החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

האידאולוגיה השלטת החדשה

מאת:
מצרפתית: אבנר להב | הוצאה: | 2020 | 104 עמ'
קטגוריות: עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

מהי הדרך שבה אנו מייצגים לעצמנו כיום את הזהות, את האנושיות, את המגדר, את הטבע, וגם את הדמוקרטיה, את היחס לזר, את מהותו של הידע, את תכלית המשפט – כל אלה לא נגזרים ממידע אובייקטיבי אלא מ"אידאולוגיה" המתכננת לשנות את הסדר החברתי והפוליטי ובעיקר את האנושי, לטובתו של מעמד שליט חדש ושונה שלא נראה כמותו?

כל תקופה מבקשת לגבש את עֶקרון השלטון, אך האידאולוגיה הפוסט־מודרניסטית מציגה את עצמה כגורם של חופש שאיש מעולם לא העלה על דעתו, כעצם ביטויה של הדאגה האתית, כהתגלמות הדמוקרטיה.

ההפך הגמור ממה שמתרחש הלכה למעשה.

מן ההיבט של הסוציולוגיה של הידע, שמואל טריגנו מנסה לזהות את מוקדי הכוח ואת הסדר הסמלי החדש שאותה אידאולוגיה מבססת, במטרה להבין את ההקשר שבו היא התפתחה ואת מה שהיא מבטיחה לנו לעתיד לבוא – וכבר בימים אלה.

הספר זכה ב"פרס החצופים" (2013) מטעם היומון הצרפתי לה פיגארו.

 

שמואל טריגנו (נו' 1948), ראש האוניברסיטה העממית המשודרת ללימודי היהדות. בוגר החוג למדעי המדינה של האוניברסיטה העברית, ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת פריז.

טריגנו הקים בפריז את “המכללה ללימודי היהדות של ארגון כי"ח" ואת “המכון לחקר העם היהודי"; וכן ייסד וערך שני כתבי עת (פרדס וקונטרוברסיה).

בין ספריו שתורגמו לעברית: האידיאל הדמוקרטי במבחן השואה (מכון בן גוריון, 2009); גבולות אושוויץ, נזקי חובת הזיכרון (רסלינג, 2016); סוף היהדות בארצות האסלאם (כרמל, 2018); המדינה היהודית מעבר לנורמליות (כרמל, 2020).

מקט: 4-249-50810
מהי הדרך שבה אנו מייצגים לעצמנו כיום את הזהות, את האנושיות, את המגדר, את הטבע, וגם את הדמוקרטיה, את היחס […]

מבוא

רק מי שרכש את הניסיון של הדור שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה יכול להבין עד כמה שנות ה־2000 מסמנות תפנית בנוף האידאולוגי. הדור הזה ידע שלוש תקופות גדולות: הראשונה היא זו שמיד לאחר המלחמה — שאותו דור אינו יכול להיות מודע לה אלא בדיעבד, שהרי הוא נולד לתוכה ויצר איתה מקשה אחת; השנייה היא השבר של שנות ה־70, ש־1968 נותרת אחד מדימוייה המרכזיים; והשלישית היא התצורה הנוכחית, שסימניה המקדימים מקורם בנפילתה של חומת ברלין ב־1989, אשר סימלה את התמוטטותה של ברה”מ ואת קץ המלחמה הקרה. הנוף שאני מבקש לנתח התעצב לכל אורכן של שנות ה־90, והוא מצא את הצדקתו במערכת חסרת תקדים של ערכים ושל אמונות: אידאולוגיה. היא שולטת על תקופתנו, כובשת את אמצעי התקשורת, את במות השלטון והאינטליגנציה, מכבידה על אורחות החשיבה של היחידים. האם יש בה כדי לעצב מחדש את העולם ואת הקיום האנושי?

אפשר להגדירהּ במונח “פוסט־מודרניזם”. במקורו הצביע המונח על זרם אדריכלי שקידם את הסגנון האקלקטי, את הסינקרטיזם האמנותי, בניגוד לאסתטיקה התפעולית והרציונלית של המודרניות הטכנית. סופו שהוא הצביע על הזרם האינטלקטואלי שנולד בארה”ב בהשפעת הפילוסופים הצרפתים של שנות ה־60 וה־70, וכך אנו מפרשים אותו כיום.

המונח מחייב הגדרה מחודשת של היחס אל ה”מודרניות”, ויש לו שני פירושים אפשריים וקבילים: או שהוא מצביע על עידן היסטורי שכבר הסתיים ואשר החל, לדעת הסוציולוגים, בסביבות המאה ה־16 עם השבר הפרוטסטנטי; או שהוא מתייחס לערך קבוע המנוגד לנהייה אל העבר בכל צורותיה, כדוגמת קריאתו של ארתור רמבו: “צריך להיות מודרני”. במקרה האחרון, המונח “מודרניזם” מוצדק יותר כדי לאתר את האידאולוגיה המלווה את התמורה המודרנית החדה, שאיננה רק השִׂכְלוּן של המודרניזציה (ה”מודרניות”) אלא גם ההגנה על ערכים מסוימים ופיאורם, באשר הם המשמשים לה השראה והופכים לציווי פוליטי ותרבותי. המודרניות במובנה הצר מהווה מצדה סדר חדש של הציוויליזציה. סדר זה בולט על רקע עולמה של המסורת, בכך שהוא מבסס את הקיום על חזון של אוטונומיה במקום שבו החברה המסורתית התבססה על עיקרון של הטרונומיה (בהסתמך על חוכמה כלשהי, מורשת קודמת, אֵל כלשהו, חוק על־זמני וכד’), הנמצא מחוץ לחברה. הפרוטסטנטיזם, השם קץ לאימפריה הימיביניימית של שתי החרבות (האפיפיור והקיסר של האימפריה הרומית־גרמנית הקדושה), סולל את הדרך למדינת הלאום, מסגרתה העתידית של הדמוקרטיה. בדרך זו המודרניזציה מצביעה על התהליך המוביל לאותו סדר חברתי חדש שאותו אנו מגדירים באמצעות המונח חילון. הסדר הזה גורר פוליטיזציה רדיקלית של הקהילה האנושית, שכן החברה נתפסת בו כמכוננת את עצמה, נשענת על עצמה מכוחו של מעשה המכונן אותה כריבון ושהחוק הוא ביטויו העיקרי, כפי שהאמנה החברתית של ז’ן־ז’ק רוסו מיטיבה לבאר זאת.

הבחנה דומה מתבקשת כדי להגדיר את התחילית “פוסט” של הפוסט־מודרניזם. תיתכן פוסט־מודרניות ללא פוסט־מודרניזם. במקרה זה, הביטוי הראשון יגדיר התפתחות של המודרניות, ובפרט המשבר המלווה את המעבר מן הסדר המודרני של הציוויליזציה לסדר הנמצא עדיין בהתהוות ואין בשלב זה בכוחנו לאפיין אותו. הגלובליזציה הכלל עולמית עשויה דווקא להגדירו. אם כך, הפוסט־מודרניזם אינו אלא פירוש ספציפי, מבין פירושים רבים אחרים, של אותה התפתחות מבנית. הוא מושך את מציאותו לכיוון אידאולוגי מגמתי, בה במידה שהוא מפיק מכך ערכים ונורמות. מן ההיבט של הפוסט־מודרניות למשל, אפשר לומר: “מדינת הלאום עתידה להיעלם בשל הגלובליזציה”. ואילו הפוסט־מודרניזם יצהיר: “מדינת הלאום חייבת להיעלם”. יחסו של הפוסט־מודרניזם למודרניות הוא יחס עמום. התחילית “פוסט” מציינת יחס מבני, לכאורה מן הסוג הסותרני. כך הוא מנגיד את הדקונסטרוקציה לכוליות, את האנטיתזה לסינתזה, את הריזום לשורש, את פני השטח לעומק, את המסמן למסומן, את ההיסטוריה הקטנה להיסטוריה הגדולה, את האנדרוגינוס לפאלוס, את ההבדל למקור, את העקבה לסיבה, את האימננטיות לטרנסצנדנטיות וכיו”ב. אולם אפשר לתמוה האם ה”פוסט” סותר באמת את המודרניזם, כלומר את המודרניות כאידיאל וכאידאולוגיה. אנו מוצאים בו את אותו וולונטריזם רדיקלי המתאר את האדם ככל יכול, אלא ש… האדם הזה איננו עוד מה שהיה בעבור המודרניזם, כפי שעוד נראה. אכן, כאידאולוגיה, יש ביסודותיו של הפוסט־מודרניזם לא מעט חוֹסר לכידות. כאן טמונים ככל הנראה גורלו של ה”פוסט” וגורלה של כל אידאולוגיה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.