החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

האיש בכובע הקסקט

מאת:
הוצאה: | 2012 | 254 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

מה עושה גמלאי ביישן ומסוגר שמתאלמן? משקיף על העולם מן המרפסת ומתנחם בפיסת ים שנותרה בין רבי–הקומות, מלמד את עצמו להכין קציצות ושאר מתכונים מן המחברת שהורישה לו אשתו, קורא מחדש את הספרים בספרייה, מנהל שיחות מעמיקות עם החתול. וגם יוצא למסע נקם נועז בשיטה הדורסנית כשהעוול עובר את הגבול. החמלה, תו היכר ביצירתו של אברי הרלינג, מעמיקה עוד ברומן הזה, אך הפעם היא מלוּוה בזעם ובמרי שמביאים את העלילה אל שיאה הדרמתי הלא–צפוי.
ספר הביכורים של אברי הרלינג, סליחה איך מגיעים מכאן, ראה אור בסדרת מקומי בשנת 2010.

מקט: 4-249-50097
מה עושה גמלאי ביישן ומסוגר שמתאלמן? משקיף על העולם מן המרפסת ומתנחם בפיסת ים שנותרה בין רבי–הקומות, מלמד את עצמו […]

1. שנתיים

שקט מעיק השׂתרר בבית. כולם הלכו, עזבוהו לנפשו שנתאלמנה. הוא התיישב על הכיסא במטבח. רגע קצר דמם שם ואחריו קם, הלך לסלון והתיישב על הספה. לא חלפה דקה והוא שינה את דעתו, נכנס לאמבטיה, שטף פנים ויצא ממנה, עבר כך מחדר לחדר, עד שהבין שמוטב לשבת במרפסת ולהעסיק את עצמו בכוס תה.

במעלה הכביש דיווש לאטו, מוביל מבוגר וּגדול גוף שגווֹ מעט מכופף ומתעגל פנימה בפינות הכתפיים ובתחתית הגב, ופינת אוכל, שולחן ושישה כיסאות חסרי ריפוד, קשורה לו בקַדמת האופניים. מכונית כסופה התקרבה אליו מאחור עד סכנת דריסה והנהג החל לצפור. מאחורי ההגה ישב בחור צעיר בעל שיער משומן ומסורק לאחור. המוביל פנה לעברו ואיבד את המהירות שצבר לקראת העלייה. “חולירע, נבלה, תן לעבוד, מה קרה? אתה ממהר לאמא שלך?” צעק וקולו הגס שהדהד בין כותלי הבתים לא הפתיע את האלמן. האופניים נעצרו לגמרי והוא נאלץ לרדת מהכיסא ולדחוף אותם בהליכה. הבחור במכונית חדל לצפור, הוציא את הראש מהחלון וניסה להגיד משהו אבל התחרט מיד כשלטש בו הבריון עיניים בהירות, שטופות נימי דם, הבולטות מפנים אדומים ממאמץ, לסת תחתונה מעט שמוטה ולשון משתרבבת.

לשמע הצעקות יצא הנגר מתוך הנגרייה שבכיכר, אץ אל המוביל, “שקט, שקט, מה יש לכם,” ודחף גם הוא את הכידון בזרועות שלוחות קדימה עד שעברו את שיא העלייה. רק אז נצמד המוביל לימין הכביש והניח לבחור לעבור כשהוא מלווה אותו בתנועות ידיים מבטלות ובמלמולים מרים. זאת היתה הפעם הראשונה שבה הביט במוביל הוותיק במבט בוחן, והעיתוי היה מצוין. הסחת דעת שבאה בעִתה. ומה שהפליא אותו: כשהפנה המוביל את ראשו אל הנהג הוא ראה היטב, גם ממרחק כזה, את הלשון הוורודה שלו, כיצד היא חורגת מעבר לשיניים ונחה על השפה התחתונה כך שנדמה שהמוביל הוא יצור משולש שפתיים. זן חדש. וכל זה ללא המשקפיים.

הכיכר שעל סביבותיה הוא משקיף מן המרפסת אינה ראויה לשמה. זוהי מעין לשון מדרכה רחבה שהוארכה ורוצפה והיא בולטת כחצי־אי, תת־יבשת בזעיר אנפין, והודפת את הכביש המתעקל סביבה אל ציבור בתי־המלאכה הרעועים שממערבו, ואלה נסוגים ממנו, נדחקים זה לזה ומביטים בעיני חלונות, שחלקם מנופצים, אל בתי המגורים הבנויים מעברה השני.

מבטם נראה לו עורג, ספוג קנאה, על הקירות היציבים ומחופּי הצבע, על חלונות־הראווה שבקומות הקרקע, על המרפסות המתעגלות בעדינות זו מעל זו, על התריסים המגוננים מפני השמש היוקדת כאן ברוב ימי השנה, ומפני החוץ בכלל.

שטחה של הכיכר אינו עולה על שמונים מטרים רבועים. מספיק בקושי לספסל אחד, פח אשפה קטן, עמוד תאורה ירוק שצומח לצד ארון סַעַף אפרפר של חברת הטלפון במרכזה של גינה קטנה ששתלה העירייה, וגדר מתכת ירוקה מקיפה אותם. לא הרבה בסך הכול, אבל שטח נרחב דיו לצורכי התכנסותה של חבורת שחקני השש־בש ומשחקיהם האין־סופיים. סמוך לכביש עומד הקיוסק שמוכר כרטיסי הגרלה שונים וטוסטים עם נקניק מלבד כל הדברים הרגילים, לידו נגרייה שרצפתה שקועה, כהה ממשקעי נסורת עתיקה, וצללית של מכונת ניסור גדולה מושלת בחללה האפלולי. שם נושק הבניין לחזית הבית הניצב לו, ובו ניתן להבחין בפתח הכניסה של הדיירים הגרים בשתי הקומות העליונות, פתח חסר דלת ואינטרקום, שסף הבטון שלו מצוי בתחתית צמד מדרגות. סמוך אליו דלת הכניסה למרפדייה שהפכה למחסן גרוטאות של רהיטים ובדים, ואף ששום רהיט מרופד לא יצא ממנה זה מכבר, עסוק בתוכה ללא הרף רפד תזזיתי בעיסוקים חסרי פשר מנקודת־מבטו של האלמן.

מעבר לרחוב, בפינה הדרום־מערבית, נמצא בית־כנסת קטן, שמניין מספיק לתפילה יש בו רק בימי חול והוא משרת את העובדים ועוברי האורח שבסביבה. אף פעם לא ביקר בו, אם כי כאשר דלתותיו פתוחות רוב חללו גלוי לעיניו.

 

חדות הראייה המפתיעה היתה גילוי מלהיב למדי. נראה שהאובדן הגדול הותיר בחלל שנוצר שי ניחומים קטן. לכן, בלי להשתהות, הפעיל את כישוריו החדשים על שלל הפרטים שנסתרו ממנו עד כה בסביבה הקרובה. מעל הדלפק של הקיוסק הציץ ראשו מקורזל השיער של הבחור שעובד שם וצעק לנגר: “להכין לך כבר?” ופניו היו מכוסות זיפים שלוּ היתה לו סבלנות נצח היה יכול לספור אותם עד האחרונים שבהם, אלה הצומחים בצפיפות עד סמוך מאוד לארובות העיניים. או שלט הקרטון הנעוץ במסמר ליד הכניסה של הרפד התזזיתי, טוש דק ושחור שיד כלשהי שִׂרטטה בו באותיות דפוס עקמומיות “למכירה” ובשוּרה חדשה: “יד שנייה”. בדמיונו ראה מיד את דמותו של גידם הבא לקנות שם את הפרוטזה שלו.

והנה חוזר המוביל בלי פינת האוכל והוא יכול לראות כל פיסת ספוג וסמרטוט שמלופפים סביב חלקי המתכת של האופניים: הכידון הרחב, המעקה של העגלה. ועמוד התאורה הירוק שבמרכז הגינה העירונית, מה קורה איתו? זה בכלל צריך צבע חדש, הוא מנומר לכל אורכו בבועות צבע שהתפוצצו והחלידו אבל מה אכפת לעירייה, הם לא רואים את זה. הוא כן. וכמה מורכב ועדין המבנה של הפרחים האדומים הפורחים במרכז הכיכר, שישה עלי כותרת מוארכים המתרחבים כלפי חוץ כחצוצרה ובמרכזם מציץ כדור קטן של אבקנים צהובים המצוי בראשו של מעין גבעול הבולט מעומק הפרח, ענפון דקיק או איך שקוראים לזה, כדאי לברר, לא? והוא נכנס בצעד תכליתי פנימה וניגש לספרייה, אל מגדיר צמחים שקנה לה ליום הולדת.

“זִיר,” מצא עצמו אומר לחתול שיצא מחדר השינה לאחר שהסתלקו כולם ומאז הוא נדבק אליו, “לחלק הזה של הפרח קוראים זִיר, שמעת טמבל?” כבר בעמודים הראשונים מצא שרטוט מפורט של חלקי הפרח, והנה, למד משהו. הרי מישהו יצטרך לטפל מעכשיו בעציצים שהתייתמו והיות שהוא האיש, לא יזיק לו קצת ידע מקצועי. החתול יִמיֵם והתחכך ברגלו בגב מקושת וזנב רוטט זקוף אל על. גם זה היה חדש. עד שמתה, שבוע ויום קודם־לכן, התעלם ממנו החתול כמעט לגמרי.

“עכשיו אתה מתחנף?” אמר לו, אבל נשאר במקומו עד שהחתול חדל.

 

לארוחת הערב באותו היום לא היה צורך לדאוג. המקרר היה מלא בכל מה שהביאו במהלך השבעה כל מיני נשים שאת חלקן הכיר במעורפל. אחותה הצעירה של אשתו למשל. היא נשואה לרואה חשבון מצליח וגבוה שנוהג לטפוח על שכמו בתנופה שהיא קצת מעל הנחוץ ולשאול: “אז איך הולך הביג־ביזנס שלך?” בכל פעם שהם נפגשים.

מה שאומר שהוא סופג טפיחה מגמדת כהוגן פעם אחת נקודה חמש בשנה. בממוצע. ככה חישב לאחר מעקב מדוקדק שארך יותר משלושה עשורים. כשנפגשו הפעם המיר רואה החשבון המצליח את המכה בצמד נגיעות קצרות, כמעט לטיפות, בכתפו, שנלוו אליהן המילים: “איזו אבידה, איזו אבידה, אל תהסס להתקשר אלי אם תצטרך משהו, אתה יודע…” והוא מיד ידע כי ניתן לסכם סופית את תוצאות המעקב הממושך מפני שליבו אמר לו שלא יראה אותו עוד לעולם.

באו לנחם אותו גם שכנים ספורים שפניהם קלושים כעת בזיכרונו, בת דודה עגומת סֵבר מהצפון, ועוד איזו אישה שטענה שהיא החברה הכי טובה שלה והיא יודעת הכול, הרי את ליבה שפכה בפניה תמיד, אבל הוא לא ידע על זה דבר, וכשהטביעה אותו בחיקה בחיבוק ניחומים נדיב עלה ממנה ריח של חומרי חיטוי.

תיאבון גדול לא היה לו, אבל מתוך צורך לצבור כוח לקראת התמודדות עם האפלה הממשמשת ובאה, צילה הזוחל של הבדידות הבאה לכסות, ניגש למקרר ותלש פיסת פשטידה מתוך תבנית אלומיניום חד פעמית שמישהו הביא, ואכל אותה בידיים, בעמידה במרכז המטבח. הרי תהום כזאת שנפערת ככה בחיים שולחת כל אחד להיאחז במשהו, בכל דבר, ולו תהא זו פשטידת קישואים תפלה שמרקמה סמרטוטי.

איך נגמר היום הזה הוא לא זוכר עוד.

מה שיישאר בזיכרונו מכל התקופה המעורפלת הזאת הוא טעמם המיותר של הקישואים. ומן הלילות יזכור את השיטוט הארוך בבית הריק, ער או חולם, והחיפוש אחר עקבותיו של מישהו. לילות רבים יחלפו עד שיבין שאת עקבותיו שלו הוא מחפש.

 

מה שהיה במקרר לאחר שבעת ימי האבל המומלצים למקרי מוות של קרוב משפחה מדרגה ראשונה הספיק בקושי לימים ספורים. הדבר האחרון ששלף ממנו היה קופסת פלסטיק שבתוכה שעועית ירוקה עם שום בכמות נדיבה ועוד כמה עלים ירוקים קצוצים שלא זיהה. זה היה התבשיל האחרון שהכינה, שנדחק למעמקי המקרר מפני הקערות והתבניות שהביאו המנחמים. הוא לקח איתו מזלג ויצא החוצה ובכיכר לרגליו התאספו השחקנים. הוא הכיר את הנגר שמתוך הנגרייה שלו הוציאו את שולחן המשחק ועוד כיסאות, ולאחר ימים של צפייה כבר זיהה שניים נוספים מקרב הקבועים. הם נראו לו כפנסיונרים ותיקים, אנשים שעִתותיהם בידיהם. הולכים לאט, לא נחפזים, שוב לא יכולים למהר וגם אין שום צורך. הם מופיעים מתוך השכונה לקראת השעה עשר וחוזרים אליה בשעות הצהריים. אחד גוץ שנתמך במקל הליכה והשני דק ורזה, כל־כך רזה, עד שנראה שרק בגדיו המגוהצים למשעי משווים לדמותו תלת־ממדיות כלשהי. מוּכּר היה גם הרפד התזזיתי שישב על קצה הכיסא כאשר שיחק ורגליו מרקדות על אבני הכיכר. היו שם עוד שני גברים בבגדי עבודה שבאו מתוך הסמטאות, אחד מהם קולני שצעק דברים כמו: “מפגר, מה אתה עושה,” בכל פעם שהשני הזיז את אבני המשחק, והיה המוביל הבריון שנשאר לשבת על אופניו ורק הביט בהם בעודו אוכל כריך שהוציא מתוך שקית ניילון שהיתה קשורה לכידון. ממקומו במרפסת ראה בבירור את הפינה של פרוסת הגבינה הצהובה מציצה מבין פרוסות הלחם.

הוא הניח את המזלג על השולחן הקטן ליד המאפרה שהיתה גדושה בשקיקי תה בתחילת תהליך התייבשות, אכל תרמיל שעועית באצבעותיו והסיט את עיניו מערבה, אל ציבור בתי־המלאכה והנגריות שמשמאל לכביש.

ים אפור, גועש ורעוע של גגות המורכבים מיריעות גליות מפח ומאזבסט, הרודפים זה את זה ונעוצים זה בזה, וטוב שכך, שכן אלמלא היו כה שלובים בשכניהם, היו מתמוטטים כולם אל זרועותיו המושטות תמיד של כוח המשיכה.

אילו שלף מישהו ביד פלא אחד מהמבנים, לא חשוב איזה, היה המתחם כולו קורס כמבנה קלפים.

וכל נופו האפור של הרובע הזה מרובּב במנועי מזגנים שהורכבו על כל פיסת קיר פנויה, מיני מאווררים וקורות פלדה בולטות של מנופים וכננות, מרזבים שמוטים, אנטנות ודודי שמש אחדים, כתמי חלודה בכל מקום אפשרי מבחינה כימית, סמטאות נטולות מדרכה, כמה ארובות הפולטות זרמים עכורים של אבקת נסורת, מעט עמודי טלפון ותאורה המנסים לזקוף ראש בין הכתלים.

רחוק יותר הוא רואה צריח של מסגד, עמודי תאורה של אצטדיון כדורגל, מגדל פעמונים של כנסייה, צמרות ירוקות של חורשה פתאומית. אלא ששם סוֹכרת שורה של מגדלי משרדים מודרניים שנבנתה קרוב לחוף את קצה המבט המבקש לפי תומו לראות הלאה, ומונעת ממנו כל אפשרות לנוח על פני הים.

פרט לקטע קטן, אתר הנצחה זעיר לזכר הימים שבהם אפשר היה לראות אותו למלוא הרוחב, מִרווח צנוע שהותיר בית חד־קומתי שחמק ממנופי הקבלנים והיזמים החרוצים, ונותר שקוע בין צמד מלבנים מגודלים של אלומיניום וזכוכית אטומה, ומרובע כחול מעומק הים נותר גלוי בזכותו. לא גדול יותר מחלון רחוק. ריבוע הים הצנוע שיקף את תכול השמיים, ועיטר את המראה בזהרורי אור חוזר. לפחות את החדווה הזאת השאירו להם.

לשעועית היה סוף־סוף טעם מוכר, אם כי הימים שעברו עליה בקצווי המקרר מִסמסו את מרקמה והיה גם טעם לוואי חמצמץ שעורר את חשדו. הוא חבק בשתי ידיו את קופסת השעועית והשיב את מבטו אל מה שקרוב.

אדמת הערוגה שבמרכז הכיכר היתה נקייה ומתוחחת היטב. מוקדם יותר הבוקר עבד שם גנן עירוני, גזם מן השיח אדום הפרחים ענפים אחדים שהתארכו יתר על המידה, אסף את הלכלוך שהושלך שם, תלש כמה עשבים שצמחו מאז ביקורו הקודם שאותו הוא לא ראה, אבל היא אולי כן, ושׂידד במגרפה כבדה את פני האדמה עד שרגביה התפוררו באופן אחיד מקצה לקצה.

נראה היה שהנגר מנצח. הוא שיחק בכלים השחורים וכינס אותם במהירות למקומם, לא משאיר ללבן הרבה אפשרויות. “איך, איך אתה…” אמר הקולני לזה שבא איתו והחווה תנועת ביטול בידו, “איזה אפס אתה, באמא שלי יא חתיכת…” ולא יסף. כשהפנסיונר עם מקל ההליכה התיישב מול הנגר במקומו של המפסיד, הניח האלמן את הקופסה עם השעועית על השולחן, והחתול ניתר מהמעקה כדי לרחרח בה. “עזוב,” הדף אותו קלות, “יש לך אוכל משלך, פעם בישלת לעצמך משהו? שטפת כלים?” אבל מעייניו היו נתונים למתרחש למטה. זה שהפסיד ניגש אל המוביל ודיבר איתו קצרות. המוביל הוציא מכיס החולצה פנקס כתום כריכה ועיפרון קצר, וכתב משהו. “כבר אני בא,” נהם לעברם והאלמן גילה שגם הוא עצמו לא בישל ואף לא עשה כמעט כלום בבית, ושכנראה הגיע הזמן לרדת למכולת ולהתחיל לנהל חיים עצמאיים כמיטב יכולתו. בן־אדם צריך לדעת לתחזק את עצמו, לספק לעצמו את הצרכים הבסיסיים. המוביל כילה את הכריך, שלח את לשונו ללקק את שפתיו והשאיר כמנהגו את הקצה הוורוד שלה בחוץ, ואחר־כך רכב משם אל תוך הסמטאות.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.