החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

החתול שלי, יוגוסלביה

מאת:
מפינית: רמי סערי | הוצאה: | 2019 | 310 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

"החתול שלי, יוגוסלביה" הוא יצירה פורצת דרך בספרות הפינית בת זמננו. רומן זה, פרי עטו של פַּיְטִים סְטָטוֹבְצִי, סופר פיני יליד קוסובו, זכה להמוני קוראים נלהבים וקצר שפע ביקורות משבחות. הוא ראה אור בכמה וכמה מהדורות בשפת המקור ותורגם ללשונות רבות זמן קצר בלבד אחרי פרסומו. הספר מתמודד בפתיחוּת, באומץ וביושרה עם היציאה מן הארון וגם עם סוגיות אישיות וחברתיות אחרות המעסיקות רבים וטובים בארצות סקנדינביה וגם הרחק מהן: כיצד ניתן להתמודד עם החיים בתור זר, ואיך ראוי להתמודד עם בעיית הפליטים? מה היא הדרך הנכונה לנהוג בשונה ולחיות עם השוני? מה היא משמעות הזהות הפרטית, הלאומית, המינית והדתית בתקופת הכפר הגלובאלי שכל הקלפים נטרפים בה חדשים לבקרים? והאם הערכים הקיימים והדבקוּת בהם הם אומנם פתרונות עדיפים על סלילת דרכים חילופיות שנועדו ליצור חברה חדשה בעולם המחר? אחרית הדבר שצירף לספר מתרגמו, המשורר רמי סערי, פותחת לקוראים העברים, בין השאר, צוהר לעולמן של ההומוסקסואליות, של קוסובו ושל פינלנד.
פַּיְטִים סְטָטוֹבְצִי, סופר פיני ממוצא אלבני, נולד בקוסובו בשנת 1990, ו"החתול שלי, יוגוסלביה", ספרו שראה אור בשנת 2014, הוא ספר הביכורים שלו ויצירתו הראשונה שתורגמה לעברית. בשנת 2016 ראה אור בפינלנד ספרו השני, "הלב של טִירָנָה".

מקט: 4-249-50700
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


0:01         הטרו שחור מהלסינקי: למי בא לכייף????????+

0:01         שמנמן־כנוע28: מבוגר קשוח ושולט מאזור המרכז?

0:01         בחור בנעלי התעמלות, יִיבֶסְקִילֶה*:…

0:02         אקטיבי מאוֹאוּלוּ למחר:…מישהו שווה מאוֹאוּלוּ שבא לו לקבל?

0:02         קָלֶה42_הלסינקי: צעיר מטוּרקוּ לשבוע הבא? מציצה? אני זורם

0:02         יַרְוֶנְפָּאָה: יש כאן מישהו בסביבה?

0:02         מבקר בהלסינקי: גברי בהלסינקי שמת לדפוק לי את הפה?…

0:02         רָאוּמָה, פסיבי: תחת חם מחפש כלי טעון

0:02         גבר מטַמְפֵּרֶה לצעיר: טַמְפֵּרֶה

0:02         נ_אוֹאוּלוּ: בחור לשלישייה? זוג מחפש צעיר באוֹאוּלוּ.

0:02         גבר מטַמְפֵּרֶה לצעיר: טַמְפֵּרֶה

0:02         מצלמה30: צ’אטטט במצלמה?

0:03         אזור06_פסיבי24: חתיך לרדת לו? אני ממוקם!

0:03         וִילֶה מהלסינקי: רזה אק ורס 5/18/72/185 מחפש רזה פס ורס לעכשיו

כשהמסר של וִילֶה צץ על הצג, הפסקתי לקרוא. כעבור שעה עמד וִילֶה בפתח ואמר לי היי, עניתי לו היי, ומבטו סקר אותי מכף רגל ועד ראש. רק לאחר מכן אזר די אומץ ונכנס.

“חתיך,” אמרתי לו.

וִילֶה המהם והחווה תנועה מסורבלת. הוא נסוג צעד אחד, לפרקים כמו נשען על ידו הימנית ולפרקים הסתיר אותה מאחורי גבו. אולם אני הכרתי היטב את כללי המשחק ואמרתי לו שזה ברצינות, אתה באמת חתיך, ואני ממש הופתעתי כשנכנסת, כי ציפיתי למשהו אחר, ציפיתי שתספר לי על עצמך אך ורק שקרים. כי זה מה שאני הייתי עושה.

“אני יכול ללכת, אם אתה רוצה.”

קולו היה חיישן וצנוע, כאילו בקע מגרונו של ילד, ובשעה שהסיט את מבטו ממני והלאה נגח ראשו באוויר בשמץ של הפגנתיות כאילו יש בכוונתו לשכנע אותי בדבר־מה. אני בדרך כלל לא עושה דברים כאלה, למשל. או: בסך הכול נכנסתי לצ’אט ברגע של חולשה, אין לי מושג מה הסתובב לי בראש. דומה כי רצה שאדע שכבר מבעוד מועד העלה בדעתו כל מה שעלול לקרות. יכול להיות שיש לו איזושהי מחלת מין או לך תדע איזה מין בנאדם זה, הוא עלול לפגוע בי, אף פעם אי־אפשר לדעת.

“אני לא רוצה שתלך,” אמרתי וניסיתי לאחוז את ידו, אבל הוא מיהר למשוך אותה ושוב הסתיר אותה מאחורי גבו. הבנתי אותו טוב יותר מכל אחד אחר. למה באמת שמישהו כמוהו יעשה דבר כזה? למה שלא יחזור למקום שממנו בא? הוא היה בן קצת יותר משלושים, נראה מסודר ומצליח, שערו היה מסורק לאחור, ופניו הנאות בצבצו מבעד לצעיף ולצווארון המעיל, כך שבוודאי היה יכול לזכות בכל מי שירצה, בקלי קלות היה עולה בידו להיכנס לכל מקום ולבחור מבין כל הנוכחים את מי שימצא חן בעיניו יותר מכול. הוא חלץ את נעלי העור המבריקות שלו, פשט את מעילו שנראה יקר, ותלה אותו על וו המתלה. בגדיו הדיפו ריח של ניקיון, חולצתו המפוספסת בלבן הייתה עשויה בד עבה וחלק, ומכנסי הג’ינס שלו אף לא הספיקו להתקמט סביב ברכיו, אם כי היו צמודים לרגליו, תואמים ממש כמו זוג גרביונים.

רגע עמד לפניי ולא פצה פה, עד אשר השתיקה החלה להציק לו, ואז תחב את ידו אל מאחורי חלקו התחתון של גבי, הצמיד אותי בכוח לקיר ונשק לי בקשיחות. כפותיו חפנו את פרקי ידיי כאזיקים, וירכו לחצה על מפשעתי בכוח, כאילו חשש שאני עלול לומר משהו, שנדלקתי עליו, או שאני יודע כמה דבר כזה מסוגל להכעיס, ואני בהחלט מבין אותו ואת העולם שממנו בא: הורים מהנדסים, כן כן, הרי לא יכולת לספר להם שאתה רוצה להיות עם גברים, אני הרי יודע, כן, דבר כזה לא מספרים ככה סתם, כאילו כלום.

גם אני מתעב את זה, את כל העסק הזה, הייתי רוצה לומר לו, לשאול אותו איך בכלל הידרדרנו לכך, ולמה זה חייב להיות ככה, מה קרה לנו, אלא שלא יאה ולא נאה לומר דבר כזה לגבר שמתחרט, מפני שהתיעוב גרוע בהרבה מן הכעס. לכעס אפשר לוותר, אפשר להתגבר עליו ואפשר אף להקדיש לו את כל החיים, אבל התיעוב פועל אחרת. הוא חודר מתחת לציפורניים ואיננו עוזב אפילו אם עוקרים את הציפורניים. ואף על פי כן לא אמרתי דבר, משום שבין גברים אין שאלות, אין התעללויות, אין הנמקות.

ציפורניו הארוכות שרטו את גבי ואת כתפיי, שיניו הישרות נתקלו בשיניי, וצווארו הדיף ניחוח עז של אפטר שייב, בבתי שחיו היה אפשר עדיין לחוש בדיאודורנט הלח. הוא נצמד אליי בדבקוּת, ורגלו חבקה את רגליי, ירכיו השריריים לחצו על צידי גופי, וכתפיו העגולות החצינו בבירור את נחישותן. לרגע חשבתי כמה הוא יפה, ועד כמה התמזל מזלי שבא דווקא אליי. פרקי ידיו המצמיחים שיער בהיר דליל, גב ידו המכוסה ורידים תפוחים, אצבעותיו הישרות והחלקות וציפורניו המטופחות היטב, חולצתו ההולמת את גזרתו שכפתוריה העליונים פתוחים, ומתחתיה אני מריח את ניחוחו, עצמות הבריח שלו הנושאות את שרירי חזהו האיתנים, הדר החזה החטוב, וההזמנה המפתה שטומנים בחובם מותניו, מכנסיו – צמודים אך תואמים –  מתהדקים סביב ירכיו עד כדי כך, שתוויהם של שרירי רגליו נראים כאילו חרטו אותם בלהב. התקנאתי בירך חברי. מה מושלם עשוי להיות הזולת.

הוא נשק לצווארי בפרוזדור החשוך, ואף על פי שאיש לא ראה אותנו, אם כי גם אנחנו עצמנו לא באמת ראינו את עצמנו, התחלתי לראות אותו אחרת כאשר תחב את ידו החמימה והחזקה אל מתחת לגופייתי. רציתי להאמין שנעתרתי לו משום שאחרי ככלות הכול לא היינו אלא חיות, אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות נגד זה, זאת היא אחת התכונות הבסיסיות בטבע שלנו. ועל סמך עוצמת התנשמותו הנרגשת והמגורה חשב גם הוא כמוני.

הוא פתח את כל כפתורי חולצתו כבר בפרוזדור, ושיניו נגסו בגופייתי עד שחשתי את חום נשימתו מבעד לבד. לרגע הדפתי אותו קמעה, השתחררתי מאחיזתו, ולאחר שנתקל תחילה בקיר, ננעץ בי מבט עיניו, כחולות וגדולות. לאחר מכן משכתי אותו אחריי למיטה, בסדיניי עמד עדיין ניחוחה של אבקת הכביסה. הסתכלתי על וִילֶה והכרחתי את עצמי להפיק מן הפגישה את המרב ואת המיטב. עכשיו, כשזה סוף כל סוף קורה.

הוא פשט מעליו את שארית בגדיו והחל לחייך. בא לך? שאל, קרץ לי ואחז בכתפי כדי לדחוף אותי כלפי מטה.

“הכול בסדר?” שאל כאשר סיימתי.

“בסדר גמור,” השבתי, וחשבתי על כל המסרים שוִילֶה קיבל בצ’אט בעקבות המודעה שפרסם. ומבּין כולם בחר דווקא בי, מפני שהמסר שלי היה המרשים מכולם, הנחשק מכולם, תכסיסיי היו המפתים ביותר. כולם רצו אותו, אבל הוא רצה רק אותי, ואת זה אני אהבתי.

הוא סובב אותי כדי לעשות לי את הטובה שעשיתי לו.

“כיף לך?” שאל, ולשונו החדה נשלפה למחצה מפיו.

“כיף זה לא מילה,” אמרתי, ודחפתי את ראשו מוכנית עוד יותר למטה.

“אתה חתיך,” אמר לי.

“מה אמרת?”

“אמרתי שאתה חתיך,” חזר ואמר.

אחר כך התחיל להסריח בחדר. אני והוא. הסרחנו. מה שזה עתה עשינו, המחשבות שלנו. ריח הלָטֶקְס דבַק בעור, בסדינים, בכל משטח, באוויר חללו של החדר. הסדינים נרטבו מזיעה. הבחנתי שהדיאודורנט שלו נכשל כאשר הוא הניח את ידו מאחורי ראשו. גם הבל פיו היה עכשיו אחר, נשימה כבדה יותר שהדיפה ריח בצל ובשר.

“תודה,” פתח ואמר לבסוף.

“אין בעד מה.”

“אתה בסדר?”

“כן.”

“יופי,” אמר והשתעל. “אני אשמח להתראות איתך שוב.”

“בטח,” התחלתי. “אולי בא לך קפה?” מיהרתי לשאול, ואף נחפזתי עוד יותר לקום מן המיטה, פתחתי את החלון במשיכת ידית, בעטתי לכדי ערימה בבגדים אשר השליך על הרצפה, הרמתי את השמיכה שנפלה מתחת למיטה והדלקתי את האור.

“בשעה כזאת?!” אמר, התיישב במיטה כמעט בבהלה, משך את השמיכה וכיסה בה את רגליו, הניח את ידו על שיפולי בטנו ומצמץ המום בעיניו.

עורו הבריק לנוכח האור הבהיר כמו קדל חזיר שזה עתה נצלה. הוא גירד את כתפו וביקש ממני לכבות את האור.

“כן, בשעה כזאת. בא לך?”

“אני לא יכול,” השיב כשופט אותי.

“אז אתה צריך לעזוב מייד,” אמרתי.

“מה?”

“אני רוצה שתלך עכשיו.”

הוא החל לאסוף את בגדיו כשהלכתי למטבח לשפות את הקומקום. העמדתי את ספל הקפה על השולחן לאחר שהכנסתי לתוכו מבעוד מועד שתי כפיות קפה נמס, פעמיים ממתיק וטיפת חלב.

“תעשה לי טובה ותלך כבר?” שאלתי.

בינתיים כיבה בחדר את האור, ועתה נראה כאילו הדרישה שלי מכה אותו בהלם, בין אם מכיוון שקולי הפר את הדומייה, ובין אם מכיוון שבבת אחת שבתי והופעתי בחדר השינה.

“אני כל הזמן מתכונן ללכת,” אמר, ורק אז הניח את קצה הגרב השני מעל בוהן רגלו.

חזרתי למטבח, מזגתי מים לספל, בחשתי היטב בקפה וטעמתי. אחר כך שפכתי את הכול לביוב.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החתול שלי, יוגוסלביה”