החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הקמיליון

מאת: ,
הוצאה: | 2022 | 163 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

97.00

רכשו ספר זה:

"יש אנשים שאתה פוגש בחיים, ואתה יודע שיש בהם משהו מיוחד. אתה יודע שיהיה להם תפקיד בחייך. זו בחירה שלך אם להכניס אותם לחייך ולגלות מהו התפקיד הזה, או להמשיך לחיות בלי לדעת. אני לא אוהב לא לדעת. אני גם אוהב את הגילוי, ואת המסתורין, ואת ההרפתקה."

 

קטיה היא נערה צעירה המגלה בפעם הראשונה את טעם האהבה.

דני היא מדריכה בארגון איגי הנאלצת להתמודד עם שאלה מוסרית כבדת משקל.

סיימון הוא גבר אמיד ורודף שמלות שאוהב בעיקר את עצמו אך גם את הזולת.

הספר מגולל את חייהן ואתגריהן של דמויות רבות, מגוונות, מסקרנות ומפתיעות במרחב הישראלי. הדמויות שונות מאוד זו מזו אך גם דומות מאוד, וכמו קווים מקבילים הן לעולם לא ייפגשו.

האחיות הצעירות מילי ורומי קנר מספרות כי זה הפרויקט שמיד ידעו שיכתבו יחד ויוציאו לאור. בכתיבתן הייחודית הן מצליחות לחשוף את הכאב האנושי ולשזור אותו ביופי ובדיוק רב.

 

מילי היא בעלת MSc בהתנהגות ארגונית ומפתחת הדרכה בחיל האוויר. רומי היא חיילת בשירות סדיר בצה"ל שהחלה את כתיבת הספר בגיל 17 . זהו ספרן הראשון.

מקט: 4-1272-1737
"יש אנשים שאתה פוגש בחיים, ואתה יודע שיש בהם משהו מיוחד. אתה יודע שיהיה להם תפקיד בחייך. זו בחירה שלך […]

 

פרק 1

קטיה

 

השעון המעורר שלי צלצל ובישר על בואו של יום חדש.

ואיזה יום? שלישי, כן נכון, אבל לא על כך רציתי לדבר.

על מה רציתי לדבר…? היום הוא היום הראשון של הלימודים, אני מתחילה כיתה י”א.

אני לא כל כך מתרגשת, אחרי הכול אני בת שש-עשרה, מתחילה כיתה י”א, לא א’.

וגם מה כבר יש להתרגש? כולם בכל מקרה צוחקים עליי, או אם התמזל מזלי, מתעלמים מקיומי.

עליתי מרוסיה לפני שנתיים.

כשרק עליתי עוד למדתי באולפן, אבל בשנה שעברה הצטרפתי לתיכון רגיל בחיפה, שזו העיר שבה עברתי לגור.

הילדים בכיתה היו איומים אליי בשנה שעברה, והם נשארים גם השנה, אז קשה לי להאמין שמשהו ישתנה.

“אל תדאגי, תמיד תזכרי שהם פשוט מקנאים בך כי את יותר יפה והרבה יותר חכמה מהם. תזכרי שאם צוחקים עלייך, תמיד יש גם אותי, וככה הם יחלקו את הבדיחות שלהם, לא רק עלייך אלא גם עליי,” אומרת לי דנה כשאנחנו כבר נכנסות בשער.

דנה היא החברה הכי טובה שלי. כשהגעתי לבית הספר, דנה מיד הציעה לי מקום לידה וככה ישבנו יחד בכל השיעורים.

המקרה שקירב בינינו באמת היה כשדנה הביאה את האוגר שלה לבית הספר.

אחר כך היא סיפרה לי שהאוגר שלה בכיס מקנה לה תחושת ביטחון.

אבל הדברים לא הסתדרו כפי שדנה רצתה, כי באמצע שיעור ביולוגיה האוגר ברח מהכיס.

זה כמובן גרם לבלגן שלם, המורה התחילה לצעוק, הילדות המקובלות התחילו לצרוח ולצווח והבנים התחילו לקלל בקולי קולות.

“של מי האוגר המזדיין הזה???” נשמעו קולות בכל מקום.

דנה לא יכלה לסבול שקראו לאוגר החמוד שלה “מזדיין” והייתה חייבת להתערב.

“זה לא אוגר מזדיין! קוראים לו מוס והוא שומר עליי! הוא האוגר הכי טוב בעולם!” היא קראה בכעס.

מאותו רגע קולות צחוק ולעג עלו, הכיתה התפקעה מצחוק והמורה כמעט התפוצצה מרוב כעס.

“מוס! אוי מוס! אל תבכה מוסי שלי!”

“דנה’לה, להביא לך את המוצץ? נראה לי שרק הוא חסר להופעה.”

“הֵי, פורים מתקרב, למה שלא תתחפשי לאוגר? את גם ככה מכוערת כמוהו, לא יהיה לך קשה.”

“אה, אז את מזדיינת עם האוגר בלילה? בגלל זה יש לך ריח של אוגר? עכשיו הכול מובן!”

והקריאות של “ריח של אוגר” המשיכו לעלות ולהתגבר עד שהמורה שלחה את דנה ואת כל התלמידים למנהלת.

אני לא יודעת למה לא התערבתי, הייתי ביישנית מדי.

זה תמיד קורה לי.

סיטואציה כלשהי כבר נגמרת ואני לא מספיקה להגיב ורק בדיעבד מבינה כמה דברים חכמים יכולתי להגיד.

אז עשיתי את הדבר החכם האחרון שיכולתי לעשות, לדבר עם דנה.

ויום למחרת, כשקראו לעברה “ריח של אוגר”, ביקשתי שיעזבו אותה.

“אז לדנה יש חיית מחמד, אז מה?” שאלתי, “הרי כמעט לכולם יש כלב או חתול, מה הבעיה באוגר? אז מה אם הביאה אותו לבית הספר פעם אחת?”

“שתקי את גם כן, רוסייה מסריחה, תחזרי לרוסיה.”

“לכי לכי תאכלי את החזיר המסריח שלך, גויה מסריחה.”

“מזדיינת עם חזיר ואחר כך אוכלת אותו, ריח של חזיר.”

“ריח של חזיר! ריח של חזיר!”

ועוד הערות שאני כבר לא זוכרת.

וככה ריח של חזיר וריח של אוגר התחברו.

אנחנו נכנסות לכיתה, כולם מתעלמים מקיומנו.

הבנות עסוקות בלצלם את עצמן לאינסטגרם, הבנים עסוקים בלראות סרטונים ביוטיוב ומתפקעים מצחוק.

אך כשדנה ואני מתיישבות בטעות במקום של הבנות המקובלות בכיתה, הכול מתחיל מחדש.

“חמודות שלי, אני יושבת כאן! אתן לא רואות את התיק שלי?!” צועקת עלינו אחת מהילדות שאני אפילו לא זוכרת את שמה.

“תעופו מפה! אני ממש לא רוצה ריחות של חזיר ואוגר במקום שלי! איכס!” והיא מתיזה בושם יוקרתי לכל עבר שכמעט חונק אותי.

“בואי קטיה, עזבי, זה לא שווה את זה,” אומרת לי דנה ואנחנו מתיישבות בשולחן האחרון.

 

“שלום תלמידים, קוראים לי נאווה, אני המחנכת החדשה שלכם, מקווה שתהיה לנו שנה מוצלחת ביחד.”

המורה מדיפה ריח של בושם חריף, בושם שמרמז לי על סכנה.

זאת לא מורה שהייתי רוצה להתעסק איתה, ממש לא.

“אל כיתתנו מצטרף תלמיד חדש, מצפה מכם שתקבלו אותו בסבר פנים יפות.”

תלמיד חדש? אוי לא, עוד קורבן.

מה הפעם? ריח של סוס? דג? ארנב? פרה אולי?

למרות זאת התעודדתי, אולי לדנה ולי יהיה עוד חבר בצוות שיכיר אותנו.

אבל התלמיד החדש שנכנס בכלל לא נראה מפוחד או מבויש, ואפילו לא מהוסס.

מהוסס זאת המילה? אני לא בטוחה פתאום.

כשלמדתי באולפן הייתי מצטיינת, הצלחתי ללמוד עברית במהירות כאילו זאת שפת האם שלי, אבל עדיין קורה שאני שוכחת מילים ומתבלבלת מדי פעם.

בכל מקרה, נחזור לתלמיד החדש.

הוא פיזר חיוכים מוגזמים והפגין ביטחון מופרז לכל עבר, כאילו שהכיתה שייכת לו, כאילו הוא קנה אותה.

“רוצה להציג את עצמך?” המורה נאווה מציעה.

“יאללה,” הוא מגחך ולועס מסטיק בקולי קולות.

“אני רועי, תלמיד חדש. בן שש-עשרה וחצי, אבא שלי עובד בעירייה, סגן ראש העיר,” הוא צוחק.

לחשושים נשמעים, בעיקר קולות של “איזה חתיך!” מצד הבנות אך גם “איזה אח! איזה גבר!” מצד הבנים.

אז כעיקרון, אם אבא שלו סגן ראש העיר, אפשר להגיד שהכיתה סוג של שייכת לו, אולי הוא בעצם קנה אותה אם חושבים על זה.

“גרתי באילת עם אימא שלי קודם, אבל עכשיו עברתי לגור פה בחיפה עם אבא שלי…”

הוא ממשיך לספר הכול בביטחון רב כאילו לא מדובר במידע אישי שלא כדאי לספר.

אחרי שההצגה מסתיימת, הוא מתיישב בשלווה ובביטחון רב ליד הבנים הכי מקובלים בכיתה.

“מה נשמע אח שלי?” מיד החלו לחיצות ידיים.

“אוקיי דנה, נראה שבכל זאת נישאר רק אנחנו…” אני אומרת במעט אכזבה.

“למה ציפית?” היא שואלת וצוחקת מין צחוק לא מרוצה במיוחד.

“חשבת שזה יהיה כמו בסרטים? שייפול עלינו איזה נסיך או שחקן חתיך מהוליווד? תודיעי לי מתי ככה יהיו החיים, אני אשמח,” היא נאנחת.

בהפסקה הבנות כבר התחילו לגשת אליו ולפלרטט איתו.

“עוד שנייה הן גם ישתחוו וילקקו לו את כפות הרגליים,” נוחרת דנה בבוז.

“אפשר לחשוב, כאילו את שון מנדז הביאו לפה…”

***

“איך עבר עלייך היום, קטיה?” שאלה אותי היועצת, “יום ראשון ללימודים והכול.”

“קודם כול, היום עדיין לא נגמר, הוא ייגמר בלילה. דבר שני, חשבתי שהפגישות שלנו הן בימי ראשון,” אני עונה.

“נכון,” היא מחייכת בסבלנות, “אבל חשבתי לעצמי שבניגוד ללוח הזמנים הרגיל, נערוך פגישה גם היום, כי היום הראשון ללימודים הוא תמיד משהו מיוחד, את לא מסכימה איתי?”

אני מהנהנת למרות שאני לא לגמרי מסכימה.

בתחילת כיתה י’, המחנכת הקודמת שלי ראתה שהיו לי בעיות הסתגלות ולכן שלחה אותי ליועצת לשעת הסתגלות שבועית.

חיבבתי את היועצת, היא לא מהפסיכולוגים המפחידים האלה שרואים בסרטים, היא דווקא נחמדה ונעימה ונראה שהיא תמיד מבינה אותי.

הפגישות שלנו אף פעם לא משעממות, בכל פעם אנחנו משחקות משחק או מדברות שיחה מלב אל לב על החיים וצוחקות.

היא מכינה לי קפה לאטה שאני אוהבת ונותנת לי עוגיות.

“היה יום די משעמם,” אני אומרת לה עכשיו, “לא קרה שום דבר מיוחד, קצת צחקו עליי, אבל לא הפריע לי. אה והצטרף תלמיד חדש לכיתה, קוראים לו רועי.”

“ואיך הוא?” היא מסתקרנת.

“יותר מדי בטוח בעצמו, אולי אפילו שחצן. וישר התחבר לערסים,” אני מעקמת את האף.

“חוץ מדמות ‘השחצן’ שהוא הציג אני בטוחה שיש בתוכו עוד דמויות, עוד תכונות, אם את מבינה למה אני מתכוונת,” היא נשמעת מעט מהורהרת.

“את צודקת… אולי שפטתי מוקדם מדי,” אני מהנהנת, “אבל מה כבר אפשר לעשות? למה שילד מקובל חדש ידבר דווקא עם הילדה החננה הרוסייה שאוהבת ביולוגיה ושצוחקים עליה שיש לה ריח של חזיר?”

“לפעמים יש הפתעות בחיים.”

והמשפט הזה חלחל לתוך ראשי גם אחרי שכבר יצאתי מהפגישה.

השעה הייתה כבר לקראת חמש בערב, בית הספר התרוקן, במיוחד כשביום הראשון מסיימים מוקדם.

נכנסתי לשירותים לפני שתכננתי ללכת הביתה.

בתוך תא השירותים מחשבותיי נדדו דווקא לעבר דנה.

מה תגיד דנה אם אתחבר דווקא לילד החדש, שהוא כביכול מקובל? ואולי אני סתם חיה בסרט?

 

כשאני יוצאת מהתא אני מרימה את מבטי ורואה את… רועי. החדש.

אני מיד נסוגה אחורה בבהלה ומניחה את ידי על ליבי.

“הבהלת אותי! מה… מה בכלל אתה עושה כאן? אלה השירותים של הבנות!” אני מרימה את קולי מרוב בהלה וליבי דופק בחוזקה.

“הבהלתי אותך?” הוא לא נראה מבוהל או מבולבל בכלל, והחיוך הרחב שלו רק מתרחב עוד יותר.

אני חשה חרדה גדולה מתפשטת בתוכי, אנחנו לגמרי לבד פה.

“מה לעזאזל אתה עושה בשירותי הבנות?” אני שואלת פעם נוספת וידי מתחילה לרעוד.

“ממה את כל כך בלחץ?” הוא מתעלם מהשאלה ומחייך אליי ברוגע, מצחקק לעצמו, “רק אנחנו פה, אני לא אפגע בך.”

אני לא עונה, רק מביטה בו בחשדנות רבה, החיוך לא יורד מפניו.

הוא מפסיק לחייך מתישהו? מה הקטע שלו? החיוכים שלו אומנם מרגיעים אותי קצת אך לא לגמרי.

“את בכיתה שלי, נכון? תזכירי לי איך קוראים לך?” הוא שואל בעדינות.

“ק… קטיה…” אני מגמגמת.

“את רוסייה? אז זה המבטא…” הוא מצחקק.

“כן… מאוד מצחיק, בוא תצחק עליי, גם אני יכולה לצחוק ולספר לכולם שרועי התלמיד החדש הוא סוטה שמסתובב בשירותים של הבנות להנאתו.”

צחוקו גובר. “אני לא רוצה לצחוק עלייך, קטיה, בכלל לא ציפיתי שתהיי פה. מה את עושה עדיין בבית הספר?”

“הייתי אצל היועצת אם אתה חייב לדעת, השאלה האמיתית היא מה בדיוק אתה עושה פה.”

אני לא מניחה לו.

הוא מגחך. “בואי רק נגיד שאני אוהב לשוטט בבית הספר כשאף אחד לא נמצא בו, המקום הרבה יותר מרתק בלי כל הרעש. ולגבי השירותים… טעיתי. להזכיר לך שאני תלמיד חדש ועוד לא מתמצא ולא יודע איפה כל דבר נמצא?”

לא לגמרי קניתי את הסיבה המוזרה שלו, אבל נאלצתי להסתפק בזה.

“עכשיו תלך! השירותים של הבנים בצד השני!”

“איך שתרצי, קטיה,” הוא מושך בכתפיו ומחייך אליי עוד חיוך רחב לפני שיוצא.

אלוהים… מה זה היה? מה הבעיות של הבחור המוזר הזה? ולמה הלב שלי עדיין דופק כל כך מהר?

אני מסתדרת במהירות ויוצאת.

אני ממהרת לכיוון השער כדי שלא אפספס את האוטובוס.

“קטיה, חכי!” אני שומעת קול מאחוריי.

אני מסתובבת באנחה ורואה את רועי מאחוריי, איך לא, כמובן שוב מחייך.

“מה אתה רוצה ממני, רועי? למה אתה רודף אחריי?”

“בסך הכול רציתי להציע לך שניסע יחד באוטובוס, לארח לך חברה,” הוא קורץ.

אני לא עונה.

“האמת שגם רציתי להתנצל, לא הייתי הכי בסדר,” הוא מרצין ומקטין מעט את חיוכו, אך עדיין יש רמז לחיוך.

“לא הייתי צריך להפחיד ולהטריד אותך ככה… אני מצטער.”

“זה בסדר,” אני עונה. “אבל אתה יודע שאם מישהו יראה אותנו מדברים מחר לא יהיו לך חברים, כל הכיתה שונאת אותי!” אני מזהירה אותו.

הוא נוחר בבוז. “לא אכפת לי מאף אחד, אני לא פוחד. מותר לי לדבר עם מי שאני רוצה ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות.”

“אל תשחק את עצמך גיבור, בסוף תתחרט.”

“את מנסה להפחיד אותי, אה קטיה? אי אפשר!”

אנחנו צוחקים.

כשאנחנו עולים לאוטובוס אני מהר שוקעת במחשבות.

למה רועי רוצה להיות איתי? מה הוא כבר מצא בי? זה סתם כי הוא בודד ואין לו אף אחד אחר להידבק אליו? ואולי הוא מנסה לצחוק עליי ומחר אני אהפוך להיות הבדיחה של הכיתה? הנושא הכי חם: איך קטיה התמימה והטיפשה נפלה במלכודת של רועי? ואולי…?

למה בכלל אני צריכה לחשוב על הדברים האלה? רועי בסך הכול מנסה להיות נחמד ולפתח שיחה, למה אני צריכה לקפוץ למסקנות ולשאול כל כך הרבה שאלות? היועצת צודקת, אולי הוא לא רק השחצן כמו שהוא הציג את עצמו בכיתה ואני צריכה לתת לו הזדמנות.

 

אתם יודעים שכשהייתי ביסודי הייתי בחוג ציור? הייתי מציירת ממש יפה, ככה כולם אמרו. אבל לאחרונה הפסקתי עם זה, זה התחיל לשעמם אותי וגם קשה לי לשלב את זה עם הלימודים.

אבל אני מאוד מתחברת לביולוגיה, חננה רוסייה, כמו שכולם אומרים, לא אכפת לי. תמיד החלום שלי היה להיות רופאה.

או וטרינרית.

דנה בטח תתלהב אם אספר לה איך נסעתי באוטובוס יחד עם רועי, ועוד אחרי שריכלנו עליו כל היום…

דנה יצאה פעם עם מישהו שהיה בצבא, כן כן, אף אחד לא ידע. בסוף הם נפרדו, ככה זה בחיים. ההורים שלה גילו והכריחו אותה להיפרד ממנו, למרות שהיא בכתה וצעקה. מסכנה…

אף פעם לא היה לי חבר. וטוב שכך. רק בלגן עושים הבנים האלה… מי בכלל צריך כזאת מחויבות בחיים בגיל שש-עשרה?

“דיברתי עם רועי אתמול,” סיפרתי לדנה ביום למחרת.

“את מה?” היא מביטה בי כאילו נפלתי מהירח.

“כן, דיברנו בשירותים… לא כמו שאת חושבת!” אני ממהרת להרגיע אותה אחרי שראיתי את המבט בעיניה.

“הוא התבלבל בשירותים ואני נורא נבהלתי. בכל מקרה, בסוף נסענו יחד הביתה באוטובוס ו…”

“ו…?”

“זהו, כל אחד הלך לדרכו,” אני נאנחת.

“את נשמעת עצובה,” היא מעירה.

“אל תדברי שטויות,” ביטלתי את דבריה.

אבל כשרועי נכנס לכיתה, זורק את התיק שלו באדישות ומתיישב בסוף הכיתה, לא לפני שהוא שולח חיוכים פלרטטניים לכל הבנות המקובלות ואפילו לא מעיף בי מבט, זה כבר לא מרגיש נחמד… בכלל לא.

“כנראה נער החלומות שלך, שהכרת בשירותים, הוא בכל זאת לא מסרט הוליוודי,” דנה חצי צוחקת חצי נעצבת.

אני צוחקת ומרביצה לה, אבל בלב משהו מציק לי.

מה הקטע של בן אדם להיות נחמד ואז להתעלם? אנחנו באמת משחקים עכשיו בסרט הוליוודי שבו הגברים חייבים להיות נחמדים ואחר כך להתהפך? גבר לא יכול להיות נחמד עד הסוף? אין פשוט אנשים נחמדים? כנראה שלא, לפחות לא בחיים האמיתיים.

וזה לא נעצר פה, אלא ממשיך בזה שהוא מתחיל עם כל בת שנייה שעוברת במסדרון, מהשכבה שלנו או אפילו משכבה ט’ או י’.

 

“קטיה! קטיה נכון? טוב לראות אותך… לא ציפיתי… קבענו פגישה?” היועצת נראית מופתעת לראות אותי.

היא סוגרת את המחשב. נראה שהפרעתי לה באמצע משהו.

“סליחה… שלא אמרתי כלום…” אני מגמגמת.

“זה בסדר,” היא מחייכת אליי.

“בואי שבי.”

אני מתיישבת מולה.

“מה מטריד אותך?”

“זה רועי…” אני נאנחת.

אני רואה אותה מגניבה חצי חיוך ואני קצת מתרגזת.

מרגיז הקישור הזה שהמבוגרים עושים, שברגע שמדובר בילדה בת שש-עשרה שמגיעה נסערת לדבר על משהו, זה ישר יהיה על בחור כלשהו, וישר המבוגרים יסיקו שזה כי היא דלוקה עליו.

וגם אני עצמי מרגיזה אותי, את עצמי, כשאני באה ומחזקת את הסטיגמה הזאת.

ומה בכלל אכפת לי איך רועי מתנהג? עד לפני יומיים הסתדרתי יופי בחיים בלעדיו.

“קטיה?” היועצת מעירה אותי מהמחשבות.

“כן, סליחה,” אני מתנערת.

“אתמול אחרי השיחה שלנו רועי דיבר איתי, ונסע איתי יחד באוטובוס. והוא היה נחמד אליי, וכבר חשבתי שצדקת. אבל היום הוא בכלל לא התייחס אליי, כאילו אני רוח. אפילו שלום לא אמר לי. ועוד פלרטט עם בנות אחרות… טוב, זה סתם לא קשור. אבל בכל מקרה, ידעתי! ידעתי שהוא עושה עליי פוזה והוא לא רוצה לדבר איתי באמת, עם החננה של הכיתה כדי להתקבל בחברה. שטויות… כבר נמאס לי שכולם כל כך שטחיים! למה בן אדם לא יכול פשוט לבלות עם מי שהוא רוצה בלי להסתכל כל הזמן ולדאוג לגבי מה שאחרים אומרים?!”

אני מסיימת כמעט בצעקה וקולטת שמרוב שדיברתי כל כך הרבה, השתיקה אחר כך רועמת באוזן.

“קטיה…” היועצת נוגעת בכתפי.

“זה בכלל לא קשור אלייך, אני סתם טיפשה,” אני מתנערת ממנה, “את אמורה לעזור לי להסתגל, לא לדבר איתי על בנים.”

“זה גם יכול להיות חלק מהעניין,” היא מחייכת ומנסה להרגיע אותי, “בואי תשתי קצת.”

היא מוזגת לי כוס מים ואני שותה בשתיקה ומביטה בה בציפייה.

“זה לא המקום שלי לספר לך סיפורים אישיים על תלמידים. כמו שאני לא חושפת לאף אחד מידע אישי מהשיחות שלנו, ככה גם לא אספר לך מה קורה לתלמידים אחרים. דבר לא יֵצא מהקירות האלה. מה שאני כן יכולה להגיד לך הוא שלפעמים רק נדמה לנו שאנחנו יודעים ורואים הכול, אבל זה לא תמיד נכון. יש המון דברים שאת ואחרים לא יודעים וזה מוקדם מדי לדעתי לשפוט בן אדם רק בגלל התנהגות ביום אחד. יש דברים שאת כמובן לא יודעת ורואה על רועי, וזה גם לא הגיוני שתראי אחרי יומיים של היכרות איתו. יש בו עוד המון צדדים שאת בכלל לא מכירה. ייתכן שגם עליו עובר משהו, משהו לא טוב. אולי הוא לא היה ביום טוב. אני במקומך הייתי מנסה לדבר איתו במקום לשבת ולחכות שיפנה אלייך. חבל לשחק סתם במשחקים האלה. אם זה עד כדי כך מטריד אותך, סימן שזה חשוב לך.”

אני שותקת, מנסה לעכל, להבין.

“את בעצם מנסה להגיד לי שגם הוא איתך בטיפול? או ש… אולי אפילו יותר? טיפול פסיכולוגי? פסיכיאטרי?!”

“קטיה,” היועצת קוטעת אותי, “את המסקנות שלך תסיקי לבד, אני לא אספר לך מידע אישי על תלמיד. אני אומרת משהו אחר, שאת לא יכולה לדעת את כל הבעיות והקשיים של אדם אחרי שאת מכירה אותו יומיים. אני לא רוצה שתשפטי אותו, יותר מזה לא אוכל להגיד לך.”

מבולבלת עוד יותר מהפגישה המוזרה והקצרה הזו, יצאתי שקועה במחשבות. האם היועצת ניסתה לרמוז לי משהו? כך זה הרגיש. הרגיש שהיא בהחלט יודעת דבר או שניים שאני לא. משהו בביטחון שהיא הפגינה ובצורה שהיא דיברה על רועי, גרם לי להבין שבהחלט יש דברים שאני לא יודעת עליו.

***

“אז רועי התלמיד החדש בטיפול?!” דנה קוראת כשאנחנו יושבות להכין שיעורים בספרייה.

“שששש….” הספרנית ואני משתיקות אותה יחד.

“את רוצה שכולם ידעו? שהשמועה תרוץ? סיפרתי לך רק כי נשבעת לי שלא תספרי לאף אחד! זה בכלל לא ענייננו…” אני מהסה אותה.

היא משתתקת.

“אבל מה אם זה מסוכן? את יודעת… שהוא ממש מופרע והכול ברמה שיכול להזיק?” עיניה נפערות.

“אל תדברי שטויות דנה, גם אני בטיפול להזכירך. גם אם הוא בטיפול, זה בטח גם כי כמוני, הוא תלמיד חדש.” אני מבטלת את דבריה למרות שאני לא לגמרי בטוחה, זה לא נראה בכלל שלרועי היו קשיי הסתגלות, בדיוק להפך.

“אם הוא היה במצב כזה שהיה יכול לסכן אותנו היו מאשפזים אותו ולא מביאים אותו לבית הספר.”

אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה.

 

לא דיברתי עם רועי כל השבוע, לא היה לי אומץ או זמן לגשת אליו.

ואז הגיע יום שבת שבו יצאתי לרגע לרחוב לזרוק את הזבל.

“קטיה!” שמעתי קול וישר ידעתי שזה רועי.

אפילו לא היה לי זמן להיות מופתעת, הסתכלתי מאחוריי והוא עמד שם בטרינינג ונופף לי.

הייתי נבוכה.

“היי,” אמרתי לו ולא ידעתי מה עוד להגיד.

“לא דיברנו הרבה זמן,” הוא העיר.

הנהנתי. “מה אתה אומר… לא דיברנו…”

“כן, בדיוק, לא דיברנו,” הוא בכלל לא נראה כאילו הבין את הרמז, “אז איך החיים? עדיין מתחבאת בשירותים?”

עדיין… כאילו עברה שנה…

מי מתחבא בשירותים? רציתי לשאול. אבל במקום זה החזרתי לו עקיצה.

“עדיין אורב לבנות בשירותים?”

הוא צחק. “אח, אהבתי. נלך לטייל?”

“ומחר שוב תתעלם ממני בבית ספר?” לא יכולתי להתאפק.

“זה פגע בך? סליחה…” זאת הייתה התשובה שלו.

“זה לא פגע בי, זה הפתיע אותי. למה שלא תדבר איתי כל השבוע? זה לא עובד ככה. או שאתה נחמד תמיד או שלא.”

הוא שותק.

“מה אתה שותק?” השתדלתי שלא לצעוק.

“מה את רוצה שאני אגיד?”

“שלא תעשה את זה שוב… שתבטיח שלא תעשה את זה שוב.”

“איך אני יכול להבטיח דבר כזה? אני לא מגיד עתידות. אני לא יודע מה אעשה מחר, כל יום הוא בפני עצמו,” הוא מתחכם.

“נו באמת, אתה פילוסוף עכשיו? זה מה שיש לך להגיד?”

דממה משתררת ושומעים רק את הצרצרים.

הבעת פניו נשארת חתומה ולאט-לאט הוא נאנח, מסתובב והולך.

אני נשארת לעמוד שם גם אחרי שהוא הלך, בוהה באוויר.

הרוח מפזרת את שערי ואני עוצמת את עיניי.

איזו פגישה מוזרה… וחסרת תוצאות.

מוזר. הכול מוזר.

לפתע רועי מסתובב אליי בתנועה חדה וחוזר.

“אני לא פילוסוף,” הוא מביט בעיניי.

“באמת?” אני צוחקת בסרקזם, “כי פשוט הייתי בטוחה שכן.”

“לפעמים אני מתנהג בצורה מגעילה לאנשים ואני לא קולט את זה, ובמקום להתנצל אני מצטדק או מנסה להצחיק. זה תמיד קורה לי,” הוא מתעלם מהאמירה שלי ונאנח.

“יפה שאתה מודע לזה,” אני מעירה, “אבל זה משהו שאתה צריך לעבוד עליו ולשנות. ובלי קשר לזה, אתה הרגע פשוט הסתובבת וכמעט הלכת כששאלתי אותך למה התעלמת ממני כל השבוע.”

הוא שותק.

“והנה אתה עומד כאן מולי ולא מוכן להסביר לי,” אני מביטה בו זועפת, “תחסוך ממני את כאב הראש הזה, רועי, אני הולכת.” כדי להמחיש זאת אני מסובבת אליו את גבי ומתחילה ללכת.

הוא תופס בידי ועוצר אותי.

“הרגשתי שהתחברתי אלייך מאוד, באמת ממש חיבבתי אותך ופחדתי שנתקרב יותר מדי ואז… יתפתח בינינו משהו לכיוון הרומנטי. אז ניסיתי למנוע מזה לקרות והתחלתי להתרחק, אבל אז לא יכולתי… הרגשתי שאני רוצה לדבר איתך, אבל אני לא יודע איך. קיוויתי שבכלל לא אכפת לך ולא תשימי לב שהתרחקתי ופשוט נוכל לטייל יחד ולא לחשוב על זה או לסבך את זה, ואחר כך כנראה הייתי מתחרט על זה שהגעתי לכאן ושוב מנסה להתרחק ממך, ואז שוב להתקרב. אז אין מטרה אמיתית בזה שבאתי לכאן, חוץ מזה שממש רציתי לראות אותך.”

הראש שלי התחיל להסתחרר מרוב כל הבלבול ותשובתו המסורבלת. רציתי לשאול אותו איך הוא היה יכול להתחבר אליי כל כך ולרצות לראות אותי אחרי שיחה אחת, אבל לפני שאני מספיקה הוא מחליט להפתיע אותי בווידוי נוסף.

“ואני אכן ארבתי לך בשירותים ולא סתם התבלבלתי כמו שאמרתי. רציתי לדבר איתך באותו יום, הבטתי בך בכיתה ואחר כך ראיתי שהלכת ליועצת וסקרנת אותי. גם אני הלכתי ליועצת ושאלתי עלייך אבל היא לא הסכימה להעביר שום פרטים עלייך, וכל כך סקרנת אותי שעקבתי אחרייך. ויום למחרת חיפשתי אותך בכל מדיה אפשרית וניסיתי לחפש גם דרך אתרים לא חוקיים ומצאתי המון מידע, אבל אחר כך הבנתי שאין לזה שום מטרה כי בכל מקרה לא נהיה ביחד.”

אני לא מצליחה לעכל את כל מה שהוא אומר ואת כל האינפורמציה הזאת. הרגשתי כמו בסרט. אני, קטיה, העולה מרוסיה, עניינה בחור כמו רועי עד כדי כך שחקר את היועצת לגביי וחיפש אותי במדיה?

היה לי ברור שלרועי יש קושי נפשי כלשהו, איזו הפרעה אובססיבית. אני לא מומחית גדולה להפרעות אבל זה כבר היה שקוף. אבל למי אכפת? פעם ראשונה שמישהו בכלל פזל לכיווני, וכל כך התאמץ בשביל להתקרב אליי ולהכיר אותי!

אולי גם לי יש הפרעה כי האובססיה והריגול שלו דווקא מדליקים אותי במקום להדליק לי נורות אזהרה. דנה בטח תחשוב שירדתי מהפסים.

אבל אולי אני בכלל לא מי שחשבתי שאני, לא נורמלית וחנונית משעממת כמו שחשבתי שאני, אולי אני קטיה אחרת עכשיו, או אולי אני בכלל לא קטיה.

“למה?” אני שואלת בלי לפרט יותר מדי.

“למה עשיתי את כל זה אחרי שראיתי אותך בסך הכול פעם אחת?” הוא צוחק, “מאותה הסיבה שעברתי בית ספר, מאותה סיבה שאני מטופל. יש לי הפרעה טורדנית כפייתית וגם הפרעה דו־קוטבית. בקיצור, אני לא מישהו שאת רוצה או צריכה להתעסק איתו. או למה אני עם הפרעות נפשיות? טוב, זה כבר סיפור ארוך, מאמין שזה קשור לגירושים של ההורים שלי ולאלימות שהייתה בבית… אבל בכל אופן…”

בעודו מדבר, המון מחשבות התרוצצו במוחי. באופן מוזר, הרגשתי כאילו אנחנו מכירים מאז ומעולם. מי זה האדם המיוחד הזה ומה בו גורם לי להרגיש ככה? להרגיש אני. זו לא הרגשה מוכרת, ועם זאת זה מרגיש כל כך בטוח. כאילו הכול יכול לקרות עכשיו, כאילו אני רואה אותו והוא יכול לראות אותי. ההתרגשות גואה בי ואני נמלאת פרפרים וקצת כאב בטן.

“לא,” אני קוטעת אותו ומתקרבת אליו.

“למה החלטת שלא יכול להתפתח בינינו שום דבר רומנטי?” אני מישירה אליו מבט.

הוא מביט בי מבולבל. “לא שמעת כל מה שאמרתי עכשיו?”

“שמעתי,” אני מחייכת, “אבל זה לא רלוונטי, לא אכפת לי. אני אוהבת את המחשבה שהתאמצת בשבילי כל כך. השאלה היא רק מה אתה רוצה, ממני.”

“אני רוצה אותך,” הוא לא מהסס להגיד, “והדבר שאני הכי רוצה כרגע הוא לקחת אותך לאיזה אגם יפה, לעשות פיקניק ולצפות בשקיעה.”

“אז ככה נעשה,” אני קובעת.

“באמת לא אכפת לך?” הוא מסרב להאמין.

“אכפת לי מאוד,” אני אומרת, “ואני לא אומרת שעכשיו אנחנו זוג או משהו, אבל אני רוצה שזה יתפתח לשם. אני רוצה להכיר אותך מאוד ואני רוצה להיות בעולם שלך ושאתה תהיה בשלי ו…”

הוא עוצר, מנשק אותי ומצמיד אותי אליו.

הוא עוצר ואני מתנשמת. זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלי ואני בטוחה שהסמקתי כי הייתי ממש נבוכה.

כעבור שנייה אנחנו מתנשקים שוב והוא מעמיק את הנשיקה.

אז מה אמרתי קודם? נכון, אולי אני משוגעת ואולי אני לא אותה הקטיה, אולי איבדתי את השפיות ואולי אני כבר לא אני.

אבל דבר אחד בטוח, נורמלי זה לא. אין כאן שום דבר שפוי ונורמלי יותר.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.