החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הקוסמת הקטנה

מאת:
הוצאה: | 1998 | 94 עמ'
זמינות:

15.00

רכשו ספר זה:

זהו הספר הראשון מסדרת 'הקוסמת הקטנה', שיצאה לאור במהדורות רבות ואזלה מן המדפים.

מאיה בת השתים-עשרה יודעת לקרוא מחשבות, אך איש אינו יודע זאת. היא לומדת בכיתה ו' וקוראת ספרים מתחת לשולחן, משום שהשיעורים משעממים אותה. כשמישהו זקוק לעזרה הם תמיד פונים אליה, והיא יודעת לעזור לכולם, ולכן מכנים אותה בשם 'הקוסמת הקטנה'.

"הספרים מצליחים לגעת בלא מעט נושאים המעסיקים ילדים בני 12, תוך כדי העברת מסרים של אהבת-קריאה, סבלנות כלפי הזולת ועיסוק נרחב באהבה צעירה." (אילן שפית, 'הארץ')

"הספרים, כאמור, קריאים במיוחד והשפה אמינה ושוטפת, עם מינון מוצלח של מתח והומור." (עטרה אופק, 'חדשות').

"מאיה היא גיבורה קטנה במידות אנוש: לא הרואית מדי, לא מתוקה מדי, וגם לא טריוויאלית כמו בתו של השכן. היא מתחבבת על הקורא מיד ומדווחת בשפה נקיה ועניינית את קורותיה, וגם מאפשרת למטייל בין הדפים להציץ אל עולם הנפש שלה, על מבוכותיו ותסכוליו. אהבתי מאוד את פתרון החידה הבלשית." (אריאנה מלמד, 'חדשות')

דרור גרין חיבר כעשרים ספרי ילדים, וביניהם 'התזמורת של הארנב', '13 אגדות מוסיקליות', סדרת 'הקוסמת הקטנה' ועוד. ספריו למבוגרים כוללים את 'בחזרה לצוות 4', 'הסתלקותו של, אחריתו של, פטירתו של, מותו', ו'רצח בפורום החדש'.

ד"ר דרור גרין הוא פסיכותרפיסט, מרצה ומדריך, מנהל 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה, ומחבר הספרים 'טיפול נפשי, מדריך למשתמש', 'פרויד נגד דורה', 'פסיכותרפיה ממבט אחר' ו'אימון רגשי'.

מקט: 4-20-48971

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון

אמא מתחילה לחשוד

הקוסמת הקטנה זו אני. בעצם, זה לא כל־כך מדויק. בעוד שבועיים אהיה בת שתים־עשרה, ואני הילדה הכי גבוהה בכיתה. אז אי־אפשר לומר שאני קטנה. מנחם, המורה להתעמלות, חושב שאם יש לי רגלים כל־כך ארוכות אני חייבת להיות אלופה בריצה למרחקים ארוכים. אבל אותי מעניינים דברים אחרים (למרות שאני דווקא אוהבת לרוץ. לפעמים, כשיש לי משהו לחשוב עליו, אני לובשת מכנסי התעמלות ויוצאת לרוץ במגרש שמאחורי בית־הספר).

וחוץ מזה אני בכלל לא קוסמת. אם הייתי קוסמת, הייתי הופכת את טוכמן הרמאי לתרנגולת וקונה לכהן מהמכולת מקרר חדש לארטיקים. אבל עכשיו הקדמתי את המאוחר, ואתם הרי אינכם יודעים מיהו טוכמן הרמאי ומיהו כהן מהמכולת.

ולמה אינני קוסמת? מפני שקוסמים יש רק באגדות. קוסמים יכולים להוציא שפנים מהכובע, או להפוך מטאטא למכונית ספורט וגם להיות רואים ואינם נראים. ואני הרי רק ילדה קטנה (טוב,לא כל־כך קטנה) שלא יודעת לעשות אפילו חצי קסם.

הדבר הדומה ביותר לקסם,שאני יודעת לעשות, הוא קריאת מחשבות. כן, אני יכולה לקרוא מחשבות, וזה בכלל לא קסם. אני יודעת שהרבה אנשים חושבים שאין דבר כזה, אבל קראתי פעם בכתב־עת מדעי לנוער שהרוסים מאמנים מרגלים מיוחדים בקריאת מחשבות. קוראים לזה טלפתיה, ויש אפילו מדענים שתפקידם לחקור את הנושא במעבדות מיוחדות. בקצור, זה בכלל לא קסם.

כשהייתי ילדה קטנה דווקא רציתי מאוד להיות קוסמת. כשיצא אבא למלחמה בלבנון רציתי לעשות קסם שיחזיר אותו מיד הביתה, ואחר־כך, כשאמא סיפרה לי שאבא לא ישוב הביתה לעולם, רציתי לחשוב על קסם מיוחד כדי שאמא תפסיק לבכות ותחייך שוב את החיוך המתוק שלה. אבל אמא שוב לא חזרה לחייך כמקודם, ואני לא הצלחתי להיות קוסמת. יום אחד, כשהייתי בת שש, חזרתי מבית־הספר ואמא שאלה: "את יודעת, מאיה, מי בא לבקר אותנו?"

"דוד אהרון מאמריקה," עניתי מבלי לחשוב.

כשראיתי את פניה המופתעים של אמא הבנתי את משמעות דברי. הרי את דוד אהרון, המתגורר בארצות־הברית, לא ראיתי מעולם, ומובן שלא ידעתי שהוא עומד להגיע לביקור. אם כך, כיצד ידעתי להשיב לאמא בביטחון כזה שדוד אהרון הגיע לביקור?

באותו רגע נכנס דוד אהרון לחדר, ואמא ואני שכחנו את המקרה המוזר שהפתיע את שתינו, ולאחר שהביקור הסתיים נשכח הדבר מליבנו ושוב לא חזרנו לדבר על כך.

ימים אחדים אחר־כך חזר הדבר ונשנה. היתה שעת ערב, ואני שכבתי על הספה בחדר האורחים וקראתי בספר. אמא ישבה על הכורסה שלה כשהיא שקועה במחשבות. אני אוהבת את שעות הערב האלו, כששתינו יושבות כך בשקט בחדר־האורחים מבלי לדבר, ובכל־זאת מרגישות זו את זו בשקט הנעים הזה. אמא היא החברה הטובה ביותר שלי, ולפעמים, בזמן שהיא יושבת כך שקועה במחשבותיה, היא קמה פתאום ויושבת לידי מבלי להפריע לי לקרוא, מלטפת את שערי ולוחשת: "לפחות את נשארת לי, מתוקה שלי," ואני מתהפכת על גבי ומנשקת אותה בכוח וחוזרת לקרוא את הספר.

וכך היה גם באותו ערב, כשאמא היתה שקועה במחשבותיה, ואני הרמתי את ראשי מהספר שקראתי והבטתי בה.

"אולי באמת כדאי שניסע בשבת לבקר את סבא וסבתא?" שאלתי, "הבטחת לי שניסע לקיבוץ עוד לפני פסח, זוכר?"

אמא קפצה ממקומה ובאה לשבת לידי.

"מאיושקה," היא אמרה ברכות, "את ממש קראת את המחשבות שלי," והיא הביטה בי במבט מהורהר. "בדיוק חשבתי שאולי נוכל לנסוע לקיבוץ לשבת. אמא לא הרגישה טוב בזמן האחרון ושניהם כל־כך ישמחו לראות אותך. איך ניחשת את המחשבות שלי?"

"אנחנו הרי תאומות סיאמיות, ואני יודעת כל מה שאת חושבת," אמרתי בסבר פנים רציני ומיד פרצתי בצחוק ומיהרתי לחבק את צווארה.

אמא המשיכה להתבונן בי בסבר פנים מהורהר עוד שעה ארוכה, אבל ראשי היה מלא מחשבות. אמא צדקה. זה לא היה ניחוש. אני פשוט קראתי את מחשבותיה. זה היה ברור וחזק כאילו דיברה בקול רם, ואני הייתי אחוזת התרגשות מהגילוי החדש.

בימים שלאחר מכן בחנתי שוב ושוב את כוחי החדש. עקבתי אחרי מחשבותיה של אמא, וקראתי את מחשבות המורים בבית־הספר וגם של סתם אנשים שעברו מולי ברחוב. לפעמים זה היה מביך למדי.

יום אחד הלכתי עם אמא למספרה, ובזמן שהספרית קיצצה את שערותיה ישבתי וקראתי את עיתוני הנשים שאמא תמיד אומרת שהם לא בשבילי, אבל יש בהם דווקא סיפורים נורא מעניינים על אהבות ובעיות של בחורות מסכנות. כשגמרה הספרית לספר את אמא, הורידה ממנה את המגבת ואמרה לה שהיא נראית נהדר. באותו הרגע היא חשבה לעצמה שנמאס לה כבר מהאשה הזאת ושהיא רוצה לגמור וללכת הביתה.

איש לא הבין מדוע פרצתי לפתע בצחוק רם ומתגלגל ללא כל סיבה נראית לעין, ומובן שלא יכולתי לספר דבר לאיש, אפילו לא לאמא, על מחשבותיה של הספרית.

אם תשאלו אותי איך זה לקרוא מחשבות, לא תהיה לי תשובה. הרי המחשבות אינן רשומות בשום מקום, ומובן שאי־אפשר לקרוא אותן. אפשר לומר שאני שומעת את המחשבות של האנשים הנמצאים לצידי. אבל גם זה לא מדויק. אני כאילו מרגישה את המחשבות ויודעת אותן. זהו.

החלטתי שלא לספר לאיש על הכישרון החדש שלי, אפילו לא לאמא. אינני רוצה שיהפכו אותי לחיית קרקס, או שיתייחסו אלי כאל קוסמת. זה יהיה הסוד הפרטי שלי. יש דברים שלא צריך לרוץ ולספר לכולם.

קל להחליט החלטות, אבל קשה מאוד להסתיר סודות מאמא. בזמן האחרון נדמה לי שהיא מתחילה לחשוד במשהו. זה קורה בדרך־כלל כשאני עייפה.

"כן אמא," צעקתי לה מן החדר השני, ומיד נזכרתי שאמא בכלל לא קראה לי.

"מאיה, אני רוצה לדבר איתך," אמרה אמא, בשעה שנכנסה אל חדרי בעיניים סקרניות.

כשאמא אומרת "אני רוצה לדבר איתך," זה סימן לשיחה רצינית. אמא אף פעם אינה כועסת או צועקת, אבל כשהיא אומרת "אני רוצה לדבר איתך," אני יודעת ששוב יהיה לי קשה להתחמק מלהסביר את קריאת המחשבות שלי.

"כן אמא," ישבתי מולה בחוסר רצון מופגן.

"מאיושקה, את יודעת שאני לא אוהבת לנדנד, אבל משהו מוזר קורה כאן."

הרמתי את ראשי ושתקתי. אבא היה נוהג לקרוא לי "מאיושקה," ורק לעתים רחוקות, כשאמא יודעת שאני זקוקה לה במיוחד, היא משתמשת בכינוי הזה.

"אני אינני עיוורת, מאיושקה, וזו לא הפעם הראשונה שאת עונה על שאלות עוד לפני ששאלתי אותן. בזמן האחרון את עונה לטלפון עוד לפני שהוא מצלצל. את לא חושבת שזה קצת מוזר?"

מובן שהיא צודקת. אמא שלי תמיד צודקת. במיוחד בעניין הטלפון. אבל הפעם אינני יכולה לספר לה את האמת.

"מה קרה לך, אמא?" העמדתי פני מופתעת, "שאת מתחילה לדמיין דברים מוזרים? אני הבת שלך, ואני תמיד יודעת מה את עומדת לומר לי."

לפני שאמא הספיקה לענות לי חיבקתי את צווארה וכיסיתי את פניה בהמון נשיקות קטנות עד ששכחה את מה שרצתה לומר.

מי יודע כמה זמן אצליח להסתיר מאמא את האמת. אני חייבת להיזהר!

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הקוסמת הקטנה”