החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על יוסף זהר

ד"ר יוסף זהר, פעיל במאבק להפחתת מעמד ההודאה ומרצה על משפט פלילי ברחבי הארץ. את מחקרו לתואר שלישי, ניתוח כלכלי ותורת-משחקי של תופעת עסקאות הטיעון, הנחו הפרופסורים ישראל אומן, אורן גזל-אייל ואלון הראל. כיום יוסף הינו עמית מחקר בפקולטה למשפטים ... עוד >>

הקבצן השביעי

מאת:
הוצאה: | 2018 | 220 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

בוקר אחד התברר ליוסף זהר שכשנה לאחר מותו הטבעי של אביו כתוצאה ממחלת ניוון שרירים סופנית, הגו חוקרי משטרת ישראל את רעיון הבלהות שלפיו אביו בעצם נרצח ושיוסף זהר הוא הרוצח, יחד עם המטפל הסיעודי של האב. תוך זמן קצר מצא עצמו יוסף במעצר ממושך ב"אבו כביר". גם הפרקליטות אמצה את הרעיון והגישה כתב-אישום בעבירת רצח.

כמי שחוקר שנים רבות את התופעה האיומה של הרשעת חפים מפשע – אין עוול גדול יותר שהמדינה גורמת לאזרחיה באופן שיטתי – הנני ממליץ בחום על קריאת ספרו המרתק של יוסף זהר "הקבצן השביעי". הספר, המבוסס על יומן שכתב המחבר בעת מעצר שווא, ממחיש באופן יוצא דופן רבים מתחלואיה של מערכת אכיפת החוק הפלילי הישראלית:

החל מהקונספציה של אשמת החשוד (ההנחה שהחשוד אשם כך שיש רק לאתר ראיות להוכחת אשמתו) שבה לוקים חוקרי משטרה, תובעים ואף שופטים; דרך הקלות הבלתי-נסבלת של המעצר, תנאיו המחפירים והשימוש בו כדי לחלץ הודאות מחשודים – הן בעצם הלחץ שהוא יוצר והן באמצעות מדובבים; ועד להרשעות על סמך הודאות בלבד חרף המחקרים המלמדים על תופעה של הודאות-שווא – הן הודאות של נחקרים בפני חוקרי המשטרה, כגון הודאת השווא של המטפל הסיעודי באביו של יוסף, ברצח שלא היה ולא נברא, שקרבה כחוט השערה להפללת אדם נוסף, הלא הוא יוסף; והן הודאות הניתנות באופן סיטוני במסגרת תעשיית עסקות הטיעון – שאודותיה כתב יוסף זהר דוקטורט מרתק, הכולל ניתוח מתמטי-כלכלי תוך שימוש בתורת המשחקים.

הספר איננו רק המחשה מצוינת של ליקויי המערכת, אלא אף מסמך אנושי מרתק, המתאר את חווית המעצר ואת מערכות היחסים המורכבות המתפתחות בין העצורים. אל לנו להסב מבטנו מהם, הן משום שאנו – בני החברה – אחראים למצבם, הן משום שכל אחד עלול להיקלע למצב כזה. הספר מעניק פרספקטיבה חשובה נוספת למושג המופשט חירות האדם. לקרוא!

פרופ' בועז סנג'רו, מחבר הספרים "הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם: גורמים ופתרונות" (2014); SAFETY FROM FALSE CONVICTIONS (2016) .

מקט: 001-3290-001
מאמר על הספר בעיתונות
סקירה
בוקר אחד התברר ליוסף זהר שכשנה לאחר מותו הטבעי של אביו כתוצאה ממחלת ניוון שרירים סופנית, הגו חוקרי משטרת ישראל […]

מעצר

אבא

כשאבא חלה ידעתי שאני חייב לעמוד לצידו, אבל לא ידעתי כיצד אוכל להיות מספיק חזק בשביל אבי היהלומן, איש העסקים המצליח, גיבור מלחמות ישראל. שנתיים קודם פתחתי עסק לייעוץ כלכלי ואבא היה גאה לראות את העסק שלי מצליח. לרחל ולי נולדו שתי בנות ואבא, שהיה קשוח איתי, הפך רך כחמאה כששיחק איתן. הוא הגיע לבקר כמעט כל יום, עזר לקלח אותן והסתודד עם רחל סביב התבשילים במטבח והפרחים בגינה. המחלה תפסה אותנו בשיא האושר המשפחתי. הבנתי שלא יהיו לנו עוד הרבה שנים יחדיו וכול רגע הוא יקר מציאות.

המחלה הארורה הטילה עלי אימה. כשחזרתי מבית החולים לאחר שאבא איבד את ההכרה וחובר למכונת הנשמה, שטפתי את פני וחשתי כאילו פני הם פניו. השרירים בידיים רעדו לי וחשבתי, זהו, גם אני חולה. עד היום אני נחרד כשזה קורה לי. לאחר שאבא שוחרר מביה”ח איכילוב, הגענו לביקור עם הבנות. הוא ישב בסלון על הספה, צמוד למכונת ההנשמה וסימן בידיו לגדולה להתקרב אליו. הילדה, בסך הכול בת שנתיים וחצי אז, נעמדה מולו, התבוננה בו ארוכות ואמרה, “סבא אתה חולה”. הוא הניד בראשו, אבל היא התעקשה. עמדנו סביב נבוכים. היה ברור שהוא חפץ בקרבתה, אבל לא ידענו מה לעשות. כעבור רגע רצה אליו הילדה וידיה פרושות לחבקו. אבי הקשוח בכה ואנחנו איתו.

לרופאים לא היה מזור להציע, ואבא ביקש שאנסה למצוא עבורו תרופה ניסיונית. הרגשתי שאני חוזר לתקופת הילדות, לספר “הלב” של דה אמיצ’יס. כשבלבי הילד מרקו היוצא למסע כדי להציל את אמו החולה, שוטטתי בנבכי האינטרנט ומצאתי תרופה שהייתה עשויה להתאים לאבי. משרד הבריאות התנגד, כיוון שטרם ניסו אותה למחלה ממנה סבל, ניוון שרירים, ALS.

אבא דרש שאפנה לבית המשפט. על פניו זה נראה חסר סיכוי, אך הוא דחק בי ולא יכולתי לסרב. אמנם היה משותק בכל גופו, אבל באצבע שבאמצעותה תקשר איתנו, אבא סובב את כל העולם. באולם נשיא בית המשפט המחוזי, השופט אורי גורן, התחושה הייתה שהכול נגדנו ושהסיכויים קלושים. עורך הדין אלי פישר, שהתמחה בעזרה לחולים קשים, ניסה לטלטל את השופט ולגרום לו להזדהות עם עמדתו של אבא. “לפני יומיים פנתה אליך אישה שביקשה שינתקו אותה מהמכשירים, משה זהר הוא אדם גיבור וחפץ חיים..”.. השופט פנה אלי במפתיע ושאל, “אביך הוא משה זהר המפורסם שזכה באות הגבורה?” עמדתי נבוך. החיים של אבא נתונים ביד לשוני, הבנתי שהוא מבלבל את אבא עם אדם אחר. חששתי לתקן אותו, אז אמרתי את האמת, “אבא שלי גיבור מלחמות ישראל והוא רוצה לחיות”.

“תינוק נולד, תינוק נולד!” צעק פישר מחוץ לאולם, פתח בריקוד קופצני במסדרון בית המשפט ונופף בידיו. שאלתי אותו, “פישר, מה קרה?” “אתה לא מבין”, ענה לעברי כשנהרה שפוכה על פניו, “זכינו בתקדים, אבא שלך יקבל את התרופה הניסיונית! תינוק נולד, תינוק נולד, ..”.

סלע ענק נגול מעל לבי. אבא היה מאושר וזה מה שהיה חשוב. הוא ניצח את כולם וחש תקווה עצומה. לפני שיצאנו את ביתו לסבב הראשון של מתן התרופה בביה”ח, הוא סימן באצבעו על לוח האותיות ק. ב. י. ם. ונופף בידו כאומר לי “תביא”. לקח לי כמה שניות להבין שאבא מתכוון לצאת מאיכילוב בהליכה בעזרת קביים. לאחר כחודש וחצי ושלושה סבבים של אשפוז לצורך מתן התרופה, הבנו לצערנו, שהתרופה לא תחולל את הנס, ואבא המשיך להיאבק על חייו בביתו בעזרת מטפל צמוד. באפריל 2002, כשנה לאחר מכן, נפטר.

שבעה

משנפטר אבא, נכנסתי לבית שכנו ואמרתי לו, “דב, אחרי שסבתא נפטרה לקחת את אבא לבית הכנסת לומר קדיש, עכשיו הגיע הזמן לקחת אותי”. בבית הכנסת הקרוב לבית אבי נוהגים ללמוד דף יומי לפני תפילת שחרית. נזכרתי שאבא גילה בכך עניין מפתיע, אך הסבירו לו שלימוד גמרא הוא תענוג האסור לאבל. הסתקרנתי מהו הלימוד שמיוחס לו כזה עונג, ובהזדמנות הראשונה קניתי את הספר של הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס, “תשע קריאות תלמודיות”, שיצא לאור באותה עת.

בוקר בוקר, באדיקות לא מוסברת עבור מי שהוא נצר לחלוצים שהתרחקו מבית הכנסת, השכמתי קום לתפילת שחרית כדי להספיק לקרוא בקול את הטקסט הארמי בקרב מניין יהודים. חודש לפני כן אפילו לא ידעתי שנהוג לומר קדיש שנה תמימה. התרגשתי בכל פעם מחדש, כשניגשתי נבוך ומבולבל לבית כנסת כלשהו. בכל מקום, כשהצגתי את עצמי “שלום, אני יתום שצריך לומר קדיש”, זכיתי למאור פנים ולחיבוק חם. בבסיס האימונים בצאלים, במושב שער אפרים ליד טול-כרם במהלך מבצע חומת מגן, בקיבוץ בטיול בצפון או ליד הבית, תמיד הטקס חזר על עצמו, ואני הזר והבור שכמעט אינו יודע להחזיק סידור תפילה, אמרתי קדיש ולעיתים אף עליתי לתורה. תמיד נתנו לי הרגשה, שזכות היא להם לקבל אותי אצלם. לא שיערתי בלבי את עוצמת ההתרגשות שיעורר בי המנהג הקדום הזה. כל ישראל עוטפים אותי – אשכנזים, ספרדים, תימנים, אנשי צבא, כיפות סרוגות, קיבוצניקים, חרדים ועמך ישראל.

עשר שנים קודם לכן התחתן אבי בפעם השנייה, אבל במהלך מחלתו היחסים בינו לבין אשתו הידרדרו, ואבא הוציא אותה מביתו וביקש להתגרש. בתום ההלוויה סיפר המטפל של אבא, שהאישה התפרצה לבית, הכתה אותו והשליכה אותו ואת חפציו. חברים שבאו לנחם אותי לאחר ההלוויה ראו שאני יושב בחוץ והציעו שאשב שבעה בביתי. לא יכולתי לשאת את המחשבה שלא אשב שבעה על אבי בביתו, בית ילדותי. על דלת הכניסה היה מקוש גדול בצורת ראש אריה. דפקתי בכל כוחי על דלת הכניסה וצעקתי, “פתחו את הדלת, יהודים באו לנחם אבלים”. הדלת נפתחה. נכנסתי ובלבי שקט מפתיע. הדפיקה על הדלת והזעקה שבקעה מגרוני, שחררו מליבי את הזעם שחשתי בעקבות השתלטותה על בית אבי. התיישבתי שליו, לא הרחק מאשתו השנייה של אבא, מתעלם מהגינויים הגלויים שהשמיעה כלפי בפני האורחים הנבוכים.

בבוקר היום השני לשבעה, בטרם נכנסתי לבית אבי, הרמתי את ראשי לעבר המרפסת שמעל הכניסה, וראיתי להפתעתי שהגפן שאבא שתל לפני שנים רבות, ושרק לפני כחודש גזמנו לבקשתו, פרצה ולבלבה במלוא כוחה. הרגשתי שזהו מסר מאבא. תחת הגפן העצומה והמתחדשת העברתי את יתרת ימי השבעה. הבקרים ושעות בין הערביים היו אהובים עלי ביותר. השקט בטרם התכנסות המנחמים הופר רק על ידי הציפורים, וריח פריחה של אביב נישא באוויר. תחת הגפן של אבא נדמו לי השעות הללו כמנוחה בגן עדן ותחושת קודש מילאה את קרבי.

המטפל

בנובמבר 2002, כשמונה חודשים לאחר מות אבי, נולדה בתנו השלישית. כשבועיים לאחר מכן התקשר אליי ערב אחד שוטר ממשטרת ראשון לציון, סיפר שאדם בשם ולנטין טוקילה עצור אצלם בתחנה ושאל האם הוא היה המטפל של אבי. שמרנו על קשר עם המטפל ואפילו המלצנו עליו לחברי עמותת אטלס של חולי ניוון שרירים, אך ידעתי שעבד במסעדה והייתי בטוח שתפסו אותו עובד ללא רישיון ועומדים לגרש אותו. אישרתי שהוא אכן היה המטפל של אבא. “מה שלומו?” שאלתי. “תגיד, אתה לא קורא עיתונים?” “למי יש זמן, נולדה לנו פגה ורק לפני כמה ימים חזרנו הביתה. למה אתה שואל? מה קרה?” “בעיתון התפרסם שהמטפל רצח את אשתו, אבל אני כבר יכול לספר לך שהוא הודה גם שרצח את המטופלת שלה”. התיישבתי על הרצפה המום. “אני בהלם, הוא רופא נוירולוג בהכשרתו, קיבלנו עליו המלצות מעולות, והוא טיפל באבא כמו מלאך וקרא את שפתיו למרות פערי השפה. אתה בטוח שהוא רצח שתי נשים?” “כן, כן, יש לנו ראיות מוצקות”, ענה השוטר והוסיף, “המטפל אומר שאבא שלך הבטיח לו חמש מאות אלף דולר, יכול להיות דבר כזה?”

התקשרתי מייד לבית אחותי וחלקתי איתה ועם בעלה את הדברים. גיסי ביטא בקול את שחלף בראשי, “אם המטפל הזה הוא בעצם רוצח מטורף והוא חושב שמגיעים לו סכומי כסף דמיוניים, אולי הוא גם רצח את אבא שלכם”, אמר ודחק בי לבקש מהשוטר שיחקרו את האפשרות המחרידה הזו. התקשרתי לתחנה והשארתי הודעה לשוטר שיחזור אלי דחוף. רק בלילה ולאחר עוד פעמיים שחיפשתי אותו בתחנה, חזר אלי. למשמע הדברים אמר באדישות, “אני אעביר את הבקשה שלכם אבל אני לא רואה סיבה לפתוח בחקירה נוספת. אם יהיה לך מידע נוסף אתה מוזמן להתקשר אלי שוב”.

התייעצתי עם בני המשפחה אם לא כדאי לדרוש מהמשטרה לחקור את המטפל. חמי החכם ובעל הניסיון אמר בטון נבואי, “תעזוב את זה, לא יוצא שום דבר טוב ממשטרה”. זה הוסיף להטריד אותי אבל העומס בעבודה כסמנכ”ל כספים בחברת הזנק לאחר סיבוב השקעה נוסף, ובבית עם תינוקת חדשה, עשו את שלהם והחיים נמשכו.

חשד

כחודשיים לאחר מכן, ביושבי במשרדי בפארק המדע ברחובות, קיבלתי שיחה לטלפון הנייד ממספר חסום. קול סמכותי הציג עצמו כשוטר, וידא שאני הוא אני, אמר לי שאני חשוד בתאונת פגע וברח שאירעה לפני שנה, והורה לי להגיע למחרת עם אשתי למשטרת יפו לחקירה. ניסיתי להבין מתי בדיוק האירוע קרה וכיצד אני לא זוכר את פרטיו, “אתה בטוח שאני אותו יוסף זהר שאתם מחפשים? מעולם לא הייתי מעורב בתאונת פגע או ברח. על מה מדובר בדיוק?” השוטר היה חסר סבלנות, “תקשיב אדוני, אין לי זמן לשטויות ואני לא משחק משחקים. אם אתה לא תבוא אלינו, אני אצטרך לשלוח אליך ניידת שתבוא לקחת אותך. זה מה שאתה רוצה שיקרה? לי אין בעיה. חשבנו לחסוך לך את כל העניין”. נותרתי המום. “אני מנסה להסביר לך שהיה לי רכב בליסינג. אז אולי התאונה נעשתה על ידי מי ששכר את הרכב אחרי”. אבל השוטר נשאר באטימותו. הייתי בטוח שכאשר אגיע לתחנה נגלה כי מדובר בטעות אחת גדולה ואקבל התנצלות.

תיארתי לעצמי שמי שקיבל את הרכב שהחזרתי עשה את התאונה. התקשרתי לחברת הליסינג וביקשתי שישיגו עבורי אישור שהרכב לא היה מעורב בתאונה בתקופה שהיה ברשותי. למחרת בבוקר רחל ואני התייצבנו בתחנה הממוקמת בלב יפו. בחצר התחנה זיהיתי שוטר מז”פ, אחיו של חבר טוב מתקופת הלימודים, נופפתי לו לשלום אך הוא הסב ממני את מבטו. זה היה מוזר, אך לא ייחסתי לכך חשיבות.

חקרו את רחל ראשונה. כשיצאה הנהנה לי בראשה כאומרת אני יודעת במה מדובר. נכנסתי אחריה. חוקר לבוש בגי’נס אמר לי בלקוניות, “זיהינו שהרכב שלך ערך תאונת פגע וברח ברמת השרון לפני שנה, ביום שישי ה 12 באפריל, לפני חצות. מה יש לך להגיד על כך?” ניסיתי להבין באיזו תאונה מדובר אבל הוא התחמק. “באותו ערב הייתי עם הבת הגדולה אצל אבא שלי אבל בחצות כבר ישנתי בביתי. באותו הלילה הוא נפטר ואני לא אשכח את התאריך הזה לעולם”. שבנו לרכב דוממים. כשהתיישבנו בפנים הסתכלנו זה בזו. חשנו אותו הדבר. יצאתי מהרכב ורצתי חזרה לתחנה. הספקתי לתפוס את החוקר בדיוק כשיצא מהתחנה. “תקשיב רגע! אני חושב שאני יודע במה מדובר. אתה צריך להבין, יש סכסוך ירושה במשפחה ויתכן שמעלילים עלינו”. השוטר הסתכל עלי וממבטו הבנתי שדברי לא ממש מעניינים אותו. לא היה לנו מושג עד כמה צדקנו.

יומיים לאחר החקירה במשטרת יפו התקשרו אלי מתחנת גלילות וביקשו שאגיע. שוטר ללא מדים לחץ את ידי בכניסה לתחנה והורה לי בקול בס רך להתלוות אליו למשרדו בקומה השנייה. קולו וריח האפטרשייב הנעים שנשב ממנו במדרגות, נטעו בי את ההרגשה שמדובר באדם הגון שבמהרה יבין שמדובר בטעות וישחרר אותי לשלום. במשרדו וידא את פרטי הזיהוי שלי ואז אמר, “יש לנו יסוד סביר להניח שאבא שלך לא נפטר מהמחלה שלו”. פי ועיני נפערו. “מה בדיוק קרה?” שאלתי, “אני יכול רק לספר לך שפתחנו בחקירה ויש לנו כבר חשוד”. השמים נפלו עלי. ביקשתי את מספר הטלפון שלו ואמרתי לו, “אני עומד לרשותך בכל דבר ועניין ואני מבקש שתשתף אותי בכל הידוע לך כשתוכל”. השוטר ליווה אותי החוצה ממשרדו ובמסדרון אמר לי “חכה רגע”, לחץ על זמזם ודלתות ברזל לבנות נפתחו ונסגרו אחריו. כשחזר ראיתי מבעד לדלתות שדרכן עבר את המטפל של אבא יושב על ספסל כבול באזיקים. הוא התבונן בי. הייתי בהלם ולא אמרתי דבר. השוטר פנה אלי, “אני מבקש שלא תעזוב את הארץ עד להודעה חדשה”.

בערב צילצל הטלפון הביתי. רחל ענתה. “זה ולנטין” אמרה ומסרה לי את השפופרת. “מה עם הכסף?” שאל בקול סדוק שמעולם לא שמעתי יוצא מפיו. צעקתי עליו, “ולנטין תגיד ת’אמת, אתה פגעת באבא?” “אותי מעניין רק כסף”, השיב גם כשחזרתי על השאלה. ניתקתי. הסתכלתי לעבר רחל מנסה להבין מה קורה פה.

בתום ארוחת הערב והשכבת הבנות, התיישבנו לפוש מול הטלוויזיה. בתכנית חדשות הלילה צפינו בידיעה שבה נאמר שהוארך מעצרו של החשוד ברצח יהלומן ולפתע ראינו את חוקר התאונות מיפו מביא את המטפל להארכת מעצר. חלקי הפאזל התחברו. הבנו שהמטפל חשוד ושבעצם חקרו אותנו ביפו במסווה של חקירת תאונות כדי לראות היכן היינו בשעה שאבא נפטר. על המקום התקשרתי לשוטר מגלילות וביקשתי להיפגש איתו. קבענו ליום ראשון בבוקר במשרדו.

למחרת בבוקר התקשר אלי עודד בריק, עורך הדין אשר טיפל בסכסוך הירושה. עודד עדכן אותי, “תשמע, הסכם הפשרה על העיזבון התפוצץ ואני לא מבין מדוע. העורך דין שלה עיצבן אותי, עבדנו על זה חודשים”. בצוואתו האחרונה אבי נישל את אשתו ואת הרכוש שנתן לה בחייו ביקש להוריש לאחותי. כיוון שהליך הגירושין של אבא ממנה לא הסתיים, ונוכח הסכם הממון שחתמו ביניהם, הרכוש נשאר בידיה ואנו נאלצנו להתפשר. חלקתי עם עודד את רצף האירועים שעברו עלינו בימים האחרונים. עודד שתק רגע ואמר, “אתה חייב להתייעץ עם עורך דין פלילי”. “טוב”, אבל אני לא מכיר אף עורך דין פלילי. אתה יכול להמליץ על מישהו? “דבר עם דרור ארד-אילון, עבדתי איתו על תיק, ראיתי אותו מופיע בבית משפט והתרשמתי מאוד מאישיותו ומקצועיותו”.

עוד באותו הערב נפגשתי עם דרור ועם שרון דניאלי, עורך דין צעיר שעבד איתו. תיארתי להם בקצרה את הסאגה המשפחתית ואת אירועי השבוע האחרון. דרור בישר, “פיפטי פיפטי עומדים לעצור אותך”. ואז, בעזרת רישום על נייר, תיאר את ציר ההשתלשלות הצפויה במקרה כזה; מעצר, חקירה, הארכת מעצר, הצהרת תובע, שימוע, כתב אישום. “אנחנו”, אמר, “ננסה לעשות הכול כדי למנוע הגשת כתב אישום”.

חזרתי לביתי בשעת ערב מאוחרת. רחל קיבלה אותי בפנים חתומות, “הבנות כבר נרדמו, איך היה בפגישה?” “שבי איתי על הספה”, ביקשתי, “אני צריך לעדכן אותך במה שעורכי הדין אמרו”. התיישבנו. הבטתי בעיניה, “המסקנה שלהם שככל הנראה מתנהלת נגדי חקירה סמויה בחשד לרצח אבא ושעומדים לעצור אותי”. מבטינו התלכדו. המשמעות הייתה ברורה; העולם הולך להתהפך עלינו, ולא ברור כיצד מתמודדים ואיך יוצאים מזה.

חשבתי על כך שאם יעצרו אותי רחל עלולה לחשוש לחיי. האמת, פחדתי מאוד בעצמי ושברתי את הראש מה לומר לה כדי שתדע שאתמודד עם מה שלא יהיה. “תשמעי משהו, המעשייה בשבעה קבצנים של רבי נחמן מברסלב נפתחת במשתה שעורך מלך לבנו, בו הוא מבקש להוריש לו את המלוכה בחייו. בתום המשתה, כשכולם שמחים, אומר המלך לבנו, אני חוזה בכוכבים שאתה עומד ליפול ואני מבקש ממך, גם כשתרד מהמלוכה תהיה בשמחה. אם תחזיק את עצמך בשמחה אני אהיה שמח וגם אם לא תחזיק את עצמך, אהיה שמח כי אדע שאתה לא ראוי למלוכה. אבל אם תחזיק את עצמך בשמחה גם כשתיפול, אהיה בשמחה יתרה”.

מעודד במידת מה מהדברים שיצאו מפי הבטחתי לה, “יהיה אשר יהיה, אני אחזיק את עצמי”, והוספתי בנחישות שלפתע מצאתי בתוכי, “תשבעי לי, גם אם נקלע למצב בו תראי אותי נתון באזיקים, תדעי שאני מחזיק את עצמי ושמח בפנים”. רחל הביטה בי בשקט ואמרה, “עברנו דברים לא פשוטים יחד, נעבור גם את זה”. המוטו של הסיפור שנאחזתי בו עבורה, הפך למחויבות הדדית.

מעצר

ביום ראשון בבוקר, בשעה שרחל האכילה את הקטנה מהבקבוק, התארגנתי להקפיץ את הגדולות לגני הילדים בדרך למשטרת גלילות. לפתע קיבלתי טלפון מהשוטר מגלילות, “אל תצא, אנחנו בדרך אליך”. תפסתי מה עומד לקרות. אמרתי לרחל, “צאי עכשיו עם הבנות לגנים”. רק זה היה חסר לנו, שיעצרו אותי מול הבנות.

אספתי את הקטנה מידיה והמשכתי להאכיל אותה. השוטרים הגיעו, אך במקום להתנפל עליי הסתובבו בחצר חסרי מנוח. התינוקת אכלה לאט כאילו הבינה את המצב, והשהתה את החוקרים כדי לתת לי כמה דקות לעכל את מה שעומד לקרות. הקרבה לגוף הקטן והחם הרגיעה את הלב שלי, שאיים להתפוצץ, והדופק ירד. רחל חזרה, אספה מידיי את הקטנה שסיימה לאכול, והשכיבה אותה בלול. בתחושת ניצחון קטנה בלב על השוטרים, שביקשו להכניס אותנו להלם, התיישבנו לבקשתם יחד על הספה.

“יוסף זהר, אנחנו עוצרים אותך בחשד לרצח אביך משה זהר, ומבצעים חיפוש בביתך”, אמר לי החוקר שאיתו קבעתי בגלילות. “מדוע לא חיכית לשיחה איתי?” התרעמתי, “אתם עושים טעות גדולה ועכשיו יהיה הרבה יותר קשה לתקן את זה”, אמרתי בקול, מתחיל לעכל את הנזק שעלול להיגרם למשפחה ולשמי הטוב. “עוד פעם אחת תרים עליי את הקול, אשים עליך אזיקים”, הוסיף ובכך קבע את יחסי הכוחות בינינו.

בעצת השוטרים רחל הכינה לי תיק, בעוד הם מתפרסים בביתנו כבשלם. לבקשת החוקר הראיתי לו היכן חדר עבודתי. במנוד ראש הוא קרא לשני שוטרים להתלוות אליו ואני עקבתי אחר פעולות החיפוש בחדר. בפינת השולחן בחדר העבודה, חיכה עותק המסמך שהגיש עו”ד בריק לביהמ”ש לענייני משפחה. “אם הייתם קוראים את המסמך הייתם מבינים מה הלך בבית ושאתם חושדים באדם הלא נכון”. השוטרים התעלמו, אספו את הניירות שעל השולחן, פרסו את הקלסרים, עברו על תוכנם ואספו את כל מה שניראה להם. לאחר מכן פירקו ולקחו איתם את המחשבים. לא חשתי אי נעימות מהפלישה לביתי והחיטוט בחפצי. ראשי התמקד בניסיון להבין מה מתרחש מול עיני ומה מצפה לי בהמשך.

ראיתי את השרשרת עם התליון בצורת מגן דויד שאותיות חי גזורות ממנו, שרק שבועיים קודם לכן הכנתי לרחל כמתנת יום הולדת. הרגשתי שאני זקוק למשהו שישמור לי על הצוואר, על כן ענדתי אותו. סמוך למיטה בחדר השינה היה מונח הספר של עמנואל לוינס. הכנסתי אותו לתיק.

בניידת אזקו אותי בידיים וברגלים. הכניסו אותי לתחנת גלילות מאחור, דרך החנייה, כשאני מדדה ברגליי. במבואה עמד אדם מבוגר והתבונן בי. הבעת פניו שיקפה לי את מצבי. האזיקים חרכו את פרקי ידיי ורגליי, והתקשיתי לטפס במדרגות. “אתה עוד תתרגל לזה”, סַנָט בי אחד השוטרים. לאחר שלקחו ממני טביעות אצבעות וצילמו אותי, החלו בחקירה.

הייתי אמור לצאת למילואים בשבוע שלאחר מכן. תמיד התלוותה לכך מועקה מסוימת שחשתי כי נבעה מתחושת איבוד השליטה על הזמן. בבסיס האימונים בצאלים הזמן כמו עומד מלאכת ובכל פעם נדרשו לי מספר ימים להתרגל לכך ולהיכנע למצב. אפילו החתולים בבסיס מתנועעים בעצלתיים, אין אחרי מי לרדוף ואין ממי להימלט. ואני, בכל הזדמנות, הייתי סופר את הרגעים עד שניתנה לי האפשרות לצאת הביתה, אפילו לשעות ספורות, מעטות משעות הנהיגה. כעת, בחדר החקירה, נדרשתי לענות, שעות על גבי שעות, לכל השאלות המייגעות עלי ועל משפחתי, על תקופת עבודתי עם אבא, יחסינו המשותפים לאורך השנים וכו’ וכו’ וכו’, מבלי לדעת מתי, אם בכלל, אזכה לראות את הבית.

הטלטלה של האישומים החמורים נגדי גברה על הזוועה מהמחשבה על האפשרות שאבא נרצח. חשתי במלחמת הישרדות על חיי וניסיתי בכל כוחי לשמור על שפיות. לפתע יצאו החוקרים והותירו אותי לבד. היה נדמה לי ששמעתי את קולו של דרור מגיע מבחוץ. חיכיתי בסבלנות אבל הוא לא בא. כשנדמה היה לי ששמעתי אותו הולך, לא יכולתי להתאפק, נעמדתי וצעקתי לעבר החלון, “דרור, אני פה, אתה חייב לעזור לי”.

החוקר נכנס ובמבט משועשע אמר, “אל תדאג, יהיו לך עוד הרבה שעות עם עורכי דין”. “איך אתם מאשימים אותי? אותי!! את מי שנילחם על החיים של אבא שלו והשיג לו תרופה ניסיונית? זה טירוף מה שהולך כאן!” “הכול למראית עין”, ענה החוקר בשלווה מקפיאה. “אבל בכלל ישנתי בבית שלי כשאבא שלי נפטר. המטפל התקשר לאחר חצות, רחל ענתה, העירה אותי ומסרה לי את הטלפון. שמעתי את המטפל אומר, “קרה משהו לאבא בוא מהר”. זרקתי את הטלפון, רחל עזרה לי להתארגן ויצאתי מהר ככל יכולתי. כשהגעתי לבית אבא, בחוץ חיכה אמבולנס, ובפנים צוות הטיפול נמרץ כבר קבע את מותו הטבעי. אתם יכולים לבדוק את כל הפרטים האלו!”

בערב נכנס לחדר החקירה ראש הצוות, והראה לי פלטי שיחות מקו הבית של אבא. בפלטים לא הייתה שיחה יוצאת לביתי בליל מותו. “הוצגו בפניך פלטי שיחות אשר מראים בבירור, כי לא נכנסה שיחת טלפון לבית שלך משעה 20:50 ועד השעה 01:15, ובכך בעצם נופלת הגרסה שלך כי שיחת טלפון של המטפל היא שהביאה אותך לבית הנרצח. מהי תגובתך”? חטפתי שוק. משהו שזכרתי מהמציאות לא קיים! אני ממש לא מבין איך זה ייתכן. שיחת הטלפון היא זו שהעירה אותי, ובעקבותיה מיד נסעתי לבית אבא. אני עומד אחר כל מילה שלי. אני בטוח שיש הסבר הגיוני לכל הדבר הזה”.

לאחר שעות חקירה ארוכות, אפשרו לדרור ושרון סוף סוף להיפגש איתי. דרור חייך לעברי בעיניים בורקות, ובקול חם ומלא אמפתיה שאל, “מה שלומך, איך אתה עובר את הזוועה הזאת?” דרור ניסה להבין מתוך דברי מה מטיחים בי, מה אני חושב על כך, מה עניתי. אף אם עוד לא גיבש עמדה לגבי, הקרין לעברי ביטחון מלא בחפותי. “דרך ארוכה לפניך ועליך לשמור על כוחך. ראה עצמך כאדם שניזרק לים סוער. אם תילחם בגלים תתעייף ותטבע. הרפה מכך וזרום עם הגלים. יש סיכוי שהם יוליכו אותך לחוף מבטחים”.

בשעת ערב מאוחרת העבירו אותי לתחנת רמת השרון, שם התנדבתי במשמר האזרחי בתקופת התיכון. כדי שלא אתאבד לקחו ממני את השרוכים, החגורה והשרשרת, והכניסו אותי לתא. בתא ישב על מיטת ברזל צעיר שנראה כמו עבריין קטן.  “על מה אתה עצור” שאל עם חצי חיוך בעודו סוקר אותי בזלזול גלוי. בהיסוס מה עניתי תוך ניסיון לעכל את המשמעות, “חשד לרצח”. הוא נבהל, “אוי ואבוי”, אמר בפלצות בקול רם, תפס את ראשו בידיו וצעק, “את מי הכנסתם איתי לתא?”

נשכבתי על המיטה, העברתי בראשי את השתלשלות האירועים ונחרדתי. אני, שהתמסרתי לאבי, לאן הגעתי. אבל לא ייתכן שסתם התנפלו עליי, אפילו לשיחת הטלפון אין תיעוד. ניסיתי להיזכר בליל מותו של אבא. שאלתי את עצמי, האם דיברתי עם המטפל מהטלפון הנייד או מהטלפון הביתי? קלטתי שאינני זוכר והחלטתי שאבקש מהחוקרים לערוך לי היפנוזה, אולי עשיתי משהו שאני לא מודע לו. האפשרות האיומה הזו גרמה לי לרעוד בכל גופי ולהתייפח כמו תינוק, ותוך כדי שקעתי בשינה עמוקה.

הארכת מעצר

למחרת המעצר התעוררתי מוקדם, והתפניתי בשירותי בול קליעה שבתא. הוקל לי כשראיתי שלמרות הלחץ הגוף שלי מתפקד. לאחר הנחת תפילין קראתי כדרכי במסכת אבות. הגעתי לפסוק, “רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך”. תפסתי שעליי להיצמד לעובדות, וירדתי ממחשבת ההבל לבקש היפנוזה. הדברים שראו עיניי הם שהיו.

כשבאו החוקרים לאסוף אותי לדיון על הארכת המעצר, סירבתי להצעתם להחזיר לי את השרוכים ואת החגורה. כך, אף אחד לא יוכל להוריד אותם ממני שוב. בניידת ביקשתי שיחזירו לי את השרשרת, ולהפתעתי, החוקר הראשי שלח את חברו חזרה לתחנה להביא אותה עבורי, וזה היה אדיב לענוד לי אותה, שכן ידיי היו אזוקות.

בפתח בית המשפט בתל אביב חיכו לנו ניידות תקשורת ועשרות צלמים וכתבים. בתוך ניידת המשטרה, שאלו אותי החוקרים אם אני רוצה לכסות את פניי. בלי לחשוב עניתי, “מה פתאום!” ויצאתי זקוף ככל יכולתי ושלא כהרגלי. מחוץ לניידת החזיקו אותי החוקרים משני צדדיי לראווה מול המצלמות, כאילו הייתי חיה שצדו. מצלמות ומיקרופונים נדחפו לפניי וכתבת שאלה, “יוסף זהר, אתה רצחת את אבא שלך”? חשתי נרדף. בעצבנות משכתי איתי את החוקרים שהיו מחוברים לידיי באזיקים. עכשיו אני הובלתי אותם, בלא לדעת בעצם לאן הולכים. השניים מיהרו בעקבותיי, כשהם נתקלים באנשים מסביב. האטתי.

בעודי ממתין על הספסל יחד עם שניים מהחוקרים, הגיע דרור העורך דין. הוא הביא לי מהבית את הז’קט הכחול, וסיפר שבני משפחתי וחברים רבים נמצאים כבר באולם. אחר כך אמר, “אינני יודע למה התכוונה, אבל רחל ביקשה למסור לך שהלביאה שומרת עליך”. המלים הללו ריגשו אותי ונסכו בי שלווה.

כשנה קודם לכן, בימי השבעה על אבא, התפרצו הרגשות בצורת חלומות עזי מבע. ברחבת התפילה בבית הכנסת שאליו לקח אותי השכן של אבא, ניצבים ארבעה עמודים מצופי אריחים ועל לוחות הקיר שלפני הכניסה לאולם הגדול נעוצים שלטי זיכרון לנפטרים. בלילה חלמתי כיצד אני עובר בין העמודים. אחד אחד נעמדתי מולם, טפחתי בהם בכף ידי בכל כוחי וצעקתי, “זיכרון עולם סבתא חיה, זיכרון עולם סבתא עליזה, זיכרון עולם סבא שלמה, זיכרון עולם סבא אבשלום”. עברתי כך בין ארבעת עמודי הסף, בכיתי והתעוררתי. בלילה נוסף חלמתי שאבא מכוון אותי בנגמ”ש כיצד להיחלץ ממארב במבצע חומת מגן, אליו נקראתי בצו שמונה. בליל השבעה האחרון, התקרבה לעברי בחלום לביאה, התיישבה לימיני, נשקה ללחיי ונשארה צמודה כמגינה עלי.

כשנכנסתי לאולם חיפשתי את הלביאה. זיהיתי את רחל במרכז אולם המעצרים כשמצדדיה יושבים ורד אחותה ודודו חמי. שמחתי לראותה מוקפת. קרובים נוספים וחברים רבים היו באולם. את חלקם לא ראיתי שנים. חשתי הכרת תודה עצומה. למרות הכול, יש מי שמאמין ותומך בנו. רחל לא הביטה לעברי, כי כנראה הורו לה להימנע מכך, אבל על צווארה ראיתי את השרשרת עם חציו השני של המגן דוד חי, שלפני שבועיים סירבה לענוד ונימקה, “אתה יודע היטב שאני לא מסתובבת עם מגני דוד על הצוואר ובטח לא עם ‘חי'”. לפתע הכול קיבל משמעות מיוחדת. לבי המה לאשתי. תיארתי לעצמי, שההתמודדות שלה אולי לא מפחידה מבחינה פיזית כמו שלי, אבל בוודאי מורכבת לאין שיעור. כל העול נפל עליה; בנות לטפל בהן והורים לדאוג להם, וייתכן שאף היא תחת חקירה.

הדיון החל. השוטרים פירטו את הסיבות למעצר, “יוסף בן משה זהר חשוד כי ביום 12.4.2002 רצח את אביו משה זהר ז”ל, שהיה חולה במחלת ניוון שרירים קשה וסופנית, בגינה נזקק לטיפול צמוד והנשמה באמצעות מכונת הנשמה, וזאת בשיתוף פעולה עם ד”ר ולנטין טוקילה, מי שהיה מטפלו הסיעודי של משה בשנת חייו האחרונה, כשהוא מונע על ידי הרצון להחיש את זכייתו בירושת אביו”.

כשם שדרור אמר לי מראש, השופט פסק על הארכת המעצר בשבוע לצורך חקירה. רגע לפני שהוציאו אותי מהאולם הוא לחש לי, “אל תצא בהצהרות לתקשורת”. הוּצאתי מפתח האולם מוקף שוטרים וחוקרים, שעליהם צובאים כתבים וצלמים שתלו בי את מבטם. בחור חרדי, שישב על הספסל ממול, נעמד וקרא לעברי “תצעק אני חף מפשע!” חברים ליוו אותי מובל במסדרון, כשתדהמה שפוכה על פניהם. בעודנו הולכים עטו עליי הכתבים וחזרו ושאלו, “יוסף זהר, אתה מודה בחשדות נגדך? יוסף זהר, אתה רצחת את אבא שלך?”

מה לעזאזל עונים על שאלות כאלה? כיצד מציבים תמונה חלופית לדמות הגלומה בחשדות שמטיחים בי? נזכרתי באבא, וממעמקים צפו בי המילים, “על קברו של אבי משה זהר, גיבור מלחמות ישראל, חצוב בסלע לבקשתי, החפץ חיים אוהב ימים, וכך הוא היה עד יומו האחרון”.

לחץ

לאחר הדיון בהארכת המעצר החזירו אותי לחדר החקירות בגלילות והגבירו את הלחץ. “ג’ונגל”, צעק החוקר בעל האף הבולבוסי בליווי מחוות ידיים תיאטרליות. “אבו-כביר זה ג’ונגל. אנחנו יכולים לשמור עליך פה, בתא המעצר בתחנה, אבל אם לא תשתף פעולה, לא נוכל לעזור לך”. ואחר כך הוסיף, “אבו-כביר זה לא בשביל אנשים כמוך, אתה לא בנוי לשם, תתחיל לספר לנו את האמת מה היה”.

הייתי מאוד עייף מהמתח הרב ומשעות החקירה הארוכות, אך הצעקות של החוקר העירו אותי. שפשפתי את עיניי ואת פניי, מנסה לפתור את שאלת היעדרה של שיחת הטלפון. לפתע עלתה מחשבה בראשי. הסתובבתי לעבר החוקר הראשי ואמרתי לו, “שכשהמטפל לחץ על לחצן המצוקה, ייתכן שהוא חסם את הקו הראשי, והשיחה לביתי יצאה מהקו השני. היו בבית שני קווים, למעשה שלושה כולל קו הפקס, אילו קווים בדקתם?” לאחר שלושה שבועות התברר שצדקתי, ואכן זה בדיוק מה שקרה. אבל החוקר, במקום להתייחס ברצינות למידע החדש שמסרתי, כינה אותי “007 ג’יימס בונד”, והוסיף בלעג, “בדקנו כל קו שהיה בבית. אם הייתה יוצאת אליך שיחה מהונדורס גם עליה היינו עולים”.

אחריו, פרס ראש הצוות את שלל הראיות נגדי בקול עמוק ושליו, “אין שיחת טלפון יוצאת לביתך, המטפל מעיד נגדך, השכן אומר שראה אותך מגיע לבית של אבא שלך ואפילו אשתך ואביה אומרים שיצאת לביתו מוקדם”. שתקתי. חשתי תהום נפערת בבטני, מאיימת לבלוע אותי. “אתה מבין את המשמעות של הדברים שאני מטיח בך?” “אם אתה צודק, אני עומד לבלות את שארית חיי בכלא על לא עוול בכפי”, עניתי בלחש. דווקא כשצעק התעוררתי. הקשבתי בריכוז לשטף המלל האינסופי שהטיח בי והתחלתי לשים לב לסתירות בין הדברים, לכך שהוא ממציא דברים ולגמגום שלו בין לבין. נרגעתי מעט והאימה שאחזה בי החלה להתפוגג.

לאחר שעות חקירה ארוכות, החליף אותם חוקר צעיר יותר. בעיניים רושפות חזר בצעקות על דברי קודמיו כשהוא גוהר מעלי ונתזי ריר מפיו עפים על פני. “אבא שלך היה צמח, ווג’טבל”, צעק במבטא צרפתי והמשיך, “אתה השתלטת על הבית שלו, גירשת את אשתו, זייפת את הצוואה ורצחת אותו לפני שזה יתגלה”. הרגשתי שאני שומע מגרונו של החוקר דברים שהטיחה בי בשבעה אשתו השנייה של אבא. הזכרתי לעצמי שאבא אומנם היה משותק אבל צמח הוא לא היה. להיפך, לעיתים נדמה היה שראשו פועל טוב מבעבר והוא שם לב לפרטים שאנו מחמיצים. אני אומנם סייעתי לאבי, אבל הוא זה שביקש מעורכי הדין להתגרש מאשתו ולשנות את הצוואה. לא עניתי לחוקר והמשכתי להפוך בראשי כל טענה שהעלה נגדי, כך למשל; לא רק זאת שלא רצחתי את אבי, אלא שעשיתי ככל יכולתי להאריך את חייו. ואז, כשהחל לתאר את שצפוי לי, הרשעה, מאסר עולם, חרם וגינוי מהחברים והמשפחה, ביזיון ואיבוד כל, תרגיל היפוך המשמעות שהמשכתי לבצע בראשי, קיבל תפנית מרוממת נפש.

לאחר שהתעייף, סיים את החקירה ואפשר לי לשוחח עם דרור ושרון שהמתינו לי בחוץ. דידיתי ברגליי לעברם עם האזיקים ובטון מחויך אמרתי, “עברתי עכשיו חוויה מעצימה”. דרור התעלם ועדכן אותי, “רחל נחקרה. איימו עליה שאם לא תשתף איתם פעולה ותאמר להם “את האמת”, היא צפויה להיעצר, והילדות תילקחנה על ידי עובדות סוציאליות למשפחות אומנה”. חודשים לאחר מכן, רחל סיפרה לי שהחוקרים הדגישו בפניה שהם ידאגו לכך שייקחו לנו את הבנות, “לא לסבא וסבתא”. כדי להרגיע אותי דרור הוסיף, “אנחנו כמובן נילחם ולא ניתן לזה לקרות”. ידעתי שחמותי, ניצולת שואה, לא תעמוד בכך וחששתי שמא כל המשפחה תתמוטט. הוחזרתי לתא המעצר, נעמדתי במרכזו והתחלתי לומר קדיש, “יתגדל ויתקדש שמא רבא…”. עצרתי את עצמי והתחלתי לדבר אל ריבונו של עולם, “תעזוב אותם”, ביקשתי ממנו, “תפיל הכול עליי, אני כבר אתמודד”.

חקירות

בימים הבאים זומנו גם אמי ואחותי לחקירה. אמי כדרכה בקודש, התלוננה שהערצתי את אבי והקדשתי לו יותר זמן מאשר לה. מצד שני, אמא סיפרה שהעריכה את אבא מאוד על שהזמין אותה לחגוג את פסח בביתו יחד איתנו ועם ההורים של רחל, כשבועיים לפני פטירתו.

אחותי מיכל הגיעה לתחנת גלילות מצפת, שם התגוררה באותה עת, עם ילדה החמישי בן השנה אותו אבא הספיק לראות והיה מבסוט מכך שהוא ג’ינג’י כמותו. כמוטבת של השינוי שערך אבי בצוואתו האחרונה, סיפרה אחותי שאשתו השנייה הרחיקה אותה ואת בעלה מעליו, והיא נפגעה מכך. לאחר שאבי הוציא את אשתו מביתו, שמחה שפייסתי בינה לבינו. “אם אתם חושדים שהיה רצח, אתם צריכים לחקור אותה, לה היה אינטרס במותו”, סיפרה לחוקרים. אבל החוקר לא היה מעונין לשמוע.

ד”ר יובל גולדוורגר זכרו לברכה, חברו הטוב של אבא, התקשר למשטרה וביקש למסור את הידוע לו. החוקרים אמרו לו שיזמינו אותו אם יהיה בכך צורך. לימים העיד בבית המשפט כיצד לבקשתי, קם ממיטת חוליו לאחר טיפול כימותרפיה, ונסע עם חנה אשתו לבקר את אבא. רק לאחר שהחל הליך הגירושין, יכלו לשוב ולבקרו ולשחק יחד ברידג’, כשחנה מסייעת לאבא להחזיק את הקלפים. יובל סיפר שהיו עדים למערכת היחסים הקשה בין אבי לאשתו השנייה, ואף הורחקו על ידה מביתו. כמו כן העיד, כי אבי סיפר להם עד כמה היה מרוצה מכל מה שעשיתי עבורו.

ביום שישי זימנו את רחל לחקירה נוספת, ושוב שעות רבות חקרו אותה ברציפות. כשהגיע שרון עורך הדין, החוקרים סירבו לאפשר לו להיפגש איתה. דודו חמי, טס עם שרון לבית המשפט, כדי לתפוס את שופט המעצרים התורן לפני שהוא יוצא הביתה. בשובו עם החלטת שופט, שמורה לצוות החקירה לאפשר להיפגש עמה, צעק ראש צוות החקירה על שרון, “אתה זייפת את ההחלטה, ואני אדאג שייקחו לך את הרישיון”. רק משראו שאינם מפחידים אותו, אפשרו לו לדבר עם רחל.

אבו-כביר

ביום שני לקראת חצות נקראו שלושה שוטרים צעירים להוביל אותי מתחנת גלילות לאבו-כביר. אחוזי תזזית אספו אותי לניידת. תנועותיהם החדות באו לידי ביטוי גם באופן שבו התנהגו על הכביש. שוטר נאה, ממוצא הודי, נבח על חברו, ובנסיעה הקצרה בנתיבי איילון, בשעת לילה, סחט את המאזדה המקרטעת תוך כדי שהוא שובר נתיבים מימין לשמאל ובחזרה. הניידת החבוטה כל כך רעדה, שמצאתי עצמי מתפלל שנגיע כבר לאבו-כביר בשלום. הגענו לפתח מבנה אפור ומאיים, דמוי מבצר, המוקף גדר תלתלית. לפני השער הפנימי קפצו השוטרים מהרכב, הפקידו את נשקם, ואז נפתחו השערים הפנימיים. בטקס קצר הזדכו עליי, ואני נשארתי מבועת בפתחו של הג’ונגל, מצפה לחיות הטורפות. בהמתנה לתהליך הקליטה, הושיבו אותי על ספסל ליד עציר שעל פניו מסכה. במבטא רוסי כבד טען כי הוא חולה שחפת. חששתי שמא ישכנו אותנו יחד. לידינו עמד ערבי צעיר ועדין, בעל חזות נשית וסניקרס האדומות. הבחור נראה שליו למדי, כאילו הוא כבר מכיר את המקום הזה. תהיתי על עיסוקו.

לפתע קרא לי סוהר המשמרת. הוא הצביע לעבר מכשיר הטלוויזיה המוצב מולו, והזמין אותי להתבונן בדמותי הניבטת מן המסך, כשאני מובל במסדרונות בית המשפט בתום הארכת המעצר. זה אמנם אירע באותו הבוקר, אבל חשתי כאילו זמן רב עבר מאז. שמחתי שדבריי על הקשר החזק ביני ובין אבא שודרו. הרגשתי שהעברתי בכך מסר לבני המשפחה, שאני בסדר.
images.jpg

באדיבות חדשות עשר

תהליך הקליטה התחיל בצילום דיגיטלי, כשאני מתכופף מול עדשת המצלמה המוצבת במבואה. לאחר מכן הוכנסתי לבדיקה קצרה אצל חובש. כנראה, בגלל הכיפה הסרוגה שחבש וחזות פניו מעוררת האמון, אזרתי אומץ ובתמימות ביקשתי ממנו שידאג לשכן אותי עם אנשים טובים. הוא הבטיח לעשות כן, ובאמת בתום הבדיקה פנה בעניין אל שוטרי המשמרת. מהשיחה שהתנהלה מול עיניי, הרגשתי שעשיתי טעות, ושבקשתי גרמה להם להיזכר כי אכן התבקשו “לדאוג” לי לתא מיוחד.

עתה הגיע שלב הפשפוש בחפציי ובגופי. כיוון שרחל דאגה לדחוף לכיסי מעיל הרוח שלי שלל ויטמינים ותוספים להרגעה, נאלצתי לעבור דרך המרפאה ולהשאיר לבדיקת הרופא חלק מהכדורים שאפילו לא ידעתי את שמם. שאלו אותי אם ארצה אותם בחזרה, והשבתי שכן.

קצת אחרי חצות הובלתי עם קבוצה חדשה של עצירים לאגף “ימים” המיועד לתקופות מעצר קצרות. עלינו דרך חדר מדרגות,

פחדתי מאוד ממה שצפוי לי בפנים. דלת הברזל הכבדה, המרושתת בסבכה, נפתחה בחריקה בעזרת מפתח ברונזה ענקי, שנשלף עם צרור מפתחות נוספים מפאוץ’ באחורי הסוהר. ארבעה גברים בעלי חזות ערבית, נעצו בי מבט חודר. זיהיתי שתי מיטות קומתיים עשויות מברזל. לא העזתי לשאול, היכן מיטה עבורי, אז פשוט הנחתי את המזרן, השמיכות והתיק במרכז התא על הרצפה.

דלת הברזל נטרקה מאחורי ברעש גדול ומצלצל. המפחיד מבין הגברים, עטור זיפים בני כמה ימים, ובעל עיניים גדולות ובולטות ואישונים קטנים, פנה לעברי ושאל בקול צרוד, “יש לך שוקולד?” הופתעתי והשבתי בשלילה. “עטיפת שוקולד?” שוב התנצלתי. נזכרתי בוופלים ובסוכריות שרחל הכניסה לתיק והצעתי אותם לנוכחים. זיהיתי אכזבה בעיניהם. לא ידעתי מה זה “שוקולד” ולא הבנתי מה הם רוצים ממני.

התארגנתי לשינה. רוח קרה נשבה מחרכי הקירות מעל רצפת החדר מבעד לסורגי הדלת. התעטפתי בכל הבגדים שהיו לי, אך נשמעתי למצוות אבא, “לא ישנים עם גרביים”. העייפות הכריעה את כל הסרטים שרצו לי בראש, ושקעתי בשינה. מכוח ההרגל שרכשתי מאז שאבא נפטר, קמתי בחמש על מנת ללכת לבית הכנסת לומר קדיש לעילוי נשמתו, אבל עוד בלילה הבהיר לי הסוהר, שאין שום סיכוי שבעולם שיאפשרו לי להתפלל בבית הכנסת של בית המעצר.

בבוקר קר של תחילת חודש מרס, בתא שמפתחיו זורמת רוח ללא הפרעה, ולמרות האור הראשון שהבקיע, הכול נראה שחור משחור. רציתי להניח תפילין, אבל פחדתי לעשות זאת בחדר עם ערבים. בחשש מה ניגשתי בעדינות לאחד העצירים, שנראה מתהפך במיטתו ושאלתי אותו אם יפריע לו שאניח תפילין. להפתעתי ולשמחתי, הוא אמר שבכלל לא יפריע לו, ובנימת קולו נשמעה מעין הזמנה לעשות כן. בתחושת קירבה הנחתי תפילין, לראשונה בחיי בנוכחות ערבים.

מוקדם בבוקר נפתחו דלתות התאים, ואנו הוצאנו למסדרון לעבר חדר האוכל. ההליכה במסדרונות האפלים והמדכאים הזכירה לי את מיטב סרטי בתי הכלא ההוליוודיים, ודמיינתי את הגרוע ביותר. כשעברנו ליד פיר המדרגות, שמעתי מקומה אחרת סוהר שואל על האסיר חולה השחפת. השני ענה לו כי הלה התאבד בלילה בתאו. כשסוהר אחד משגיח בפנים וסוהר שני משגיח מן המסדרון, נכנסנו בתור לחדר האוכל. דרך חרך בדלת ברזל הגישו לנו בזה אחר זה קצת גבינה, ריבה וחביתה בצבע כחלחל מוזר, שנראו כאילו הקיאו אותם על צלחות הפלסטיק. משולחן מרכזי לקחו העצירים מעט ירקות מעוכים, בעזרת פרוסות לחם אשר שימשו גם כסכו”ם. אחד או שניים שהביאו איתם כוס, שפתו לעצמם מעט תה דלוח. הכמויות המגוחכות של הגבינה שקיבלנו גרמו לבעלי קיבה חזקה משלי להסתער על החרך בדלת, ובדרכים שונות לתבוע ולקבל תוספת. אני לא העזתי.

טעמתי ככל יכולתי ויצאתי מחדר האוכל חזרה לכיוון התא. לפתע, במסדרון, קרא מאחורי מישהו בקול רם, “זהר!”. הסתובבתי. סוהר דרוזי ענק התבונן בי במבט חודר ושאל, “אתה מהפרשה?” עניתי בהיסוס, “כן”. “אתה לא עשית את זה. הלבישו את זה עליך”. דמעות של התרגשות עצומה הציפו אותי. “תודה, אתה הראשון במערכת שמאמין בי”, הודיתי לו, והסתובבתי חזרה לכיוון התא. “חכה רגע”, אמר, ניגש אליי, נתן לי תפוח והוסיף, “אני אדאג לך”. כשעה לאחר מכן, נכנס אלי לתא ובידיו שקית לחם, קוטג’ וירקות טריים אותם דחף לידי. עמדתי מולו נבוך. אנושיותו החמה המיסה אותי לחלוטין.

סמים

בשעת בוקר מוקדמת כבר הוצאו העצירים שהוזמנו לבתי המשפט, וכשחזרתי לתא מחדר האוכל גיליתי שנשארנו שלושה. מלבד רַמָאזי, עטור הזיפים והדמות הדומיננטית בתא 24, היה בתא ריאד, ערבי צעיר מיפו, שחום וחסון מאוד. לאחר שהרתיחו מים על שולחן מתכת מזוהם, קראו לי להצטרף אליהם לקפה.

מול עיני המשתאות, לקחו פיסות נייר טואלט ובמיומנות גלגלו אותן למעין פתיל ארוך. על השולחן יישרו רדידי אלומיניום של עטיפות שוקולד ואז, כשפרסו עליהם שורות לבנות, התחוורה לי בקשתם מליל אמש. פתיל הנייר הודלק וחימם את רדיד האלומיניום ואת האבקה שעליו, והשניים רכנו מעל ושאפו את האד לריאותיהם. בין לבין השניים ניסו לדבר זה עם זה, אך לאחר כל שאיפה, למספר שניות, נשמע קולם כמי ששאפו הליום. במאמצם להסביר את עצמם, הזכירו לי את הקיסר קלאודיוס בסדרת הטלוויזיה המפורסמת.

לפתע נשמע רעש צעדים מלווים בשקשוק צרור מפתחות. “לשירותים עכשיו”, צעק רמאזי לריאד תוך כדי תזוזה. ריאד התרומם עם הפתיל והנייר עליו, הרים את השולחן עם ברכיו הארוכות והעיף את הקפה. מהבהלה התכופף לראות מה קרה וחלק מהחומר נפל על השלולית. “בוא כבר”, צעק שוב רמאזי וריאד קיפץ ורץ עימו לשירותים שם המשיכו לצעוק זה על זה, השליכו את הפתיל לאסלה והורידו את המים. בהמשך היום כששוב הכינו קפה, התגלה ריאד כבעל ידיים שמאליות בכל דבר שעשה. רַמָאזי, מיואש ממנו, התחיל לצעוק עליו, “יא שמאלני, יא שמאלני”, מה שהביא לפרצי צחוק משחררים בתא.

סוהר נכנס ואמר לי, “רוצים אותך במרפאה”. תיארתי לעצמי שרוצים להחזיר לי את הוויטמינים, ושמחתי על ההזדמנות לצאת ולהתאוורר קצת. הסוהר הוביל אותי למרפאה בקומת הקרקע, וביקש ממני להמתין ליד דלת הרופא. מישהו קרא בשמי. הסתובבתי, ובפתח המרפאה ראיתי את המטפל של אבא, זועם. הייתי מפוחד. נזכרתי בהנחייה של דרור, “כשמאיימים עליך התכרבל כמו גור”.

“אמרת לשוטרים שאני רצחתי את אבא?!”, תקף אותי ועיניו ריצדו בזעם. הכחשתי, אך הוא המשיך, “ראיתי אותך בגלילות. ככה ניירות הבאת נגדי”, והמחיש בידיו את עובי קלסר העדויות שכביכול הבאתי. שוב הכחשתי, וניסיתי לומר לו מי לדעתי מעליל עלינו, אך הוא המשיך בשלו, “אתה הרדמת אותי ואת אבא בכדורי שינה”. עניתי לו בבהלה, “אם אתה לא מאמין לי תהרוג אותי, ממילא אין לי פה סיכוי”. לא נראה שהוא בכלל הקשיב. “מה שעשיתי בראשון לציון זו טעות, הבטיחו שיחזירו אותי למולדובה ושם אני יסתדר. עכשיו בגללך אין לי מקום לא בישראל ולא במולדובה”.

רק מאוחר יותר, בתא, תפסתי מדוע “במקרה” ראיתי אותו בגלילות. בעצם, הסיתו אותו נגדי וגרמו לו לומר עליי דברים לא נכונים. ככל הנראה, גם הובטח לו כי יקלו עליו בעונש על רצח אשתו אם ישתף איתם פעולה. אחר כך נזכרתי בדברים שאמר על כדורי השינה. שאלתי את עצמי, אם זה לא היה אופן הפעולה בו הוא רצח את אשתו.

החזירו אותי לתא. רַמָאזי הוצא לשעה קלה. כשחזר התבונן בי ואמר, “אני יודע הכל על הפרשה שלך, קראתי הכול בעיתון”. ואז התחיל להמטיר עלי שאלות, מי היה אבא שלי, במה אני עוסק, היכן אני גר ועוד. עניתי על כל שאלותיו אבל אמרתי שאני מפתח-תקווה. זה לא לגמרי לא נכון, שהרי בילדותי המוקדמת גרתי שם, אבל פחדתי מהמחשבה שיום אחד יבוא וידפוק לי בדלת. אחר כך זה ייסר אותי. משהו בתוכי אמר לי שרק האמת תציל אותי ועלי לדבוק בה בכל מחיר.

שעת הצהריים התקרבה, וקולות עצורים נשמעו מהחצר בקומת הקרקע. תאי המעצר בנויים סביב חצר ריבועית, המקורה בחלקה. בכל תא, סמוך לתקרה פתח או שניים מרושתים סבכה ופונים לחצר. דלת התא פונה לצד השני, למסדרון שמקיף את כל התאים. רַמָאזי עלה על המיטה שבה שכבתי, וצעק החוצה דרך הסבכה. מהר מאוד קיבל עדכונים מי בפנים ומי בחוץ, על מה עצרו את זה ומה ההוא אמר. נראה שהוא בקיא בעניינים ומכיר רבים. אני, לעומת זאת, בהביטי בסבכה, דמיינתי את עצמי הופך קטן יותר ויותר, ונעלם דרך החרכים.

אנו, עצורי ימים, הממתינים בשלב החקירה להחלטה על העמדה לדין או על שחרור, היינו הבאים בתור לצאת לחצר המבוטנת, שגודלה כ-15 על 15 מטר. ניצלתי את ההזדמנות לחלץ את העצמות והקפתי את החצר, בנעליי נטולות השרוכים, במהירות הולכת וגוברת. מדי פעם בעטתי בזעם בקירות וכיווצתי אגרופים. אני לא חושב שהרשמתי מישהו, אבל הכעס קצת השתחרר, ותחושה נעימה יותר פשטה בגוף. גם הפעם לא חשתי תיאבון בחדר האוכל, אך הכרחתי את עצמי להכניס אוכל לפי, בידיעה שחולשה פיזית תהיה בעוכריי.

לוינס

יום שלישי, 4 במרס, שעות הערב. נשכבתי על המיטה, הוצאתי מהתיק את ספרו של לוינס ‘תשע קריאות תלמודיות’, וניסיתי למצוא מפלט בחכמתם של חז”לינו. רַמָאזי ניגש אלי, “זהר, מה אתה קורא?” עניתי, “קריאות בתלמוד”. רַמָאזי לקח את הספר, עיין בגב הכריכה והנהן, “זה נראה מעניין”. לפתע הצטרף לשיחה ריאד, מוסלמי מיפו, “יש הרבה חוכמת חיים בתלמוד”. התיישבתי על המיטה, נרגש מהכבוד ליהדות שחשתי שעולה מדבריו. חלקתי איתם תובנה, “קראתי משהו מעניין. ככל שהבן אדם מעמיק לתוך עצמו כך הוא מגלה, שהוא בעצם מה שהוא ביחס לסביבה”. רַמָאזי מייד הגיב, “כמה שאתה מעמיק אתה רואה את עצמך האמיתי”. וריאד הוסיף, “בטח איך שאתה מתנהג לחברים ולמשפחה, ככה אתה בן אדם”.

נפעמתי מהמשמעות שעלתה מדבריהם ואמרתי, “גם זה נכון וגם זה נכון”. רַמָאזי פלט, “יש מצבים שיוצאים ממך דברים”. אמרתי בלחש, “במצבים קשים מתגלה הבן אדם”. רמאזי הגיב, “במצבים קשים מתגלה הבן אדם ערום”. לא הבנתי את כוונתו, “מה זה ערום, אמיתי?” שאלתי. “תראה”, ענה, “במצבים קשים הפחד מוציא ממך את החיה”. “אפשר לא לפחד?”, שאלתי. “אין דבר כזה, כל בן אדם מפחד”. “אתה צודק”, הסכמתי, “אני מתכוון, האם אפשר לשים את הפחד בצד?”

רַמָאזי ניסה להמחיש, “הייתי בדואר ופגעתי במישהו ואני מצטער על זה, אבל הגעתי ראשון והוא הגיע אחריי, וניסה לקחת את התור. תראה, אם הייתי לבד… אבל בקהילה, הוא פגע בכבוד שלי”. “מה זה אומר, פגעת במישהו?” שאלתי. “נו, הוא התווכח איתי ואיים עלי אז הוצאתי עליו סכין יפנית…”, הסביר רַמָאזי. ריאד המהם בתגובה, “אממ.. זה הגאווה… כשאני פוחד…”, וביטא את דעתו על כך בזהירות. הערבוב בין המושגים גאווה, כבוד ופחד הזכירו לי דברים שאבי נהג לומר לי ואמרתי, “…עכשיו אני מבין טוב יותר את האימרה של אבא, “אל תפחד מהפחד””.

“מי העורך דין שלך?”, רמאזי העביר נושא, “דרור ארד”. לא מכיר. שמע, אתה צריך עורך דין מוכר בפרשה שלך. תראה, ששי גז או פלדמן יכולים לעזור לך. אחד כזה, כשהוא נכנס לבית המשפט ישר עשה לך חצי עבודה. השופט מתייחס אחרת לגמרי… זה עולה הרבה כסף. 100-200 אלף דולר לעבוד עם עורך דין כזה, אבל במקרה שלך, אין לך בעייה”. “בטח…”, הגבתי. “אני לא יודע, אנשים מוכרים בתים, לוקחים הלוואות, זה החיים שלך. אבל המקרה שלך מתוקשר, אולי ירצו לעבוד איתך במחיר מיוחד, במקרים מסוימים אפילו בחינם, כדאי להם, זה פרסום”. “ואם אני מרגיש טוב עם העורך דין שלי?” שאלתי. רַמָאזי שם את ידו על הלב, “אם אתה מרגיש טוב איתו לך על זה”.

“טופולינו”

לפני השינה, שחזרתי במוחי את השיחה האחרונה שהייתה לי עם החוקר. השאלה ששאל אותי לא הפסיקה להציק לי. “אבא שלך מת מוות לא טבעי, ונמצאה ראיה לכך שהמכונה נותקה. ואם היא נותקה – מי יכול היה לנתק אותה?” פתאום עלה בדעתי שאולי… אולי אבא פגע בעצמו.

למחרת, יום רביעי, נלקחתי לחקירה נוספת בגלילות. מיד בתחילת החקירה ביקשתי לדבר עם ראש צוות החקירה. “אני מתחיל לחשוב שאתם לא לוקחים בחשבון שיש עוד אפשרות למותו של משה זהר, וזה מאוד מטריד אותי”. “לפי איך שאנחנו רואים את המצב, יש כאן רק שתי אפשרויות, או שהמטפל ניתק את המכונה או שאתה עשית את זה”. “הוא לא עשה את זה”, אמרתי. “אבא שלך נפטר מוות לא טבעי. אתה טוען שהמטפל לא עשה את זה, אז מי כן? תענה לי כבר”. לאחר מעשה, למדתי שאבא אכן מת מוות טבעי וכמובן שלא הייתה בידיהם שום ראיה למוות לא טבעי.  “אני מבקש ממך להקשיב לי, אבל באמת להקשיב לי. בואו תבדקו את האפשרות שאני דובר אמת, אני הגעתי לבית של אבא שלי בעקבות שיחת הטלפון. אתם מחפשים את הפתרון במקום הלא הנכון. אני לא משקר!!”

“אם אני הייתי בסיטואציה שלך”, השיב החוקר, “הייתי צריך לשאול את עצמי, אוקי, יש טעות בשיחות נכנסות אז יש טעות גם בשיחות יוצאות. אבל מדובר בשני פלטים שונים, שני מצגים שונים. הסיכוי לזה הוא בלתי אפשרי, תשמע, אין אצלנו טעויות בקטעים האלו”. נבהלתי. “מי בודק את זה? אני לוקח מאוד ברצינות את האפשרות שאתם לא עובדים עליי בקטע הזה, אבל אני לא בטוח”. לפי המבט בעיניו הבנתי שהוא לא אהב את המשפט האחרון שלי. התעשתי ומיד הוספתי, “אני יודע שהמטפל התקשר אליי, את זה אי אפשר לקחת ממני”.

בהסתמכו על פלטי שיחות הטלפון שראה, החוקר באמת האמין שהיה רצח. אבל הוא לא בדק את פלט השיחות היוצאות מהטלפון הרלוונטי בבית אבא. הוא גם לא בדק היטב את פלט השיחות הנכנסות לביתי, שכן הייתה בו שיחה נכנסת אחר חצות ממספר טלפון לא מזוהה.

“אני לא צריך לחפש פתרון כשהכל מונח כאן מולי. אתה הנאשם טוען טענות שלא עולות בקנה אחד עם המציאות. אתה צריך לתת לנו תיאוריה אחרת”. “אני מאד מצטער”, רתחתי, “לא מתפקידי לתת לך תיאוריה, אבל בעקבות המפגש עם המטפל וגם בהכירי את אבי, אני סבור שאני יודע מה קרה שם. המטפל אמר לי במרפאה שהוא לא פגע באבא שלי. אני מאמין לו”.

“אל תעביר נושא ואל תבלבל לי את המוח! מכשיר ההנשמה נותק! מי היה בבית? תענה לי!!” צעק עלי החוקר בחוסר סבלנות. “אני לא הייתי שם”, אמרתי בקול חלש. לא רציתי שירגיש את הזעם שבער בי. “אז מי זה היה?” צרח, וחזר ואמר, “זה רק אתה והמטפל”. את אבא הוא לא סָפַר.

נדהמתי לגלות עד כמה ראש צוות החקירה מקובע במחשבתו. ביקשתי ממנו דף ועט ורשמתי: “מי האדם שהיה בביתו של משה זהר בליל מותו מלבד המטפל שלו”? “מי?” שאל החוקר. “כולם יודעים מי”, עניתי. “אז למה אתה לא חוזר על שמו?” צעק. “אני חוזר על שמו כל הזמן”. עניתי והתרסתי בפניו, “שאל את הבת הקטנה שלך, היא לא שבויה בעמדתה כמוך, ולכן היא תוכל לענות לך בקלות”. הפעם החוקר רתח מזעם, “למה אתה מתחמק, תעביר לי את המסר”.

חשבתי לעצמי, בבית של משה זהר היה עוד בן אדם חוץ מהמטפל, הכתובת על הקיר, והוא יכול להגיע אליה. זה כמו בשאלה, “כמה ימים ארכה מלחמת ששת הימים?”. בביתו של אבי מלבד המטפל שלו היה הוא עצמו. משה זהר הוא בן אדם, לא צמח. אולי הוא ניתק את המכונה? יש לבדוק גם את האפשרות הזאת. לא ניסיתי להתל בחוקר. בתום לב ניסיתי לעורר אותו לראות משהו אחר. לחרוג מתפיסתו המקובעת, להגיע לאמת. אלא שכל ניסיונותיי לדבר עם החוקרים באופן ישיר עלו בתוהו.

חשתי שאני הולך על חבל דק. לא יכולתי לבטוח במי שלא רואה באבי אדם ולא רציתי לאבד את האפשרות שיפתחו כיוון אחר של חקירה. “אני יכול לתת לך רק רמז”, חילצתי מפי. “תן רמז”, ענה בכעס. “טופולינו”. החוקר לא הבין מה אני רוצה מחייו. “אתה יודע מי זה טופולינו?” “נו, מי זה טופולינו?” “טופולינו זה לא בן אדם, זה כינוי”. “בליל המוות היה בבית חבר של אביך?” “לא. אם תדע מה הסיפור של טופולינו, תדע מי היה בבית ותבין מה קרה”.

הסיפור של טופולינו הוא סיפור של גבורה שסיפר לי אבי, על עובד שלו שנקלע לתאונת דרכים קשה ברכב מסוג טופולינו, שעלה בלהבות. האיש הצליח לחלץ מתוך הרכב את חברתו, אך הוא עצמו נלכד ונשרף כולו. כשהגיע לבית חולים והבין מה מצבו, ניתק את עצמו ממכשירי ההחייאה.

הפניתי את החוקר לכתבה שערכתי אודות אבי במגזין היהלום, כשנה וחצי לפני מותו. בכתבה אמנם לא מופיע הסיפור, אך מופיעים בה שמות חברים של אבי מענף היהלומים, שהכירו את הסיפור ואכן העידו בבוא העת על נכונותו. אף שלא באמת האמנתי שאבי שלח יד בנפשו, קיוויתי שבדברם עם חברי אבי, ילמדו מהם החוקרים כמה אהבתי אותו, ישמעו את הסיפור ויביאו בחשבון שאם אכן המכונה נותקה, יתכן שאבי עשה זאת.

בתחושת ניצחון סיפרתי כל זאת לדרור ולשרון, באחת ההפסקות בין החקירות. לסתות השניים נשמטו. גם עליהם עברו רגעים לא פשוטים מששמעו מאחד העיתונאים, שהשוטרים הדליפו לו, שהמטפל “שיחזר” בחקירתו את הרצח, כביכול, של אבא. הבנתי שאת החידה שלי החוקרים יוכלו להציג כאמירה מפלילה, שממנה משתמע שהיה אדם שלישי בבית אבי בעת מותו. ובאמת כבר בדיון בערר שהיה למחרת, טען ראש צוות החקירה בפני שופט המעצרים, שמסרתי גרסה חדשה בחקירה.

מסמר בראש

בתא 24 התחלפו הדיירים. בערב, ולרי, עולה חדש מרוסיה העובד בבניין, מאלתר לנגד עיניי המשתאות מזלג חשמלי. הוא שולף חוטי חשמל מאחת המנורות בתקרת התא, מחבר אותם ל”אוזניים” של פחיות שתייה, מניח את ה”אוזניים” בתוך כוס מלאה מים, ואת קצות חוטי החשמל הוא מכניס לשקע בקיר. תוך פחות מדקה המים רותחים. מזלג חשמלי בחורף בתא מעצר – שמחת עניים. ולרי מספר לי כיצד השתבשו חייו מאז שבא לארץ. ימים ספורים אחרי שהגיע איבד את המסמכים שלו. הריצה אחרי פקידים אטומים, כשהוא עדיין זר וחסר את שפת המקום, טרפדה את לימודיו באולפן העברית והוא נאלץ להתחיל לעבוד. אחרי עשר שנים בארץ העברית שבפיו עדיין עילגת. במהלך השנים האלה התגרש מאשתו, אם בנו היחיד, איבד את מקום העבודה שלו וכעת הוא חסר בית ושתיין. אני רושם על פתק:

אני מציע לוולרי ויטמינים, הוא מרגיש חולה מאוד ומיואש ממצבו.

נתתי לו טיפות מפרחי באך והוטב לו. למחרת בבוקר לקחו אותו לבית המשפט ואני מצטער מאוד שלא נתתי לו את הברזל.

לא הייתי צריך לחכות. חבל, אני חייב למצוא אותו.

חברו של ולרי, ויטלי, הוא גוי רוסי שמח ומחייך תמיד. נראה שהוא משלים עם מצבו ורק מחכה לחזור לבקבוק. הוא מספר לי שכשהוא משתכר הוא הולך מכות ויש לו מזה מזכרת, מסמרים בראש. אני לא מאמין. ויטלי מכופף את ראשו עטור השיער השָׁטֶנִי, ובקודקוד אני אכן רואה ראשי מסמרים נעוצים, ופוער את פי בתימהון.

עולם הכבוד

המפגש הבלתי אמצעי עם אנשים שלא הכרתי כמותם הותיר בי רושם עז. רובם מצויים במצוקה גדולה לאין שיעור משלי, והאפשרות להושיט יד לחבר מרוממת את נפשי. גם לאחר שנלקחה ממני חרותי נותר לי דבר מה לתת מעצמי, והנתינה הזו שבאה כמו מאליה מצילה אותי.

בנסותי לכנות בשם את העולם שנגלה בפניי, מצאתי כי התואר ההולם אותו ביותר הוא “עולם הכבוד”. המילה כבוד, הנשמעת לא מעט שם, מאפיינת את הדרך שבה אנשי העולם הזה רואים את עצמם ומתייחסים אל זולתם. מי שהוא איש כבוד בעיני עצמו יהיה מוכן לשלם מחיר כבד על מנת לשמור על כבודו. באין רכוש אחר, הכבוד ממלא תפקיד מהותי להערכת אדם. המעמד נקבע לא על ידי עושר, תפקיד, כוח פיזי, יופי או חכמה, אלא על ידי הכבוד שרוחשים לך. הילת הכבוד מורגשת וברורה מאליה כבדרך פלא.

התקשורת המילולית והגופנית נגזרת מכללי הכבוד, והאנשים – שיכולים לקלל באלף שפות – נזהרים בלשונם ובשפת הגוף שלהם, כשהם פונים זה לזה. אנשים אלה, שחלקם הורגלו באלימות גופנית, מגלים שקט מופתי גם כשהם נקלעים למצבים לא נוחים בלשון המעטה – כמו בנסיעה בכלוב ממונע הנקרא “פוסטה”, או בהמתנה במרתפי בתי המשפט הצפופים והמחניקים.

אלה שמפגינים את שריריהם ואת כתובות הקעקע שלהם, ונעים כשהחזה בולט והסנטר מורם, הם – כך למדתי – דגי הרקק הזקוקים לשריון מלאכותי בעודם מפוחדים בתוך תוכם. האנשים העדינים, השקטים – שלעולם לא ירימו קול ללא סיבה, ולא יהססו לעזור לזולתם – אלה הם אנשי הכבוד האמיתיים. האבחנה הזו מתאימה לעצירים ולסוהרים כאחד.

ההפתעה הראשונה שחוויתי הייתה הגילוי, שאותם אנשים נעימי הליכות הם גם בעלי ותק דו-ספרתי של שנים מאחורי סורגים. גילוי זה סקרן אותי מאוד, ותהיתי אם אלו שנות הכלא הרבות אשר מזככות את נפש האדם, או שבדומה לעולם שממנו אני בא, אנשים מכובדים מקרינים אצילות טבעית הנובעת מתוכם.

ההפתעה השנייה הייתה לראות את אנשי הכבוד פועלים מתוך רצון כן לעזור לזולת. האם מתוקף מעמדו מחויב איש הכבוד לפתור סכסוכים, ולבלום בגופו עימותים? הרי כל גילוי אלימות עלול לסבך את כל המעורבים בו. איך ניתן להסביר, אפוא, את החסות שיוּסֶף, עציר מבוגר מיפו, ששאר העצירים רכשו לו כבוד, היה מעניק מעת לעת לחלשים? מדוע השגיח בחצר על בִּילל, נער שעדיין לא התגלח?

את הפתקים שרשמתי עם תיאורי חוויותיי מסרתי לדרור ושרון. דרור נתן לי בלוק נייר כתיבה צהוב. במפגש הבא החזרתי אותו מלא בסיפורים חדשים. כך, ללא תכנון, הכתיבה הפכה למחויבות לתעד בזמן אמת את הקורות אותי. ליומן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הקבצן השביעי”