל הנשר של הלגיון הרומי, והרוכב האמצעי, שכנראה היה המפקד, אחז בידיו מגן צבעוני ובוהק, וחרב ישרה השתלשלה ממותניו.

המפקד פנה אל הקהל ברומית, ומשלא הובן תיקן את עצמו ועבר ליוונית, שפה שכמה מזקני העדה ידעו עוד מתקופת שלטון היוונים. הוא ציווה לאסוף בכיכר המרכזית את כל תושבי הכפר, ולאחר שנאספו כולם, ילדים, זקנים וצעירים, עברו החיילים מבית לבית כדי לוודא שלא מסתתר בהם מישהו. משסיימו, חזרו החיילים לשורותיהם וניצבו מולנו. קסדותיהם ומגיניהם ברקו באור הבוקר, גלימותיהם התנופפו ברוח החרישית, וכולנו כבר הבנו שהפעם לא מדובר בחיפוש שגרתי.

על פי פקודה, ניגש אחד החיילים אל אחורי סוסו של הפרש שהחזיק בסמל, משך את השמיכה המונחת על חלקו האחורי של הסוס, ולפתע התגלתה גופת גבר צעיר קשורה אל אוכף הסוס. זו היתה גופתו של אחי האהוב יואב.

שום רחש לא נשמע, והדממה נשמרה במלואה. דומה היה שאף הרוח עצמה החרישה. הצצתי באמי ובאבי שעמדו בסמוך אלי, וראיתי בעיניהם את הסבל הרב ביותר שיכול לחוות בן אנוש, אך ככל האחרים פניהם וגופם לא הפגינו מאומה מסבל זה. ‘האם אדם זה הוא בן כפרכם?’ שאג קולו של המפקד שרכב על הסוס שעליו הונחה הגופה, בעודו עובר קרוב לבני הכפר כדי שיביטו במת היטב. כולם זיהו את יואב בוודאות, אך איש מהעומדים לא הניד עפעף, וכולם הפגינו אדישות מעושה כלפי המראה המחריד. לכולנו היה ברור שאם החיילים יחשדו שהמת הוא בן כפרנו, יהרגו את כולנו.

משהבינו החיילים שההרוג אינו מבני הכפר, נתן המפקד הוראה והחייל שהסיר את השמיכה מגופתו של יואב חזר וכיסה אותה, וכולם עזבו את שטח הכפר עם הגופה, רוכבים באותן שורות מסודרות כפי שנכנסו אליו, ודגלם מתנופף בעליזות בראש השיירה. היתה זו הפעם האחרונה שראיתי את אחי האהוב.

משעזבו החיילים, התפזרו אנשי הכפר בשקט כל אחד לביתו, מחשש שהחיילים יבחינו בתכונה מיוחדת וישובו. גם אני צעדתי חזרה אל ביתי, אוחזת בידי את כפו של אוריה, אחי הצעיר. אוריה עמד כל העת קפוא לצדם של הורי ולא הבין את שראו עיניו. משנכנסנו לבית והדלת נסגרה מאחורינו, התמוטט אבי ואיבד את הכרתו. אמי אחזה בו כדי שלא ייחבט ברצפת החדר, ואני זינקתי לעזרתה. בכוחות על־אנושיים גררנו אותו אל מיטת הורי והשכבנו אותו בזהירות, כשברקע נשמע בכיו המפוחד של אחי הקטן.

לאמי המסכנה לא היה זמן להתאבל על מות בנה. היא ניסתה להחזיר לחיים את אבי בעזרת בד שהרטיבה במים מתוך כד שהיה מונח על הרצפה בפינת החדר, וניגבה בעדינות את מצחו. גם אני לא יכולתי להתאבל על אחי האהוב, עלי היתה מוטלת משימת הטיפול באוריה, בעוד אמי סועדת את אבי שנפל למשכב וכמו איבד את הרצון לחיות.

אולם באותם רגעים ראשונים של הלם עדיין לא יכולתי לנחש את תגובתו של אבי, שרק ילך וישקע באבלו. ראיתי רק את גבה של אמי נרעד בבכי חרישי, לבי יצא אל אישה אמיצה זו, שקיבלה את הבשורה הנוראה ביותר שאם יכולה לקבל, אך לא נשברה מתוך אחריות כלפי שאר בני המשפחה.

אבי פקח את עיניו ומיד עצם אותן, יוצא מעלפונו ונרדם שוב באפיסת כוחות. דפיקה נשמעה על הדלת. ניגשתי לפתוח, ובפתח עמדה מוריה אחות אמי, היא חיבקה אותי אל לבה ומיד נפלה על צוואר אמי, ומתוך בכי חרישי ירדו שתיהן חבוקות על ברכיהן ונשארו כך שעה ארוכה אחת בזרועות רעותה.

מוריה סיפרה לנו שאחד הצעירים, שהגיע לאחר שהחיילים הסתלקו, סיפר שבלילה תקפה קבוצת לוחמים בני הכפר, וביניהם יואב, את מחנה הרומאים והרגה חיילים רבים. יואב הגן בגופו על חברו שנפצע ברגלו מחץ, והחיילים ירו לעברו חץ נוסף. יואב ספג במקומו את החץ, נפצע אנושות, וגופתו נשארה בידי החיילים.

מחשבותי התועות שבו אל שדה החיטה שבו עמדתי. הבטתי על ידַי וראיתי שהן פצועות, כנראה המחשבות העצובות גרמו לי לשכוח את עצמי, והידקתי את החבלים עד זוב דם. התעלמתי מהכאב והתבוננתי באבי שהמשיך לאגד אלומות שיבולים, הוא נראה חלש מהרגיל, למרבה דאגתי. מרחוק ראיתי את יהושוע ממשיך לקצור באותו הקצב. פניו פנו לעברנו, שכן הוא כבר החל לקצור את התלם המקביל והיה בדרך חזרה אלינו.

ניגשתי אל אבי. ‘אבא, שב לנוח,’ ביקשתי. הוא עשה זאת בחוסר רצון, כנראה היה מותש מכדי להתנגד. ניגשתי אל הסלסילה, הוצאתי את כד המים ונתתי לאבי לשתות. לאחר ששתה לקחתי את הכד והתחלתי לצעוד לעברו של יהושוע. כשהתקרבתי, הניח יהושוע את המגל על ערמת שיבולים וחייך לעברי, כשאור גדול קורן אלי מעיניו. ‘אתה חייב לעצור ולנוח,’ אמרתי בחיוך והגשתי לו את כד המים, הוא אחז בכד והחזירו אלי, ‘קודם שתי את, ואשתה אחרייך,’ ציווה עלי בקול עדין. היה ברור לי שהוא לא יסכים לשתות לפני, לכן שתיתי מעט והעברתי לו שוב את המים. ‘כבר שעת צהריים, אני מציעה שנעשה הפסקה. נראה שאבי לא חש בטוב למרות שהוא אינו מודה בכך,’ אמרתי.

דומה שהעבודה המתישה בשבוע האחרון נתנה את אותותיה באבי, הירהרתי בעודי צועדת לצדו של יהושוע. בשנים האחרונות הוא לא היה במיטבו, בריאותו של אבי וחוסנו התדרדרו מאוד אחרי מותו של יואב, נראה שאבי קיבל את מותו של אחי בכאב לא יתואר.

‘בואו נאכל את ארוחת הצהריים,’ אמרתי משהגענו. הוצאתי את האוכל שאמי הכינה, וחילקתי אותו לשלושתנו. יהושוע החל לאכול לאטו, ואני המתנתי שאבי יצטרף גם הוא, אך אבי רק קירב את האוכל אל פיו ולא אכל ממנו. הנחתי את ידי על מצחו של אבי, ומיד התאמתו חששותי, אבי קדח מחום. ‘אתה חולה,’ אמרתי לאבי, ‘אסור שתישאר כאן, גם לא תוכל ללון בשדה הלילה, אני חייבת להחזיר אותך הביתה.’ אבי התנגד. ‘אין בררה, בתי, אם אחזור הביתה, כל עמלנו ירד לטמיון, לא אוכל להשאיר אתכם לרעוב ללחם בחורף הקרב, אני חייב להמשיך בקציר.’

ביקשתי לענות לאבי בתקיפות, אולם יהושוע פתח ואמר, ‘אדוני, כפי שאמרתי, אינני ממהר לדרכי ואיש אינו ממתין לי. אנא חזור לנוח בביתך, ואני אשמח להמשיך במקומך בקציר.’ הצעתו היתה נדיבה עד תימהון, אולם חשתי שאין זה הזמן להתנגד לה. ‘אבי, אם תישאר כאן חייך בסכנה,’ אמרתי. ‘במצבך לא תוכל להיות לעזר ולא תוכל לשרוד את קור הלילה, אנא קבל את עזרתו הנדיבה של יהושוע, ואנו כבר נמצא דרך להודות לו על טוב לבו. אשאל את עגלתו ואתונו של שכננו מהשדה הסמוך ואחזיר אותך הביתה.’.

וכך היה. יהושוע נשאר והמשיך בגפו את הקציר, ואני הובלתי את אבי כשהוא שוכב בעגלת השכן חזרה אל ביתנו. כשהגעתי לבית, קראתי לאמי וזו השתאתה לראות אותנו בשעה זו של היום. עזרנו לאבי, ובכוחותיו האחרונים נכנס הביתה ונשכב על מיטת הורי.

הנחתי לאמי לטפל באבי והעמסתי על העגלה אוכל ומים, וכן לקחתי את שמיכתי, וזאת מתוך הבנה שאהיה חייבת לישון הלילה בשדה כדי לשמור על אלומות שיבולי החיטה שקצרנו. אמי הבינה את המצב ואמרה שהיא מקווה שאבי ירגיש טוב ויתאושש עד הבוקר. נפרדתי ממנה לשלום, וסיכמנו שבבוקר יחזור אבי אל השדה ויביא עמו את סל האוכל.

עליתי לעגלה ודירבנתי את האתון להזדרז ולחזור אל השדה. הרגשתי מבוכה רבה כלפי יהושוע על עזרתו, על שנשאר לבדו לעבוד בשדה, על שהתעכב בדרכו לירושלים, ובכלל על כל הדברים שקרו לנו והיו מביכים ולא צפויים. ידעתי שגם אבי חש כמוני. נפשו עדינה, ונעשתה רגישה אף יותר מאז עזבנו את כפר הולדתנו קומראן ועברנו לגור בפאתי ירושלים.

בעודי רוכבת חזרה לעבר השדה, מחשבותי נדדו לימים שבהם החליטו הורי לעזוב את הכפר. ההחלטה נבטה ביום שנודע לנו שיואב נהרג. אבי עדיין ישן בחדר הסמוך, ואמי ומוריה ישבו על הרצפה במרכז החדר כשהן אוחזות זו בכפותיה של זו, גופן מתנודד בקינה שקטה, והדמעות זולגות מעיניהן ללא קול.

אוריה אחי הצעיר נרדם, כנראה סערת הרגשות התישה אותו. ניגשתי אליהן והתיישבתי בצמוד לאמי, כתפי נגעה בכתפה, דמעות זלגו מעיני. אמי הושיטה את ידה ואחזה בידי, וכן עשתה גם מוריה דודתי. שלושתנו יצרנו מעגל, שכעבור זמן התברר לי שהיה מעגל עוצמה נשית. כל אחת מאיתנו אחזה בכף ידה של האחרת, במשך דקות ארוכות הנענו את גופנו באותה קינה חד־גונית, וחשתי כיצד העוצמה של בנות משפחתי זורמת אלי, וממני שבה אליהן. היה זה כוח נשי חזק יציב ושורד, שחדר אלי והחדיר בי את התובנה שלא קיים מצב שלא יהיה בכוחנו להתגבר עליו. ברגע ההוא חשתי לראשונה את כוחה של האחווה הנשית שעליה חונכתי ושלאורה פעלה שושלת הנשים החזקות שאליה נולדתי. הרגשתי שנפל בחלקי כבוד גדול להיות חלק משושלת זו, נמלאתי בהבנה שאמי ודודתי מעריכות ומכבדות אותי, ולמרות העצב הגדול שהייתי שרויה בו, התחושה שאני שווה לנשים אהובות וחזקות אלו רוממה את רוחי השפופה וחיזקה אותי בהתמודדותי עם החלל שנפער בקרבי.

אבי התעורר וקרא לאמי, וזו מיד קמה וניגשה אליו לחדר הסמוך. לאחר דקות ארוכות חזרה ואמרה למוריה ולי שאבי החליט שלאחר שבעת ימי האבל נעזוב את הכפר ונעבור לירושלים. ‘הכפר נמצא תחת עיניהם הפקוחות של הכובשים, ולא נוכל להרשות לעצמנו שאסון נוסף יפקוד את משפחתנו,’ אמר.

היה ברור לי שאבי צודק, הוא לא יוכל לעמוד באסון נוסף שעלול להתרחש אם אוריה אחי הקטן ילך בדרכו של יואב. ובכל זאת נעטפתי בעצב גדול, כל חיי עברו עלי בכפר, כל חברי הם בני הכפר, הם חלק ממני, אינני מסוגלת לדמיין את חיי במקום אחר וללא אנשים אלה, חשבתי בעצב. אולם לא אמרתי מאום.

הלוויה לא נערכה כי החיילים לקחו את גופתו של אחי, למרות זאת ישבנו את שבעת ימי האבל בביתנו, אנשי הכפר ביקרו אותנו ותמכו בנו, הביאו אל ביתנו אוכל ועזרו בכל דבר שנזקקנו לו.

בתום ימי האבל החל אבי בהתארגנות לעזיבת הכפר. הדבר היה עצוב גם לו וגם לאנשי הכפר חבריו, אך לכולם היה ברור שהמחיר שאלעזר אבי שילם היה גבוה ביותר, והצעד שבחר התקבל בהבנה. כמה ימים לאחר האבל נפרד אבי מאיתנו ורכב עם עוד שניים מחבריו למצוא מקום בקרבת ירושלים, שאליו נוכל להעתיק את מקום מגורינו. הם מצאו את הבית שבו אנו מתגוררים היום, ושילמו בעבורו בכסף שנאסף מכל תושבי הכפר. כן רכש אבי זכות חכירה לעשרים וחמש שנה על השדה שבו אנו מגדלים כיום את שיבולי החיטה לפרנסתנו.

עזבנו את הכפר אל ביתנו החדש. זו היתה פרֵדה עצובה. בכיים של אנשי הכפר, החברים והקרובים עדיין מהדהד באוזני. מוריה אחות אמי נשארה בכפר בגפה, היא לא יכלה להיפרד מהילדים האהובים שהיו כילדיה. פרדתה מאמי היתה עצובה ביותר, אך נעשתה באותה אצילות שאפפה אותן תמיד. תם פרק בחיינו, חשבתי בעת שראיתי את הכפר המוכר והאהוב מתרחק והולך. יצאנו אל חיים אחרים, אנו לבד, עזובים לנפשנו, ללא התמיכה החובקת של הכפר.

בעודי שקועה בזיכרונות, חלפה הדרך מתחת לגלגלי העגלה. מרחוק כבר ראיתי את דמותו של יהושוע הקוצר. מיד כשאפגוש אותו, אודה לו על עזרתו ואבקש ממנו להמשיך בדרכו, חשבתי באשמה. אין לי ספק שהוא עדיין כאן מתוך אי־נעימות, הפעם יהיה עלי לומר לו את הדברים בנחישות.

יהושוע הבחין בי בדיוק כשעצרתי את האתון, והחל להתקדם לעברי כשהמגל עדיין בידו. ‘מה שלום אביך?’ קרא בקול. נופפתי בידי בתנועה מרגיעה והתקדמתי לעברו. ‘הוא יהיה בסדר,’ אמרתי. ‘כנראה אפיסת כוחות, הוא עבד בשדה קשה בשבועות האחרונים כדי לסיים את הקציר לפני הגשם. ללא עזרה עבד מאור ראשון ועד אור אחרון, ובלילה כמעט שלא ישן, אלא שמר על אלומות השיבולים מפני ליסטים המנסים לחיות על חשבוננו.’

‘אמי מטפלת באבי,’ המשכתי, ‘ואני בטוחה שמחר עם עלות השחר הוא כבר יהיה פה שוב. אני רואה שעשית מלאכה רבה, ברצוני להודות לך ולבקש ממך להמשיך בדרכך. גמלת לנו בעין יפה על הכנסת האורחים הצנועה שבה קיבלנו את פניך הבוקר,’ אמרתי בעיניים מושפלות ובתוגה על הפרדה הקרובה מהאיש המיוחד.

יהושוע חייך וצחק בקול עדין ונעים, ‘היה ברור לי שזה המשפט הראשון שתאמרי כשתחזרי,’ אמר. הרגשתי נבוכה ומטופשת, אבל הוא המשיך. ‘אנשים נפלאים אתם וזקוקים כרגע לעזרה. שמח אני על ההזדמנות שנקרתה בדרכי להכיר אותך ואת משפחתך. כפי שאמרתי, איש אינו ממתין לשובי הביתה, אין לי ספק שנשלחתי אליכם ואני מבצע את שליחותי באהבה וברצון, לכן מבקש אני, אנא, אל תבקשי ממני לעזוב, אשאר איתכם עד תום הקציר.’ כך אמר וחייך אלי בעיניים בורקות ונחושות. בסתר לבי שמחתי על החלטתו. אני חשה כלפיו משיכה עזה ובלתי מוסברת, הודיתי בפני עצמי, תחושה שלא חשתי עד כה לאף גבר. הרגשתי כיצד לחיי סומקות וחששתי שיהושוע מבחין בכך.

‘אחזיר את העגלה והאתון לשכנכם,’ אמר יהושוע, ‘וכשאשוב, שנינו נאגד את השיבולים שקצרתי לאלומות כדי שרוח הלילה לא תפזרן.’ הסכמתי בהנהון. יהושוע אחז ברסן האתון, ובצעדים קלילים כיוון אותה לעבר השדה של שכננו.

מששב כבר היתה השעה שעת בין־ערביים. שנינו ניגשנו אל ערמת השיבולים הקרובה והתחלנו לאגד בדממה את השיבולים לאלומות. גם במלאכה זו הפגין יהושוע מיומנות מפתיעה. לאחר שעה ארוכה של שתיקה התגברה סקרנותי באשר אליו, עד שהכניעה אותי. ‘היכן רכשת את המיומנות הגבוהה שלך בעבודות השדה?’ שאלתי. עיניו של יהושוע הצטעפו כאילו הביטו אל תקופה אחרת. ‘במצרים,’ ענה, ‘שם עסקתי עם משפחתי במלאכה זו. בצעירותי סבלה משפחתי, כמו משפחות רבות אחרות, מרעב גדול בשל הבצורת הקשה שפקדה את הארץ, הם עזבו את הגליל ועברו לבית לחם. אולם גם שם הכתה בנו הבצורת ללא רחם. מקץ שנה בבית לחם החליט אבי לרדת עם כל משפחתי למצרים. על פי השמועות, במצרים לא היתה בצורת, והשפע בה היה גדול.’

כשהוא עורם את אלומות השיבולים, המשיך יהושוע בדבריו. ‘משגמלה ההחלטה בלב אבי, אסף את חבריו בעלי המשפחות מבית לחם והציע להם להצטרף אליו למסע למצרים. כמה משפחות נענו להצעה וערכו במשך כשבוע את כל ההכנות למסע הקשה והארוך. יצאנו לדרך עם אור ראשון. לכל משפחה היתה כרכרה רתומה לאתון או שתיים. אמי, אחיותי ואחי הקטנים ישבו בכרכרה, ואני ואבי הלכנו בחזית העגלה, וכל אחד מאיתנו אחז ברסנה של אתון אחת, מובילים ושומרים על צעדיה בשביל הצר שהוביל דרומה.

הדרך המובילה ליריחו התפתלה במדרון תלול ומסוכן, אך הדבר לא עצר בעדנו. התכוונו להגיע ליריחו לפני רדת הערב כדי ללון בה ולחדש את הצידה.

יהושוע דיבר בשטף ובאותו הקצב שבו עבדו ידיו. הקשבתי לו מרותקת. כל שהיה קשור לאדם זה סיקרן אותי מהרגע שפגשתי בו. מאז זריחת החמה התרחשו אירועים רבים, וחשתי כאילו חלף נצח מאז נפגשנו. אולי באמת המתנתי נצח כדי לפגוש איש זה, חשבתי לעצמי.

הרגשתי את חום השקיעה על גבי, פניו של יהושוע פנו אל השמש שהאירה את שערו הארוך באור זהוב־אדמדם, אשר שוב שיווה לפניו ולעיניו את המראה המלכותי שראיתי בו בזריחת הבוקר. המראה גרם ללבי להחסיר פעימה.

‘אמשיך בסיפורי לאחר שנסיים,’ אמר. ‘לפני שיחשיך כדאי שנאגד יחד את ערמת השיבולים הגדולה שבקצה השדה.’ קולו של יהושוע עורר אותי כמו מהזיה ששקעתי בה, ויחד התקדמנו בצעדים נמרצים לעבר הערמה. יהושוע נראה כאילו רק החל את יום עבודתו. מאין הוא שואב כוחות אלה? שאלתי את עצמי, הרי צעד במהלך כל הלילה הקודם, ולא ישן כלל.

כשסיימנו כבר ירד הערב, את החבילות האחרונות איגדנו לאורו של ירח מלא שעלה ממזרח, ירח כתמתם שעדיין נהנה מאורה של השמש, ששקעה לא מכבר במערב והאירה את אחוריו באור אדום שהשתקף לעברנו. ככל שיעלה בשמים כך ילבין הירח, חשבתי, זהו רגע שאנצור בלבי תמיד, מסוג הרגעים הקסומים שבהם מתרחש בטבע משהו חדש ושונה. שוב עלתה בי תחושה שלרגע כזה ציפיתי כל חיי.

כל אחד מאיתנו עמס על גבו את כמות האלומות הגדולה ביותר שהיה יכול לשאת, ויחד צעדנו בדממה אל הערמה המרכזית במרכז השדה. לאחר שאספנו את כל האלומות, ניגשתי אל סל האוכל, הוצאתי את כד המים והגשתי אותו ליהושוע. ‘שתה,’ אמרתי. ‘אשתה אחרייך, דבורה,’ אמר בנימוס והפתיע אותי ביודעו את שמי. כבר ידעתי שאין טעם לשכנע אותו לשתות לפני, שתיתי והגשתי לו את הכד. הוא לקח אותו מידי ואמר, ‘בואי ואצוק מים על ידייך, התנקי והתרענני.’ לאחר מכן שתה מעט מהמים, ריענן את עצמו והניח את הכד ליד הסל.

התיישבתי על ערמת אלומות וסימנתי ליהושוע להתיישב גם כן, הוצאתי מהסל כיכר לחם קטנה וקערת זיתים שחורים שהיו טבולים בשמן זית. יהושוע לקח את הלחם בידו, מילמל כנראה ברכה, בצעו לשתיים והגיש לי את החתיכה הגדולה. התחלנו לאכול בדממה, טובלים את הלחם בקערת שמן הזית, כשאור ירח לבנבן מאיר את ארוחתנו הדלה שנראתה בעיני באותו הרגע כסעודת מלכים.

כיצד ידע את שמי? תהיתי. אולי שמע את אמי קוראת בשמי? אולם לא זכרתי שמישהו אמר את שמי מאז הבוקר. מוזר, חשבתי. ‘יהושוע, מאין יודע אתה את שמי?’ שאלתי באי־נוחות. יהושוע חייך קלות וענה, ‘כשאמשיך בסיפורי תדעי את התשובה.’ דבריו רק סיקרנו אותי יותר ועוררו בי אפילו חשש מסוים. הייתכן שיש בו כוחות נסתרים? תהיתי.

משסיימנו לאכול, השענתי לאחור את גבי העייף והתעטפתי בשמיכה של אבי שהיתה מונחת לידי, ליהושוע העברתי את שמיכתי. הוא נשאר לשבת במקומו על אלומות השיבולים באותה ישיבה מסתורית, גבו זקוף, רגליו משוכלות תחתיו, והוא נינוח לחלוטין בישיבה שנראתה לא נוחה בעליל.

‘כפי שסיפרתי קודם, מטרתנו היתה להגיע ליריחו לפני רדת הליל,’ המשיך בסיפורו. ‘הירידה במדרון התלול היתה ארוכה ומפרכת, מדי פעם נאלצו המשפחות לבקש זו את עזרתה של זו. אני ואבי נאלצנו לבצע את תפקידנו לחלופין. אחד מאיתנו שמר על האתונות שלא יזוזו ממקומן, והאחר רץ לעגלת משפחה אחרת כדי לעזור בבלימתה, שלא תידרדר על יושביה אל תוך התהום המאיימת. משהגענו מטה אל המישור, עצרה כל השיירה הקטנה בצִלם של עצי שיטה ענקיים שצמחו במקום, כדי להחליף כוח, לאכול מעט ולהודות לאל על ששמר עלינו במדרון המסוכן.

לאחר שהתאוששנו, המשכנו לעבר העיר יריחו שכבר נראתה באופק. רצינו להספיק להגיע אליה לפני השקיעה כדי לחזות בעיר שהיתה ידועה ביופייה, בעצי הפרי השופעים שלה ובמעיינותיה המרעננים.

החשש מפני האפשרות שניאלץ לישון מחוץ לחומות דירבן אותנו, ובמאמץ אדיר גררנו את האתונות בדרך הקשה. לעת ערב הגענו אל שער העיר, ממש דקות ספורות לפני נעילתו. השומרים דרשו מאיתנו לשלם את מסי המעבר, ואבי שילם עבור משפחתנו במטבע רומי שהיה בשימוש אף בעיר זו.

השומרים הפנו את שיירתנו אל חניון אורחים, שהיה ממוקם קרוב לשער הכניסה לעיר, וכל המשפחות ירדו מהעגלות מותשות. ‘הלילה נישן כאן תחת כיפת השמים,’ אמר אבי וניגש להדליק את האש שעליה יבשלו אמי ואחיותי את ארוחת הערב. על העיר ירד ערב חמים, אורות לפידים החלו להאיר את הרחובות ואת הבתים היפים ושיוו להם מראה מסתורי, שמילא אותי ביצר הרפתקני.

ניגשתי לעזור לאבי להדליק את האש, ומשהוצתה, לקחתי את הדלי הגדול של אמי וניגשתי לבאר הסמוכה כדי למלא בו מים. אנשים רבים המתינו בתור, ומהם לכדה את תשומת לבי קבוצת גברים לבושים בשחור ועל ראשיהם טורבנים שחורים. אור הלפידים ריצד על פניהם ושיווה להם מראה מסתורי, הם דיברו ביניהם בשפה זרה. אזרתי אומץ וחייכתי אליהם, והם ענו לי במנוד ראש מנומס. להפתעתי, בהגיע תורם לשאוב ממימי הבאר, קידמו אותי לפניהם, ואף עזרו לי למלא את הדלי הגדול במים. הודיתי להם בקידה עמוקה וחזרתי עם המים אל אמי שכבר החלה בהכנות לארוחה.

סעדנו את לבנו ישובים על מחצלות שאחיותי פרשו על האדמה, אחי הקטנים שיחקו זה עם זה, וזכורני כי היו אלה רגעים יפים ומלאים בתקווה. המתנתי לסוף הארוחה וביקשתי את רשותו של אבי לטייל ברחובות ולראות את העיר. אבי ידע שבנו בכורו סקרן ומלא ברצון עז ללמוד ולחקור את טבע האדם והעולם, לכן לא היה יכול לסרב לבקשתי.

קיבלתי את הסכמתו רק לאחר שהזהיר אותי להישאר בקרבת מקום ולחזור בהקדם, הרי הייתי רק נער בן חמש־עשרה. נפרדתי מאבי ומאמי ויצאתי לדרך.

פניתי לעבר הרחוב הקרוב שהיה מואר בלפידים והומה אדם. מולי צעדו גברים ונשים בלבוש צבעוני, הבטתי בהם בסקרנות, קצתם בחנו אותי חזרה — נער צעיר לבוש בכותונת לבנה, ועל ראשו כיפה גדולה שכיסתה חלק משערו הזהוב הארוך, היה מראה שלא היו מורגלים בו ביריחו.

בצדי הרחוב ניצבו עגלות, שעליהן הונחו פירות שכמוהם לא ראיתי מימי. בהמשך היו דוכנים ועליהם ערמות של ירקות, בשר טרי ושפע שלא הייתי יכול להעלות בדמיוני. האנשים כולם היו עסוקים במקח וממכר, וההמולה ריתקה אותי.

שפע כזה לא ראיתי מעולם. אילולא הרעב הגדול שהארץ היתה שרויה בו, אולי לעולם לא הייתי מגיע למקום זה ולומד שבעולם יש שפע שכזה. למרות גילי הצעיר היתה בי היכולת להבין דברים באופן שונה מנערים אחרים. השפע של ארצנו נבזז בידי כובשינו הרומאים, חשבתי בעצב. כל השפע מגיע אליהם, והעם המסכן נותר רעב. חייבים לשנות את הדברים.

בקצה הרחוב נגלה לעיני רחוב נוסף, שהיה חשוך מעט ואנשים מעטים בלבד התהלכו בו. הבתים ברחוב זה היו גדולים, וקצתם נראו מיוחדים במינם. האחרון בקצה הרחוב לכד את תשומת לבי, מחלונותיו בקעו אורותיהן של מנורות שמן ושיוו לו מראה מסתורי. התקדמתי לעבר הבית כשאני בוחן בחשדנות את צדי הרחוב. בחזיתו ניצב פסל אבן, ראש שור בעל קרניים ענקיות מואר באורו של הירח. דלת הכניסה היתה פתוחה. התקרבתי בסקרנות ושמעתי שירת גברים שקטה.

הקולות הזכירו לי את השירה והתפילה בבתי התפילה שלנו בגליל. סקרנותי גברה על חששותי, וצעדתי בהיסוס אל הדלת הפתוחה. עמדתי בפתח והבטתי פנימה, השירה נשמעה נעימה וקרובה יותר. מול הפתח היתה מחיצה שהסתירה את האולם, באומץ הקפתי את המחיצה ונכנסתי פנימה. במרכז החדר הגדול עמדו במעגל עשרה גברים לבושים בשחור, לפידים ומנורות שמן האירו את פניהם באור מסתורי. הופתעתי, היו אלה הגברים שעזרו לי קודם לכן בבאר. הם זיהו אותי מיד, קצתם אף הנידו את ראשם לעברי בלא להפסיק את שירתם. נמלאתי בהתרגשות, מי הם ומהי מטרת השירה?

בין הגברים עמד האדם לבוש השחורים שקידם אותי בתור לשאיבת המים סמוך לבאר. הוא סימן לי בידו להתיישב על מרבד. לבי פעם בהתרגשות הולכת וגוברת. קול פנימי אמר לי שאינני צריך לחשוש, הזוהר המסתורי שאפף אותם גרם להתרגשותי לגאות, קולותיהם התגברו, ושירתם הפכה מהירה יותר ויותר. הבחנתי שהם חוזרים על משפט קבוע באופן חד־גוני, עיניהם נעצמו, רגליהם כמו ניטעו ברצפה, אך גופם התנועע במעגלים בקצב קבוע. הפסוק ששרו הפך עוצמתי מרגע לרגע והשפיע אף עלי, סחרחורת קלה תקפה אותי, וחשתי שאני נשאב החוצה מגופי, אך התנגדתי לתחושה.

שירת הגברים טיפסה וטיפסה במשך דקות ארוכות, וכשהגיעה לשיאה, פסקה באחת בקול צורם ורם שלוּוה בגל של עוצמה מתפרצת שהדף את גופי לאחור.

באולם השתרר שקט מוחלט. חשתי חסר שליטה ונשארתי לשכב על גבי. הזמן כמעט עמד מלכת. לאט־לאט החלה רוחי לשוב אל גופי, נעזרתי בידי והתרוממתי חזרה לישיבה. דממה כבדה עדיין שררה במקום. הלבושים בשחור ישבו במעגל בדיוק במקום שעמדו קודם לכן, לא זעו ולא נעו, והרושם שקיבלתי היה שאינם נושמים. פניהם היו שלוות.

כאילו על פי סימן, שאפו כולם יחד אוויר, ובהדרגה הפכה נשימתם להיות סדירה. ממקומי המשכתי לצפות בהם, לאחר כמה דקות נפקחו עיניהם ונראה ששבו לערנות רגילה.

האיש שסימן לי לשבת התרומם בקלילות על רגליו וצעד לעברי. הוא נראה כבן ארבעים, פנים עגולות ונאות וגובהו מעל הממוצע. מפניו העטורות זקן שחור וסמיך ניבטו שתי עיניים ירוקות כאבן הירקן, רכות אך חודרות, שהביטו לתוכי כאילו הייתי שקוף. ידעתי שהוא המנהיג.

המנהיג התיישב לידי ופנה אלי בשפתי, במבטא שלא שמעתי מעולם. ‘המתנו לך,’ אמר, ‘ידענו שתגיע.’ דבריו הכו אותי בהלם. שתקתי. שאר הגברים שתקו גם הם. הבטתי סביבי. המקום היה בנוי מאבן שנחצבה בהרי ירושלים, במרכז האולם ניצבו במעגל שנים־עשר עמודים משולשים שהתנשאו עד לתקרה ותמכו בה. ובאופן מפתיע, בשלושת צדי העמוד היה מפוסל סמל של אחד משנים־עשר השבטים. העמודים הוארו באור הלפידים שהיו מקובעים בהם, ואורם שיווה למקום מראה מרשים ביותר.

‘נראה לי שטעיתם,’ אמרתי. ‘אני בסך הכול נער בן חמש־עשרה שנקלע למקום, ונכנסתי פנימה מתוך סקרנות בלבד,’ הוספתי והמשכתי בביטחון עצמי שהפתיע אף אותי, ‘האמת היא שסקרנותי לא באה על סיפוקה, לכן ברצוני לשאול אותך מי אתם ומה עשיתם כעת.’

חיוך קל התגנב לעיניו של האיש ושיווה לו מראה צעיר, ‘בקרוב תדע את התשובות, אבל קודם קום ובוא איתי להכיר את חברי ולברכם לשלום.’

התרוממנו. רק עכשיו קלטו עיני שהגברים ישובים על מרבדים מסביב לברֵכה עגולה מלאה במים. הברֵכה היתה רדודה, ורצפתה היתה מאוירת בציור גיאומטרי שהיה זהה מכל צדדיו. מבטי הגברים היו נעוצים בברכה במין שלווה שמעולם לא ראיתי.

המתנו לידם כמה שניות עד שמבטיהם הופנו לעברי. הם הצמידו את כפותיהם בגובה החזה וקדו לי לשלום. קדתי חזרה לעברם.

‘מה הם עושים?’ שאלתי את המנהיג. ‘מביטים בעולמנו,’ השיב. ‘למה כוונתך?’ שאלתי, ‘הרי הם מביטים במים.’

‘נכון,’ ענה, ‘הם מביטים במים, אבל המים מייצגים את החיים ואת העוצמה החדורה בהם, והציור שהנו סימטרי לחלוטין מייצג את העולם השלם, המכיל את היקום כולו וכל כוכב בשמים. אנחנו מתמקדים בברכה ובציור שבה, בדרך זו יכולים אנו להעביר את רוחנו לרמה גבוהה יותר, הנשלטת על ידי עוצמה המתקרבת לאלוהות.’

הינהנתי בלי להבין. ‘אתם עובדי אלילים?’ שאלתי ישירות והצבעתי על פסל שעמד על במה בסמוך למזבח, פסל שנראה לי כפסלו של לוחם, את ראשו עיטרו קרני שור, בידו האחת החזיק אלה ובשנייה ברק.

‘איננו עובדי אלילים,’ השיב המנהיג. ‘זהו פסלו של בעל, המייצג עבורנו עוצמה גבוהה, או ליתר דיוק, ברייה מפותחת מאוד שעומדת בינינו, בני האדם, ובין אותו אלוהים גדול ויחיד, שאתם מאמינים בו גם כן, אך קרובה אלינו יותר ממנו,’ אמר וחיוך קל קרן ממבטו.

‘אם לדבריך אתם מאמינים באותו אלוהים שאנו מאמינים בו, למה אתם זקוקים לדמות הפסל?’ שאלתי. ‘האם לא קל יותר לתקשר ישירות עם אלוהים?’ המנהיג בחן את פני. ‘אלוהים הוא ישות חובקת־כול, אנחנו בני האדם איננו יכולים להכיל את עוצמתו האדירה בתודעתנו המוגבלת, לכן אנו משתמשים בבריות ביניים שיתווכו בינינו לאלוהות. הבעל הוא ברייה כזו. כלומר, גם אם נשתחווה לפסל, זו לא תהיה כניעה או מתן כבוד לאבן עצמה, שממנה עשוי הפסל, אלא לעוצמה, לרעיון שהוא מייצג.’ הוא הביט בי כמבקש לראות מה הרושם שדבריו הותירו בי.

הופתעתי מההיגיון שהיה בתשובתו. מדוע דתנו אינה מתירה שימוש בפסלים? חשבתי. הרי זה לא שלילי כפי שהדבר מוצג. מחשבתי הוארה בתובנה חדשה, כנראה חכמינו לא סמכו על העם, שלא ייפול לאשליית הצורה והאבן שמהם עשויים הפסלים. שמח על תובנתי החדשה, פניתי אל האיש. ‘מה שמך? מי אתם? מהיכן אתם ואיך ידעת שאני עומד להגיע?’ שאלתי ברצף.

נראה שהאיש הופתע מישירות שאלותי. הוא התלבט בתשובתו, אך לאחר שניות אחדות הוארו עיניו. ‘שמי הדד,’ אמר, ‘חברי ואני מגיעים מהעיר אוגרית שמצפון לארצכם. אוגרית היתה עיר תוססת, יפה ובעלת מקדשים מפוארים, שמתוכם הופצה חוכמת דתנו העתיקה. אך כובשיכם הרומאים כבשו גם אותה והרסוה כמעט כליל. נאסר עלינו לקיים את טקסינו הדתיים, ולכן הגענו לכאן והקמנו מקדש צנוע זה.’

חמלה הציפה אותי, יכולתי להבין את כאבו. ‘כיצד ידעתם שאגיע?’ שאלתי. הדד נעץ בי את מבטו. ‘אמנם נער צעיר אתה, אבל יש לך ייעוד,’ אמר והמתין לראות את הבעת פני. ‘הכוהן הגדול של עירנו חזה זאת. טרם מותו הורה לנו לבנות פה מקדש קטן זה ולהמתין לבואך.’

הופתעתי. מרוב תדהמה השתתקתי. מה לי ולכוהן הגדול של אוגרית ולנבואתו העתיקה? אולם ככל שהנחתי לדברים להדהד בתוכי, כך החלה לקנן בי תחושה חזקה שגם אני ידעתי שאנשים אלה ממתינים לי כאן. לא סתם הובילו אותי רגלי דווקא לבית זה.

‘אבל מה הוא ייעודי על פי חזונכם?’ הקשיתי. ‘אני חושב שעדיף להמתין עם שאלה זו,’ אמר הדד.

הוא הזמין אותי לשבת מחוץ למעגל חבריו, בעיניים נוצצות הם הביטו בי בשתיקה, הדד פנה אליהם בשפה שלא הבנתי ודיבר אליהם ארוכות, הם הקשיבו בריכוז והניעו את ראשם לאות הבנה.

‘לא כל חברי ידעו על בואך, לכן אבקש את סליחתך,’ הסביר לי הדד כשסיים את דבריו. ‘אבל כעת הם יודעים.’ הינהנתי לאות הבנה. ‘מה היה הטקס שקיימתם, ואיך נהדפתי לאחור, למרות שאף אחד לא נגע בי? הפניתי אליו את השאלה שסיקרנה אותי.

הדד חייך. ‘שאלותיך חכמות, אך כרגע אינני יכול לגלות לך הכול. אני יכול לומר שבשעת הטקס כולנו מאחדים את רוחנו וממקדים אותה בישות הנעלה שפסל זה מסמל. החיבור בינינו יוצר, בין השאר, גם את העוצמה שגרמה להדף שחשת.’

‘אנא,’ ביקשתי, ‘אמור לי שוב מה שמה של הישות הנעלה.’ ‘זהו בעל,’ השיב הדד. ‘האל הקדמון שלנו, הוא ידוע בשם זה כבר אלפי שנים. מלככם שלמה, שחי לפני מאות שנים, ידע את סודותיו של בעל והשתמש בהם למענכם נוסף על עבודתו את אלוהיכם. בארמונו היו כמה נשים בנות עירנו, שלימדו אותו סודות אלה וילדו את ילדיו, לכן אנו ובני עירנו נחשבים נצר ישיר למלככם, מכך שאנו אחים למחצה,’ חייך אלי הדד.

‘אבל אינכם נחשבים לאחינו!’ התרעתי בקול.

‘נכון,’ אמר הדד. ‘המלכים והכוהנים שבאו אחרי שלמה הפכו אותנו לאויביהם בשל הפחד שבני עמכם ינהרו אחרי הבעל ויתרחקו מאלוהיכם. הם לחמו בנו עד חורמה, ולאורך מאות שנים רדפו את כולנו כדי להשמיד כל זכר לדתנו. אילולא ירדנו למחתרת, גם אנו לא היינו שורדים.’

דבריו של מכרי החדש גרמו לי צער עמוק על הדם שנשפך, אבל הוא הביט בעיני. ‘דוד, אבי שלמה המלך, הוא אבי השושלת העתיקה שאליה משתייכת משפחתך,’ אמר הדד.

‘אל תצטער על הדברים. זקן כוהננו עליו השלום חזה שאתה תביא איזון לתוהו ובוהו שבו שרויים עמך והעולם. תחילה עליך לעבור תהליך שבו תחכים ותבשיל למשימה, ורק לאחר מכן תוכל לממש את ייעודך. אנו נגן עליך ועל משפחתך כדי שדבר לא יפגע בסיכוייך להגשים את ייעודך, ונעזור לך בהתפתחותך ובלימודיך, ידע וחוכמה הם כוח אדיר, וכשתרכוש אותם, הם יעזרו לך להוביל את עמך לעבר אור גדול, שישנה את האנושות כולה.’

הייתי מרותק לדבריו של הדד, לא ידעתי אם להאמין לו. לא הצלחתי להבין מה עלי לעשות, אני רק נער צעיר חשבתי. איך אוכל לקחת על עצמי משימה שאינני מבין ושאינה מתאימה לגילי?

הדד כמו קרא את מחשבותי. ‘נכון, אתה נער צעיר ואין באפשרותך כרגע לעשות מאום ממה שציינתי, אבל הכול טמון בתוכך. בעזרת הכוונה נכונה ולמידה שיימשכו שנים, כוחות אלו יעלו מתוכך ויפרצו ברגע המתאים. ואז יהיה תפקידנו להעביר אליך את ידע התבל הנמצא ברשותנו ולהביא אותך בבטחה למקומות שבהם תקבל ידע נוסף.’

‘למה אתם עושים זאת?’ שאלתי. ‘אנו אחווה אשר מטרתה לעזור לבני האדם,’ השיב הדד. ‘לאורך שנים רבות צברנו ידע רב, ורוחנו מחייבת אותנו להושיט עזרה לכל בני האדם כדי להאיר את דרכם החשוכה. ביכולתך לעזור ולהוביל אנשים רבים אל דרך חדשה שתעניק להם תקווה, דרך שתחכים אותם ותנתק אותם מהבורוּת שבה הם חיים. בך טמון משהו אחר, משהו שהאנושות מצפה לו כבר זמן רב.

‘ההכרה החדשה שתביא תופץ בעולם ותגרום לכך שעמים יפסיקו להילחם כדי לשלוט זה בזה, ויתמקדו ביצירת שלום ובהתפתחות רוחנית שתשנה את חייהם.’

לשמע דבריו של הדד החלו חששותי להתפוגג. ‘אני מבין, כלומר אין עלי לקחת תפקיד זה כבר עכשיו?’ שאלתי. ‘אינני יכול להישאר כאן איתכם, משפחתי ממשיכה בדרכה למצרים מחר בבוקר עם אור ראשון, ואני חייב להמשיך איתם. דבריך מסקרנים אותי, הדד, ואף מושכים את לבי. אבל הצלת משפחתי מחרפת רעב קודמת לכול.’

הדד חייך, ‘כנראה לא הבהרתי את עצמי היטב, אתה ומשפחתך תמשיכו למצרים, ואנו נלווה אתכם בדרך הקשה ונדאג שתגיעו ליעדכם בשלום, זה יהיה תפקידנו הראשון. לאחר שנגיע יחד למצרים, נתחיל את משימתנו העיקרית, הלא היא הכשרתך.’

סקרתי את פני חבריו של הדד שהיו חתומות לאורך כל שיחתנו, עיניהם נותרו נוצצות ויקדו מתוך פניהם, והקרינו בי תחושה שהבינו את הנאמר. האם אני יכול לסמוך על אנשים אלה? לא הכרתי אותם, ולא היה לי מקור מידע ברור לגביהם, אולם לבי אמר לי שאני יכול לבטוח בהם.

‘יהושוע,’ קרא הדד והפתיע אותי שוב בכך שידע את שמי. ‘חזור אל משפחתך, ואנו נפגוש אותך עם אור ראשון בשער העיר. אני מבקש שלא תספר לאיש על פגישתנו, אפילו לא להוריך. אם ניפגש התעלם מאיתנו, אנו נצטרף לשיירתכם ונלווה אתכם מבלי שזהותנו תיחשף. על פי הנסיבות, נצפה בכם מרחוק.’

הינהנתי לאות הבנה והתרוממתי על רגלי. קדתי בראשי לעבר הדד וחבריו ונעניתי בקידה. מבטי הצטלב במבטו של הדד, וזיהיתי בו רכות ואהדה. פניתי לאחור ובצעדים זהירים יצאתי מהבניין.

הרחוב כבר היה חשוך מאוד, הלפידים שהאירו קודם את הבתים כובו. השוק התוסס התרוקן מהמון האנשים, אך כמה מהלפידים עדיין דלקו חלושות ואיפשרו לי למצוא את דרכי חזרה אל שער העיר.

הצלחתי למצוא את המקום שבו חנו שיירתנו ועגלת אבי. שמחתי לראות שאבי עדיין ער. הוא ישב על מרבד שהיה מונח על הרצפה, ומששמע את צעדי הרים את מבטו המודאג לעברי. ‘לאן נעלמת?’ שאל בדרכו העדינה, ‘שעת חצות חלפה מזמן, אני ועוד גברים מהשיירה חיפשנו אותך בכל רחבי העיר.’

ירדתי על ברכי, נישקתי את ידיו של אבי וביקשתי את סליחתו. ‘העיר הזאת יפה ומרתקת,’ אמרתי בעוד רגשות אשם מציפים אותי על שאיני יכול לומר את האמת. ‘כנראה לא שמתי לב שטיילתי במשך שעות מבלי ששבעו עיני מראות את מראותיה.’

תשובתי הניחה את דעתו של אבי האהוב וטוב המזג, והוא ביקש ממני ללכת לישון כדי לאסוף כוח לקראת המסע הקשה מחר.

נשכבתי על המרבד. אחי הקטנים ישנו מכורבלים כגוש אחד, ואמי ואחיותי ישנו בעגלה. כיסיתי את גופי בשמיכתי והבטתי ברקיע. היה זה לילה ללא ירח, והרקיע היה שטוף באין־ספור כוכבים זוהרים ונוצצים. המראה היה מופלא. העוצמה והמרחב האין־סופיים שניבטו אלי ממעל הביאו אל תוכי את השאלה, מי אני, ומה הוא מקומי בתוך ים הכוכבים הזוהרים. דבריו של הדד שבו והתנגנו בראשי והעלו בי תהיות רבות מספור. האם צדק הזר בדבריו, ואכן נכון לי תפקיד מיוחד במינו?’

יהושוע הפסיק את שטף דיבורו, ודממה כבדה השתררה בשדה שישבנו בו. הבטתי בצדודיתו. לא יכולתי לראות בחושך את פניו ועיניו, אף שהכוכבים עדיין קישטו את השמים בשלל אורותיהם הנוצצים.

עדיין לא הרגשתי עייפה. הסיפור מילא אותי חיוּת וריתק את דמיוני, ‘יהושוע, תמשיך בבקשה,’ קראתי בתחינה. ‘אל תעצור את הסיפור המרתק.’

דברי כמו עוררו את יהושוע משרעפיו, וללא היסוס אמר, ‘אנו חייבים לישון, מחר מצפה לנו יום ארוך. אל חשש,’ הוסיף כשהבחין במבט החרד וקצר הרוח בעיני. ‘יהיה לנו עוד מספיק זמן לסיפורים.’

יהושוע התרומם בקלילות על רגליו, ניגש למקום שבו ישבתי וערם לידי כמה אלומות כדי שישמשו לי מזרן. נשכבתי על מזרן התבואה שהציע לי והתכרבלתי בשמיכתי. במרחק מטרים אחדים ממני ערם יהושוע ערמת אלומות נוספת והשאיר תמיכה גבוהה לגבו. הוא השתרע עליה, חציו יושב וחציו ונשען לאחור. ‘לילה טוב, דבורה,’ קרא לעברי, ואני עניתי, ‘לילה טוב, יהושוע.’

איך יוכל לישון כך, בתנוחה זו שהיא חצי ישיבה? חשבתי, אבל בתוכי ידעתי שהוא קורץ מחומר שונה מבני האדם שהכרתי. התקשיתי למצוא את המילה המדויקת, אולם חשתי שזהו חומר של גדוּלה. במחיצתו הרגשתי מוגנת. לא יכולתי להסביר זאת לעצמי, אולם חשתי שמאומה לא יוכל לפגוע בי כשהוא איתי. עטופה בתחושה זו נרדמתי בשלווה עמוקה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הקוצר”