החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הקוסמת הקטנה ועדן הרזה

מאת:
הוצאה: | 1998 | 111 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

זהו הספר הרביעי מסדרת 'הקוסמת הקטנה', שיצאה לאור במהדורות רבות ואזלה מן המדפים.

מאיה בת השתים-עשרה יודעת לקרוא מחשבות, אך איש אינו יודע זאת. היא לומדת בכיתה ו' וקוראת ספרים מתחת לשולחן, משום שהשיעורים משעממים אותה. כשמישהו זקוק לעזרה הם תמיד פונים אליה, והיא יודעת לעזור לכולם, ולכן מכנים אותה בשם 'הקוסמת הקטנה'. הפעם היא פוגשת את עדן, ילד טבעוני רזה במיוחד, ושניהם מוצאים את העגלים הגנובים.

"הספרים מצליחים לגעת בלא מעט נושאים המעסיקים ילדים בני 12, תוך כדי העברת מסרים של אהבת-קריאה, סבלנות כלפי הזולת ועיסוק נרחב באהבה צעירה." (אילן שפית, 'הארץ')

"הספרים, כאמור, קריאים במיוחד והשפה אמינה ושוטפת, עם מינון מוצלח של מתח והומור." (עטרה אופק, 'חדשות'.

"מאיה היא גיבורה קטנה במידות אנוש: לא הרואית מדי, לא מתוקה מדי, וגם לא טריוויאלית כמו בתו של השכן. היא מתחבבת על הקורא מיד ומדווחת בשפה נקיה ועניינית את קורותיה, וגם מאפשרת למטייל בין הדפים להציץ אל עולם הנפש שלה, על מבוכותיו ותסכוליו. אהבתי מאוד את פתרון החידה הבלשית." (אריאנה מלמד, 'חדשות')

דרור גרין חיבר כעשרים ספרי ילדים, וביניהם 'התזמורת של הארנב', '13 אגדות מוסיקליות', סדרת 'הקוסמת הקטנה' ועוד. ספריו למבוגרים כוללים את 'בחזרה לצוות 4', 'הסתלקותו של, אחריתו של, פטירתו של, מותו', ו'רצח בפורום החדש'.

ד"ר דרור גרין הוא פסיכותרפיסט, מרצה ומדריך, מנהל 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה, ומחבר הספרים 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש', 'פרויד נגד דורה', 'פסיכותרפיה ממבט אחר' ו'אימון רגשי'.

drorgreen@gmail.com

http://www.emotional-training.com

מקט: 4-20-48969
זהו הספר הרביעי מסדרת 'הקוסמת הקטנה', שיצאה לאור במהדורות רבות ואזלה מן המדפים. מאיה בת השתים-עשרה יודעת לקרוא מחשבות, אך […]

פֶּרֶק רִאשׁוֹן

תַּעֲלוּמַת הַמִּכְנָסַיִם

“אִמָּא!” קָרָאתִי. עָמַדְתִּי יְחֵפָה מוּל אֲרוֹן הַבְּגָדִים הַפָּתוּחַ, הִתְבּוֹנַנְתִּי בִּדְמוּתִי הַמִּשְׁתַּקֶפֶת בַּמַּרְאָה שֶׁעַל דֶּלֶת הָאָרוֹן וְרָצִיתִי לִבְכּוֹת.

“מַה קָרָה, מַאיוּשְׁקָה?” מִהֲרָה אִמָּא מִן הָחֶדֶר הַשֵּׁנִי. כְּשֶרָאִיתִי אוֹתָה מִשְׁתַקֶּפֶת מֵאֲחוֹרַי, בַּמַּרְאָה, הִסְתּוֹבַבְתִּי וְכָבַשְׁתִּי אֶת פָּנַי בְּצַוָּארָהּ. רַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת, כְּשֶׁאִמָּא יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי זְקוּקָה לָהּ בִּמְיֻחָד, הִיא קוֹרֵאת לִי מַאיוּשְׁקָה, כְּמוֹ שֶׁאַבָּא נָהַג לִקְרֹא לִי בִּזְמָן שֶׁעוֹד הָיָה חָי.

“אֲנִי שְׁמֵנָה,” לָחַשְׁתִּי אֶל תּוֹךְ חוּלְצָתָהּ, וְהִיא אִמְצָה אוֹתִי אֶל גּוּפָהּ, לִטְּפָה אֶת שְׂעָרִי וּפָרְצָה בִּצְחוֹק.

“הִבְהַלְתְּ אוֹתִי, טִפְּשׁוֹנֶת שֶׁכְּמוֹתֵךְ,” הִיא הִרְחִיקָה אוֹתִי מְעַט וְהִתְבּוֹנְנָה אֶל תּוֹךְ עֵינַי. “אַתְּ בּוֹכָה?” וְהִיא נִשְׁקָה בַּעֲדִינוּת אֶת עֵינַי.

“תִּרְאִי,” הִסְתּוֹבַבְתִּי וְהִצְבַּעְתִּי לְעֶבֶר הָרְאִי. כָּעֵת הִתְּבּוֹנַנּוּ שְׁתֵּינוּ בָּרְאִי וְגַם אִמָּא הָיְתָה יְכוֹלָה לִרְאוֹת אוֹתִי עוֹמֶדֶת בְּתַחְתּוֹנִים וּלְרַגְלַי מוּפְשָׁלִים מִכְנְסֵי הַגִּ’ינְס הַיְּשָׁנִים שֶׁלִּי.

“הֵם לֹא עוֹלִים עָלַי,” מָחִיתִי אֶת הַדְּמָעוֹת מֵעֵינַי, “אַתְּ רוֹאָה שֶׁשָּׁמַנְתִּי? גַּיְא לֹא יִרְצֶה לְהִסְתַּכֵּל עָלַי יוֹתֵר.”

“מַאיָה!” גַּעֲרָה בִּי אִמָּא, “אַתְּ לֹא חוֹשֶבֶת שֶׁאַתְּ קְצָת מַגְזִימָה? אַל תִּשְׁכְּחִי שֶׁאַתְּ רַק בַּת שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה וְאַתְּ גְּדֵלָה מִיּוֹם לְיוֹם. וְחוּץ מִזֶּה כְּבָר מִזְמָן בִּקַּשְׁתִּי שֶׁתִּזְרְקִי אֶת הַמִּכְנָסַיִם הַקְּרוּעִים הָאֵלֶה לַפַּח. הִגִּיעַ הַזְּמָן שֶׁנִּקְנֶה לָךְ מִכְנָסַיִם חֲדָשִׁים.”

“אֲבָל אֶלוּ הַמִּכְנָסַיִם הֲכִי גִּזְעִיִּים שֶׁלִּי,” מָחִיתִי, “וַאֲנִי לֹא רוֹצָה שֶׁתְּבַזְבְּזִי עָלַי כֶּסֶף. אֲנִי חַיֶּבֶת לַעֲשׂוֹת דִּיאֶטָה. אִם גַּיא יִתְקַּשֶּׁר תַּגִּידִי לוֹ שֶׁאֲנִי חוֹלָה. אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לָצֵאת כָּכָה מֵהַבַּיִּת.”

אִמָּא לֹא אָמְרָה כְּלוּם. “הַבַּת שֶׁלִּי יוֹצֵאת מִדַּעְתָּהּ,” הִיא חָשְׁבָה, “אִם הִיא שְׁמֵנָה אָז מָה אֲנִי צְרִיכָה לַחְשֹב עַל עָצְמִי?” וְהִיא הִתְבּוֹנְנָה בָּרְאִי וּבַחֲנָה בִּיסוֹדִיּוּת אֶת גּוּפָהּ. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי הֲכִי יָפָה בָּעוֹלָם. לִפְעָמִים, כְּשֶׁאֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת בְּיָחַד בָּרְחוֹב אֲנָשִׁים חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנַחְנוּ אֲחָיוֹת. אֲבָל הִיא צָדְקָה. הִתְבּוֹנַנְתִּי בִּשְׁתֵּינוּ בָּרְאִי וְרָאִיתִי שֶׁגַּם אֲנִי לֹא מַמָּשׁ שְׁמֵנָה. אוּלַי הִיא צוֹדֶקֶת וַאֲנִי פָּשׁוּט גְּדֵלָה? שׁוּב מָחִיתִי אֶת הַדְּמָעוֹת מֵעֵינַי, הֵישַׁרְתִּי אֵלֶיהָ אֶת מַבָּטִי וּפָרַצְתִּי בִּצְחוֹק.

“אַתְּ בִּכְלָל לֹא שְׁמֵנָה,” אָמַרְתִּי, וּמִיָּד יָדַעְתִּי שֶׁטָּעִיתִי וְהִיא שׁוּב עֲלוּלָה לַחֲשׁוֹד שֶׁאֲנִי קוֹרֵאת אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ. “אַתְּ הֲכִי יָפָה בָּעוֹלָם,” מִהַרְתִּי לְהוֹסִיף, “וְאַתְּ צוֹדֶקֶת, כְּמוֹ תָּמִיד. אוּלָי אֲנִי בֶּאֳמֶת גְּדֵלָה. אֲבָל אוּלָי לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן כְּדָאי לִי בְּכָל זֹאת לְהַפְסִיק לֶאֳכוֹל מַמְתָקִים,” הוֹסַפְתִּי כְּשֶׁרָאִיתִי שֶׁהִיא עֲדָיִן תּוֹהָה אֵיךְ נִחַשְׁתִּי אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ. “אַתְּ לוֹקַחַת אוֹתִי לִקְנוֹת מִכְנָסַיִם חָדָשִׁים?” שָׁאַלְתִּי.

“אֶפְשָר לַעֲזֹר לָכֶן?” שַׁאֲלָה הַמּוֹכֶרֶת כְּשֶׁנִּכְנַסְנוּ אֶל חֲנוּת הַכָּל־בּוֹ הַגְּדוֹלָה.

“אֲנַחְנוּ רוֹצוֹת לִרְאוֹת מִכְנָסַיִם בִּשְׁבִיל הַיָּלְדָה,” אָמְרָה אִמָּא.

“וְהַיָּלְדָה רוֹצָה גִ’ינְס,” הוֹסַפְתִּי בְּחִיּוּךְ.

“מַה?” שָאֲלָה הַמּוֹכֶרֶת בְּפִזּוּר נֶפֶשׁ, “אֵיזֶה יָלְדָה?” וְהִיא הִבִּיטָה סְבִיבָהּ כְּאִלּוּ חִפְּשָׂה מַשֶּׁהוּ.

“הַיָּלְדָה הַזֹּאת,” הִצְבַּעְתִּי עַל עָצְמִי וּמִיָּד הִתְחָרִַטְתִּי. הֲרֵי הַיָּלְדָה הַזֹּאת, כְּלוֹמַר אֲנִי, אֵינָה סְתָם יָלְדָה. הַיָּלְדָה הַזֹּאת יוֹדַעַת לִקְרוֹא מַחְשָׁבוֹת, וְכָךְ הִיא הִצְלִיחָה לִתְפֹּס אֶת טוּכְמָן הָרַמָאי וְלִפְתֹר אֶת תַּעֲלוּמַת הַמִּבְחָן הַגְּנוּבִים. זֶה הָיָה הַסּוֹד שֶׁלִּי וּמִלְבָד אָמִיר הַפְּסִיכוֹלוֹג, שֶׁהָיָה הַיּוֹעֵץ שֶׁלִּי, אָף אֶחָד לֹא נִחֶשׁ שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת לִקְרֹא מַחְשָׁבוֹת. אֲפִלּוּ לֹא גַּיא, הֶחָבֶר שֶׁלִּי, וְגָם לֹא אִמָּא, שֶׁחָשְׁדָה בִּי לִפְעָמִים.

“סְלִיחָה, אֲנִי קְצָת מְבֻלְבֶּלֶת הַיּוֹם,” הִתְנָצְלָה הַמּוֹכֶרֶת, “אֲנִי לֹא יוֹדַעַת מַה קוֹרֶה לִי. רָצִיתֶם לִרְאוֹת נַעֲלָיִם?”

כָּעֵת אֲפִלּוּ לֹא חִיַּכְתִּי. רָאִיתִי שֶׁמַּשֶׁהוּ מַדְאִיג אוֹתָהּ וְרָצִיתִי לַעֲזֹר לָהּ. הִתְבּוֹנַנְתִּי בָּהּ הֵיטֶב וְהִקְשָׁבְתִּי לַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלָּהּ.

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֶּה נִשְׁמָע מוּזָר, ‘לְהַקְשִׁיב’ לְמַחְשָׁבוֹת אוֹ ‘לִקְרֹא’ מַחְשָׁבוֹת, אֲבָל קָשֶׁה לְהַסְבִּיר אֶת זֶה בְּצוּרָה מְדֻיֶּקֶת. הֲרֵי הַמַּחְשָׁבוֹת אֵינָן כְּתוּבוֹת בְּרֹאשָׁם שֶׁל אֲנָשִׁים כְּמוֹ בְּסֵפֶר, וְאִי_אֶפְשָׁר מַמָּשׁ לִקְרֹא אוֹתָן. גַָּם אִי־אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ מַחְשָׁבוֹת כְּמוֹ מוּסִיקָה בָּאָזְנִיּוֹת. וּבְכָל זֹאת אֲנִי יוֹדַעַת מַה שֶׁאֲנָשִׁים חוֹשְבִים, כְּאִלּוּ אֲנִי בְּעָצְמִי חוֹשֶׁבֶת אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלָּהֶם בְּאוֹתוֹ הָרֶגַּע. וַהֲרֵי גָּם אֶת הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁל עָצְמִי אֵינֶנִּי מַמָּשׁ שׁוֹמַעַת. זֶה נִשְׁמָע מְסֻבָּךְ, אֲבָל זֶה קוֹרֶה כְּאִלּוּ מֶעָצְמוֹ, וְכָךְ הֵבַנְתִּי פִּתְאֹם מַה הִטְרִיד אֶת הַמּוֹכֶרֶת הַמְבוּלְבֶּלֶת.

“מַשֶּׁהוּ הָלַךְ לָךְ לְאִבּוּד?” שָׁאַלְתִּי. הִיא הִמְשִׁיכָה לְהִתְבּוֹנֵן סְבִיבָהּ כִּמְחַפֶּשֶׂת מַשֶּׁהוּ, וְרַק לְאָחַר מִסְפַּר שְׁנִיּוֹת הִתְנַעֲרָה מִמַּחְשְׁבוֹתֶיהָ וְקָלְטָה אֶת שְׁאֵלָתִי.

“כֵּן, סְלִיחָה,” אָמְרָה בְּהִתְנַצְלוּת, הָיָה כָּאן בָּחוּר אֶחָד שֶׁרָצָה לִמְדֹּד מִכְנָסַיִם, וְהוּא נֶעֱלָם.”

“נֶעֱלָם?!” תָּמְהָה אִמָּא. הִיא תָּמִיד נַהֲגָה לוֹמַר שֶׁמִּלִּים הֵן כְּלִי שֶׁמְאַפְשֶׁר לַאֲנָשִׁים לִחְיוֹת בְּיָחָד, וְלָכֵן צָרִיךְ לְדַיֵּק. הִיא נָהֲגָה לְתַקֵּן אוֹתִי כְּשֶׁאָמַרְתִּי “מוּזָר” אוֹ “מְרָגֵּשׁ” אוֹ “מַפְחִיד”. לְדַעְתָּהּ יֵשׁ הֵבְדֶל בֵּין שִׂיחָה שֶׁל בְּנֵי־אָדָם לְבֵין כְּתִיבַת שִׁירִים. אֲנִי דַּוְקָא חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה יָפֶה שֶׁלַּמִּלִּים יֵשׁ הַרְבֶּה פֵּרוּשִׁים, אֲבָל אוּלָי זֶה מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי קוֹרֵאת מַחְשָׁבוֹת וְקָל לִי לָדַעַת עַל מָה אֲנָשִׁים מְדַבְּרִים.

“כֵּן, הוּא נֶעֱלָם,” אָמְרָה הַמּוֹכֶרֶת, “הוּא לָקַח אֶת הָמִּכְנָסַיִם לְתָא הַמְדִידָה, וְלֹא חָזַר. חִפַּשְׂתִּי בְּכָל הַתָּאִים וְלֹא מָצַאתִי אוֹתוֹ.” הִיא נִרְאָתָה מְאֹד מֻדְאֶגֶת, וּבְמַחְשְׁבוֹתֶיהָ רָאִיתִי שֶׁהִיא חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁיְנַכּוּ אֶת מְחִיר הַמִּכְנָסַיִם הַגְּנוּבִים מִמַּשְׂכֻּרְתָהּ.

“וְלֹא מָצַאת כְּלוּם בַּתָּא?” שָׁאַלְתִּי, כִּי רָאִיתִי שֶׁהִיא חוֹשֶׁבֶת עַל מִכְנָסַיִם מְקֻמָּטִים.

“אָה, כֵן,” נִזְכְּרָה הַמּוֹכֶרֶת, “הוּא הִשְׁאִיר שָׁם אֶת הַמִּכְנָסַיִם הַמְקֻמָּטִים שֶׁלּוֹ. אֵיךְ יָדַעְתְּ?” הִיא הִסְתַּכְּלָה בִּי בְּתִמָּהוֹן.

“וְאַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁהוּא הִשְׁאִיר אֶת הַמִּכְנָסַיִם הַיְשָׁנִים שֶׁלּוֹ וּבָרַח?” חָקְרָה אִמָּא. אוּלַי גָּם הִיא רוֹצָה לִהְיוֹת בַּלָּשִׁית.

“כֵּן, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת,” הִסְכִּימָה הַמּוֹכֶרֶת. “הַמִּכְנָסַיִם שֶׁלּוֹ כָּל כָּךְ קְרוּעִים וּמְקֻמָּטִים שֶׁלֹא רָצִיתִי לָגַעַת בָּהֶם.” אִמָּא הִנְהֲנָה לְעֶבְרָהּ בַּהֲבָנָה.

“אוּלַי כְּדַאי שֶׁבְּכָל־זֹאת נִגָּשׁ לִרְאוֹת אֶת הַמִּכְנָסַיִם?” הִצַעְתִּי.

“הַבַּת שֶׁלִי רוֹצָה לִהְיוֹת בַּלָּשִׁית,” הִתְנָצְלָה אִמָּא.

“לֹא, זֶה בְּסֵדֶר,” מִהֲרָה הַמּוֹכֶרֶת לַעֲנוֹת, “אַתֶּן מוּכָנוֹת לָבוֹא אִתִּי? אֲנִי מַמָּשׁ מִצְטָעֶרֶת.”

הָלַכְנוּ אַחֲרֵיהָ אֶל תָּאֵי הַהַלְבָּשָׁה, וְהִיא הוֹצִיאָה מִתּוֹךְ אֶחַד הַתָּאִים מִכְנְסֵי גִ’ינְס קְרוּעִים וּמְשׁוּפְשָׁפִים.

“אֵיזֶה מִכְנָסַיִם גִּזְעִיִּים,” קָרַאתִי בְּהִתְפַּעֲלוּת, וְאִמָּא הִפְנְתָּה מֶהֵם אֶת עֵינֶיהָ בְּהַבָּעַת גֹּעַל. “לֹא פֶּלֶא שֶׁהוּא הִשְׁאִיר אוֹתָם כָּאן,” הִיא אָמְרָה, וְהַמּוֹכֶרֶת הֵנִיעָה בְּרֹאשָׁהּ לְאוֹת הַסְכָּמָה.

“אֲבָל אַתֶּן לֹא מְבִינוֹת,” נִסִּיתִי לְהַסְבִּיר לָהֶן, “הַמִּכְנָסַיִם הָאֵלוּ נֶהְדָּרִים, וְאָף אֶחָד לֹא הָיָה מַשְּׁאִיר אוֹתָם כָּאן. אֲנִי בְּטוּחָה שֶּהוּא הָלַךְ לְחַפֵּשׂ עוֹד מַשֶּׁהוּ וְהוּא תֵּכֶף יַחֲזֹר.”

אִמָּא וְהַמּוֹכֶרֶת הִבִּיטוּ בִּי בְּמַבָּט מְרָחֵם, וְהֵנִידוּ זוֹ לָזוֹ בְּרֹאשָׁן.

“אִם הוּא יַחֲזֹר אֲנִי אֶעֱשֶׂה לָכֵן הֲנָחָה,” אָמְרָה הַמּוֹכֶרֶת. “מָה רָצִיתֶן לִקְנוֹת?”

“מִכְנָסַיִם,” אָמַרְנוּ בְּיַחַד, אִמָּא וַאֲנִי, וּשְׁלָשְׁתֵנוּ חִיָּכְנוּ.

בְּאוֹתוֹ רֶגַּע רָאִיתִי מֵאֲחוֹרֵי גַּבָּהּ שֶׁל הַמּוֹכֶרֶת בָּחוּר גָּבוֹהַ, כְּבֵן שְׁבַע־עֶשְׂרֶה, וּבְיָדוֹ זוּג מִכְנָסַיִם.

“הֲנָחָה גְּדוֹלָה?” מִהַרְתִּי לִשְׁאֹל אֶת הַמּוֹכֶרֶת.

“הֲכִי גְּדוֹלָה שֶׁאֶפְשָׁר,” אָמְרָה הַמּוֹכֶרֶת, וְכְשֶׁרָאֲתָה אֶת מַבָּטִי הִסְתַּכְּלָה גָּם הִיא לְאָחוֹר.

“זֶה, זֶה הוּא!” קָרְאָה, וּהִתְבּוֹנְנָה בַּמִּכְנָסַיִם שֶׁבְּיָדֶיהָ בְּמַבָּט נָבוֹךְ, בְּשָׁעָה שֶׁהַבָּחוּר הִתְקָרֵב לְעֶבְרָהּ.

“הֵם הָיוּ קְצָת צָרִים,” אָמַר הַבָּחוּר, “אָז הָלַכְתִּי לְחַפֵּשׂ מַשֶּׁהוּ אָחֵר. הוּא לֹא הֵבִין מַדּוּעַ פָּרַצְנוּ כֻּלָּנוּ בִּצְחוֹק, עַד שֶׁהַמּוֹכֶרֶת בִּקְשָׁה אֶת הִתְנַצְלוּתוֹ.

“עַכְשָׁו בֶּאֱמֶת מַגִּיעָה לָכֶן הֲנָחָה,” אָמְרָה הַמּוֹכֶרֶת. מָה רָצִיתֶן לִקְנוֹת?” אִמָּא וַאֲנִי הִתְבּוֹנַנּוּ זוֹ בְּזוֹ וְהִתְאַפַּקְנוּ שֶׁלֹּא לִפְרֹץ בִּצְחוֹק.

“אֲנִי מִצְטַעֶרֶת,” אָמְרָה הַמּוֹכֶרֶת בְּצַעַר, וַאֲנַחְנוּ הִפְסַקְנוּ לִצְחֹק, “אֲנִי כָּל־כָּךְ מְבֻלְבֶּלֶת הַיּוֹם. אַה, נִזְכַּרְתִּי. מִכְנָסַיִם,” הִיא פָּנְתָה לְעֶבְרִי, “אֵיזֶה מִכְנָסַיִם אַתְּרוֹצָה?”

“גִ’ינְס,” מִהֲרָה אִמָּא לְהָשִׁיב בִּמְקוֹמִי.

“מְשֻׁפְשָׁפִים,” הוֹסַפְתִּי, וְאִמָא נַעֲצָה בִּי מַבָּט מַקְפִּיא.

הַמּוֹכֶרֶת הִתְבּוֹנְנָה בִּשְׁתֵּינוּ וְלֹא יָדְעָה מַה לַעֲשׂוֹת.

“שֶׁיִּהְיֶה,” נֶאֱנְחָה אִמָּא, “אֲבָל לֹא קְרוּעִים,” מִהֲרָה לְהוֹסִיף, וַאֲנִי נִעְנַעְתִּי בְּרֹאשִׁי לְהַסְכָּמָה. הֲרֵי יָדַעְתִּי שֶׁהַמִּכְנָסַיִם יִקַּרְעוּ מֵעָצְמָם בְּתוֹךְ זְמָן קָצָר. אָז לָמָּה לָרִיב עִם אִמָּא?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הקוסמת הקטנה ועדן הרזה”