החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

על החיים האלגנטיים

מאת:
מצרפתית: אביבה ברק־הומי | הוצאה: | 2014-07 | 150 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

במסווה של עיסוק בענייני אופנה ואלגנטיות מבטא בלזק ב"על החיים האלגנטיים" את ביקורתו החברתית ואת השקפותיו המקוריות על אורחות החיים של החברה בת זמנו ועל העולם בכלל. אפשר לזהות בספר קטן זה את המעמדות החברתיים, את נדכאי חברת השפע וחלכאיה, את המשטר הדמוקרטי לכאורה המנוהל בידי העשירים ואת מערכת היחסים בין הון לשלטון.

מקט: 4-644-1019
מסת"ב: 978-965-7303-91
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
במסווה של עיסוק בענייני אופנה ואלגנטיות מבטא בלזק ב"על החיים האלגנטיים" את ביקורתו החברתית ואת השקפותיו המקוריות על אורחות החיים […]

פרק ראשון: פתח דבר

התַרבות מדרֶגת את בני האדם על גבי שלושה סרגלים גדולים… קל היה לצבוע את הסוגים שלנו לפי דרכו של מ.ש. דוּפֶּן;[10] אך מכיוון שהשרלטנות היא פירוש שגוי ביצירת הפילוסופיה הנוצרית, נפטור עצמנו מלערב את אמנות הציור באיקסים של אלגברה, ונשתדל, בהסתמך על השיטות הכמוסות ביותר של החיים האלגנטיים, להיות מובנים אפילו על ידי יריבינו, האנשים הנועלים מגפיים בעלי חפתים.

וכך, שלוש קבוצות היצורים שכוננו את אורחות החיים המודרניים הן:

האדם העובד,

האדם החושב,

האדם שאינו עושה מאומה.

מכאן שלושה נוסחי קיום שלמים למדי המבטאים את כל סוגי החיים, החל מהרומן הפיוטי והנע ונד של הצועני, ועד להיסטוריה החדגונית והמרדימה של המלכים החוקתיים:

החיים העסוקים,

חיי האמן,

החיים האלגנטיים.

1. על החיים העסוקים

לנושא החיים העסוקים אין גרסאות משתנות. בעשותו מלאכה בעשר אצבעותיו, מוותר האדם על ייעוד שלם, הוא הופך להיות אמצעי; ולמרות כל הפילנתרופיה שלנו, רק התוצאות זוכות לקבל את הוקרתנו. בכל מקום ומקום האדם מתמוגג לנוכח כמה ערימות של אבנים; ואם הוא נזכר במי שערמו אותן, אזי הוא עושה כן כדי להכביד עליהם ברחמיו; אם האדריכל עדיין נראה לו כמחשבה דגולה, הרי הפועלים שלו כבר אינם אלא מיני מנופים הנותרים זהים למריצות, לאתי חפירה ולמכושים.

האם זה עוול? לא. בני האדם המאוגדים על ידי העבודה דומים למכונות קיטור, נבראים כולם באותה צורה ואין להם דבר מן הפרטי. אנשים־כֵּלים אלה הם מעין אפס חברתי, ומספרם הגדול ביותר האפשרי לא יהיה לעולם סכום אם אין לפניו כמה ספָרות.

עובד אדמה, בנאי, חייל, הם הפיסות האחידות של אותו מצבור, קטעים של אותו מעגל, של אותו כלי שידיתו שונה. הם שוכבים לישון עם רדת השמש וקמים עם הזריחה; אחדים לקול קריאת התרנגול, אחרים לקול תרועת השכמה. לאחד מכנסי עור, שתי אמות של בד כחול ומגפיים; לאחר שני קרעי בד שנפלו לידיו. כולם ניזונים בגסות: מכים בטיח או מכים בני אדם, מלקטים אפונים או מכות חרב. כזה הוא, בכל עונה מעונות השנה, תמליל מאמציהם. העבודה נראית להם חידה, ועד אחרון ימיהם הם מחפשים אחר המילה הנכונה. תכופות העונש העגום של קיומם זוכה לפיצוי ברכישת ספסל עץ קטן שעליו הם יושבים בפתח בקתה דלה בצל שיח סַמבּוּק מאובק, בלי לחשוש פן יאמר להם משרת:

“כּלַך לך, ברנש, איננו נותנים נדבה לעניים אלא ביום שני.”

כל האומללים הללו, חייהם מתמצים בלחם בארגז, והאלגנטיות אצלם בשידה המכילה בלויי סחבות.

הקמעונאי הזעיר, סגן המשנה, סגן העורך, הם טיפוסים בזויים פחות של החיים העסוקים; אך קיומם נגוע עדיין במעט המוניות. עדיין מדובר בעבודה, ועדיין במנוף, אלא שהמנגנון מעט יותר מורכב, והתבונה משתלבת בו אם גם בקמצנות.

מתוך חשבון חסר רחמים החייט מצטייר תמיד במחשבתם של אנשים אלה רחוק מאמנות; הם מנצלים לרעה את מוסד הצווארונים החליפיים; מגַנים עצמם על פנטזיה כמו על גנבה מנושים; וכלי תעבורה, לדידם, הוא מרכבה שכורה בנסיבות רגילות או כרכרה בימים של הלוויה או של חתונה.

אם אינם אוגרים, כמו הפועלים, כספים כדי להבטיח לימי זקנתם מזון ומחסה, התקווה של חיי עמלם בכוורת הדבורים אינה מגיעה רחוק; פירוש הדבר להיות בעלים של חדר קר למדי בקומה הרביעית ברחוב בּוּשֵׁרָה, בַּרדס וכפפות של כותנה גולמית לאישה, כובע אפור וחצי ספל קפה לבעל, חינוך של סן־דֶנִי[11] או חצי מלגה לילדים, בָּשָׂר ברוטב פטרוזיליה פעמיים בשבוע לכולם. לא אפסים מוחלטים ולא סְפָרות מוחלטות, בריות אלה הם אולי מספרים עשרוניים.

בעיר נוּגה זו החיים מסתכמים בגמלה חודשית או באיזו קצבה על חשבון הפנקס הראשי,[12] והאלגנטיות — בווילונות עם גדילים, במיטת אפיריון ובפמוטי קיר מחופים זכוכית.

אם נעלה עוד כמה שלבים בסולם החברתי, שעליו מטפסים האנשים העסוקים ומתנדנדים כמו שוליית מלחים על חבליה של ספינה גדולה, כי אז נמצא את הרופא, את הכומר, את הפרקליט, את הנוטריון, את השופט הזוטר, את הסוחר הגדול, את בעל האחוזה, את הבירוקרט, את הקצין הבכיר וכיוצא באלה.

דמויות אלה הן כלים משוכללים להפליא שהדרם, השרשראות ומטוטלות השעונים שלהם — או בקיצור כל גלגליהם — מלוטשים בקפידה, מכווננים, משומנים, משלימים את סיבוביהם מתחת לרקמת כיסויים מכובדים. אבל חיים אלה הם עדיין חיים של תנועה, והמחשבות בהם עדיין אינן חופשיות, גם לא שופעות. אדונים אלה חייבים לעשות יומיום מספר מסוים של סיבובים הכתובים על גבי יומנים יומִיים. ספרים זעירים אלה ממלאים את מקומם של כלבי החצר שהציקו להם בעבר בקולג’, ומזכירים להם בכל שעה משעות היום שהם אינם אלא עבדים של יצור תבוני גחמני פי אלף משליט ריבוני וכפוי טובה ממנו.

כאשר הם מגיעים לגיל המנוחה, תחושת האופנתיות נמחקה, זמנה של האלגנטיות חמק לבלי שוב. לכן לכרכרה המובילה אותם לטיולים יש מדרַך רגל בולט המשמש לכמה מטרות, או שברירי כמו זה של פּוֹרְטַל.[13] אצלם המוסכמה בדבר הקשמיר חיה עדיין; נשותיהם עונדות ענקי יהלומים ועגילי פנינים; הפאר שלהם הוא תמיד חיסכון; בבתיהם הכול אמיד, ואתה קורא אל מרום התא בתיאטרון: דברו אל השווייצרים. אם בסיכום החברתי הם נחשבים כסְפָרוֹת, הרי שהם יחידות.

לגבי מתעשרים מסוג זה, החיים מתמצים בתואר של ברון, והאלגנטיות בכלב ציד גדול מקושט היטב בנוצות, או בתא בתיאטרון פיידו.[14]

כאן מסתיימים החיים העסוקים. הפקיד הבכיר, הבישוף, הגנרל, בעל הנכסים הגדול, השר, הוָאלֶה[15] והנסיכים נמנים עם מעמד חסרי המעש ומשתייכים לחיים האלגנטיים.

לאחר סיום נתיחה עגומה זו של הגוף החברתי, נתקף הפילוסוף שאט נפש כה רב כלפי הדעות הקדומות המוליכות את בני האדם לבלות אלה בצד אלה בעודם מתנכרים אלה לאלה כמו נחשי מים, עד כי הוא חש צורך לומר לעצמו: “אינני בונה אומה כראות עיני, אני מקבל אותה מוכנה מלכתחילה…”

סקירה תמציתית זו של החברה כגוש צריכה לסייע להגות את המכתמים הראשונים שלנו, שננסח אותם כך:

מכתמים

[א]

מטרת החיים המתורבתים או הפראיים היא המנוחה.

[ב]

המנוחה המוחלטת יוצרת מרה שחורה.

[ג]

החיים האלגנטיים הם, במובן הרחב של המושג, אמנות המפיחה חיים במנוחה.

[ד]

האדם הרגיל לעבוד אינו יכול להבין את החיים האלגנטיים.

[ה]

מסקנה: כדי להיות אופנתי צריך ליהנות מן המנוחה בלי לעבור דרך העבודה; במילים אחרות, לזכות בהגרלה הגדולה,[16] להיות בן של מיליונר, נסיך, אוכל לחם חסד או מחזיק במספר משרות בו־זמנית.

2. על חיי האמן

האמן הוא יוצא מן הכלל: בטלנותו היא עבודה, ועבודתו היא מנוחה; הוא אלגנטי ומרושל חליפות; ברצותו ילבש את חולצת העבודה של האיכר, וברצותו את חליפת הערב של האדם האופנתי; הוא אינו כפוף לחוקים: הוא כופה אותם. בין אם הוא עסוק בלא לעשות מאומה או מהרהר ביצירת מופת בלי להיראות עסוק; בין אם הוא מוביל סוס ברסן עץ או מוליך בחיפזון את ארבעה הסוסים של בְּרִיטְשְׁקָה;[17] אם אין לו משלו עשרים וחמש אגורות או אם הוא משליך זהב מלוא היד — תמיד יבטא מחשבה גדולה וישלוט בחברה.

כאשר מר פִּיל[18] נכנס אצל הוויקוֹנט דה שָׁאטוֹבְּריאַן,[19] הוא מצא עצמו בלשכה שכל רהיטיה מעץ אלון, ולפתע רהיטי הזהב או הכסף המלא המכבידים על אנגליה נרמסו תחת הפשטות הזו בעיני השר המיליונר פי שלושים.

האמן הוא תמיד גדול. יש לו אלגנטיות וחיים משלו מפני שאצלו הכול משקף את תבונתו ואת שמו הטוב. כמספר האמנים כן מספר החיים המאופיינים על ידי רעיונות חדשים. אצלם האופנתיות צריכה להיות ללא מאמץ: יצורים בלתי מרוסנים אלה מעצבים הכול כאוות נפשם.

אם הם משתלטים על מטמון חבוי, הם עושים זאת כדי לשנות את צורתו.

מתורה זו גוזרים פתגם אירופי:

[ו]

אמן חי לפי רצונו או… כפי יכולתו.

3. על החיים האלגנטיים

אם נימנע כאן מלהגדיר את החיים האלגנטיים, חיבור זה יהיה פגום. חיבור ללא הגדרה כמוהו כקולונל ששתי רגליו נכרתו; הוא אינו יכול עוד להלך אלא בדוחק. להגדיר משמע לקצר. הבה נקצר אם כן.

הגדרות

החיים האלגנטיים הם שכלול של החיים החיצוניים ושל החיים החומריים:

ושמא,

אמנות בזבוז הכנסותיך כאיש הרוח;

או גם,

המדע המלמדנו לא לעשות מאומה כמו האחרים ובתוך כך להיראות כעושים הכול כמותם;

וטוב מזה אולי,

פיתוח החן והטעם בכל מה ששייך לנו וסובב אותנו;

או באופן הגיוני יותר:

לדעת לעורר כבוד לעצמך בזכות הונך.

לפי ידידנו הנכבד א’ דה ז’…[20] פירושו:

האצולה המועתקת אל החפצים.

לפי פ”ט סמית’:

החיים האלגנטיים הם העיקרון המפרה של התעשייה.

לפי מר ז’אקוֹטוֹ,[21] חיבור על החיים האלגנטיים אינו נחוץ, כיוון שהוא נמצא כל כולו בטֵלֵמָכוֹס (ראו את הקונסטיטוציה של סאלנטה).[22]

לדבריו של מר קוּזֵן,[23] יהיה זה בתחום המחשבות הרמות ביותר:

הפעלת התבונה המלווה בהכרח בהפעלת החושים, הדמיון והלב אשר משתלבים במוסדות הפרימיטיביים בהשראת המיידיות של האנימליזם, צובעת את החיים בצבעיה. (ראו בעמ’ 44 של ההרצאה על תולדות הפילוסופיה, אם המילה חיים אלגנטיים אינה באמת המילה לחידה זו.)

בתורתו של סן סימון,[24]

החיים האלגנטיים יהיו החולי הגדול ביותר שהחברה עשויה ללקות בו בהניחנו את העיקרון הבא: הון רב הוא גנבה.

לפי שׁוֹדְרוּק,[25] החיים האלגנטיים הם מארג של קלות דעת ושל דברים בטלים.

החיים האלגנטיים מכילים את כל ההגדרות הטפלות הללו, ביטוי עקיף של מכתמנו השלישי, אך הם כוללים בתוכם, לטעמנו, שאלות חשובות עוד יותר, וכדי להישאר נאמן לשיטת הקיצור שלנו, ננסה לפַתחן.

עַם של עשירים הוא חלום פוליטי שאינו ניתן למימוש: אומה מורכבת בהכרח מאנשים יצרניים ומאנשים צורכים. הכיצד מי שזורע, נוטע, משקה וקוצר הוא דווקא זה שאוכל פחות? ממצא זה הוא תעלומה שקל למדי לפענחה, אך אנשים רבים נהנים לחשוב שהיא תוצר מחשבה גדולה של ההשגחה העליונה. את ההסבר לכך ניתן אולי מאוחר יותר, כשנגיע אל סוף הדרך שהאנושות הולכת בה. לפי שעה, תוך הסתכנות שיאשימונו באריסטוקרטיה, נֹאמר בכנות כי אדם הניצב בשלב האחרון של החברה אינו צריך לדרוש דין וחשבון מאלוהים על גורלו, לא יותר מרכיכה על גורלה שלה.

הערה זו, גם פילוסופית וגם נוצרית, תפתור מן הסתם את הבעיה בעיני אנשים המהרהרים ולוּ מעט במגילת היסוד החוקתית; וכיוון שאיננו מדברים אל אחרים, נמשיך.

מיום שקיימות חבָרות הייתה הממשלה, בהכרח, חוזה ביטוח שנחתם בין העשירים נגד העניים. המאבק הפנימי שנוצר מחלוקה מדוּמה זו, בסגנון מונטגומרי,[26] מצית אצל בני האדם התרבותיים תאווה כוללת להון, ביטוי שהוא אב־טיפוס של כל השאיפות הפרטיות; כיוון שמן הרצון שלא להשתייך למעמד הסובל והפגוע, נגזרים האצולה, האריסטוקרטיה, תוארי הכבוד, החצרנים, הקורטיזנות וכיוצא באלה.

אבל סוג זה של קדחת, המוביל את האדם לראות בכול את מוטות המעדנים של קוֹקַנְיֵה[27] ולהתייסר על כי אינו מגיע אלא לרבע, לשליש או לחצאין, פיתח בהכרח אהבה עצמית מוגזמת והוליד את היהירות. והנה, כיוון שהיהירות אינה אלא אמנות לבישת בגדי שבת כל ימי השבוע, חש כל אדם צורך, כאות לעוצמתו, להיות בעלים של סימן שנועד להוכיח לעוברים ושבים בכיכר העיר כי הוא יושב שם על המוט הגדול של קוקניה, שבקצהו עורכים המלכים את אימוניהם. וכך, שלטי היוחסין, מדי המשרתים, הברדסים, השיער הארוך, העקבים האדומים, השבשבות, המצנפות, שובכי היונים, העיטור בכנסייה והקטורת הנשאפת דרך האף, תוויות האצולה, הסרטים, הסומק, העטרות, השׁוּמוֹת, הנעליים המחודדות, כומתות השופטים, הגלימות, פַּרְוֹות הסנאי, האריגים המבריקים, הדורבנים וכו’ וכו’, נעשו בזה אחר זה סימנים חומריים ליותר או פחות מנוחה שיכול אדם ליטול; ליותר או פחות פנטזיות שהוא זכאי לממש, ליותר או פחות אנשים, כסף, מחשבות, יגיעה שביכולתו לפזר. כך יכול עובר אורח להבחין במראה עיניים בלבד בין בטלן לעובד, בין סִפרה לבין אפס.

לפתע פתאום, כיוון שהמהפכה נטלה ביד חזקה את כל המלתחה הזו שהומצאה במשך ארבע־עשרה מאות וצמצמה אותה לכדי שטרות כסף, היא גרמה במהרה לאחד האסונות הגדולים ביותר שיש בהם כדי לייסר אומה. האנשים העסוקים עייפו מלעבוד לגמרי לבדם; הם הכניסו לראשם כי יש לחלוק את היגיעה ואת הרווח, במנות שוות, עם עשירים אומללים שלא ידעו לעשות דבר מלבד להתבוסס בבטלנותם!…

העולם כולו, הצופה במאבק זה, ראה את מי שהוכו בבהלה משיטה זו יותר מכול, מוקיעים אותה, מכריזים שהיא הרסנית, מסוכנת, לא נוחה ואבסורדית מיד כשעובדים נהפכו לבטלנים.

לפיכך, מרגע זה והלאה, החברה נבנתה מחדש. לבשה בָּרוֹנוּת, רוזנות, סרטים, והאדונים נטלו על עצמם ללמד את העם המסכן את מה שאמרו לו בעבר הפנינים של שלטי האצולה: “היסוג לאחור, שטן! התרחקו מאיתנו, עם הארץ!”… צרפת, ארץ פילוסופית במלוא מובן המילה, כיוון שחוותה במאמץ אחרון זה את טוּב הלב, היעילוּת והביטחון של השיטה הישנה אשר על פיה נבנו האומות, שָבה מעצמה, תודות לכמה חיילים, אל העקרונות שבזכותם הציב השילוש הקדוש בעולמנו זה, התחתון, עמקים והרים, אלונים ודגנים.

ובשנת החסד 1804, כמו בשנת 1120, הוכר בכך שהרבה יותר נעים לגבר או לאישה לומר לעצמם, בהביטם בחבריהם האזרחים: “אני למעלה מהם; אני מתיז עליהם רפש, אני מגן עליהם, אני שולט בהם; וכל איש ואיש רואה בבירור כי אני שולט בהם, מגן עליהם ומתיז עליהם רפש; כי אדם המתיז רפש על האחרים, מגן עליהם ושולט בהם, מדבֵּר, אוכל, הולך, שותה, ישן, משתעל, מתלבש, משתעשע אחרת מן האנשים שמתיזים עליהם רפש, מגִנים עליהם ושולטים בהם.”

וכך הופיעו החיים האלגנטיים!…

זִנְקוּ זוהרים לגמרי, כה חדשים, ישָנים, צעירים לגמרי, כה גאים, תוססים, מקובלים לגמרי, מתוקנים, מוגברים ומוקמים לתחייה בידי המונולוג הזה המוסרי להפליא, הדתי, המונרכי, הספרותי, החוקתי, האנוכי:

“אני מתיז רפש, אני מגן, אני…,” וכדומה.

כי העקרונות שלפיהם מתנהגים וחיים האנשים בעלי הכישרון, העוצמה או הכסף, לא יִדמו לעולם לעקרונות של מי שחייהם המוניים.

ואיש אינו רוצה להיות המוני!…

החיים האלגנטיים הם אפוא בראש ובראשונה מדע הגינונים.

עתה נראית לנו השאלה מקוצרת די הצורך וגם מוצגת בשנינה כאילו הרוזן רַאוֶז[28] נטל על עצמו להעלותה לפני לשכת השִבעה.

אך באיזו אומה מתחילים החיים האלגנטיים? והאם כל הבטלנים מוכשרים למלא אחר עקרונותיהם?

להלן שני מכתמים שיתירו מן הסתם את כל הספקות וישמשו נקודת מוצא להערותינו האופנתיות:

[ז]

לחיים האלגנטיים אין יצור מושלם מלבד הקנטאור, האיש הרתום לכרכרה.

[ח]

לא די להיעשות או להיוולד עשיר כדי לנהל חיים אלגנטיים, צריך שתהיה לך תחושה שלהם.

אל תעמיד פני נסיך, אמר כבר לפנינו סוֹלוֹן, אם לא למדת להיות כזה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “על החיים האלגנטיים”