החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חיים – סודות גלויים

מאת:
הוצאה: | 2015-08 |
קטגוריות: 20-0 שח, סיפורת עברית
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

מהי קסמה של ביוגרפיה להיות ליצירה ספרותית ראויה? מה הופך ספר ביוגראפי לרומן חשוב וראוי? שאלות אלו ליוו את מהלך העריכה של "חיים – סודות גלויים". התשובות נתבהרו כשהשאלות לגבי אמיתות הסיפור הלכו והתפוגגו, ועונג צרוף ליווה אותי במהלך הקריאה, מתחילתה ועד סופה. והמציאות, היתה או לא היתה כפי שנכתבה, הפכה זניחה לחלוטין. כל שנותר הוא, ספר חשוב בעל ערך מאלף על מהות וניצחון הרוח. מכשולים ומהמורות הפכו למנוע לצמיחה, והעניקו כוח ופליאה למסתורין שהחיים מזמנים.

עם סיום מלחמת העולם השנייה, אישה כורעת ללדת, העיתוי והיכולת שלה לתפקד כאם, תווים לתינוקת רשת סבוכה של התמודדות בלתי אפשרית. חודשים ספורים לאחר הלידה, חושפת האם סןד אפל בעברו של בעלה, אבי בתה. החשש לגורל הילדה והצורך לגונן עליה, מצווים אותה להעלים את האב.

שלושים ושש שנים של חוסר ידיעה מוחלטת על האב הנפקד מרחפים כעננה בחיי הגיבורה. אך זה לא מונע ממנה מלקיים חיים תקינים, להינשא ולהקים משפחה, ללדת שתי בנות במרווחי זמן של 7 שנים בין אחת לשנייה. עקב עקרות זמנית, מגיעה הפתעה משמחת, כאשר נולד למשפחה בן זכר. האושר שהביא איתו הרך הנולד מתגלה כמאבק בלתי צפוי למהלך השנים הבאות – זמן קצר לאחר הלידה מתגלעים סמנים קשים של בעיות התפתחות אצל התינוק – תשעה חודשים של בדיקות וטיפולים אינסופיים מסתיימים בתשובה אחת שמרסקת את שלמות המשפחה: "לילד יש שיתוק מוחי." מודיעה רופאת בית החולים. ומכאן מתחיל מסע קשה ומרתק להפריך את הקביעה האיומה, ולו למען תקווה לעתיד סביר לילד. במסירות ועקשנות הירואית, מחליטה חנה להילחם, כנגד כל חומות הבורות של אותם ימים בכל הקשור לידע המועט, בשיתוק מוחי.

במהלך שהייה בבית החולים, בעקבות ניתוח מוח שעובר מתן, שאמור "לתקן את חוליו", מתגלים במפתיע סודות עלומים ומצמררים על אודות האב שנפקד ונגנז מחייה של חנה. האם גילוי זה יסגור ויאחד קצוות מפוצלים של מעגל החיים? האם החשיפה של גילוי האב וסיבות המעשים של האם יביאו מזור לנפש שנכספה לאב הנעלם?

ביד בטוחה ואמונה כותבת חנה אלג'ם, סיפור חיים מרתק. תעצומות האמונה והעיקשות לכופף את הגורל, וליישרו מחדש לחיים תקנים וראויים עושים את הספר הזה ליצירה חד-פעמית, המעניקה לאדם את היכולת לנתב את חייו לתפארת. אלג'ם מוכיחה שניתן לחזור אחורה במשעולי החיים, לשוב אליהם בבטחה ולזרוע בהם זרעים לצמיחה מפוארת.

"חיים – סודות גלויים הוא ספרה הראשון של חנה אלג'ם.

יואב אלוין

מקט: 9789657094761
מסת"ב: 9789657094761

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הבטחה לגידול קשוח

אישה שוכבת על מיטת יולדות בבית החולים. צעירה ומותשת. שריריה עדיין מכווצים ממאמץ הלידה. ההקלה והאושר שאמורים היו לנסוך על פניה עדיין לא נמוגו. סימני הכאב הפיזי התחלפו עכשיו במראה מיואש ומלא תסכול. האחות מגישה לה חבילה צרורה, "מזל טוב, יש לך בת בריאה ויפה," אומרת ומוסיפה בחיוך, "היה לך מזל, הייתה לך לידה קלה." המשפט מנוגד להרגשתה, הכוחות שנדרשו ללדת את "הבת הבריאה" היה כמו להזיז הר ממקומו. אבל זהו, עכשיו זה נגמר.

במשך חודשים ניסתה להתעלם מהריונה. והנה יש בידיים ילדה חדשה – יצור זעיר שמוסיף עוד עול על כתפיה – לגדל, לחנך, לבשל לה, להחליף לה, לפרנס אותה – פה נוסף להאכיל.

היא מסתכלת סביבה על חדר בית החולים – קירות מבוקעי סיד, מרצפות מטונפות ושחוקות, ריח ליזול מחליא מחניק את החלל. אבל היא אמורה לשמוח עכשיו, מלחמת העולם הסתיימה ויש לה ילדה שנולדה לעידן חדש. היא לא רצתה את ההיריון הזה. אבל הרופא, שכבר טיפל פעם אחת בהיריון לא רצוי, הזהיר שטיפול נוסף עלול להשאיר אותה ללא ילדים. אבל למה דווקא עכשיו? זה ממש לא מתאים לתקופה הזאת של חייה, לא לה ובטח לא למשפחתה. עכשיו היא צריכה לדאוג להאכיל את אבא ואמא שלה, וגם את בעלה, שמשתנה בכל רגע מול עיניה. מגבר עליז ומלא הומור הופך לאדם קודר, פסימי וחסר חדוות חיים, והעולם שבחוץ מפחיד אותו עד כדי כך שהפסיק לצאת לעבודה ולהביא כסף. כבר כמה חודשים שאינו יוצא מן המיטה, פוחד להסיר את השמיכה מעל ראשו. בתחילת דרכם המשותפת היה נעים להיות בקרבתו. בכל הזדמנות חיפש להכניס שמחה ועליזות לחיי היום יום הקשים, והיה יותר קל לנהל את משק הבית עם תוספת ההכנסה שלו.

היא מצטמררת ומושכת אליה את שמיכת הצמר, עוצמת את עיניה ומנסה לנוח. אבל המחשבות ממשיכות ואינן נותנות לה מנוח, מדלגות מעניין לעניין. הנה היא, כאן בבית החולים אחרי לידה ארוכה וקשה, ובעלה שוכב לו בבית במיטה, פוחד מהעולם שיטרוף אותו. רגע לפני שיצאה ללדת סיכמה איתו שאסור לפנק ילדים, זה לא בריא להם ולא להורים. פינוק זה מתכון בטוח לבעיות וקשיים לכל החיים. הכי חשוב לגדל אותם קשוחים.

היא לא מצליחה לנוח, העיניים עצומות והמחשבות קודחות ולא מרפות. תכף תצא מבית החולים עם ילדה על הידיים. ואם עד עכשיו חיו ארבע נפשות בחדר, אז הנה התינוקת הזאת מתווספת לצפיפות. להורים שלה לא ממש איכפת, הם יצטופפו ברצון, ואימא תעזור לטפל בתינוקת, היא תהיה סבתא טובה לנכדה החדשה שלה.

מיד כשתחזור הביתה היא תצא לחפש עבודה. אין לה זמן מיותר לבזבז והיא חייבת דחוף למצוא פרנסה. אולי תחזור לעבוד אצל מר פיש, היא הרי עבדה אצלו כבר כתופרת כובעים מומחית ומנוסה, במיוחד לכובעי הבורסלינו עם הסרט והקישוט. אמנם מר פיש מעביד קשה, איש נרגן וטיפוס חלקלק, שתמיד מוסיף ערימות כובעים לתפירה דווקא בסיום המשמרת ולא משלם שעות נוספות. למרות שהוא יודע שהמצב הכלכלי שלה מאוד קשה והבעל נכנס ויוצא מבית החולים לעתים קרובות, והיא הרי המפרנסת היחידה. אבל זה המעביד שיש לה כרגע ואצלו בטח תתקבל חזרה לעבודה.

לרגע עולה בה חיוך קל, איך פעם התחכמה ולימדה אותו לקח: לאחר סיום המשמרת עבדה עם חוט ללא קשר, עשתה את התנועות כהסוואה ולא סיפקה תוצרת. אחרי שעלה על הטריק, התחיל להשתולל וחולל דרמה. אבל אין לה ספק שהיא לימדה אותו לקח.

עכשיו, במיוחד כשיש לה תינוקת חדשה להאכיל, תנסה לבקש שכר הוגן עבור העבודה שהיא עושה. ואם לא יסכים, אז אולי תנסה שוב את בית המלאכה שבו הרכיבה שטקרים לחשמל? לא, זה מטופש, שם התשלום לא היה שווה את המאמץ.

הבית בו היא גרה הוא מבנה ערבי ישן בו מתגוררות שלוש משפחות נוספות. לכל משפחה חדר והמטבח והשירותים משותפים לכולם. לכל עקרת בית שעות שימוש קבועות במטבח. כביסה נעשית על ידי הרתחת דוד מים על מדורה בחצר. והנה עוד טרדה שרק עכשיו עלתה במחשבתה – תכף יהיו גם חיתולים לכביסה וצריך להרתיח אותם, זה בוודאי לא זמן טוב לתינוקת בעולם הצפוף שבו הם חיים. איפה נשכיב אותה, בחדר אחד עם ארבעה מבוגרים נוספים?

שמיכת הצמר לא מצליחה לחמם אותה, היא מכווצת את איבריה, צמרמורת חולפת בגופה. אולי כדאי לחשוב קצת על דברים נעימים, לחלום תמיד אפשר. אולי תחפש מקום אחר לגור? הם זוג צעיר ודירת חדר בהחלט תספיק בשלב הזה. לפני שהלכה ללדת שמעה שבשכונת נורדיה אמור להתפנות צריף למגורים. אמנם זו רק מכולה שעטופה בנייר זפת נגד רטיבות, אבל החורף בארץ קצר, ושם, כך אומרים, יש אפילו שני חדרים ומטבח פרטי. האם תצליח להשיג את הסכום לשכירות? היא תבדוק, אולי המכולה הזאת שווה, בכל זאת, את המאמץ. היא תבדוק כמה עולה השכירות, מקסימום תמצא מישהו ללוות ממנו את הסכום שישלים את המעט שהצליחה כבר לחסוך. במקום החדש תוכל להשכיב את הילדה בעריסה משלה, ולזכות במעט פרטיות עם בעלה. כן, זה רעיון מצוין, במיוחד לאור מצבו הרעוע – מי יודע, אולי כך יבריא מהחזיונות שלו וייקח אחריות על החיים שלהם. נו, אז אולי, בכל זאת, הילדה תביא להם מעט מזל, בדיוק כמו שאימא שלה ניבאה.

בשבועות הבאים החלה להתאושש מהלידה – הכאבים באגן כמעט ולא מפריעים לה, אבל הגודש בחזה עדיין מציק. קשה לה מאוד עם ההנקה, בכל פעם שהיא מגישה את השד אל הפה הקטן של התינוקת, הכאבים משתקים אותה. ייסורים גדולים ליוו אותה ימים ארוכים. עד שאימא שלה הכינה לקטנה בקבוק וגאלה אותה סופית מהצורך להיניק. אז גם שמה לב שהקטנה נרגעת רק אצל סבתא. אצלה היא רק מגבירה את הצרחות. האם ייתכן שהתינוקת מרגישה את חוסר הנכונות שלה לקבל אותה למשפחה? אבל היא לא יכולה לנהוג אחרת – קשה לה עם הלידה הזאת. וחוץ מזה, אין לה זמן להתעסק עכשיו ברגשות. צריך להשיג כסף. מיד אחרי שהחיים ייכנסו למסלול החדש, אולי יתפנה אצלה מקום, כרגע חוזרת לדאגה העיקרית שלה – עבודה ופרנסה.

בשעות בוקר מוקדמת היא קופצת מהמיטה, וללא שהות מיותרת יוצאת אל הקור המקפיא. מעט מאוד עוברים ושבים ברחוב. היום, היא מקווה, תמצא סוף סוף עבודה. אולי כך תעלים קצת את הקמטים שחרטו המרירות והדאגה מסביב לעיניים של אימא שלה. רגע לפני שיצאה לדרכה ניהלה שיחה חטופה ומתלחשת עם אמה, שהודיעה לה "הכסף שיש יספיק רק לאוכל עד לסוף השבוע." אימא שלה יכולה לטפל בתינוקת, להכין כוס תה וארוחה חמה, אבל היא היחידה שיכולה להביא כסף למחיה, לספק אוכל וקורת גג למשפחה הקטנה שלה, אין אחר מלבדה.

הרוח חותכת. היא מתעטפת במעיל הצמר הכבד, מעיל שהביאה עוד משם. היא מהססת לרגע, אולי כדאי לחכות לאוטובוס? בנסיעה תמצא מחסה מן הקור ותתחמם לרגע. בחילה עולה בגרונה כשהיא מדמיינת את בליל הריחות שיקדם את פניה ברכב הצפוף, ריח השומן, הבצל והשום מתבשילים כבדים שדבקו בבגדים ובעור של הנוסעים, שרחצה חד-שבועית הייתה כל מה שיכלו להרשות לעצמם. היא תוותר על חוויית הנסיעה, כך תחסוך את הבחילה וגם את מחיר הכרטיס. היא מתחילה ללכת במרץ ברחוב המלך ג'ורג' לכיוון אלנבי. משם תגיע לשוק העלייה, שם נמצא הקיטון הדחוס כובעים של אדון פיש.

לאורך הרחוב חנויות דלות ואפורות של כלי מטבח ובית, כלים עשויים פח שאינם מפתים לקנות ובטח גם לא להסתכל. חנויות גלנטריה עמוסות בכפתורים, חוטים, גלילי צמר לסריגה. אם תשיג עבודה תקנה צמר נעים ואימא תסרוג משהו חם ויפה לילדה.

סוף סוף רחוב אלנבי. היא עוצרת לרגע, קטע ההליכה האחרון היה עלייה די תלולה, מהחנות להשחזת סכינים במלך ג'ורג' ועד חנות הנעלים לילדים "פיל". היא חייבת להסדיר מעט את הנשימה. נשענת על חלון ראווה ומסתכלת בנעלי פעוטות המוצגות למכירה. תודה לאל שהקטנה שלה עדיין לא הולכת, אין כרגע כסף לנעליים. עוד מעט נצטרך להוסיף גם את ההוצאה הזאת להוצאות השוטפות. במרץ מחודש היא ממשיכה בהליכתה. תכף תעמוד לפני החנות של פיש, צריך לתכנן מה להגיד לו שישתכנע לתת לה עבודה, אולי אפילו מקדמה שתסייע לה לעבור את השבועות הקרובים.

החנות של פיש מוגבהת מן המדרכה בשתי מדרגות. הוא יושב ממש על סף הדלת, ממלא במשמניו כיסא עץ חבוט. מאחוריו ערימות הכובעים כמעט דוחקות אותו החוצה, אבל הוא יושב שם כסכר יצוק, כמו מונע הצפה של כובעים מלהישפך ולשטוף את רחוב העלייה בשלל כובעים מכל הסוגים – קש קלוע, קש סרוג, צמר אנגלי, פשתן איטלקי, בורסלינו מהודר, מגבעת לבד, כותנה ועיטורי פרחים – כולם נלחמים זה בזה להיראות מאחורי אדון פיש.

היא עומדת מולו, "שלום אדון פיש. אתה רואה, הבטחתי לחזור מיד אחרי הלידה."

"למה לא הבאת את התינוקת?"

" במזג האוויר הזה? ממש לא מתאים להוציא תינוקות החוצה. מה שלומך אדון פיש?"

"טוב שאת שואלת, בגלל שמאז שיצאת לחופשת לידה, חסרה לי מאוד עובדת, אבל את רואה, עכשיו אפילו אין לי איפה להושיב אותך. אוי אתן הנשים… הולכת ללדת ואין לה מושג מה קורה בעולם הזה בזמן שאתן שוכבות לכן שמה בנחת בבית חולים."

היא חושבת שהוא אידיוט, אבל בטח לא תגיד לו מה דעתה עליו. זה שאין לו מקום להושיב אותה דווקא משמח אותה, היא לא נבהלת ומיד מוצאת פתרון, "נו, אם ככה, אדון פיש, יש לי רעיון שמאוד ימצא חן בעיניך… מה דעתך שאתה תשלם לי לא לפי שעה, אלא לפי כובע? אני אעבוד מהבית ואחזיר את הכובעים המוכנים."

עברו של מר פיש כאברך בישיבה חוזר ומתגלה בשעה שמילותיו מתנגנות, "ואיך יגיעו הכובעים אליך?"

"מה הבעיה, נמצא אופנוע עם סירה שיסיע אותם."

"ומי בדיוק ישלם על הפינוק הזה?"

"תחשוב רגע, זה כדאי ואפילו משתלם לך יותר, כך תחסוך מקום וגם תוכל להביא עוד עובדת."

"אבל לא תמיד יש לי מספיק עבודה לשתיים."

"נו, זה עוד יותר טוב – ככה לא תהיה חייב להעביר אלי כובעים לעבודה. לך תבדוק כמה זה יעלה לך, אני מוכנה אפילו להתחלק איתך בזה."

העיניים הקטנות של אדון פיש מבריקות, כמעט גולשות על הלחיים המדושנות, שאדמומית קלה עולה בהן כעת. את זה הוא אוהב. להתמקח, לתכנן איך לסחוט עוד קצת מזה שעומד מולו. "את יודעת מה… נתת פה רעיון מאוד רעיוני, אולי ננסה את ההצעה הזו שלך למשך חודש. נו, ואז נבדוק שוב איך הולכים בינינו העסקים. אם בעזרת השם תהיה פרנסה רווחית, נדון ונחליט מחדש."

"אוי אדון פיש," קולה מתרכך ונשטף מתיקות, "אתה יודע שהפסקתי לעבוד חודש לפני הלידה. המצב בבית ממש קשה ויש לי להאכיל חמישה פיות, גם ההורים שלי, גם אני ובעלי, ועכשיו יש את התינוקת. אני צריכה ממך טובה גדולה, אולי איזה מקדמה קטנה על חשבון המשכורת של השבוע הבא?"

אדון פיש מחשב. הוא בוחן את זו העומדת לפניו במבט חודר כאילו מעולם לא פגש בה. היא נראית לו שונה מאז הלידה. קצת מוזנחת ומרופטת כאילו עבר עליה בלאי. סומק עולה בלחייו ונשימתו הופכת כבדה ושרקנית, הגלגלים במוחו מסתובבים במהירות. הנה הזדמנות. הוא יכול עכשיו להשיג עובדת טובה במחיר זול… להפוך את הגברת הזו, שלפעמים חצופה ומתחכמת על חשבונו, לבעלת חוב. הוא מכניס יד לכיס ומושיט לה שלושה שטרות. חצי משכר של שבוע.

"אתה בנאדם טוב, אדון פיש. תמיד אמרתי שיש לך לב טוב שמתחבא בתוך הגוף הזה." היא יודעת איך לרכוש את לב האנשים. עם כמה שטרות בכיסה היא מתחילה את הדרך הביתה בתחושת הקלה. הרגלים מקפצות והדרך נראית יותר קצרה. יהיה לנו מה לאכול גם בשבוע הבא. אפילו הקור פחות חותך עכשיו. הרחוב ידידותי יותר, המוצרים בחלונות הראווה קורצים יותר. אבל היא לא מתפתה. הכסף הזה שבכיס הוא הבסיס הקיומי של השבוע הבא.

בבית מחכה לה צלחת מרק חם, התינוקת מנמנמת על כתפה של סבתא. היא פוסעת פנימה וחיוך קל על פניה, היא מגישה את הכסף שמחליף ידיים, גם המבטים מצטלבים. יופי, אומרים המבטים – לפחות השבוע נוכל לישון קצת יותר בשקט. העבודה אצל מר פיש מספקת בסיס להכנסה המשפחתית, אבל נותרו עוד צרכים רבים ללא מענה. "אימא, מה דעתך שאני אעבוד על הכובעים בערב ואחפש עוד מקום עבודה לבוקר? את חושבת שתוכלי לטפל בחנה לאורך כל היום?"

"זה רעיון טוב. אבל תנסי למצוא משהו יותר קל, את עוד לא התאוששת מהלידה. אולי עבודה משרדית? שלא תחזרי כל כך עייפה הביתה…" בלי להרגיש, אימא שלה חוזרת לדבר ביידיש, השפה שבה התנהלו השיחות לפני שעלו ארצה.

"על מה את מדברת? את שוכחת שאנחנו חדשים פה?" גם היא חוזרת ליידיש, "שכחת שפה צריך פרוטקציה? אנחנו לא מכירים אף אחד שייתן לי עבודה משרדית. אין לי אפילו פנקס אדום של ההסתדרות. חוץ מזה, אני לא יודעת לכתוב אף מילה בעברית. בקושי הצלחתי להשתלט על הדיבור. לא בטוח שיש מישהו שמחפש לעבודה משרדית מישהי שכותבת יידיש או רומנית." התינוקת חשה את השינוי בטון הדברים ומתחילה להתפתל ולהשמיע קולות.

אל המטבח נכנסת סופי. אחותה הצעירה בת העשרים, זו שכל המשפחה בונה עליה שתנצל את הופעתה המרשימה, עיניים כחולות ושער שחור. לה יש סיכוי מצוין לצוד מיליונר ולהתחתן. בינתיים, היא עובדת ללא שכר במשרה חלקית כמתלמדת בחנות אופנה. בזמן שהיא לא מטיילת עם אחד ממחזריה היא עסוקה בתפירת בגדים לעצמה משאריות בדים, הכול לפי הגזרות של "בורדה". סופי מוזגת גם לעצמה צלחת מרק ומתחילה לדבר במהירות ובלהט לספר עם מי נפגשה ומה אמרה זאת ומה השיבה השנייה ומה היא חושבת על הראשונה והשנייה. דיבורים ולהג ללא סוף ותכלית. ובשטף הדברים הבלתי פוסק של סופי, היא שמה לב למשפט שאמרה: "מינה סיפרה לי שאחיה, זה שעובד בדואר, הגבר הנאה עם הבלורית עם הברילנטין, נו זה, הגנדרן הזה, בקיצור הוא שמע שמקימים מרכזייה חדשה של הדואר ברחוב מקווה-ישראל. יהיו שם קווים של טלפון בשביל חמשת אלפים בתים לפחות. ממש שיגעון מה שהולך פה… מי צריך כל כך הרבה טלפונים בתל-אביב? מי בכלל ידבר בהם?"

"סופי, סופי," היא קוטעת את אחותה, "למי צריך לפנות בשביל העבודה הזאת במרכזייה?"

"בשבילך? למה לך לעבוד במרכזייה? שמעתי שהיית אצל פיש, מה לא קיבל אותך הנבל הזה לעבודה אצלו?"

"כן קיבל, אבל אני מחפשת משהו נוסף. קבוע, מסודר, מה שבטח אין אצל פיש."

"אבל מה את יודעת לעשות במרכזייה?"

"אני לא ממש יודעת, אבל כדאי לנסות נכון?, מקסימום אני אלמד!"

"בסדר, אני אדבר עם מינה, שתשאל את אחיה איך אפשר להתקבל. אבל כדאי שלא תעמיסי על עצמך יותר מדי אשליות, שם לא מתקבלים כל כך בקלות, ובטח תצטרכי גם לעבור בחינות."

במשך שלושה שבועות המשיכה לחפש משרה נוספת כדי להוסיף עוד הכנסה לקופת המשפחה, מלבד התשלום שהיא מקבלת מאדון פיש. לעצמה היא לא מרשה כלום מעבר לרכישת מזון בשוק בלבד, שם לפחות היא מתמקחת על כל פרוטה.

חולפים עוד כמה ימים, וסופי באה עם בשורה: "דיברתי שוב עם מינה, והאח שלה אמר שאפשר לגשת אל משרד הדואר עם תעודת עולה של הסוכנות, יש שם בחינה ומי שעובר מתקבל לעבודה. הם צריכים כמעט מאה בחורות."

היא שוב ברחוב בדרך למשרדי הדואר. התפקיד הוא טלפנית בשירות המודיעין של הדואר. היא כבר ביררה והשכר מתאים לה. ביחד עם העבודה בכובעים תוכל לפרנס ביתר רווחה את המשפחה כולל את ההורים שלה והילדה החדשה.

עכשיו מציפה אותה תחושת רווחה ואופטימיות בריאה. הנה, אפילו הנשימה שלה בימים האחרונים הרבה יותר קלה. כאילו משהו השתחרר בחזה, והאוויר נכנס ביתר קלות לגופה.

בשבועות האחרונים, קצת לפני האשפוז האחרון של בעלה, חוותה בעוצמה את התפרצויות הזעם שהיו לו. איך קילל והשליך החפצים ללא שליטה, והקצף שניתז מפיו, אוי הקצף, והמילים שלא דמיינה שייצאו ממנו אי פעם. טוב שעכשיו הוא כבר לא בבית. כבר מזמן שהוא לא האיש שנישאה לו. איך נפלה בפח. איך סימאה את עיניה האהבה. טוב, די לחשוב עליו עכשיו. זה הזמן לנקות את הראש, לעטות את החיוך הכי יפה שיש לה, שכבר מזמן לא השתמשה בו, ולהראות את הנחישות החזקה שלה. היא חייבת את העבודה הזאת בדואר.

הבניין ניצב כמעט בודד בקצה הרחוב. מסביבו מגרשים ריקים והוא בולט כמו סימן דרך לעתיד. מבנה בן ארבע קומות וחדר מדרגות מתפתל ואפלולי. בקומה הרביעית מסדרון ארוך עם חדרים משני צדיו. היא בדרך אל הממונה היושב בחדר האחרון – חדר גדול ובו בחורות עם קשתות על שערן מדברות לתוך פייה המותקנת מול הפה. זה הטלפון כנראה.

הממונה יושב מאחורי שולחן עץ רחב, בוחן אותה כשהיא מסירה את המעיל ונשארת בשמלה היפה, שלוותה מאחותה סופי ובנעלים שצחצחה יפה יפה בבוקר. היא נראית לו כבת שלושים, לא מטופחת, פנים חיוורות ושער כהה קצר בתספורת חסכונית מסביב לפניה. שפתיה הדקות גורעות מן הדיוקן הצעיר שלה, אבל הן מוסיפות לפניה נחישות. הוא מגיש לה שאלון ומבקש שתמלא את פרטיה האישיים. היא מעיפה מבט מהיר בשאלון. קלי קלות, חושבת, ומתחילה למלא את פרטיה בעודה עומדת. לא חולפות דקות מעטות והיא מחזירה לו את הדף. הוא מסביר לה באריכות ובסבלנות את תנאי העבודה, משך המשמרות, המשמעת והחובה לקבל אישור ממנו על כל חריגה. היא נענית לכל בקשותיו ללא סייג. הוא מחתים אותה על טפסים רשמיים מגיש לה דף נוסף, מחייך באינטימיות לתוך עיניה ואומר: "וזה אחרון חביב, תכתבי כאן בקיצור את תולדות חייך. איפה נולדת, איפה למדת ומתי עלית ארצה. את יכולה לשבת ליד השולחן כאן בצד."

עכשיו בטנה מתהפכת. היא מתיישבת בסמוך לשולחן צדדי חופנת את ראשה בידיה. זהו! עכשיו הכול ייגמר, הלך החלום לעזאזל. החשש הגדול ביותר מתממש ברגעים אלו. נשימתה כבדה ואגלי זיעה גולשים במורד הגב. שרירי הידיים והאצבעות מתכווצים בלי בקרה. היא פוכרת את ידיה. איך תכתוב? מעולם לא למדה עברית באופן מסודר. רק אותיות יידיש היא יודעת, אבל לכתוב בעברית? אין סיכוי. וכשיראה את השגיאות והשפה העילגת… לא, היא לא יכולה לעשות את זה. היא צריכה לצאת מזה. לוותר, לצאת מכאן ולהרים ידיים. אבל מתי תהיה לה עוד הזדמנות כזאת? אין שום פתרון למצב שנקלעה אליו. מה היא יכולה להגיד?

ממרחק ישיבתה היא משגיחה שהממונה עוקב אחריה בעיניו. נדמה לה שהוא כבר קלט את אישיותה, בוודאי הסיק משהו על אופייה מההסתכלות שלו על תנועות גופה וחוסר בטחונה. לפתע היא מתרוממת מהכיסא כמו חדורת ביטחון, לוקחת את הדף מהשולחן, מייצבת את נשימתה ובצעדים נחושים ניגשת אל הממונה.

"סליחה אדוני, אני מבינה שהעבודה היא לדבר, לתת לאנשים מספרי טלפון ולהעביר שיחות, כן? אני, לצערי, לא יודעת לכתוב עברית אבל אני בהחלט מדברת."

הוא מעיף בה מבט תוהה. היא לא מתייאשת, "תראה אדוני, אני אימא לתינוקת קטנה, ומפרנסת יחידה במשפחה, העבודה הזאת חשובה לי ואני יכולה להבטיח לך שאעשה אותה בצורה הכי טובה שאפשר. אני מקווה שתתחשב גם בזה לפני שתחליט אם לקבל אותי לעבודה או לא." הממונה, בחור צעיר ולבוש היטב, פניו נינוחים ועיניו רציניות. בעיניה הוא רווק ועדיין נקי מבעיות משפחתיות וכלכלת הבית. היא חייבת למצוא משהו שידבר אל לבו, משהו שיגרום לו להבין את מצבה.

הוא מסתכל עליה במבט ארוך וחודר – האם ייקח את הסיכון עם האישה הזו, במיוחד שהיא אחרי לידה עם תינוקת בבית. זה פתח לצרות ובעיות. הפנים שלה מאוד נחושות, ונראה שקשיי החיים לא פסחו עליה. אם יעסיק אותה ודאי תהיה אסירת תודה ואין ספק שתמיד תציית לדרישותיו.

הוא מניח את שתי ידיו על השולחן בתנועה חדה כאילו כבר החליט וחרץ את גורלה. היא מתכווצת, אך ניצבת מולו זקופה ונחושה. "תראי, גברתי, זה הרי ברור לשנינו שהמשרה הזאת זה לא רק דיבורים בטלפון, זה גם הנימוס שצריך להפגין ללקוחות, זה להיות תמיד נעימה ואנושית, ותאמיני לי, מניסיון אישי כמובן, יש לקוחות לא קלים לפעמים, ודווקא איתם צריך סבלנות של פיל. השאלה היא אם יש לך את הכישורים הנדרשים לעבודה מהסוג הזה." היא רוצה להגיב, להגיד שיש לה את כל הכישורים שבעולם, אם רק ייתנו לה הזדמנות להוכיח. הוא מהסה אותה לפני שהיא מצליחה להוציא מילה מהפה. "אני לא לגמרי בטוח לגבייך, אבל רק בגלל האומץ והנחישות שיש לך אני בטוח שבמקומות אחרים ישמחו שתעבדי אצלם." פניה מתכרכמות, היא חונקת בגרונה בכי. "אבל," ממשיך הממונה, "אני חושב שאם תהיי טובה במקומות עבודה אחרים… אז בוודאי שתהיי עובדת טובה גם כאן, אצלנו. ולכן, גברת יקרה, אני חושב, למה שלא אסכים לקבל אותך לעבודה… אבל, רק לשלושה חודשי ניסיון. תעברי אותם בשלום, תוכלי להמשיך לעבוד, ומי יודע, אולי גם להתקדם."

היא מודה לו בהתרגשות ויוצאת מחדרו כשהיא צועדת אחורה ונתקלת בדלת, היא אוחזת בידית וטורקת אותה בעוצמה ומתחילה לרוץ במורד המדרגות. זהו, עכשיו באמת יש לה בשורות טובות לבשר לאימא. ויותר מזה, קיבלו אותה לעבודה משרדית בלי שום פרוטקציה. עולה חדשה עם בעיות כתיבה התקבלה למשרה בשרות הדואר של הוד מלכותה. אולי באמת התינוקת החדשה פתחה לה את המזל? נו מילא.

עכשיו היא כבר מרשה לעצמה לרכוש בדרך שני תפוזים, הקטנה תיהנה ממיץ טרי, וגם לה לא יזיק פינוק קטן. סוף סוף יש לה עבודה ראויה.

יש לה גם זיכרון מצוין. יש לה זיכרון שיעזור לה במשרה החדשה. היא תשתמש בזיכרון המצוין שלה רק במה שקשור לעבודה. היא תזכור את כל מספרי הטלפון ותדע אותם בעל-פה. לא חסר לה זיכרון מצוין גם לאירועים עגומים אחרים מעברה כשעבדה בבית המרזח של אביה, הרחק באירופה, היא בהחלט זוכרת כיצד התביישה בתפקידה. ולא מניח לה אותו זיכרון צורב כשגירשו אותה מהגימנסיה בגלל מוצאה ובשל יהדותה. כל הזיכרונות שלה מזמן הפכו לתמונות ממשיות שרצות במעגלים אינסופיים במחשבתה וברור לה, שאת כל הזיכרונות המעיקים האלה אף אחד לא יוכל לקחת ממנה, אף אחד לא יצליח לעקור אותם ממוחה. את כל הזיכרונות האלה היא לא תביא איתה לעבודה החדשה. עכשיו היא תתחיל לצבור זיכרונות חדשים וטובים, ואולי אלו יצליחו לטשטש מעט את הקודמים. רק לטשטש, כי יש לה כמה כאלה שרק המוות ישכיח ממנה.

רק הוא.

  1. :

    לשיחה עם מחברת הספר: חנה אלג'ם 0525221595 מייל [email protected]

הוסיפו תגובה