החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

העברית על פינו

מאת:
הוצאה: | 2017-12 | 148 עמ'
קטגוריות: המלצת הצוות, עיון
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

העברית עוברת. היא הייתה לפנינו ותהיה אחרינו. עכשיו היא על פינו – מתקשקשת לנו, נמסה לנו בפה, ואנחנו אלה שמעצבים אותה. על פינו יישק דבר. אלפי שנים היא מתגלגלת, גם גלגולים קטנים, אדוות של משחקי שפה, הדי דברים שקרו, וגם גלגולים גדולים, מהפכות של ממש. הספר מוקדש לכמה מהם – מהאלף-בית הקדום, דרך מילים עם עבר עשיר כמו: "זמן", "חילוניוּת", "רושם", "געגועים", "השראה", "אושר", ועד לצקצוקי לשון עכשוויים. העיון באותיות, במילים ובצלילים, הוא פתח להכרת העברית, עומקהּ, ניסיונותיה והחוכמה האצורה בהּ.
זלי גורביץ' הוא משורר ופרופסור (אמריטוס) לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חי בתל-אביב.

מקט: 4-249-50499
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה: גלגולים עבריים

במשך חיי אדם מתחלפת לו השפה. לפעמים בלי שהוא מרגיש שזה קורה לו. מילים יוצאות ומילים נכנסות. גם העגה משתנה, מוזיקת הדיבור, ריקוד הדיבור, הכניסות, היציאות, השתיקות. העברית עצמה מתגלגלת. זו לא זו שלפני חמישים ושישים שנה, שאני זוכר היטב. יש גלגולים קטנים, אדוות של משחקי שפה, גלי זמן, הדים של דברים שקרו. העולם משתנה ואתו השפה, הנוף הלשוני, מה שעוברים ושבים ברחוב יכולים לצותת לו, שברי דברים, אדי הדיבור העולים מן הארץ. ויש גלגולים גדולים, מהפכות של ממש.

העברית הראשונה הידועה לנו היא הקרויה: “מקראית”. זו שפה עתיקה, אבל מאוחרת למדי ביחס לשפות שמיות אחרות. היא נוצרה מתוכן ובעקבותיהן והן הותירו בה את רישומן, זנבות של אכדית, כנענית, אתיופית, חלקים שלמים בארמית, קטעי מיתוסים, שמות אלים וגיבורים, דיבורים אליליים. הלע”ז הוא מבראשית. גם לא ברור איך נקראה בפי דובריה הראשונים: “לשונו של המקרא לא נקראה בימי המקרא בשם ‘עברית’. למעשה אין אנו יודעים מה היה שמה בפי דובריה”.[1]

מזמן היווצרותה, באלף השני לפני הספירה, עברה העברית שינויים רבים ומהפכות מטלטלות, שהתרחשו לא רק בארץ-ישראל אלא גם מחוצה לה, על רקע חברה זרה, תרבותה ושפתה, שבה חיו יהודים ששמרו עליה, ולוּ במיעוטם. כך בבבל, כך בתור הזהב בספרד, תחת השפעת השירה והפילוסופיה הערבית באותה תקופה, וכך במאתיים השנים האחרונות, מתקופת ההשכלה באירופה של המאה התשע-עשרה, דרך תקופת “התחייה” של העברית, ועד לעברית הישראלית המדוברת ונכתבת היום.

בשתי המהפכות האחרונות, העברית, שהייתה בשימוש כמעט אך ורק לצורכי פולחן, תפילה ופירוש כתבי הקודש, שלחה ידה גם בכתיבה חילונית, ספרותית, היסטורית, פילוסופית. בעידן האחרון היא אף עברה מהפך דרמטי משפת-כתב לשפת-דיבור, וזאת אחרי שרצף הדיבור היומיומי בה נקטע למשך כשבעים דורות. החזרה לדיבור בעברית חייבה יצירת שפה שתוכל לשמש בכל תחומי החיים, כי לא הייתה בנמצא עברית מתאימה לשימוש בעולם עכשווי. מתוך הרעב לעברית וכדי למלא פערים, הופרחו שורשים עתיקים ובוץ טרי החל להצטבר סביבם, מילים ומנגינות-דיבור שהגיעו עם העבריים החדשים או נקלטו מהסביבה, מיידיש, מרוסית, מערבית ומאנגלית, עוּבְרְתוּ או נבלעו כפי שהן, ומילים חסרות הומצאו חדשות לבקרים ונכנסו מיד לשימוש.[2]

כל מהלך מודרניסטי כזה נוצר מתוך משבר. פעולת ההחייאה מעידה אומנם על ההכרה בחשיבותה של השפה ככלי להתחדשות (שירית, דתית, לאומית), אך זאת מתוך הכרה כואבת בעוניהּ ובשכחה המכסה עליה ומאיימת על עצם קיומה. הרצון להקים לתחייה את השפה, לגאול אותה מהשפל שאליו הגיעה, נתפש כשליחות. השליח, מחדֵש השפה, רואה את עצמו כמבשר בשורה, כלומר את השפה כאלוהית. כך לגבי שלמה אבן גבירול וכך גם לגבי אליעזר בן יהודה. לשלמה אבן גבירול בן התשע-עשרה מתגלה בשנת 1041 בספרד קול הממנה אותו, כמשיחת משיח, למחדֵש השפה העברית שמצבה עגום ומדורדר. גם הוא קורא לעצמו: “בן יהודה”:[3]

עֲנַק חָרוּז בְּכָל אֶבֶן צְמוּדָה

לְנַעַר מִבְּנֵי גָלוּת סְפָרָד

וָאֵדְעָה כִּי נִשְׁמְדָּה מֵהֶם שְׂפַת

זָרָה לְשׁוֹנָם מִלְּשׁוֹן עִבְרִית וְלֹא

חֶצְיָם מְדַבְּרִים בָּאֲדוֹמִית וַחֲצִי

פָּנָה לְבָבִי עַד קְרָאַנִי חֲלוֹם

צוֹעֵק בְּאָזְנַי בֶּאֱשׁוּן לֵיל: קוּם עֲשֵׂה

קוּמָה וְאַל תֹּאמַר הֲלֹא נַעַר אֲנִי

בְּסוֹד דִּקְדּוּק שְׂפַת קֹדֶש חֲמוּדָה

אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁלֹמֹה בֶּן יְהוּדָה…

קֹדֶשׁ וְכִמְעַט הָיְתָה נֶעְדֶּרֶת

לִשְׂפַת יְהוּדִית הָיְתָה מַכֶּרֶת

לְשׁוֹן בְּנֵי קֵדָר אֲשֶׁר קוֹדֶרֶת…

וָאֶשְׁמְעָה קוֹל יַעֲבֹר עַל קֶרֶת

כִּי יַד אֱלוֹהַּ אוֹתְךָ עוֹזֶרֶת

כִּי לֹא זְקֵנִים יִתְמְכוּ כוֹתֶרֶת…

גם אליעזר בן יהודה, כשמונה מאות וחמישים שנה אחרי אבן גבירול, מתאר בזיכרונותיו את הרגע שבו שמע פתאום קול והתגלה לו חלום, החלום שיקבע את המשך חייו ומפעלותיו:[4]

ויהי בחצות הלילה.

אחרי שעות אחדות של קריאה בעיתונים והרהורים על דבר הבולגארים ושחרורם העתיד, ופתאום והנה כמו ברק הבריק לפני עיני, ומחשבתי עפה ממעברות שיפקה בבלקאן למעברות הירדן בארץ-ישראל וקול פנימי תמוה שמעתי קורא אלי:

תחיית ישראל ולשונו על אדמת האבות!

זה היה החלום.

כל עונה חדשה בתולדות העברית העלתה אִתה תרבות חדשה, חשיבה רעננה, ענן מתאבך של מילים וביטויים. אוצר המילים בעברית תפח פי עשרה מהלשון המקראית ועד ימינו, אוצר שנצבר בתקופות השונות של העברית שאחרי המקרא – לשון המשנה והתלמוד, לשון ימי הביניים, לשון המשכילים והעברית הישראלית. ואולם היחס של החדש אל הישן ואל העתיק חי ותוסס כל העת. בכל תקופת התחדשות של העברית חוזרים קודם כול אל המקרא, ספר העברית הראשון, שאין לפניו.

גם השפה החדשה, העברית הישראלית, מודעת היטב לעתיקותהּ, הן לקרבתה האינטימית ללשון המקרא והן לכך שרחקה ממנה מאוד, עד כי הפכה עבור רבים לשפה “קלאסית”, זרה, בלתי מובנת. כמו כן, באופן רחב יותר, העברית ה”נכונה” נראית רחוקה וגבוהה מלשון היומיום, וגם הרהוטים שבדוברים נתקלים בה בתוך שטף הדיבור. פערים ומתחים אלה בין עבר להווה, בין שפת הסֵפר ללשון הדיבור העכשווית, קיימים בעברית והם חלק בלתי נפרד ממנה, מעֲברהּ, מטִלטוליה ומגלויותיה, גלים קדומים וקודמים שתנופתם לא חדלה. אנחנו על הגל – גם במערבולותיו, גם רוכבים עליו וגם יוצרים אותו תוך כדי.

מטבעות לשון עוברים מפה לפה, יש שצולחים מאות ואלפי שנים ויש שנקברים אחרי איזה זמן במטמון שיימצא אם יימצא כשמישהו, איזה חופר עברי, יחפש בדיוק שם.[5] כל מילה ש”נפתחת”, כל תיבה, היא מעין מטמון. מתגלה בה ולוּ טפח ממה שנהגה לומר, מי דיבר בה, מה נאמר עליה, ואיך ומאין עשתה את דרכה והגיעה עד הלום. בכל מילה נקבצים היבטים שונים שמתגלים כששמים אליה לב – שורשהּ, צליליה, הטייתה, תולדותיה, שימושיה והאסוציאציות האישיות הנקשרות בה.

עם משמעותן המילונית, המילים המשתלשלות מדור לדור, מעולם לעולם, מגיל לגיל, נושאות גם את הרעיונות שאפפו אותן. מילה היא רעיון – מחשבה ויצירה ברוח התקופה ובנוגע לעניינים שעל הפרק, שחלקם השתנו וחלקם נשארו במידה רבה כשהיו. העיון במילים הוא פתח להכרת השפה שמדברים בה היום, עומקהּ, ניסיונהּ רב השנים והחוכמה האצורה בהּ. מושכים בקצה מילה – ושרשרת ארוכה נמשכת אִתה, מדברת, מצלצלת, משמיעה קולות.

העברית עוברת, לא עומדת במקום, רוכשים אותה ומעבירים אותה, עם שינויים, הלאה. היא הייתה לפנינו ותהיה אחרינו, ובעת הזאת היא על פינו. לא רק הנביא אלא כולם, כל המדברים בה, אוכלים את מגילת העברית במלוא פה. אנחנו יודעים אותה בעל-פה, היא מתקשקשת לנו, נמסה לנו בפה, ואנחנו גם אלה שמעצבים אותה (ואולי אותן, כי יש כמה עבריוֹת). הסמכות העברית היא של הדוברים בה. גם במובן הזה היא על פינו, כי על פינו יישק דבר.[6]

ואולם, אי-אפשר לאחוז את השפה, לחבק אותה, את כולה, להפוך אותה לדבר שלם. יש לכך רמז במילה עצמה: “שפה”, שלצד “לשון” ((tongue, language מכַוונת לשפתיים, שפתי הדיבור. השפה היא על השפה, על הקצה, על הסַף. תמיד יש הלאה ויש עוד. גם דוברים-יודעי-דבר אינם מסוגלים להכיל אותה. מה אפשר? להתגלגל עם המגילה – לתפוש אותה בפרטים, במילים, בביטויים, במנגינה, במחוות הדיבור ובמשחקי המשמעות הבלתי נדלים שלה, לרוץ אִתה לאן שהיא לוקחת ולגלגל אותה הלאה.

לכמה גלגולים כאלה מוקדשות המסות המכונסות בספר – החל מן האלף-בית הקדום ובמיוחד האותיות אלף, בית והא, דרך מילים עם עבר: “אושר”, “זמן”, “אמת”, “געגועים”, “לפיכך”, “שלם”, “רושם ורשימוּ”, “לא ביום ולא בלילה”, “השראה”, “עבר”, “חילוניוּת”, ועד “גבבה עברית” – המהומים וצקצוקי לשון, שאין בהם ולוּ שמץ של עתיקוּת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “העברית על פינו”