החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חיים שלמים

מאת:
מגרמנית: דפנה עמית | הוצאה: | 2017 | 117 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

36.00

רכשו ספר זה:

בגיל ארבע בערך מגיע אנדריאס אֵגֶר לעמק שלרגלי ההרים ונמסר לידי איכר קשה לב, שבביתו הוא גדל ומתחשל. ילדי העמק אמנם לועגים לצליעתו, אבל עובדה זו לא מונעת ממנו להיות לגבר חסון וחזק ולפועל חרוץ, שאף לוקח חלק בהקמת הרכבל הראשון מן העמק להרים. לאורך העשורים משנה העמק את פניו, הוא נהיה מודרני ורעשני יותר. חייו של אֵגֶר, לעומת זאת, נותרים שקטים ומכונסים בעצמם, הם מושפעים בעיקר מאהבתו הגדולה למִָרִי, מעונות השנה ומאיתני הטבע.

חיים שלמים הוא רומן אינטימי ופיוטי על חייו של אדם, מילדותו ועד זקנתו. כתיבתו של זטהאלר מפליאה בצלילותה, ברגישותה וביופייה.

רוברט זטהאלר, יליד וינה, 1966 ,הוא סופר, תסריטאי ושחקן אוסטרי, חתן פרסים ספרותיים רבים. ספרו 'חיים שלמים' נכלל ברשימה הקצרה והסופית של פרס המאן בוקר הבינלאומי ושל פרס ה-IMPAC היוקרתי, דבלין.

מקט: 4-31-6364
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


 

בבוקר אחד בחודש פברואר שנת 1933 הֵרים אנדריאס אֵגֶר את רועה העזים הגוסס יוהאנֶס קָלישְקָה, ‘האנֶס־קרניים’ בפי תושבי העמק, ממזרן הקש הלח שלו המדיף ריח חמוץ, ונשא אותו מטה אל הכפר, מרחק שלושה קילומטרים, בשביל הרים מכוסה בשכבת שלג עבה.

תחושה מוזרה הניעה אותו ללכת אל בקתתו של האנֶס־קרניים ושם מצא אותו שוכב, מכווץ לתוך עצמו תחת הר של פרוות עזים ישנות מול תנור שכָּבה מזמן. שדוף וחיוור כרוח רפאים נעץ בו זה את עיניו באפלה ואֵגֶר ידע שהמוות כבר אורב מאחורי מצחו. הוא הרים אותו בזרועותיו כמו שמרימים ילד והניח אותו בזהירות על מתקן הנשיאה המרופד בטחב מיובש, שבו נהג האנס־קרניים כל חייו להוביל בגב כפוף על מדרונות ההרים עצים להסקה ועזים פצועות. הוא כרך חבל סביב גופו, קשר אותו אל המִתקן והידק את הקשרים בכוח עד שהעץ חרק. כששאל אותו אם הוא סובל מכאבים הניד האנֶס־קרניים את ראשו לשלילה וכיווץ את פיו לכדי חיוך, אבל אֵגֶר ידע שהוא משקר.

השבועות הראשונים של השנה היו חמים מן הרגיל. השלג נמס בעמקים ובכפר נשמעו טפטוף ושכשוך בלתי פוסקים. אך בימים האחרונים שב והשתרר קור עז ושלג כה סמיך ירד משמים ללא הפוגה, עד שהוא בלע את הנוף בהשתלטות רכה וחנק תחתיו כל חיים ורחש. במאות המטרים הראשונים לא דיבר אֵגֶר אל האיש הרועד על גבו. הוא התרכז בשביל שהתפתל לפניו בעקלתון תלול במורד ההר, ובשלג המשתולל לא נותר לו אלא לשער את התוואי. מדי פעם הרגיש תזוזה על גבו. ‘שרק לא תמות לי כאן עכשיו,’ אמר לעצמו בקול רם בלי לצפות לתשובה. ובכל זאת, אחרי הליכה של כמעט חצי שעה, שֶבה נשמע שוב ושוב רק השיעול שלו עצמו, הגיעה אליו התשובה מאחור: ‘למות לא יהיה הגרוע מכול.’

‘אבל לא על הגב שלי,’ אמר אֵגֶר ונעצר לסדר את רצועות העור שעל גבו. לרגע האזין לשלג הצונח בשקט. הדממה הייתה מוחלטת. הייתה זו שתיקת ההרים, שאותה הכיר היטב ואף־על־פי־כן היה בכוחה למלא את לבו פחד. ‘לא על הגב שלי,’ חזר ואמר והמשיך ללכת. אחרי כל עיקול בדרך נראה היה שהשלג סמיך יותר, כבד, רך ודומם. התזוזות של האנֶס־קרניים פחתו והלכו עד שחדלו לגמרי ואֵגֶר חשש לרע מכול.

‘אתה מת עכשיו?’ שאל.

‘לא, שד צולע שכמותך!’ הפתיעה אותו התשובה הצלולה.

‘רציתי רק להגיד שאתה צריך להחזיק מעמד עד שנגיע לכפר. שם תעשה מה שאתה רוצה.’

‘ואם אני לא רוצה להחזיק מעמד עד הכפר?’

‘אתה חייב!’ אמר אֵגֶר. הם דיברו די והותר לטעמו, ובמחצית השעה שלאחר מכן התקדמו בלי לומר דבר. כשלוש מאות מטרים בקו אווירי מעל הכפר, בגובה של ההר גָיֶירקאנטֶה, שם התכופפו העצים המחטניים הראשונים תחת השלג כמו גמדים גיבנים, סטה אֵגֶר מן הדרך, מעד, התיישב על ישבנו והחליק עשרים מטרים במורד עד שסלע בקומת אדם עצר אותו. בחסות הסלע לא נשבה רוח ונדמה שהשלג ירד לאט יותר, בשקט יותר. אֵגֶר ישב על ישבנו, גבו נשען קלות על מתקן הנשיאה. הוא חש בכאב דוקר אך נסבל בברכו השמאלית. הרגל לא נשברה. האנֶס־קרניים לא זע זמן מה, אחר־כך החל פתאום להשתעל ולבסוף לדבר בקול צרוד ושקט כל־כך עד שקשה היה להבינו: ‘איפה אתה רוצה לשכב, אנדריאס אֵגֶר?’

‘מה?’

‘איפה אתה רוצה שיקברו אותך?’

‘לא יודע,’ אמר אֵגֶר. מעולם לא חשב על כך ומה בכלל הטעם לבזבז זמן ומחשבות בעניין הזה. ‘אדמה היא אדמה, לא משנה איפה קוברים אותך.’

‘אולי זה לא משנה, כמו ששום דבר לא משנה בסוף,’ שמע את לחישתו של האנֶס־קרניים. ‘אבל ישרור שם קור. קור שמכרסם בעצמות. ובנשמה.’

‘גם בנשמה?’ שאל אֵגֶר וצמרמורת חלפה לפתע בגבו.

‘בעיקר בנשמה!’ השיב האנֶס־קרניים. הוא שילח את ראשו מעל שולי המתקן ובהה בקיר הערפל והשלג. ‘בנשמה, ובָּעצמות ובנפש, בכול, בְּכל מה שנתלים ונאחזים בו כל החיים. הקור הנצחי מכרסם בכל זה. ככה כתוב, כי ככה שמעתי. המוות מוליד חיים חדשים, אומרים האנשים. אבל האנשים יותר טיפשים מהעז הכי טיפשה. אני אומר: המוות לא מוליד כלום! המוות הוא האישה הקרה.’

‘ה… מה?’

‘האישה הקרה,’ חזר האנֶס־קרניים ואמר. ‘היא עוברת מעל ההר ומתגנבת אל העמק. היא באה כשהיא רוצה ולוקחת מה שהיא צריכה. אין לה פנים ואין לה קול. האישה הקרה באה ולוקחת והולכת. זה הכול. כשהיא עוברת על פניך היא אוחזת בך ולוקחת אותך אִתה ותוקעת אותך באיזשהו חור. ובפיסת השמים האחרונה שאתה רואה לפני שמכסים אותך סופית בעפר היא מופיעה עוד פעם אחת ונושפת עליך. ואז כל מה שנותר לך הוא החשֵכה. והקור.’

אֵגֶר הביט בשמי השלג ולרגע נתקף בפחד שמא יצוץ בהם משהו וינשוף בפניו. ‘אלוהים,’ סינן מבין שיניו. ‘זה נורא.’

‘כן, זה נורא,’ אמר האנֶס־קרניים. קולו היה צרוד מפחד. שני הגברים לא זעו. מעל הדממה ריחפה כעת שירתה החרישית של הרוח מעל רכס הסלע, בהפריחה לפניה דגלוני שלג דקיקים. פתאום חש אֵגֶר בתנועה ובשנייה הבאה נפל לאחור ושכב, גבו בשלג. האנֶס־קרניים הצליח איכשהו להתיר במהירות הברק את הקשרים ולהשתחרר ממתקן הנשיאה. הוא עמד שם צנום, עטוי בבלויי סחבותיו, מתנודד קלות ברוח. אֵגֶר הצטמרר שוב. ‘טפס מייד בחזרה,’ אמר. ‘אם לא, עוד תחטוף משהו.’

האנֶס־קרניים התמהמה, ראשו שלוח לפנים. לרגע נדמָה כי הוא מנסה לקלוט את המילים שנבלעו בשלג. אחר־כך נפנה לאחור ורץ בצעדים גדולים במעלה ההר. אֵגֶר קם על רגליו, החליק ונפל על גבו, קילל, נשען על שתי ידיו וקם שוב על רגליו. ‘חזור!’ קרא אל רועה העזים שרץ משם בזריזות מפליאה. אבל האנֶס־קרניים כבר לא שמע אותו. אֵגֶר הוריד את הרצועות מכתפיו, שמט את מתקן הנשיאה ורץ אחריו. כעבור מטרים מעטים נעצר והתנשף, המדרון במקום זה היה תלול מדַי בשבילו ועם כל צעד שקע בשלג עד ירכיו. הדמות הצנומה הלכה והצטמקה במהירות עד שנמוגה לגמרי בלובן הבלתי חדיר של הסופה. אֵגֶר הצמיד לפיו את כפותיו המעוגלות לצורת משפך וצרח במלוא גרונו: ‘עצור, כלב מטומטם שכמוך! אף אחד עוד לא הצליח לברוח מהמוות!’ לשווא. האנֶס־קרניים נעלם.

 

אנדריאס אֵגֶר עשה את דרכו במורד מאות המטרים האחרונים אל הכפר והלך להרגיע את נפשו הנסערת בקערה של סופגניות וכוסית שנאפס תוצרת בית בפונדק ‘היעל המוזהב’. הוא התיישב בקרבת תנור האריחים הישן, הניח את כפות ידיו על השולחן וחש בדם החם השב וזורם אט־אט אל קצות אצבעותיו. דלת התנור הקטנה הייתה פתוחה, האש השמיעה קולות פצפוץ. לרגע נדמה היה לו שהוא רואה את פניו של רועה העזים בלהבות, נועצות בו מבט קפוא. הוא סגר את דלת התנור במהירות ולגם באחת את השנאפס בעיניים עצומות. כששב ופקחן ראה לפניו אישה צעירה. היא פשוט עמדה שם, ידיה על מותניה, והביטה בו. שערה היה קצר ובהיר כפשתן, עורה בהק בוורדרדות בחום התנור. הוא נזכר בחזירונים שאך זה נולדו. כילד היה מוציא אותם לפעמים מן החציר ומצמיד אל פניו את בטניהם הרכות, המדיפות ריח אדמה, חלב וצואת חזירים. הוא השפיל מבטו אל ידיו. פתאום הן נראו לו משונות, איך שהיו מונחות; כבדות, חסרות תועלת ומטופשות.

‘עוד כוסית?’ שאלה האישה הצעירה ואֵגֶר הנהן. היא הביאה עוד אחת וכשרכנה לפנים להעמיד אותה על השולחן, נגע קפל חולצתה בחלק העליון של זרועו. המגע היה קל שבקלים ובכל זאת הותיר אחריו כאב עדין, שהלך והעמיק בבשרו מדֵי שנייה. הוא הביט בה, היא חייכה.

כל חייו שב אנדריאס אֵגֶר אל הרגע הזה וחשב עליו שוב ושוב, על החיוך הקצר באותו אחר צהריים, ליד תנור המסעדה המתפצפץ חרישית.

 

כשיצא אחר־כך כבר פסק השלג. היה קר, האוויר היה צלול. קרעי ערפל זחלו במעלה ההרים שפסגותיהם כבר הבהיקו באור השמש. אֵגֶר השאיר את הכפר מאחוריו ובוסס לביתו בשלג העמוק. ילדים אחדים שיחקו ליד הפלג ההררי, מטרים אחדים אחרי גשרון העץ הישן. הם השליכו את ילקוטיהם על השלג וטיפסו בערוץ הפלג. כמה מהם החליקו מטה על המים הקפואים ואחרים זחלו על ארבע על הקרח והקשיבו לפכפוך השקט של המים מתחת. כשהבחינו באֵגֶר התקבצו יחדיו והחלו לצעוק: ‘צולע! צולע!’ קולותיהם היו בהירים וצלולים באוויר הזכוכיתי, כמו צווחות העיטים הזהובים הצעירים, שחגו גבוה מעל העמק ושלפו יעלים שמעדו ונפלו לערוצים ועזים שרעו באחו. ‘צולע! פיסח!’ אֵגֶר הוריד את מתקן הנשיאה, שבר חתיכה גדולה של קרח מגדת הפלג, הניף את זרועו וזרק אותה לעבר הילדים. הוא כיוון גבוה מדַי ושבר הקרח עף הרחק מעל לראשיהם. בנקודה הגבוהה ביותר במעופו נראָה לרגע כאילו הוא יישאר תלוי שם למעלה, גוף שמימי קטן נוצץ באור השמש.

אחר־כך נפל ונעלם בדממה בצל האשוחים הנכפפים תחת משא השלג.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חיים שלמים”