החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו

מאת:
מרוסית: גרשון חזנוב | הוצאה: | 2000 | 224 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

בחור צעיר נקרא בדחיפות אל אחוזת דודו האלמן, איש צבא בדימוס, באמתלה שמחכה לו שם כלה, חניכתו לשעבר של דודו, בחורה אומללה וענייה שקיבלה חינוך מעולה. עם בואו הוא מגלה שהבית על יושביו המרובים והמשונים נשלט משום מה על ידי אחד פומה אופיסקין, רודן ושרלטן שעלה מאשפתות. ארבעים ושמונה שעות של התרחשויות דרמטיות ואבסורדיות עוברות על הגיבורים, ברומן שהוא אחד המצחיקים ביותר לא רק בין ספריו של דוסטוייבסקי, אלא בספרות הרוסית בכלל, ויחד עם זאת הוא גם טרגי. דוסטוייבסקי מתחרה כאן בגוגול בתיאור האבסורדים של החיים, ובה בעת גם שם לצחוק את מורו הדגול, בדמותו של הרודן אופיסקין. לספר נוספה מסה מאת פרופ` דימיטרי סגל, מן האוניברסיטה העברית, המסבירה בין השאר את הסיבות לפרודיה הזו על גוגול ולשנאתו של דוסטוייבסקי למורו לשעבר.

מקט: 4-249-1267
ביקורת על הספר
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא: כשפרש דודי, הפּוֹלקוֹבנִיק יֶיגור איליץ' רוֹסטַאנוֹב, מן השירות, עקר אל הכפר שעבר אליו בירושה, סטֶפּאנצ'יקוֹבוֹ, והתיישב בו כאילו כל חייו היה בעל אחוזה שמעולם לא יצא מנחלותיו. ישנם טיפוסים המרוצים לגמרי מכל דבר והמסתגלים לכל דבר. טיפוס כזה בדיוק היה הפולקובניק בדימוס. נתקשה לתאר לעצמנו אדם כנוע יותר ומסכים יותר לכל דבר. אילו עלה בדעת מישהו לבקש ממנו, בנימה רצינית קצת יותר, להרכיב מישהו וֶרסטַה או שתיים על כתפיו, אולי באמת היה מרכיב אותו. כה טוב לב היה, שלפעמים היה מוכן לוותר לגמרי על הכול ברגע שנדרש, ואולי אף לחלוק את חולצתו האחרונה עם הראשון שיבקש. חזותו היתה כשל גיבור חיל: גבוה ותמיר, לחייו סמוקות, שיניו לבנות כשנהב, שפמו ארוך, חום בהיר, קולו רם ומצטלצל וצחוקו מתגלגל ולבבי. דיבורו היה מהיר ומקוטע עד כדי בלבול. באותה עת היה כבן ארבעים שנה, ואת כל חייו, מגיל שש-עשרה כמעט, בילה כהוּסַאר. הוא התחתן בגיל צעיר מאוד ואהב את אשתו עד טירוף, אלא שזו נפטרה, והותירה בלבו זיכרון בל יימחה והכרת תודה. לבסוף, כשקיבל בירושה את הכפר סטפאנצ'יקובו, מה שהגדיל את רכושו לכדי שש-מאות נפשות, פרש מן השירות, וכמו שכבר נאמר, השתקע בכפר עם ילדיו: איליוּשה בן השמונה (שלידתו עלתה לאשתו בחייה) ובתו הבכורה סַאשִינקַה, נערה כבת חמש-עשרה שמאז מות אמה התחנכה בפנימייה לבנות במוסקבה. אך במהרה החל ביתו של הדוד להידמות יותר ויותר לתיבת נוח. וכך קרה הדבר.

באותה תקופה שזכה בירושתו ופרש לגמלאות התאלמנה אמו-יקירתו, רעיית הגנרל קרַאחוֹטקִין. אלה היו נישואיה השניים, שש-עשרה שנה קודם לכן, כשהדוד היה עדיין קורנֶט אך כבר חשב, בעצם, להתחתן בעצמו. אמו-יקירתו מנעה ממנו במשך זמן רב את ברכתה לנישואיו – מיררה בבכי, הוקיעה אותו על אנוכיותו, כפיות הטובה שלו וזילות כבודה. הוכיחה לו שאחוזתו, בת מאתיים וחמישים הנפשות, מספיקה גם כך בקושי לפרנסת משפחתו (כלומר, לפרנסת אמו עם כל גדוד אוכלות-החינם על כלבי השעשוע השונים שלהן והחתולים הסיניים וכיוצא באלה), ותוך כדי כל הטפות המוסר, התוכחות וההצטווחויות האלה נישאה לגמרי במפתיע בעצמה, עוד לפני בנה, בהיותה כבר בת ארבעים ושתיים שנה. אם כי גם אז מצאה תואנה להאשים את דודי המסכן, כשהיא עומדת על דעתה שהיא מתחתנת אך ורק כדי למצוא מקום מקלט לעת זקנה, דבר שמונע ממנה בנה, האדם האנוכי הזה המזלזל בה, שזמם לו דבר מחוצף ובלתי נסלח שכזה: להקים משפחה משלו.

מעולם לא הצלחתי לגלות את הסיבה האמיתית שהניעה אדם כה שקול לכאורה, כמו הגנרל קראחוטקין המנוח, לאותו שידוך עם אלמנה בת ארבעים ושתיים. יש לשער שהריח אצלה כסף. אחרים סברו שפשוט נזקק לאומנת, שכן כבר אז ניבא לו לבו את כל נחיל המחלות שתקף אותו אחר-כך, לעת זקנה. ידוע רק שהגנרל זלזל עמוקות באשתו במשך כל חייו המשותפים אִתה, ולעג לה בארסיות בכל הזדמנות. איש מוזר היה. מכיוון שהיה דל השכלה אך פיקח מאוד, נהג לבוז לחלוטין לכולם יחד ולכל אחד לחוד, לא הקפיד על שום כללים, לעג לכולם ולכול, ולעת זקנה, מחמת מחלותיו שנבעו מחיים לא מסודרים ומהוגנים במיוחד, נעשה מרושע, היה מתרגז בקלות וחסר רחמים. בשירותו עשה חיל אלא שנאלץ, בשל איזה "מקרה בלתי נעים", לפרוש באופן צורם למדי, בעודו מאבד את קצבתו ובקושי מצליח לחמוק ממשפט. זה הפכו סופית לאדם ממורמר. כמעט חסר אמצעים, כשברשותו רק מאה נפשות מרוששות, ישב הגנרל בחיבוק ידיים, ובמשך כל שארית חייו, שתים-עשרה שנים תמימות, לא התעניין מעולם מה מקורות מחייתו ומי מפרנס אותו. בה בעת דרש לעצמו את כל תענוגות החיים, לא קיצץ בהוצאות והחזיק כרכרה. במהרה איבד את היכולת להשתמש ברגליו, ואת עשר השנים האחרונות בילה בישיבה על כיסא נוח שנודנד, בשעת הצורך, בידי שני משרתים ענקיים, שמעולם לא שמעו ממנו דבר חוץ ממגוון עשיר במיוחד של גידופים. את הכרכרה, המשרתים והכיסא מימן הבן כפוי הטובה, ששלח לאמו את פרוטותיו האחרונות, שמִשכן וחזר ומשכן את כל נחלתו, שמנע מעצמו את החיוני ביותר ושקע בחובות שכמעט לא ניתן היה לפרוע במצבו דאז, ולמרות הכול הפך תואר הבן האנוכי וכפוי הטובה לחלק בלתי נפרד ממנו. אלא שלדודי היה אופי כזה, שלבסוף החל להאמין בעצמו שהוא אנוכי ולכן, כעונש לעצמו וכדי לא להיות אנוכי, שלח יותר ויותר כסף. רעיית הגנרל סגדה לבעלה. למעשה, מה שמצא חן בעיניה יותר מכול היה שהוא גנרל, והיא, בזכותו, רעיית גנרל, משמע גנרלית.

בבית היה לה אגף משלה שבו, במשך כל שנות תת-הקיום של בעלה, עלתה היא כפורחת בחברת אוכלות החינם, מלחכות הפנכה מהעיר על כלביהן. היא היתה אישיות חשובה בעיר הקטנה שלה. הרכילויות, ההזמנות לסנדקוּת בטבילות ולאמהוּת-של-כבוד בחתונות, משחקי הפּרֶפֵרַאנס בקוֹפֵּייקַה וההוקרה הכללית שרחשו לגנרליוּת שלה פיצו אותה בהחלט על המועקה והמצוקה בבית. קשקשניות העיר היו מתייצבות אצלה לדיווחים, תמיד ובכל אירוע היה מיועד לה המקום הראשון – ובקיצור, היא הפיקה מגנרליוּתה את כל מה שרק יכולה היתה להפיק. הגנרל לא התערב בכל אלה, אך בחברת אנשים אחרים היה לועג לרעייתו בלי בושה, ומציג לעצמו שאלות כמו, למשל, למה התחתן בכלל עם "שמשית-הכנסיות הזאת"? ואיש לא העז להתנגד לו. מעט-מעט נטשו אותו כל מכריו. אלא שחברה היתה חיונית לו: הוא אהב לפטפט ולהתווכח, אהב שתמיד יישב לפניו מאזין. הוא אהב להתרברב בדעותיו החופשיות והיה אתאיסט מהזן הישן, ולכן אהב להרביץ את משנתו גם באשר לעניינים שברומו של עולם.

אלא שהמאזינים בעיר נ' לא העריכו עניינים שברומו של עולם, וכך הפכו לנדירים יותר ויותר. נעשו נסיונות לארגן משחקי וִיסט-פרפראנס ביתיים, אלא שלרוב היה המשחק מסתיים בשביל הגנרל בהתקפים כאלה, שרעיית הגנרל ומלחכות הפנכה שלה היו מדליקות בבהלה נרות, עורכות תפילות, מנחשות בקלפים ובפולים, מחלקות לחמניות לאסירות בבית-הכלא ומצפות בחיל ורעדה לשעות אחר-הצהריים, אז שוב נאלצו להוסיף יד למשחק ויסט-פרפראנס ולחטוף על כל שגיאה צעקות, צווחות, גידופים וכמעט אפילו מכות. כשמשהו לא נשא חן בעיני הגנרל הוא לא היה מתבייש מאיש: הוא יילל כנקבה, גידף כעגלון ולפעמים, אחרי שקרע את הקלפים לגזרים, פיזר אותם על הרצפה והבריח את שותפיו למשחק, אפילו בכה מרוב זעם ותסכול, ועל לא יותר מאשר איזה נסיך שהטילו במקום תשיעייה. לבסוף, מחמת ראייתו החלשה, נזקק למקריא. וכאן מופיע פוֹמַה פוֹמִיץ' אוֹפִּיסקִין.

אני מודה שאני נדרש לחגיגיות מסוימת בהכריזי על דמות חדשה זו. אין ספק שזוהי אחת הדמויות הראשיות בסיפורי. איזו זכות יש לה, לדמות זו, להתמודד על תשומת לבו של הקורא, זאת לא אסביר כאן: בשאלה זו ראוי וכדאי יותר שיפסוק הקורא עצמו.

פוֹמַה פוֹמִיץ' הופיע אצל הגנרל כאוכל-חינם – לא פחות ולא יותר. מנין צץ לו – הדבר אפוף מסתורין, אף שערכתי בעצמי כמה בירורים וגיליתי משהו על נסיבות חייו הקודמות של אותו אדם יוצא דופן. ראשית, סיפרו שאי-שם ואי-אז שירת בשירות הציבורי, שאי-שם סבל מרדיפות, וכמובן ש"למען האמת והצדק". עוד סיפרו שפעם עסק במוסקבה בספרות. אין תימה: הרי ברור שבערותו הגסה של פומה פומיץ' לא היתה יכולה להוות מכשול לקריירה הספרותית שלו. אבל ידוע בוודאות רק שבשום דבר לא הצליח, ושלבסוף נאלץ להסתפח אל בית הגנרל, כמקריא וכקדוש מעונה. לא היתה השפלה שלא היה מוכן לשאת בעבור פת-הלחם הגנרלית. נכון אמנם שמאוחר יותר, עם מות הגנרל, כשפומה עצמו הפך, לגמרי במפתיע, לאישיות חשובה ויוצאת מגדר הרגיל, נשבע בפנינו לא פעם שכשהסכים לשמש ליצן החצר הקריב עצמו באצילות נפש על מזבח הידידות; שהגנרל היה לו לגומל חסד, שהיה זה אדם דגול שלא הובן כראוי, ורק אתו, עם פומה, חלק את הסודות שבמסתורי נפשו. ולבסוף שאם הוא, פומה, גילם בגופו, על-פי הזמנתו של הגנרל, כל מיני יצורים ותמונות חיות, היה זה אך ורק כדי לבדר ולשעשע את ידידו המתייסר, מוכה המחלות. אך שבועותיו והסבריו של פומה פומיץ' מוטלים, במקרה הזה, בספק גדול. הרי עוד בתור ליצן היה אותו פומה פומיץ' עצמו משַחק תפקיד אחר לגמרי באגף הנשי של בית הגנרל. איך עשה זאת – קשה לתאר למי שאינו מומחה בעניינים כגון אלה. הגנרלית רחשה לו איזו הוקרה מיסטית. על שום מה? לא ידוע. מעט-מעט קנה שליטה מדהימה על כל האגף הנשי של בית הגנרל, כזו המזכירה במשהו את שליטתם של אִיוַואן יַקוֹבלֵבִיצִ'ים למיניהם וכיוצא בהם חכמים וידעונים הזוכים, כשהם בבתי-המשוגעים, לביקורים של גברות מסוימות הלהוטות לעניין. הוא קרא בקול ספרים שהיו אמורים להביא לגאולת הנפש, הטיף בבכי נמלץ על מידות נוצריות טובות, סיפר על קורות חייו ומעלליו, הלך לתפילת הצהריים ואף לשחרית, מדי פעם הגיד עתידות. במיוחד היטיב לפרש חלומות והפליא להוקיע את הזולת. הגנרל ניחש את המתרחש באגפים האחוריים ועל כן התעמר ביתר אכזריות באוֹכל-החינם שלו, אלא שהתייסרותו של פומה פומיץ' זיכתה אותו בכבוד גדול עוד יותר בעיניה של רעיית הגנרל וכל פמלייתה.

לבסוף השתנה הכול: הגנרל מת. מיתתו היתה מקורית למדי – האתאיסט החופשי בדעותיו לשעבר הפך מוג-לב עד להדהים: הוא בכה, התוודה על חטאיו, נופף באיקונות והזעיק אליו כמרים. תפילות נערכו, גופו נמשח משיחה אחרונה. המסכן צעק שאינו רוצה למות, ואפילו ביקש בדמעות סליחה מפומה פומיץ'. המאורע האחרון העניק מאוחר יותר לפומה פומיץ' עזות מצח בלתי רגילה. אם כי ממש לפני פרידתה של הנפש הגנרלית מהגוף הגנרלי התרחש מין מאורע שכזה: בתה של רעיית הגנרל מנישואיה הראשונים, דודתי פְּרַאסקוֹביַה איליניצ'נה, שנותרה בתולה זקנה והתגוררה בקביעות בבית הגנרל – אחת מהקורבנות החביבים על הגנרל, שבמהלך עשר שנות אובדן רגליו הפכה חיונית בשבילו ושירתה אותו ללא הפסק, ורק היא, בפשטותה וכניעותה המוחלטת, ידעה להשביע את רצונו – ניגשה אל מיטתו ממררת בבכי, וכבר עמדה לסדר את הכרית מתחת לראשו של השכיב-מרע. אך השכיב-מרע הספיק בכל זאת לתפוס אותה בשערותיה ולמשוך בהן שלוש פעמים, כמעט מעלה קצף מרוב זעם. כעבור כעשר דקות מת. עדכנו את הפולקובניק, על אף שהגנרלית הכריזה שאיננה רוצה לראותו ושתעדיף למות מאשר להניח לו להופיע לפניה ברגע שכזה. ההלוויה היתה מפוארת – על חשבון הבן המזלזל, כמובן, שלא רצו אפילו לראותו שם.

בכפר המרושש קְנִיַאזיוֹבקַה, שהיה שייך לכמה בעלי אחוזות ושבו היו לגנרל מאה הנפשות שלו, עומדת אחוזת קבר משיש לבן, המנומר בכתובות הלל לשכלו, כשרונותיו, נפשו האצילית, עיטוריו והוד-גנרליוּתו של הנפטר. פומה פומיץ' השתתף במרץ בניסוחן של אותן כתובות. זמן רב עמדה הגנרלית בסירובה למחול לבן הסורר. בין התייפחויות להצטווחויות, בעודה מוקפת בהמון טפילותיה וכלבלביהן, הודיעה שתעדיף לאכול לחם יבש וכמובן "לקנח אותו בדמעותיה," שתעדיף לנדוד במקלה ובתרמילה ולקבץ נדבות בחלונות מאשר להיעתר לבקשתו של "הסורר" לעקור אליו לסטפאנצ'יקובו, ושכף רגלה לעולם לעולם לא תדרוך בביתו! ככלל, הצירוף "כף רגל" הנאמר בהקשר זה מבוטא לרוב בדרמטיות בלתי רגילה על-ידי גברות מסוימות. הגנרלית ביטאה אותו בכישרון רב, מעשה אמן ממש… ובקיצור, מליצות נשפכו שם כמים. יש לציין שבמהלך אותן הצטווחויות כבר התארגנו כולם בשקט בשקט לקראת העקירה לסטפאנצ'יקובו. הפולקובניק התיש למוות את כל סוסיו בכלותו כמעט כל יום את ארבעים הוורסטאות מסטפאנצ'יקובו העירה, ורק כשבועיים לאחר הלוויית הגנרל קיבל אישור להופיע לפני הורתו הנעלבת. פומה פומיץ' נוצל לצורכי המשא-ומתן. במשך כל אותם שבועיים גינה והוכיח את הסורר על התנהגותו "הבלתי אנושית", הביא אותו לכדי דמעות וכמעט אף לכדי ייאוש. מאותו הרגע התחילה השפעתו שלא תיאמן והבלתי אנושית בעריצותה של פומה פומיץ' על דודי המסכן. פומה הבין בפני מי הוא עומד, וחש מיד שתם תפקידו כלץ ושוטה, ושבמקום שבו אין אנשים יכול גם פומה להיות באצילים. ובמהרה השלים את החסר.

"איך תרגיש, אדוני," נהג פומה לומר, "אם אמך שלך, איך לומר, זו שלה אתה חייב את חייך, תיקח לה מקל, וכשהיא נשענת עליו, ידיה רועדות ומצומקות מרעב, תתחיל באמת לקבץ נדבות לעצמה?! האם אין זה דבר מפלצתי, קודם כול בהתחשב בתואר הגנרלי שלה, ושנית, לנוכח כל גמילות החסדים שלה? איך תרגיש אם תבוא, פתאום כמובן, בטעות, אבל זה הרי עלול לקרות, אל מתחת לחלונך שלך ותפשוט את ידה, בשעה שאתה, בנה פרי בטנה, שרוע באותו הרגע ממש על כסתות מפוך אווזים, ו… ובכלל, מתפלש בעושר! נורא, נורא! אבל הנורא מכול – הרשה לי לומר לך זאת גלויות, פולקובניק – הנורא מכול הוא שהנה עכשיו אתה עומד מולי כמו בול-עץ חסר לב, פעור פה ומפלבל בעיניים, מה שאפילו אינו יאה, בשעה שמעצם המחשבה על מקרה כזה היית אמור לתלוש את שערות ראשך מן השורש, לשפוך נחלים… מה אני מדבר?! נהרות, אגמים, ימים, אוקיינוסים של דמעות!…"

ובקיצור, מרוב התלהבות פומה נסחף קצת. אלא שזאת היתה תמיד אחריתם של נאומיו הנמלצים. ברור שהכול נגמר בכך שהגנרלית על טפילותיה, כלבלביה, על פומה פומיץ' וחצרניתה הראשית, העלמה פֶּרֶפֶּלִיצִינה, כיבדו לבסוף בבואם את סטפאנצ'יקובו. היא סיפרה שרק תנסה להתגורר אצל הבן, ולפי שעה רק תבחן את רגשות כיבוד האם שלו. ניתן לשער את מצבו של הפולקובניק בשעה שבחנו את רגשות כיבוד האם שלו! ראשית, בתור אלמנה טרייה, ראתה הגנרלית כחובה לעצמה להיתקף בדיכאון פעמיים-שלוש בשבוע, נזכרת בגנרל שלה שהלך מעמה לבלי שוב. ובתוך כך, אין איש יודע מדוע, לא שכחה אפילו פעם אחת לתת מנה לפולקובניק. לפעמים, בעיקר כשהתארח אצלו מישהו, היתה הגנרלית קוראת אליה את נכדה, איליוּשה הקטן, ואת סאשינקה, נכדתה בת החמש-עשרה, מושיבה אותם לצִדה, מביטה בהם ממושכות במבט עצוב ומיוסר, כבילדים הנדונים לכליה עם אב שכזה, נאנחת אנחה עמוקה וכבדה ולבסוף פורצת בבכי אילם ומסתורי לשעה תמימה לפחות. ואוי לו לפולקובניק אם לא הצליח לפענח את אותו בכי! והוא, המסכן, כמעט אף פעם לא הצליח לפענח אותו, וכמעט תמיד הזדמן בתמימותו, כמו להכעיס, דווקא באותם רגעי דמע, ואם רצה בכך או לא, ספג בוחן-פתע. אלא שכיבוד ההורים שלו לא פחת, והגיע, לבסוף, לשיא השיאים. ובקיצור שניהם, הן הגנרלית והן פומה פומיץ', חשו בביטחון שחלפה שעת הרעה שהיתה תלויה מעליהם כל השנים בדמות הגנרל קראחוטקין – חלפה ולא תשוב עוד. לעתים קרה שהגנרלית, כך לפתע פתאום, היתה נופלת מעולפת על הספה. אז התחילה מהומה, התרוצצות, והפולקובניק מבטל עצמו ורועד כעלה נידף.

"בן אכזר!" היתה צועקת הגנרלית משהתעשתה, "את קרבַי ריטשת!… Entrailles! Mes Entrailles! Mes"

"וכיצד זה, אמא יקרה לי, ריטשתי לגבירתי את קרביך?" מנסה בדחילו ורחימו למחות הפולקובניק.

"ריטשת! ריטשת! הוא עוד מצטדק! הוא מתחצף! בן אכזר! אני מתה!…"

והפולקובניק, כמובן, מחוסל.

אלא שבאופן כלשהו קרה שרעיית הגנרל היתה קמה תמיד לתחייה. כעבור חצי שעה כבר היה הפולקובניק מבהיר למישהו, כשהוא תופס אותו בכפתור מקטורנו: "נו טוב, חביבי, היא הרי grande dame, אלמנת גנרל! קשישונת טובת לב, אבל אתה יודע, רגילה לאנינות ולטוב טעם… לא כמוני, בור שכמותי! ועכשיו היא כועסת עלי. כמובן שאני אשם. אני, חביבי, עוד לא יודע במה בדיוק חטאתי, אבל ברור שאני האשם…"

קרה גם שהעלמה פֶּרֶפֶּלִיצִינה, ברייה בשלה למדי החושפת שיניים על עולם ומלואו, דלילת גבות, ולה פאה נוכרית, עיניים קטנטנות וטורפניות, שפתיים דקיקות כחוטים וידיים שטופות בתחמיץ מלפפונים, ראתה חובה לעצמה להשמיע דברי תוכחה באוזני הפולקובניק:

"הכול משום שאתה חסר רגשי כבוד. משום שאתה אנוכי, בגלל זה אתה מעליב את אמא. כבודה לא רגילה לזה, כבודה גנרלית, ואתה עוד בסך-הכול פולקובניק."

"וזאת, חביבי, העלמה פֶּרֶפֶּלִיצִינה," מציין הפולקובניק באוזני שומעו, "עלמה מצוינת עד מאוד, מגינה כחומה על אמא! עלמה מיוחדת במינה! אל תחשוב שהיא איזו טפילה. היא, ידידי, בעצמה בת של פּוֹדפּוֹלקוֹבנִיק! ממש כך!"

אבל זו, כמובן, היתה רק הקצפת שבעוגה: אותה גנרלית, שידעה לשלוף משרוולה מגוון כזה של פעלולים, פרפרה בתורה כעכברונת לפני מלחך הפנכה שלה לשעבר. פומה פומיץ' כישף אותה לחלוטין. היא לא העזה לנשום בנוכחותו, והיתה שומעת דרך אוזניו ומתבוננת מעיניו. אחד מדודנַי הרחוקים, גם הוא הוסאר בדימוס, איש צעיר עדיין שכבר הספיק, על אף גילו הצעיר, לבזבז את הונו באופן שלא ייאמן, ואשר התגורר פעם אצל דודי, הודיע לי חד וחלק שהוא משוכנע עד עמקי נשמתו שהגנרלית קיימה קשרים בלתי מהוגנים עם פומה פומיץ'. כמובן שביטלתי מיד ובתרעומת את השערתו כגסה והמונית מדי. לא, היה כאן משהו אחר, ואת אותו דבר אחר איני יכול להסביר בשום דרך אחרת, מלבד להקדים ולהבהיר לקורא את אופיו של פומה פומיץ', כפי שהבנתי אותו מאוחר יותר.

תארו לכם מין איש כזה, אפסי ביותר, עלוב ביותר, מנפלטי החברה, מיותר לכולם, חסר כל תועלת, דוחה לגמרי אבל מאוהב בעצמו עד בלי גבול, ונוסף לכול – בהחלט נטול כישרון בכל דבר שבו יכול היה להצדיק ולו במעט את גאוותו החולה. אקדים ואזהיר: פומה פומיץ' הנו התגלמות הגאוותנות האינסופית, ועם זאת גאוותנות מיוחדת במינה, כלומר זו המופיעה לצד האפסיות המוחלטת, וכמו שקורה לרוב במקרים כאלו זוהי גאווה פגועה, גאווה שנרמסה בכשלונות עבר מעיקים, שהתמגלה כבר מזמן ומאז היא מפרישה מתוכה קנאה וארס בכל הזדמנות ולנוכח כל הצלחה של הזולת. אין צורך לומר שכל זה מתובל בפגיעוּת המגעילה ביותר ובחשדנות מטורפת להחריד. ייתכן שישאל הקורא: ומנין צצה גאוותנות כזאת? כיצד היא צומחת לצד אפסיות מושלמת כזאת, באנשים עלובים כל-כך, החייבים, ולו רק על פי מצבם החברתי, לדעת את מקומם?! כיצד לענות על שאלה זו? מי יודע, אולי יש גם חריגים, שאליהם משתייך גם גיבורי. הוא באמת מהווה יוצא מן הכלל, כפי שיובהר בהמשך. ובכל זאת הרשו לי לשאול: הבטוחים אתם שאלה שכבר הרכינו ראשם לגמרי, ורואים לכבוד ולאושר לעצמם להיות ליצני החצר שלכם, מלחכי הפנכה שלכם וטפיליכם – הבטוחים אתם שהם כבר ויתרו לגמרי על כל שמץ גאווה? ומה עם הקנאה, והרכלנות, וההשמצה, וההלשנות, והלחשושים החשאיים בפינות המרוחקות, אצלכם, אי-שם מאחורי הגב, ממש ליד שולחנכם שלכם?… מי יודע, ייתכן שלאחדים מאותם נוודים נדכאי גורל, אותם ליצנים ושוטי הכפר שלכם, הגאווה לא רק שאיננה חולפת בשל ההשפלה, אלא היא מתלקחת עוד ביתר שאת מחמת אותה שפלות עצמה, מחמת התמהונות והליצנות, מחמת הקבצנות, הכניעות והאפסות הכפויות תמיד. מי יודע, ייתכן שאותה גאווה הצומחת עד כדי גועל היא רק תחושה כוזבת ומעוותת מלכתחילה של כבוד עצמי, שאולי נפגע לראשונה עוד בילדות, מדיכוי, דלות וטינופת, שאולי ספג יריקות כבר בדמות הוריו של הנווד לעתיד, ולנגד עיניו?! אך כבר אמרתי שפומה פומיץ' מהווה, נוסף על כך, יוצא מן הכלל הגדול, וזה נכון. הוא היה פעם איש ספר, התאכזב ולא זכה להכרה. והרי הספרות מסוגלת לחסל לא רק פומה פומיצ'ים – ספרות שלא זכתה להכרה, כמובן. אינני יודע, אך יש לשער שפומה פומיץ' לא הצליח גם לפני הספרות. אולי גם בקריירות אחרות קיבל רק סטירות במקום משכורות, או דבר-מה גרוע מזה. זה, למען האמת, לא ידוע לי, אבל אחר-כך חקרתי ואני יודע בוודאות שפומה פומיץ' אכן יצר אי פעם במוסקבה איזה רומן, דומה למדי לאלה שהיו נרקחים בשנות השלושים בעשרות מדי שנה, מסוגם של "שחרור מוסקבה", "סופת האטַמאנים", "ילדי האהבה, או ילדי הרוסים בשנת אלף מאה וארבע" וכו' וכו', רומנים שסיפקו בשעתם חומר נחמד לשנינויותיו של הברון בְּרַמבֶּאוּס. זה, כמובן, היה מזמן. אך נכישתו של נחש השאפתנות הספרותית עמוקה היא ואין לה מרפא, בייחוד בקרב אנשים אפסיים ומטופשים. פומה פומיץ' תוסכל כבר מצעדו הראשון בספרות, וכבר אז הצטרף לאותו צבא אדיר של מתוסכלים שממנו צומחים אחר-כך כל שוטי הכפר, כל הנוודים והתמהונים. וכבר אז, כך נראה לי, התפתחה בו אותה שחצנות מכוערת, אותה תאווה לשבחים ולגינוני כבוד, להערצה ולהתפעלות. עוד כליצן כבר גיבש סביבו חבורה של חסידים שוטים. רק להצליח להתבלט, להתנבא, ללהטט ולהשתחץ – זו היתה תאוותו העיקרית! ואם לא שיבחו אותו, כבר דאג לשבח את עצמו! במו אוזני שמעתי את דברי פומה פומיץ' בבית דודי, בסטפאנצ'יקובו, כשכבר נעשה שם נביא ושליט יחיד: "לא לאורך ימים חי אני בקרבכם" – נשא לפעמים את דברו במעין חשיבות מסתורית, "לא לאורך ימים אני כאן! אבחן, אתקן אתכם, אראה לכם, אלמד אתכם, ואז – שלום! למוסקבה, להוציא כתב-עת! שלושים אלף איש יבואו להרצאותי מדי חודש, ולבסוף יהדהד שמי, ואז – אוי ואבוי לאויבַי!" אלא שהגאון, שלפי שעה רק ציפה לתהילתו, דרש פרסים מיידיים. ובכלל, נעים לקבל תשלום מראש, במיוחד במקרה כזה. ידוע לי ששכנע עמוקות את דודי שלוֹ, לפומה, צפוי ייעוד אדיר שלמענו בא בכלל לעולם, ושלהגשמתו דוחף אותו איזה איש מכונף המופיע אצלו בלילות, או משהו מעין זה. כלומר: לכתוב יצירה מעמיקה עד מאוד מהסוג המושיע את הנפש, שבעקבותיה תתחולל רעידת אדמה כללית ותזדעזע כל רוסיה. ואז, כשתזדעזע כל רוסיה, הוא, פומה, הבז לתהילה, יפרוש למנזר ויתפלל יומם וליל במערות לאושרה של המולדת. כל זה, כמובן, החמיא לדודי.

ועכשיו תארו לכם מה יכול לצאת מפומה, המדוכא ומוכה הגורל כל חייו, וייתכן שגם מוכה ממש, מפומה הגאוותן והחשקן בסתר, מפומה איש הספר המתוסכל, מפומה הליצן בעבור פת לחם, מפומה הרודן בנשמתו – למרות כל אפסיותו וחוסר האונים הקודם שלו, מפומה המשתחץ, ובהצליחו גם החוצפן, מאותו פומה שלפתע זכה בתהילה ובכבוד, פומה המהולל והנישא על כפיים בזכותה של פטרוניתו האידיוטית, ובזכות פטרונו הלום החנופה והמוכן לכול, שלביתו נקלע סוף-סוף לאחר נדודים ארוכים?! על אופיו של הדוד אני חייב, כמובן, לפרט יותר: בלי זה לא יובן גם הישגו של פומה פומיץ'. אך לפי שעה אומר שבפומה נתגשמה בדיוק האִמרה: תן לו אצבע, ייקח את כל היד. הוא אכן התעלה על עברו! עלוב נפש הנחלץ מהעול יכביד את עולו על אחרים. דיכאו את פומה – והנה הוא חש תכף ומיד דחף לדכא בעצמו; השתררו עליו – ומיד החל להשתרר על אחרים; הוא היה ליצן, ומיד התעורר בו הצורך למצוא לו ליצנים משלו. הוא השתחצן עד כדי גיחוך, התלהם עד לבלי נשוא, דרש לעצמו חלב ציפורים, הפעיל עריצות ללא גבולות, והדברים הגיעו עד כדי כך שאנשים טובים, שטרם היו עדים לכל התעלולים האלה אלא רק שמעו סיפורים על אודותיו, חשבו כל זאת לפלא, לתעתועי רוחות, והיו מצטלבים ויורקים.

דיברתי כבר על הדוד. בלי להסביר את הטיפוס המופלא הזה (אני חוזר ואומר) לא תובן, כמובן, אותה השתררות מחוצפת של פומה פומיץ' בבית לא-לו; לא תובן אותה מטמורפוזה – מליצן חצר לאדם דגול. לא רק שהדוד היה טוב לב באופן קיצוני – היה זה אדם עדין נפש, למרות הופעתו הגסה משהו, כולו אצילות נעלה ואומץ לב שכבר עמד במבחן. אני מעז לומר "אומץ לב": הוא לא נרתע מפני מילוי חובתו, מפני הבטחתו, ובמקרה כזה לא היה חושש משום מכשול. בנפשו היה תמים כילד. ובאמת היה ילד בן ארבעים, נלהב עד מאוד, תמיד עליז, חושב את כל בני-האדם למלאכים, מאשים את עצמו בחסרונותיהם של אחרים ומפריז במיוחד בתכונותיהם הטובות, ואפילו מוצא אותן במקום שבו לא ייתכן שתימצאנה. הוא היה אחד מאותם אנשים אצילים וטהורי לבב שמתביישים אפילו לתאר לעצמם רוע באדם אחר, שנחפזים לקשט את הסובבים אותם בכל המעלות, שמחים להצלחת זולתם ובדרך זו חיים תמיד בעולם מושלם, ובשעת כישלון מאשימים קודם כול את עצמם. להקריב את עצמם לתועלתו של הזולת, זהו ייעודם. יש מי שהיה קורא לו פחדן ורכרוכי, וגם חלש אופי. מובן שהיה חלש אופי, ואפילו רך מזג מדי, אך לא ממורך לב אלא מחשש להזיק, לנהוג באכזריות, מהוקרה יתרה של הזולת ושל האדם בכלל. למעשה היה רכרוכי וחלש אופי אך ורק כשהעניין נגע לתועלתו האישית, שלה רחש בוז תהומי, דבר שחשף אותו כל חייו ללעג, לא אחת אף מצד אלה שלמענם הקריב אותה. למעשה, מעולם לא האמין שיש לו אויבים. כאלה, עם זאת, היו לו, אלא שאיכשהו לא הבחין בהם. מרעש ומצעקות בבית פחד כמו מאש, ומיד היה מוותר לכולם ונכנע לכול. הוא היה מוותר מתוך איזה טוב-לב מצטנע, מתוך איזו עדינות מבוישת. "שיהיה," היה אומר במהירות, בהרחיקו מעליו את כל הגינויים השוליים על ותרנותו וחולשתו, "אז שיהיה… שכולם יהיו כבר מרוצים ומאושרים!" אין צורך לומר שהיה מסוגל להיכנע לכל השפעה נאצלה. יתרה מזאת, נוכל זריז יכול היה להשתלט עליו לגמרי, ואפילו לפתות אותו למעשה מפוקפק, אם יסווה, כמובן, את המעשה המפוקפק כאצילי. דודי היה קל אמונה להחריד באשר לזולתו, ובעניין זה היה רחוק מלהיות חסין טעות. וכאשר, לאחר תלאות רבות, היה מעז סוף סוף להשתכנע שהאדם שרימה אותו מנוול, קודם כול היה מאשים את עצמו, ולא אחת רק את עצמו. שוו בנפשכם כעת את האידיוטית הגחמנית שהשתגעה מזוֹקן, שהשתלטה לפתע על ביתו השלֵו, הצמודה אל האידיוט השני – האליל שלה, שחששה עד אז רק מהגנרל שלה וכעת כבר אינה חוששת מכלום, ואף חשה דחף לפצות את עצמה על כל מה שעברה – האידיוטית שדודי ראה לעצמו חובה לסגוד לה, ולו רק מפני שהיתה אמו. הם פתחו בכך שהוכיחו לדודי תכף ומיד שהוא גס רוח, חסר סבלנות, בור, ובעיקר אנוכי ממדרגה ראשונה. ראוי לציין שהאידיוטית הזקנה האמינה בעצמה במה שהטיפה, ונדמה לי שכמוה גם פומה פומיץ', ולפחות במקצת. היא שכנעה את דודי גם בכך שפומה נשלח אליו מאת אלוהים בעצמו בכדי לגאול את נשמתו ולרסן את תאוותיו שלוחות הרסן, שהוא גאוותן, מתפאר בעושרו ומסוגל להוכיח את פומה על מקור לחמו. הדוד המסכן השתכנע מהר מאוד בשפל הידרדרותו, והיה מוכן לתלוש את שערות ראשו מעליו ולבקש מחילה…

"אני עצמי האשם, חביבי," היה אומר לפעמים למישהו מבני שיחו. "אשם בכול! יש להיות עדין כפליים עם האדם שהוא בעל חובך… זאת אומרת… מה אתי!? איזה בעל חוב?! שוב התפתיתי לשקר! שום בעל חוב! להפך, אני בעל חובו על זה שהוא חי אצלי, ולא הוא בעל חובי! והנה, אני הוכחתי אותו על כך שהוא אוכל מלחמי!… זאת אומרת, אני בכלל לא הוכחתי אותו, אלא, כנראה, סתם, משהו החליק לי מהלשון – לעתים קרובות מחליק לי משהו מהלשון… וגם, סוף כל סוף האיש סבל, אבל עשה מעשים. עשר שנים, למרות כל ההשפלות, טיפל בידידו החולה: כל זה ראוי לגמול הולם! וגם, סוף כל סוף, המדע… סופר! אדם משכיל ביותר! דמות אצילה מאוד – בקיצור…"

דמותו של פומה, המשכיל והאומלל, המשמש ליצן-חצר אצל אדון גחמני ואכזר, קרעה את לבו האצילי של דודי מרוב חמלה וזעם. את כל מוזרויותיו של פומה, את כל תעלוליו המגונים ייחס דודי תכף ומיד לסבלותיו בעבר, להשפלתו, להתמרמרותו… מיד גמר אומר בלבו העדין והאצילי שמן הסובל אין לדרוש מה שדורשים מאדם רגיל. שצריך לא רק לסלוח לו, אלא מעבר לכך צריך להביא מזור לפצעיו על-ידי חמלה והכנעה, להשיבו לאיתנו, לפייס בינו לבין האנושות. משהטיל על עצמו משימה זו התלהב מעל ומעבר למצופה, וכבר איבד כל יכולת להבחין בכך שידידו החדש הנו יצור גחמני, חמדן, אנוכי, עצלן וחדל אישים ותו לא. שכן בלמדנותו ובגאוניותו של פומה האמין עד בלי גבול. ודרך אגב, שכחתי לספר שדודי סגד למלים "מדע" ו"ספרות" בצורה התמימה והטהורה ביותר, אף שהוא עצמו לא למד דבר מעולם.

זו היתה אחת ממוזרויותיו העיקריות והתמימות ביותר.

"כותב יצירה!" היה אומר לפעמים בעודו מהלך על קצות האצבעות כבר במרחק שני חדרים מלפני לשכתו של פומה פומיץ'. "איני יודע מה בדיוק," היה מוסיף בארשת גאה ומסתורית, "אבל כנראה, אחי, כזה קשקוש… זאת אומרת, קשקוש במובן הנאצל של המלה. אולי למישהו זה ברור, אבל לי ולך, אחי, כזה בלבול ש… נראה שעל כל מיני כוחות ייצור הוא כותב, כך בעצמו אמר לי. וזה, כנראה, משהו על פוליטיקה. כן, גם שמו יהדהד! ואז אני ואתה נתפרסם בעטיו. הוא, אחי, סיפר לי זאת בעצמו…" אני יודע בוודאות שדודי, בפקודת פומה, נאלץ לגלח את פאות הלחיים החומות-בהירות הנהדרות שלו. נדמה היה לו שעם פיאות הלחיים דומה הדוד לצרפתי, ושמשום כך יש בו מעט מדי מאהבת המולדת. מעט מעט החל פומה להתערב בניהול האחוזה ולתת עצות מחוכמות. עצות מחוכמות אלה היו איומות. האיכרים הבינו במהרה במה העניין ומי האדון האמיתי, והחלו לגרד בעורפיהם מרוב תדהמה. אני עצמי הקשבתי לאחת משיחותיו של פומה פומיץ' עם האיכרים: למעשה, אני מודה ומתוודה, צותתי לה. עוד קודם הכריז פומה שהוא אוהב לדבר עם המוז'יק הרוסי הפיקח. והנה, פעם אחת נכנס לגורן. אחרי שדיבר עם האיכרים על ענייני המשק, אף שהוא בעצמו לא ידע להבדיל בין חיטה לשעורה, הטיף ברוב מתיקות על חובותיהם המקודשות של האיכרים לאדוניהם, נגע קלות בנושא החשמל ובחלוקת נטל הייצור, שבהם, כמובן, לא הבין דבר, ביאר לקהל מאזיניו כיצד נעה הארץ סביב השמש, ולבסוף, משהתמלא לבו בהתפעמות ממליצותיו שלו, החל לדבר על השרים. את זה דווקא הבנתי. פושקין הרי סיפר על אב אחד שהטיף תמיד לבן-יקיר שלו, בן הארבע, שהוא, אבא שלו, "כזה גיבור שהצאר בכבודו ובעצמו אוהב את אבא'לה." הרי נזקק אותו אבא'לה למאזינו בן הארבע. והאיכרים תמיד האזינו לפומה פומיץ' בחרדת קודש.

"ומה, אבינו החסוד, קיבלת הרבה משכורת מהצאר?" שאל אותו פתאום קשישון שב המכונה "ארחיפ הקצר" מחבורת איכרים אחת, בכוונה ברורה להחניף לו. אלא שלפומה פומיץ' נראתה השאלה פמיליארית מדי, והוא לא סבל פמיליאריות.

"ואתה מה אכפת לך, מוז'יק טיפש שכמותך?!" ענה לו, מביט בבוז באיכר המסכן, "מה אתה דוחף לי פה את הפרצוף שלך?! שאירק עליו או מה?" פומה פומיץ' תמיד דיבר בנימה כזאת עם "המוז'יק הרוסי הפיקח."

"אבינו אדוננו…" הצטרף איכר אחר, "הרי אנשים בורים אנחנו. אתה, אולי, מאיור, או פולקובניק, או אולי הוד-זיווך בכבודו ובעצמו – אפילו איך לכנות אותך איננו יודעים."

"מוז'יק טיפש שכמותך!" חזר ואמר פומה פומיץ', אם כי התרכך, "משכורת אחת לא דומה לחברתה, ראש קש שכמוך! יש אחד שגם עם דרגת גנרל לא מקבל כלום ‏– משמע אין לו על מה: לא מביא תועלת לצאר. והנה אני, עשרים אלף הייתי מקבל כששירתתי אצל השר, וגם אותם לא לקחתי, כי אני בשביל הכבוד שירתתי, הכנסה משלי היתה לי. אני את משכורתי תרמתי להשכלה ציבורית ולפליטי השריפה בקאזאן."

"תראו! אז זה אתה ששיקמת את קאזאן, אבינו החסוד!" המשיך האיכר הנדהם. האיכרים בכלל התפלאו על פומה פומיץ'.

"בוודאי, ויש לי גם חלק שם," ענה פומה כאילו בעל כורחו, כאילו מתרעם על עצמו שזיכה אדם כזה בשיחה כזאת.

השיחות עם הדוד היו מסוג אחר.

"וקודם לכן, אדוני, מי היית?" היה אומר למשל פומה, כשהשתרע לאחר ארוחה דשנה על כיסא נוח, והמשרת שעמד מאחורי הכורסה חייב היה לנפנף ממנו את הזבובים בענף תִרזה שנכרת זה עתה, "איך בכלל נראית לפנַי? ואילו עכשיו אני זרעתי בך ניצוץ מאותה להבה שמימית הבוערת כעת בנשמתך. זרעתי בך ניצוץ מהאש השמימית או לא?! ענה: זרעתי בּך ניצוץ או לא?"

למען האמת לא ידע פומה פומיץ' בעצמו לשם מה הציג את השאלה הזאת, אך שתיקתו ומבוכתו של הדוד שלהבו אותו תכף ומיד. הוא, שהיה סבלני וכנוע, התלקח כעת כאבק שריפה עם כל שמץ של התנגדות. שתיקתו של הדוד נראתה לו מעליבה, וכעת כבר התעקש על תשובה.

"ענה כבר: בוער בך הניצוץ או לא?!"

הדוד מתפתל, מתעוות, אינו יודע מה לעשות.

"הרשה לי לציין בפניך שאני ממתין," מעיר פומה בקול נעלב.

"Mais repondez donc, ייגוֹרוּשקה," מצטרפת הגנרלית במשיכת כתפיים.

"אני שואל: האם בוער בך אותו ניצוץ או לא?" מואיל פומה בטובו לחזור, בעודו נוטל שוקולד מהבונבוניירה שתמיד הונחה לפניו על השולחן, וזאת כבר בפקודתה של הגנרלית.

"באלוהים, אינני יודע, פומה," עונה לבסוף דודי והייאוש בעיניו, "כנראה יש משהו מסוג זה… האמת, מוטב לך שלא תשאל, כי אני עוד אכזֵב משהו…"

"טוב מאוד! אז לדעתך אני כזה אפס מאופס שלא שווה אפילו תשובה – זה מה שרצית לומר?! שיהיה. אהיה אפס."

"מה פתאום, פומה, חס וחלילה! מתי כבר רציתי לומר זאת?"

"לא, בדיוק את זה רצית לומר."

"אני נשבע לך שלא!"

"טוב מאוד! אז אני שקרן! אז אני, לפי האשמתך, מחפש בכוונה תירוצים לריב?! טוב, שלכל ההכפשות תתווסף גם זאת ‏– הכול אני אסבול…"

"…Mais, mon fils"[28] מצטווחת בבהלה הגנרלית.

"פומה פומיץ'! אמא יקירה!" קורא הדוד בייאוש, "בחיי, אני לא אשם! רק ככה סתם החליק לי מהלשון!.. אל תסתכל עלי ככה, פומה: אני הרי טיפש, ובעצמי אני מרגיש שאני טיפש! בעצמי אני מרגיש בפנים שהכול צולע ומגושם… אני יודע, פומה, יודע הכול! אל תדבר אפילו!" הוא ממשיך, מבטל במחי יד, "ארבעים שנה חייתי, ועד עכשיו, עד היום שבו הכרתי אותך, תמיד חשבתי לעצמי שאני בן-אדם… נו, והכול שם הוא כמו שצריך להיות. והרי אפילו לא הרגשתי, עד עתה, שאני מלא חטאים כבהמה, אנוכי מהשורה הראשונה, ועשיתי כל-כך הרבה דברים מרושעים שפלא איך האדמה עוד נושאת אותי!"

"כ-ן, אתה באמת אנוכי!" מציין בסיפוק פומה פומיץ'.

"הרי אני עצמי תופס עכשיו שאני אנוכי! לא, עד כאן! אשתפר, ואהיה טוב מזה!"

"בעזרת האל!" חותם פומה פומיץ', בעודו נאנח באדיקות וקם מהכורסה על מנת לפרוש לתנומת הצהריים. פומה פומיץ' הואיל תמיד לנמנם אחרי ארוחת הצהריים.

לסיכומו של פרק זה הרשו לי לספר בפירוט על יחסַי שלי עם דודי, ולהבהיר באיזה אופן הועליתי פתאום לגובה עיניו של פומה פומיץ', ובאופן מפתיע לגמרי נקלעתי למערבולת המאורעות המכריעים ביותר שהתרחשו אי-פעם בכפר המבורך סטפאנצ'יקובו. בדרך זו אני מתכוון לחתום את ההקדמה ולגשת ישר לסיפורי.

בילדותי, כשהתייתמתי ונותרתי לבדי בעולם, תפס דודי את מקומו של אבי, גידלני על חשבונו, ובקיצור – עשה למעני כל מה שלא תמיד יעשה עבורך אפילו אביך מולידך. מהיום שאסף אותי לביתו נקשרתי אליו בכל נימי נפשי. הייתי אז כבן עשר, וזכור לי שמהר מאוד התחברנו והגענו להבנה הדדית מושלמת. יחד שיחקנו בסביבון והעלמנו מצנפת לילה מגברת זקנה ומרושעת אחת, שהיתה קרובה של שנינו. את מצנפת הלילה קשרתי מיד לזנבו של עפיפון והעפתי אותו לעננים. כעבור שנים רבות נפגשתי קצרות עם דודי, כעת כבר בפטרבורג ששם השלמתי אז את חוק לימודי, על חשבונו. הפעם דבקתי בו בכל להט נעורי: משהו באופיו, משהו אצילי, צנוע, ישר, עליז ותמים עד כמה שרק אפשר הקסים אותי, ומשך את כולם אליו. כשסיימתי את האוניברסיטה התגוררתי זמן-מה בפטרבורג, לפי שעה חסר כל תעסוקה, ומשוכנע, כפי שקורה תכופות לאנשים צעירים ובלתי מנוסים, שבעתיד הקרוב ביותר אעסוק הרבה מאוד במשהו יוצא דופן במיוחד ואפילו דגול. לעזוב את פטרבורג לא התחשק לי. עם דודי התכתבתי לעתים נדירות למדי, וגם זה רק כאשר נזקקתי לכסף, שאותו מעולם לא חסך ממני. ובתוך כך כבר שמעתי מאחד מן המשרתים של דודי, שבא באיזה עניין לפטרבורג, שאצלם, בסטפאנצ'יקובו, מתרחשים דברים מדהימים. שמועות ראשונות אלו סקרנו והפליאו אותי. התחלתי לכתוב אל דודי ביתר קפידה. הוא תמיד השיב לי תשובות מוזרות ומעורפלות משהו, ובכל מכתב השתדל לעסוק רק בענייני מדע, מצפה ממני לגדולות ונצורות בתור מלומד וגאה בהישגי העתידיים. ולפתע, לאחר שתיקה ארוכה למדי, קיבלתי ממנו מכתב מדהים, כלל לא דומה לכל מכתביו הקודמים. הוא היה מלא ברמזים מוזרים כל-כך, בסתירות חסרות שחר כל-כך, עד שבתחילה כמעט לא הבנתי כלום. היה ברור רק שהכותב שרוי בחרדה עזה. דבר אחד ניכר מן המכתב: דודי, בנימה רצינית ומשכנעת, כמעט בתחנונים, הציע לי להתחתן בהקדם האפשרי עם חניכתו לשעבר, בתו של פקיד עני מרוד אחד מהפרובינציה, ששם משפחתה יֶיזֵ'בִיקִינַה, שקיבלה חינוך מעולה במוסד חינוכי אחד במוסקבה על חשבון דודי, ושהיתה כעת מחנכת ילדיו. הוא כתב שהיא אומללה, שבכוחי להביא לה אושר, שאפילו אעשה בכך מעשה אצילי, פנה אל הרגש הנאצל שבלבי והבטיח לתת בעבורה נדוניה. אם כי על הנדוניה דיבר בחשאיות מסוימת ובחשש, וחתם את המכתב בהפצירו בי שאשמור כל זאת בסוד כמוס. מכתב זה הדהים אותי כל-כך עד שגרם לבסוף לראשי להסתחרר. על איזה עלם אחר, שכמוני נשלף כרגע היישר מן התנור, לא היתה משפיעה הצעה שכזאת, ולו רק, למשל, בזכות הפן הרומנטי שבה? מלבד זאת שמעתי שאותה מחנכת היא צעירונת יפהפייה. בכל זאת לא ידעתי כיצד לפעול, אף שמיד כתבתי לדודי שאני יוצא ברגע זה לסטפאנצ'יקובו. הדוד שלח לי באותו המכתב ממש גם דמי נסיעה. אף על פי כן התמהמהתי בפטרבורג, בשל ספקות ואף בחרדה מסוימת, שלושה שבועות נוספים. ולפתע נתקל אני במקרה באחד מחבריו לשירות של דודי, שבדרכו חזרה מהקווקאז לפטרבורג עבר בסטפאנצ'יקובו. זה היה אדם מבוגר ומיושב בדעתו, ורווק מושבע. הוא סיפר לי במורת-רוח על פומה פומיץ', ומיד דיווח לי על איזו התפתחות שעליה לא היה לי עד אז שמץ של מושג, כלומר: שפומה פומיץ' והגנרלית גמרו אומר לחתן את דודי עם איזו עלמה מוזרה להחריד, בלויה וכמעט בלתי שפויה, עם איזה סיפור חיים לא רגיל, ועם נדוניה של כמעט חצי מיליון; שהגנרלית הספיקה כבר לשכנע את העלמה שהם מקורבים זה לזה, ובעקבות זאת לפתותה אל ביתה; שדודי, כמובן, שרוי במצב של ייאוש מוחלט, אך נראה שהסוף יהיה שבלי ספק יתחתן עם נדוניית החצי מיליון; ולבסוף ששני המוחות הגדולים, הגנרלית ופומה פומיץ', רודפים רדיפות סרק את המחנכת המסכנה, חסרת הישע, של ילדי דודי, שהם ממררים בכל כוחם את חייה בבית, כנראה מחשש שהפולקובניק יתאהב בה, וכנראה גם מפני שכבר הספיק להתאהב בה. דברים אחרונים אלה הממו אותי. כמובן שעל כל חקירותי – שמא מאוהב דודי באמת? – לא ידע המספר, או שלא רצה, למסור לי תשובה מדויקת, ובכלל, סיפר בצמצום, באי-רצון והתחמק בבירור מהסברים מפורטים. שקעתי במחשבות. הידיעה הזו היתה כה מנוגדת למכתבו של דודי, ולהצעתו!… אך לא היה טעם להתמהמה. החלטתי לנסוע לסטפאנצ'יקובו, במטרה לא רק לנחם את דודי ולהרביץ בו בינה, אלא גם להצילו ככל שיתאפשר, כלומר לגרש את פומה, לבטל את החתונה המתועבת עם הבתולה הזקנה, ולבסוף – מכיוון שלפי הערכתי הסופית היתה אהבתו של הדוד רק בדיה מרגיזה של פומה פומיץ' – להביא אושר לעלמה הענייה, אך, כמובן, המושכת, בבקשת ידה, וכו' וכו'. מעט מעט שלהבתי והלהטתי את עצמי כל-כך, עד שבשל גילי הצעיר ומחוסר מעש קפצתי מן הספקנות לקיצוניות האחרת לגמרי: התחלתי לבעור מתשוקה לחולל במהירות האפשרית כל מיני נסים ומעשי גבורה. נדמה היה לי אפילו שאני מפגין אומץ לב נדיר בהקריבי את עצמי על מנת להביא אושר לברייה המסכנה והמקסימה. בקיצור, זכור לי שכל הדרך הייתי מרוצה מעצמי מאוד. היה זה חודש יולי, שמש זוהרת זרחה. סביבי נפרשו מרחבים עד בלי גבול של שדות ובהם חיטה מבשילה… ואני, זמן כה רב ישבתי מצונק בפטרבורג עד שנדמה היה לי שרק עתה ראיתי באמת את עולמו של האל!

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו”