החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

האיש המת

מאת:
מאנגלית: אסף כהן | הוצאה: | 2019 | 272 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

האיש המת הוא רומן סוחף על אישה אובססיבית. איב, מלחינה של מוזיקה דתית ומטפלת באמצעות מוזיקה, מודעת היטב לאימרה: 'רופא, רפא עצמך', אך נראה שהיא אינה מסוגלת לעשות זאת. מסיבה עלומה, היא – אישה הגיונית, בעלת מקצוע ואינטליגנטית – אינה מסוגלת להתאושש מפרשיית האהבים הקצרה שקיימה חמש שנים קודם עם מבקר מוזיקה בעל שם עולמי בשם ג'ייק. היא גם אינה מצליחה לסיים את היצירה המוזיקלית שבחיבורה החלה סמוך לאותה עת. האובססיה שלה סביב ג'ייק היא חידה לחבריה של איב וגם לה עצמה. בניסיון לשים את הפרשה מאחוריה, היא שבה לישראל, הארץ שבה פרחה אהבתם, שג'ייק עדיין מתגורר בה. שם היא מבקרת שוב במקומות שאותם נהגו לפקוד ובהדרגה, המסתורין האפלולי שליווה את יחסיהם המורכבים, מתגלה. זהו רומן יפהפה, רצוף מוזיקה ועוסק בנושא האהבה, הצער, האובדן ובכוחה של האמנות.

כתיבתה של נורה גולד מבריקה, הן כשהיא מעלה חוויות חושניות ותיאורי סביבה והן כשהיא עוקבת אחר הנעשה בחדרי הלב ובנבכי השכל ואחר המאבק התכוף שביניהם. במקוריות ראויה לציון היא משלבת מוזיקה כדי להביע רגשות, הלכי רוח ויחסים גופניים, באורח מופלא וחדשני המעביר מנעד רחב של תחושות – פיזיות ורוחניות – למעשה, מכלול שלם של החוויה האנושית. ספר נפלא.
אליס שלוי, כלת פרס ישראל, מחברת הספר Never A Native זוכת פרס הנשיונל ג'ואיש בוק בארה"ב, 2018

כתיבתה של נורה גולד היא יפהפייה, עתירת גוונים וכנה. האיש המת הוא רומן אינטליגנטי בדבר אהבה ואמנות ועל התשוקות המתדלקות אותן. האיש המת מצייר את דמותה של מלחינה מוכשרת ואובססיבית, על רקע ישראל העכשווית ומאפשר הצצה נדירה אל העולם המרתק של המוזיקה הדתית היהודית.
איילת צברי, מחברת הספרים המקום הכי טוב בעולם ואומנות העזיבה
"כתוב נפלא. סיפור כובש בעל תובנות פסיכולוגיות מרשימות ומנה גדושה של הומור"
הג'רוזלם פוסט

מקט: 4-249-50676
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1. אוברטורה

מעולם לא אחזה בה אובססיה כזאת קודם לכן. זוהי הפעם הראשונה שלה, ויש בזה משהו מעניין. זה כמו לראות פסיכופת באיזשהו סרט, שעוקב אחרי מישהו וזומם להרוג אותו, רק שהיא בתפקיד הפסיכופת. בקנדה זה לא כל כך נורא – היא לא יכולה לטלפן לג’ייק מטורונטו כי הוא יראה את הקידומת וינחש שזאת היא. כך שזה קורה לה רק בארץ שלו, בישראל (שאליה תגיע תוך תשעים דקות). שם היא לא תוכל לעבור ליד טלפון ציבורי בלי להיאבק ברצון לעשות שוב מה שכבר עשתה אינספור פעמים: לחייג את המספר שלו ולהמתין בדממה על הקו – דממה מאיימת ומבשרת רעות. ולשמוע את הכעס גואה בקולו כשהוא אומר “הלו? הלו? הלו?” עד שלבסוף, כשאינו זוכה למענה, הוא טורק את השפופרת בחבטה רועמת שמכאיבה לה באוזן. כשאשתו של ג’ייק עונה לטלפון, לעומת זאת, אין כעס בקולה אלא פחד. שלא כצפוי שיגבר ויימלא תוקפנות כמו קולו של ג’ייק, קולה של פראן מצטמק ונקלש (“הלו? הלו? הלו?”) עד שלא נותר ממנו כמעט דבר. יש לה קול גבוה וצפצפני, כמו של עכבר או ילדה קטנה. אם כי באחת הפעמים האחרונות, במקום לעבור לצפצוף חרד ב”הלו” השלישי, פראן אזרה את שארית כוחותיה וזעקה “ג’ייק!” בפחד – איב ידעה שהיא קוראת לו מן המטבח אל חדר העבודה שלו שבקומה מעל. באותה פעם איב מיהרה לנתק לפני שג’ייק יעלה על הקו, ועמדה מול הטלפון הציבורי הכתום בפינת רחוב תל־אביבי, כשברכיה רועדות וכפות ידיה מזיעות.

איב מביטה החוצה מבעד לחלון המטוס. זה לא התחיל ככה – במעין מעקב מטריד, או הטרדה מאיימת, או איך שזה לא מוגדר בחוק הקנדי. זה התחיל בשיחת טלפון תמימה שנבעה מגעגועיה אליו. היא אהבה אותו ורצתה לשמוע שוב את קולו. אבל הוא אמר לה לא לטלפן ולא לכתוב אליו יותר. הוא אמר שזה חייב להיגמר אחת ולתמיד – הקשר הזה ביניהם, האהבה שלהם, הורסת את נישואיו. כך שאיב הייתה מנועה מלטלפן אליו לאחר מכן. אבל היא עדיין נזקקה לו. היא הייתה חייבת לשמוע את קולו רק עוד פעם אחת. את קולו העמוק והנפלא. אפילו מבעד למעטה אנונימיות, בלית ברירה. ולכך החלה לטלפן אליו ולנתק, ובכל פעם חשבה שזאת תהיה הפעם האחרונה.

איב מביטה מבעד לחלון על העננים שמתחת. באור הדמדומים המוקדמים הם נראים כמו חיות פרוותיות אפרפרות. כמו גבותיהם ומותניהם של היפופוטמים, או קרנפים. חיות מעופפות שמרחפות בשמיים. נָמוֹת את שְׁנתן. ג’ייק מעולם לא ישן עד מאוחר בבקרים. בפעם הראשונה שטילפנה אליו וניתקה, השעה בישראל היתה רק שש בבוקר, אך הוא כבר היה ער ועירני. הוא התעורר תמיד לפני שש, ואשתו לא התעוררה אף פעם לפני שבע, כך שציפייתה של איב התממשה והוא היה זה שענה לטלפון. הוא ענה כדרכו תמיד, כשגַל מתנגן בקולו – “ה־לו־או,” – הצליל האמצעי גבוה מהאחרים: דו, סול, מי, הבחינה איב. בשלב ההוא קולו של ג’ייק נשמע עדיין די רגיל, אם כי מופתע מעט מצלצול הטלפון בשש בבוקר. אבל אחרי שאמר בפעם הראשונה “הלו”, ואיב לא השמיעה דבר בתשובה, נמלא קולו עד מהֵרה נימה עיקשת: “הלו? הלו?”, שהפכה לתסכול נזעם, “מי זה?” ואיב מיהרה לנתק בבהלה. הוא צעק עליה. שנה וחצי אחרי ששילח אותה מעליו, אחרי שהסיר אותה בצורה כירורגית מחייו, הנה הוא צועק עליה. אבל כעבור שעתיים, גם אם זכר שיחת הטלפון הזאת העלה עדיין סומק על פניה, איב חייכה מאוזן לאוזן. היה צד מצחיק לדבר. והיה בזה גם משהו שחיזק את תחושותיה. זה הזכיר לה משהו שידעה בעמקי נפשה, אך העדיפה לשכוח בעקביות: שג’ייק לא היה הגבר העדין והרגיש שהופיע בפנטזיות שלה (או בכל מקרה, לא רק כזה); הוא היה גם אדם מלא זעם אצור עם פתיל קצר מאוד. איב צחקה, והרגישה חזקה. היא עשתה לג’ייק תרגיל, אבל לא הייתה לו כל אפשרות לדעת שזאת הייתה היא, ולכן לא יוכל להשיב לה כגמולה. למרות תחושת חוסר האונים שהרגישה בשנה וחצי האחרונות (חסרת אונים להשיב אליה את אהבתו, או אפילו לגרום לו להכיר בקיומה), עכשיו הבינה שלמעשה אינה כה חסרת אונים. היא יכלה לטלפן אליו. היא יכלה לְעַנות אותו. ולכן, לאורך שלוש השנים הבאות, איב טילפנה לביתו של ג’ייק חמש או שש פעמים בכל אחד מביקוריה בישראל (שהסתכמו, עם כל הסמינרים, ישיבות ההנהלה והחופשות, בשבעה ביקורים שונים). שבעה ביקורים עם חמישה או שישה טלפונים בכל ביקור – היא מחשבת בזריזות – זה יוצא בסך הכל שלושים וחמש או ארבעים שיחות. אולי זה נשמע הרבה, אבל למעשה זה לא מספר כזה גדול. בכל אופן, לא הייתה לה ברירה. איב הייתה חייבת להמשיך לטלפן, כי ההוא היה נעדר מביתו בכל פעם שהתקשרה לג’ייק והייתה מקבלת את פראן במקומו.

בפעם הראשונה שזה קרה, איב התפלאה לגלות כמה נחמדה היא נשמעה. לאשתו של ג’ייק היה קול נעים. היא היתה מטפלת, כך אמר לה פעם ג’ייק. לא מטפלת במוזיקה כמו איב, או כל צורת טיפול אמיתית אחרת – פראן לא למדה כל מקצוע שקשור לבריאות הנפש באוניברסיטה; היא עשתה רק איזושהי עבודת גוף־נפש ניו אייג’ית. ואף על פי כן, כשענתה לטלפון, איב הבחינה במשהו מזה בקולה: הנימה הטיפולית, הרצון להעניק עזרה. ב”שיחה” הראשונה ההיא עם פראן (שהתרחשה אחרי כמה פעמים שאיב צלצלה לג’ייק וניתקה), היה ברור לה שפראן והוא כבר דיברו על השיחות האלה, כי פראן הגיבה ללא פליאה. נראה שהחליטה שהדממה שמעבר לקו אינה נובעת ממישהו מסוכן. רק לקוח חדש וביישן (או אולי ותיק ומעורער) שחייג את מספרה אך לא הצליח לגייס את האומץ ולבקש לקבוע תור.

“הלו?” אמרה פראן בנימה יומיומית, בטלפון הראשון ההוא. וכשאיב לא אמרה דבר, פראן אמרה “הלו?” שוב, אבל הפעם בנימת עידוד, במעין לבביות מקצועית. כשאיב בוששה עדיין לענות, שאלה פראן בנימה חמה ואמפתית: “יש משהו שאני יכולה לעשות בשבילך?”

כן, חשבה איב: את יכולה לתת לי ולבעלך להישאר ידידים. (ידידים – זה הכל. כרגע אני מוכנה להסתפק אפילו בזה.) ופראן נשמעה כה נחמדה עד שאיב, שמאז ומעולם ערגה וייחלה לחביבות ולחום אנושי (ובמקרה זה לאמפתיה הטיפולית שניגרה כחלב ודבש מקולה של פראן), כמעט ואמרה זאת בקול. אבל היא נזכרה שפראן, חמודה ככל שנשמעה בטלפון, היתה זו שאמרה לג’ייק שהוא ואיב לא יכולים להישאר ידידים. ידידות – ידידות פשוטה ותו לא – זה כל מה שאיב ביקשה בשלב הזה. אפילו ידידות פשוטה עם ג’ייק, נטולת כל קשר גופני, הייתה בשבילה עולם ומלואו. לעולם לא הייתה מרשה לעצמה להיכנס לקשר אינטימי איתו אלמלא היה מבטיח לה, ללא הרף ובנחרצות, שבוודאות – בוודאות של מאה אחוז – יוכלו להישאר ידידים לאחר מכן, ולא משנה מה יקרה. אילו היו נשארים ידידים, הייתה יכולה לדעת בביטחון שלא מכרה את עצמה בזול. שמה שהיה ביניהם לא היה זול. שהיה ביניהם קשר אמיתי, מעבר לסקס. והרי היה.

אבל פראן לא הייתה מוכנה לכך. היא לא התירה לאיב ולג’ייק לשמור אפילו על ידידות רופפת ותמה. הם לא יכלו אפילו להיפגש לקפה במקום ציבורי (כמו ארומה או קפית), כשסביבם עשרות אנשים (רובם דוברי אנגלית כמוהם, וחלקם מכרים של ג’ייק או של איב) – פעם או פעמיים בשנה כשביקרה בישראל. כך שאיב לא הלכה שולל אחר המתיקות בקולה של פראן. היא הרי אויבתה המושבעת, לנצח. איב לא תאמר לה מילה, אף מילה. היא רק ניתקה את הטלפון. אחרי זה, בשיחות הבאות, פראן החלה להישמע מפוחדת.

ואז, לפני שנה בערך, הטלפונים האלה הפסיקו להסב לאיב הנאה. הם אף החלו לייגע אותה: מטלה, חובה, משהו שצריך למחוק מרשימת הדברים שעליה לעשות בישראל. לא הייתה לה ברירה אלא לטלפן לג’ייק הביתה, כי הוא עבד בעיקר מהבית והגיע רק לעתים רחוקות למכון שייסד. והיה עליה לטלפן למספר הביתי, כי ג’ייק לא האמין בטלפונים סלולריים. בנוסף, היא נאלצה להתקשר מטלפון ציבורי ברחוב, אחרת הוא או פראן היו יכולים לאכֵּן את השיחה לסלולרי שלה או למלון שבו שהתה. והיא הייתה חייבת לעשות זאת מוקדם בבוקר, לפני שפראן התעוררה, כדי שג’ייק יהיה זה שיענה ולא אשתו. וזה התחיל להעיק עליה מאוד, הצורך להתעורר מוקדם בזמן חופשה כדי לרוץ לטלפון הציבורי הקרוב ביותר, לעבור מרחק של שני רחובות ולהגיע לפני שבע בבוקר.

אבל מעל הכל, זה התחיל לעורר בה צמרמורת: לשמוע את הֵדי הזעם של ג’ייק ואת הפחד של פראן. במקום להרגיש חזקה ובשליטה, איב החלה להרגיש חסרת אונים וחסרת שליטה. היא כבר לא עשתה את זה מרצונה החופשי; זה הפך לאובססיה. לכפייתיות. הפרעה אובססיבית כפייתית. בתקופה המקבילה בשנה הקודמת, בשבוע השלישי של דצמבר, היא לא היתה מסוגלת לעבור על פני טלפון ציבורי בישראל בלי להרגיש צורך עז – לעצור ולטלפן לג’ייק. זה פגע בכבודה העצמי. מה נהיה ממנה? שפחה לדבר הזה? כמו כן, יום אחד היא סיפרה לחברה ישראלית שהכירה שנים רבות על הטלפונים האלה – סיפרה לה עליהן בצחוק, כאילו היתה זו מעין מתיחה שעשתה לג’ייק, שעשוע קצת משונה ותו לא. אבל במקום לצחוק יחד איתה, החברה החווירה ונעצה בה מבט נוקב. ובאותו רגע עלה בדעתה של איב שמה שעשתה היה מטורף, ממש מטורף, ואולי גם היא עצמה הייתה מטורפת, מתנודדת על פי תהום. ולכן אילצה את עצמה להפסיק עם הטלפונים האלה.

ועדיין, על אף שעברה שנה מאז שטילפנה לאחרונה לג’ייק (ועברו חמש שנים וחצי מאז שהיא וג’ייק נפרדו לדרכם), איב יודעת שכאשר תנחת בישראל בעוד שעה ורבע, ותחלוף על פני הטלפון הציבורי הראשון בנמל התעופה, יידרש ממנה מאמץ כביר ללכת הלאה. לא לעצור לפני הטלפון הציבורי, להכניס את כרטיס החיוג לחריץ ולחייג את מספרו של ג’ייק, רק כדי לשמוע את קולו עוד פעם אחת. עכשיו היא פונה אל החלון שלה. בחוץ מתחשרת חשיכה בפאתי השמיים והים. אני יכולה לעשות את זה, היא חושבת. פשוט אעשה מה שעשיתי בפעם הקודמת שהייתי פה. אחרי שתנחת, אחרי שתאסוף את התיקים שלה מהמסוע, כשתעשה את דרכה אל היציאה ותתקרב למקבץ הראשון של טלפונים ציבוריים בנמל התעופה, היא תגיד לעצמה להמשיך הלאה, להמשיך ולצעוד. ובו זמנית היא תפשפש עמוק בכיס החבוי שבתוך ארנקה ותיגע בכרטיס החיוג הישראלי שהיא שומרת תמיד, זה עם התמונה של הטיגריס – “חפץ המעבר” שלה, כפי שהיא יודעת שזה נקרא בפסיכולוגיה. היא תיגע בו ותלטף אותו שוב ושוב, כמו שליטפה פעם את ג’ייק, וכמו שהיתה מלטפת את הבובה האהובה עליה כשהיתה קטנה ומפוחדת. כרטיס הטיגריס שלה, חלק למשעי בין אצבעותיה, יספק לה ניחומים ועוז.
***

עיניה של איב עצומות, והיא שוכבת כשמשענת המושב שלה משוכה לאחור ככל האפשר, עם שמיכה מעל ראשה. בתחילת הטיסה הסריחה השמיכה מאיזה חומר ניקוי תעשייתי, והיתה מחוספסת ושורטת במגע עם פניה. אבל עכשיו היא לא חשה בזה. היא מאזינה לאריָה של פיגארו מהאופרה הספּר מסביליה. היא אינה שומעת את המוזיקה באוזניה בלבד; היא מרגישה אותה בגופה. צליליה מפזזים כמו לפּרקונים1 קטנטנים על עור ידיה, מקפצים מעלה מטה לאורך שריריה. היא יכולה לשיר את המנגינה הזאת, לרקוד לצליליה, ולנגן אותה בכמה כלים שונים. מאז שעמדה על דעתה היא זוכרת את אביה מהלך ברחבי הבית ומפזם אופרה, והאריָה הזאת היתה אחת האהובות עליו ביותר. הוא היה שר אותה במקלחת, כמובן, אך לא רק במקלחת. גם בעת שהכין לה ארוחת בוקר. והתלבש. ענד את עניבת הפרפר שלו מול הראי. העביר את המסרק בשיערו המקליש והולך בעודו מתפעל מבבואתו. ואז, כשהיה שבע רצון ממראהו – ואף יותר מכך: גאה כטווס – היה שר לראי, “פיגארו פיגארו פיייגארו!” באותה הערצה עצמית עולצת, שחצנית ונטולת בושה כמו של פיגארו עצמו. עכשיו, כשהיא מאזינה למוזיקה, היא שוב בת שלוש, שומעת את קולו של אביה שר “פפפייייייגארו!”, לחֲלופין היא בת שלוש ומכורבלת בחיקו, בעודם מאזינים יחד למוזיקה כפי שעשו בכל שבת אחר הצוהריים, רק שניהם, לפני שאבא התחתן שוב, עם ג’וליה. בתחילה איב ואבא היו שומעים אופרה במשדר הרדיו הישיר מהאופרה המטרופוליטנית. לאחר מכן היו מאזינים לתקליטים: בעיקר שוברט, מוצרט וברהמס. עכשיו, כשהיא מאזינה להספּר מסביליה, היא חוזרת לעולם ההוא.

“קרפו למיטה?” מישהו אומר לתוך האוזן שלה.

“מה?” מבולבלת ומטושטשת, היא מושכת את השמיכה מעל פניה, מפילה תוך כדי כך את האוזנייה שלה ומעלימה את רוסיני. דיילת אוויר, רעננה למראה במדים כחולים כהים עם אודם ארגמני בוהק, רוכנת לעברה בחיוך. “קרפ או חביתה?”

קרפ או חביתה. “חביתה.” אבל היא מתחרטת ברגע שהיא מסירה את כיסוי נייר הכסף ובאפה מכה ריח מעופש, מתועש. היא מנסה בזהירות את היוגורט – הוא חמוץ. הלחמנייה, גם אחרי שהיא מורחת עליה חמאה וריבת תות, כה עבשה עד שנגיסה מגלה שאינה אכילה כלל. היא הודפת מעליה את המגש.

הגבר הכרסתני לימינה, לעומת זאת, בולס בחדווה. היא מתבוננת בו בתדהמה כמה שניות: איך הוא מסוגל לאכול את הקרפ הזה, החרא הזה? האיש פונה אליה ומחייך. לפני שמונה שעות הם שוחחו כמה דקות לפני ששניהם נרדמו. הוא משתייך לקבוצה כנסייתית שמבקרת בישראל לראשונה. היא גילתה עניין עד שהוא התחיל לדבר על החשיבות של התיישבות בכל סנטימטר של ארץ הקודש לפני בואו של יום הדין. עכשיו היא מזכה אותו בחיוך קלוש ועמום, מפנה לו את עורפה וחוזרת להביט בחלון. בחוץ מחשיך במהירות. הים, השמיים, וכל העננים שביניהם מתמזגים יחדיו לגוש אחד גדול בצבע פחם כחלחל. אם הלקוחות שלי היו יודעים כמה אני דפוקה בראש, היא חושבת, אין סיכוי שהיו באים אלי לתראפיה במוזיקה. נדמה להם שאני כל כך שפויה ו”בריאה”. כשלמעשה בחמש השנים האחרונות הייתי דפוקה יותר מכולם יחד.

ברור לה שזה לא רק הסיפור עם הטלפונים הציבוריים. זה גם אלפי המכתבים, עשרות אלפים אולי, שכתבה לג’ייק מאז פרידתם. בחודשים הראשונים היתה כותבת אותם על נייר או במחשב. כעבור זמן מה התחילה להרגיש שזוהי טרחה גדולה מדי – היו יותר מדי מילים, יותר מדי דפים – ולכן רק אמרה לו אותם בקול בראשה. היא כבר התרגלה לחלוק הכל עם ג’ייק. הם התכתבו באימייל לפחות ארבע פעמים ביום, כל יום לאורך חמשת החודשים שנמשך הקשר שלהם, כי הוא היה בישראל והיא בקנדה (מלבד שבעה־עשר הימים שלה בירושלים). המכתבים האלה הפכו למרכז חיי הרגש שלה, ולכן גם אחרי שנפרדו היא המשיכה לחבר מכתבים שיועדו אליו. מכתבים מלאים זעם יוקד ותשוקה בוערת, לצד כל שאר הדברים שהעסיקו את מחשבותיה ורגשותיה, דברים שפעם היתה משוחחת עליהם עם ג’ייק, אבל עכשיו לא היה לה עם מי לעשות זאת. מוזיקה, לדוגמה. היא היתה יושבת בקונצרט ומחברת מכתב אליו, מספרת לו שלדעתה החלילנית “טכנית” וקרה מדי, ולעומתה הכנר המלווה אותה רומנטי ורגשני מדי. מה דעתך? היתה שואלת את ג’ייק באולם הקונצרטים.

היא שיתפה אותו גם בכל מיני תקריות קטנות שהתרחשו בחיי היומיום שלה. האנשים סביבה היו לפעמים משונים או פוגעניים, וכשדמיינה את תגובתו של ג’ייק זה עזר לה לשים בפרופורציות את הדברים שאמרו או עשו. הייתה לו הסתכלות אירונית ולגלגנית על העולם, והוא היה מביט מלמעלה על האיוולת והטיפשות האנושית תוך עיקול לעגני של שפתיו הצרות. העיקול הזה שאהבה. השפתיים האלה שאהבה. לפני כן מעולם לא הייתה עם גבר שהיה שותף להומור שלה (אפילו לא בריאן), וזה הסב לה רוגע ועונג. היה מענג גם להיות על פסגת האולימפוס עם ג’ייק, לעמוד לצד האיש הדגול הזה, ויחד איתו להביט מטה על כל דבר וכל אדם בעולם הקטן שמתחתיהם. ג’ייקוב גלדסטון היה תיאורטיקן ומבקר מוזיקה בעל שם עולמי, ואֶתנו־מוסיקולוג שנודע ללא עוררין כמומחה הגדול בדורנו בתחום המוזיקה היהודית. לזכותו נזקפה גם התחייה העכשווית של המוזיקה היהודית המקודשת, בזכות המכון היהודי למוזיקה מקודשת (ההל”מ! באנגלית: The Jewish Institute of Sacred Music – JISM!g) שהקים חמש־עשרה שנה קודם. כששמעה אותו מדבר על עבודתו, חשה איב שנכנסה באמצעותו למעגל הפנימי של הסצנה הבינלאומית של מוזיקה יהודית. תחושתה זכתה לאישוש כשג’ייק אמר לה את דעתו על הדיסק האחרון של ניית’ן סינגלמן. (ניית’ן סינגלמן הידוע: המייסד והעורך הראשי של ניגון, כתב־העת המוביל למוזיקה יהודית.)

“זה לא מבריק,” גילה ג’ייק את אוזנה במהלך מה שהיה בדיעבד שיחת הטלפון האחרונה שלהם. (הם דיברו בטלפון לעתים רחוקות, מחשש שפראן תשמע משהו; היו רק ארבע שיחות, כל אחת באורך שעה, לאורך כל חמשת החודשים.) ניית’ן היה צעיר מג’ייק בעשרים שנה, נשא אליו עיניים כאל דמות אב או חונך, ושילם לו בעין יפה כדי שיתרום באופן די סדיר לניגון, על תקן אינטלקטואל־הבית של כתב־העת. לאחרונה שלח ניית’ן, בצירוף פתק מתרפס, עותק של הדיסק שלו כדי שיחווה עליו את דעתו, וג’ייק כתב לו בתשובה משהו מחמיא. אבל לאיב הוא אמר את האמת.

“זה בינוני לגמרי,” אמר לה בגילוי לב בוטה בטלפון. “החלק הראשון לא רע, אבל לקראת הסוף הוא משתפן. אפשר לשמוע בבירור שהוא לא ידע איך לסיים את היצירה, אז הוא סגר אותה במחווה גדולה ומעוּשה. מין סיום בנאלי קונבנציונלי. זה מראה על הֶעדר מוחלט של אומץ ואופי. את בחיים לא היית עושה משהו כזה, איב – להשתפן ככה. לך יש עמוד שדרה. את אמיצה.”

היא כמובן נהנתה לשמוע את זה אז. אבל כעבור זמן קצר הוא עזב אותה, ואחד מהדברים הרבים שהתמיהו אותה היה מדוע אמר לה את זה. למה להחמיא למישהו ממש לפני שאתה זורק אותו? חברתה, בוני, חשבה שזאת הייתה דרכו של ג’ייק להגיד לה (ואף יותר מכך, לעצמו) שהיא תהיה בסדר. היא הייתה אמיצה וחזקה, כך שלא היה לו צורך לדאוג לגביה, או לחוש אשמה על מה שעשה. מי יודע? חושבת איב עכשיו. אבל לא, אני לא אמיצה. אני לא אמיצה כלל. רציתי למות כשעזבת אותי. כשקיבלתי ממך את האימייל ההוא, הרגשתי כאילו מישהו פער חור בגודל של כדור תותח בתוך הבטן שלי, והותיר אותי מדממת למוות לאיטי, אם כי איש לא שם לב כמדומה. המשכתי בשגרת היומיום שלי – הייתי צריכה לטפל בבנים שלי, להתפרנס למחייתי. אבל בעצם כל מה שעשיתי היה לחכות לך שתחזור.

היא לוגמת מעט מים מבקבוק הפלסטיק שעל המגש שלה. שפתיה יבשו; המים עוזרים. על התווית כתוב “מים חיים”, בעברית, ומתחת לזה, באותיות מעוצבות מפרחים בצבעים שונים: “לחיות את החיים.” היא מושכת את השמיכה מעל ראשה.

רק מכתב אחד לג’ייק נותר לאיב עכשיו. כל מאות אלפי המילים, כל עשרות (או מאות) אלפי המשפטים, כל זה התמצה כעת בדבר אחד: מכתב בן שורה אחת בלבד שהיא כותבת ומשכתבת זה שנתיים וחצי. אחרי שרתח ובִעבע זמן כה רב, הצטמצם המכתב, כמו רוטב שבושל כהלכה, לכדי תמצית מרוכזת:

ג’ייק היקר,

תודה על הזמנתך להיפגש בפעם הבאה שאהיה בישראל, אבל אני אוותר.

היא תהיה רשמית אך לא קרירה, היא מחליטה בפעם המאה. היא גם לא תהיה עוקצנית או עוינת, גם אם זה מה שהיא מרגישה. כי בנקודה הזאת בזמן, ג’ייק הוא האדם החזק ביותר בעולם בתחום עיסוקה. בטור ביקורת יחיד הוא יכול לבנות או לרסק למישהו את המוניטין – הוא עושה את זה כל יום – כך שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להפוך אותו לאויב. היא עושה את צעדיה הראשונים כמלחינה – היא החלה לכתוב מוזיקה בשלב מאוחר בחייה – והיא מקווה שאולי הוא יוכל אפילו לעזור לה בשלב מסוים (בזמנו, הוא רמז פעם אחת שיעשה זאת). ולכן כתבה את המכתב הזה בזהירות רבה. מאתיים או שלוש מאות פעם. מאתיים או שלוש מאות טיוטות לא נראו לה כמספר מוגזם כשחשבה על כך שבוע קודם, בהתחשב במה שמוטל על הכף. זה לא כל כך הרבה טיוטות, אמרה לעצמה; זה אפילו לא אחת ליום במשך שנה. אבל עכשיו, כשהיא מסירה מעליה באנחה את השמיכה המצחינה ומביטה מבעד לחלון, זה נראה לה די מטורף. ובכל מקרה, כמה טיפשה היא יכלה להיות כשהעלתה בדעתה שג’ייק יכתוב לה שוב אי פעם? איך יכלה להאמין במשהו כה מגוחך?

אבל היא האמינה. היא האמינה, כי ג’ייק הבטיח ליצור איתה קשר שוב. וגם כי ראתה אותו כפי שהציג את עצמו: אדם כן, אדם בעל יושרה. (הוא השתמש במילים האלה – כנות, יושרה – לעתים תכופות יותר מכל אדם אחר שפגשה אי פעם.) ולכן לקח לה זמן מה להבין שהוא שקרן. היא צחקה יחד איתו כשותפה לקשר, כמקורבת לצלחת, כאשר שיקר לניית’ן סינגלמן או לפראן. ועדיין, מסיבה לא ברורה (נאיביות? משאלת לב?) לא עלה בדעתה אף פעם שגם תורה יגיע במוקדם או במאוחר. באימייל האחרון ששלח לה, בהמשך למייל הפרידה שלו, כתב:

אנו נשוב וניפגש, איב, אין לי ספק בכך. עוד שלוש עד חמש שנים, כשהעניינים יירגעו. אפילו פראן הסכימה שעוד שלוש עד חמש שנים נוכל להיות ידידים. לך ולי יש הרבה על מה לדבר, ובבוא היום נעשה את זה.

הוא אמר שלוש עד חמש שנים. זה מה שהוא אמר. היה לה את זה בכתב. ולכן, בשלוש השנים הבאות, היא ספרה כל יום שעבר בלי ששמעה ממנו, וכל שבוע, כל חודש, כל שנה. ספירה לאחור ליום השנה השלישי, המועד הקרוב ביותר שבו עשוי להתחדש הקשר, לפי הבטחתו. כשלא יצר איתה קשר אז, הייתה המומה ופגועה עד עמקי נשמתה. גם ביום השנה הרביעי לא קיבלה אות חיים מג’ייק. אבל בשני המועדים האלה היא ניחמה את עצמה שהוא יהיה בקשר לפני תום חמש השנים. היא הייתה בטוחה בכך, כי הוא אמר “עוד שלוש עד חמש שנים”. חמש שנים היו הגבול העליון. כך שגם אם בשנה האחרונה שלפני יום השנה החמישי היא תפקדה לא רע כלפי חוץ – קידמה את הקליניקה שלה לתראפיה במוזיקה, פגשה חברים, שמרה על קשר עם שני בניה, שיצאו בינתיים ללמוד בקולג’, ואפילו עסקה קצת בהלחנה – למעשה כל מה שעשתה היה לחכות למסר מג’ייק.

אך לא עוד. יום השנה החמישי בא והלך לפני שישה חודשים, ועכשיו היא מתחילה להפנים ברצינות שג’ייק לא מתכוון לחדש איתה את הקשר לעולם. קשה להכיל את זה רגשית, אבל בשכלה לפחות היא יודעת שזה נכון. מבחינת ג’ייק כל העניין שייך בוודאי לעבר, והיה כך מאז פרידתם. סביר להניח שהיא לא עלתה במחשבותיו ולו פעם אחת בחמש השנים וחצי שעברו. ואפילו אם עלתה במחשבותיו, הרי היא נקודה רגישה מבחינת אשתו, אז למה לו לסכן את השלום שהשכין שוב עם פראן בשביל מישהי שכלל לא אכפת לו ממנה יותר?

ברור שהוא לא יכתוב לה שוב לעולם. למה לו?

ועדיין. המכתב ההוא – זה שהיא לא מפסיקה לעבד במענה לזה שהוא לעולם לא ישלח – חי בתוכה כמו קיבל חיים משל עצמו.

תודה על הזמנתך להיפגש בפעם הבאה שאהיה בישראל, אבל אני אוותר. אחרי כל הזמן שעבר, אני לא חושבת שיש לנו משהו להגיד זה לזה…

(לא, אל תכתבי את זה.)

המכתב הזה צץ בראשה בלי הזמנה, מתי שמתחשק לו, יחד עם עוד כמה משפטים נבחרים:

אתה אוהב אותי?

חבק אותי. חבק אותי חזק יותר.

כל חיי לא אהבתי מישהו ככה.

אתה לא אוהב אותי יותר, נכון?

לא. לא אכפת לך אם אני חיה או מתה.

גם אני לא אוהבת אותך.

אני לא אוהבת אותך כבר מזמן.

בבקשה אל תאהב אותי יותר.

המשפטים האלה, כמו המכתב, אינם מכילים את המשמעות שיש למשפטים כאלה בדרך כלל. הם לא אומרים את מה שנדמה שהם אומרים. אלה צירופי מילים שחוקים, מתים, שאיבדו את משמעותם אבל משום מה הם שבים וצצים, גועשים ומתפוצצים בקִרבָּה. הם כמו תקלת מחשב, מעין תוכנה מוזרה ועיקשת שחוזרת ומופיעה על המסך. הם לא יותר מעווית חוזרת, מטופשת וחסרת משמעות.

זה לא מפתיע, מצד שני. כל זה די נפוץ בקרב אנשים שסובלים מטראומה, חושבת איב בעוד האורות בתא הנוסעים מתבהרים מעט. המוח שלי מושבת. מעולם המוח שלי לא שבת לפני כן. לב שבור, זה כן. היו עוד גברים ששברו את לבי. אבל רק ג’ייק עירפל את מוחי.

היא פורצת בצחוק. טירוף. טירוף. כל הזמן שחיכתה. כל הזמן שביזבזה. איזה טירוף. וכמה עצוב.

בעודה צוחקת היא שומעת תינוק בוכה בצד השני של המטוס. הוא בוכה בשני טונים בלבד, עובר שוב ושוב בין לָה גבוה לסִי־במול גבוה. איך תינוקות יודעים לבכות במרווחים מוזיקליים? היא תוהה. היא מיישרת את השמיכות ההפוכות שלה ושולפת את האוזנייה שלה מהערבוביה. נו, לפחות מוזיקה מציעה מפלט מכל העצב הזה. כל המכתבים שכתבה לג’ייק, וכל המכתבים שלו שקראה, לא הסתכמו באובדן ערך מוחלט (כמו שאבא שלה נהג לומר). יצא לה מהם מחזור שירים מקסים. לפני כשנה, ביום גשם ארוך ומשעמם, התחילה להתאים לחנים לכמה מהמכתבים שלהם. היא השתמשה בהם כדי לספר את כל סיפור הקשר שלהם, והתוצאה מצאה חן בעיניה. היא ערכה את היצירה הזאת על בסיס שירי האהבה שרוברט שוּמן כתב לקלרה שלו, והגיש לה בלילה שלפני חתונתם המיוחלת. השם המקורי שנתנה איב למחזור השירים שלה היה “מחזור החיים של האהבה”, אך כשסיימה התרוצצו במחשבתה שמות כגון “מחזור המוות של האהבה”, “ספר המחזור של האהבה”, או “מחזורים של אהבה ושנאה”. היא עדיין לא קבעה את השם הסופי, ועדיין חסר לה גם הסיום. אבל עכשיו היא מתחילה להמהם אחד משירי המכתבים שבמחזור הזה, בקול רך וחרישי כדי שמר נוצרי־שראה את האור, לא ישמע. הקטע הזה הוא מחרוזת של כמה מהדברים שג’ייק אמר או כתב לה לפני חמש שנים וחצי:

“בשביל שעה אחת איתך, אני מוכן לשרוף את כל חוברות התווים בעולם.”

“כל חיי לא אהבתי מישהי כמו שאני אוהב אותך עכשיו.”

“את החברה הכי טובה שהיתה לי אי פעם. מעולם לא היה לי חבר כמוך.”

“תראי אותי. אני בוכה מרוב שמחה. לא בכיתי מאז שהייתי בן שבע.”

“אני אדם חדש. אני לא האדם שנכנס לחדר המלון הזה לפני ארבעה ימים. נתת לי חיים חדשים.”

“אני לא יכול לתאר לעצמי שאחיה אי פעם את חיי בלעדייך. תמיד נהיה יחד, איב, בצורה זו או אחרת. לכל הפחות כידידים. את זה אני יכול להבטיח לך בוודאות.”

שיר־המכתב שהיא מהמהמת הולחן להרכב של חליל, נֵבֶל וכלי מיתר. זהו אחד השילובים האהובים עליה, בזכות הקונצ’רטו שכתב מוצרט לכלים אלה. בשיר־המכתב שלה יש כמה וכמה מהלכי אקורדים מורכבים, וריבוי של קולות שנמזגים אלה באלה, אך בד בבד ניתן לשמוע בו לחן פשוט, יפה ועם זאת עוכר שלווה, שאפשר לשיר אותו. עכשיו כשהיא מפזמת אותה חרש, היא מרגישה שהיא מכורבלת בזרועותיו של ג’ייק. היא חשה בטוחה ונינוחה, ביודעה כמה הוא אוהב אותה.

הדיילת עם האודם הארגמני הבוהק רוכנת מעל השכן הכרסתן של איב כדי לקחת את המגש שלה. “כמעט לא נגעו בו,” אומרת לה איב. כמעט לא נגעו בו זו דרך שונה לומר כמעט בתולי, אבל אי אפשר להיות “כמעט” בתולה; או שאת בתולה או שלא. הדיילת לוקחת את המגש של הנוצרי שראה את האור. הוא עצמו יושב עכשיו בעיניים בוהות, וצופה בתחילת פרק מהסדרה תרגיע. איב המומה. איזה מין אידיוט מתחיל לראות תוכנית טלוויזיה באורך שלושים דקות כשנותרו עשרים וחמש דקות לנחיתה? הוא לא מבין שיכבו לו את זה באמצע? ישתיקו לו את לארי דייוויד? הוא יהיה ממש באמצע משפט, ופתאום המסך יוחשך.

על המסך של השכן שלה, לארי דייוויד נראה קצת כמו ג’ייק. השיער שלו קלוש הרבה יותר משל ג’ייק, וחלק יותר. אבל עדיין יש דמיון מסוים בין שניהם. שניהם גברים יהודים בני שישים וחמש או שבעים, גמלוניים ולבני שיער. שניהם קצרי רוח ולא סובלים טמבלים. ושניהם אנשים מבריקים, כריזמטיים, חסרי כישורים חברתיים, נוירוטיים, רכי לבב, אכזריים, נרקיסיסטיים, חביבים, ודפוקים בראש. אם להודות באמת, יש כמובן גם הבדלים ביניהם. ג’ייק הוא אינטלקטואל, הוגה דעות, ולארי לעומתו, סך הכל בדרן. ג’ייק אדם רציני; לארי מצחיק. מאוד, מאוד מצחיק. או כמו שלארי היה אומר, “ממש, ממש…”

לפתע לארי דייוויד נמוג: המסך מואפל. קולו של הטייס מרעים ברמקול: “כאן הקברניט שלכם. אנחנו מתחילים עכשיו להנמיך לכיוון ישראל.”

היעלמותו של לארי דייוויד מרגיזה את איב, על אף שצפתה אותה מראש. להנמיך? היא חושבת בבוז. אף אחד לא מנמיך לכיוון ישראל; אל ישראל עולים. הגעה לישראל היא התעלות רוחנית. הם לא יודעים כלום, הטייסים הקנדיים האלה?

“אנא, הניחו את כל מטען היד שלכם מתחת למושב שלפניכם, כבו את כל המכשירים האלקטרוניים, והדקו את חגורות הבטיחות.”

היא מצייתת. אבל בעודה תוחבת את המזוודה הניידת שלה מתחת למושב שלפניה, כמה מהמשפטים ההם חוזרים.

אני לא אוהבת אותך יותר. אני לא. כבר שנים שאני לא אוהבת אותך.

ואז: אתה אוהב אותי?

השתהות.

לא. ברור שלא. בכלל לא אכפת לך אם אני חיה או מתה.

היא מזדקפת במושבה ומביטה מבעד לחלון: חשיכה מנוקדת באורות צהובים.

“לא אכפת לך” זה לא מדויק, היא מתקנת את עצמה: לו. לא אכפת לו. גוף שלישי. תפסיקי לדבר אליו כאילו הוא עדיין ‘אתה’ הנצחי עבורך ולא ‘הוא’. עברו כבר חמש שנים וחצי.

המטוס מאבד גובה והיא מרגישה שקיבתה צונחת איתו. היא לופתת את שתי משענות היד בעיניים עצומות בחוזקה. המטוס שוקע שוב; נדמה שהוא צולל, והיא חוששת שהיא עומדת להקיא. לבסוף המטוס מתייצב. היא פוקחת את עיניה. בהדרגה גם הבטן שלה נרגעת. העניין הזה עם ג’ייק, מעבר לכל דבר אחר, פשוט מביך. קודם כל בגלל שזה בנאלי. הגבר המבוגר, בשיא הקריירה שלו, והאישה הצעירה שרק עושה את צעדיה הראשונים כמוזיקאית (או בכל אופן האישה הצעירה יחסית – חמישים מול שישים וחמש שנותיו). כזאת קלישאה. שנית, זה מביך כי היא לא יכולה להשאיר את זה מאחוריה. היא לא טיפשה. היא ידעה מההתחלה שמערכת יחסים בין גבר נשוי ואישה פנויה לא תוכל לשרוד. ובכל זאת, הנה היא, תקועה במצב הזה ולא מסוגלת להמשיך הלאה. זה לגמרי לא הגיוני שהיא תרד מהפסים בצורה כזאת בגלל מה שהיה, בסופו של דבר, רק רומן שנמשך חמישה חודשים. היא לא התפרקה בצורה כזאת אפילו אחרי מותו של בריאן, בעלה האהוב במשך יותר מחמש־עשרה שנה. היא אומנם סבלה קשות בתקופה הראשונה שאחרי מותו של בריאן, אך התאוששה במהירות. במובן מסוים, לא היתה לה ברירה אז, לפני עשר שנים: מייקל היה בן עשר ואית’ן היה בן שמונה. היא הרי לא יכלה להתפרק. והנה, עברו חמש שנים וחצי מאז שהיא וג’ייק נפרדו, והיא עדיין הוגה בו באובססיביות יומם וליל. יש כאן משהו שהיא לא מבינה. איזו תעלומה שאין ביכולתה לפתור.

המטוס נוחת בשלוש חבטות מטלטלות. הנוסעים פורצים במחיאות כפיים סוערות. ישראלים תמיד מוחאים כפיים בעת נחיתה. חוגגים את ההישרדות – מזכירים לך במרומז את כל האסונות האפשריים שמהם ניצלת בעור שיניך. המטוס עדיין גולש לאורך המסלול, אך אנשים כבר מתחילים לקום, מורידים מעילים וחבילות מתאי המטען העיליים, מטלפנים לקרובי משפחה ולחברים לעדכן שהגיעו, ופוזלים אל המכשירים ניידים כדי להתעדכן בדואר האלקטרוני שלהם. רעיון טוב, חושבת איב. כדאי שאבדוק מה הפסדתי בזמן שהייתי באוויר. בטח עשר או חמש־עשרה הודעות. ישובה עדיין במקומה (האחרונה במטוס שלא קמה עדיין למעשה), היא מדליקה את מכשיר הבלֶקבֶּרי שלה. אולי, היא חושבת, תהיה לי הודעה מג’ייק.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “האיש המת”