החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ההתחלה – נומה עמק

מאת:
הוצאה: | 2012 | 328 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

אל קיבוץ דתי צעיר מגיע בשנות השלֹשים של המאה שעברה, זוג עולים, פליטי גרמניה, והספור המשפחתי המסועף שכל אחד מהם נשא איתו. זה ספור אוטוביוגרפי המתאר מאבק ושבר, וכן את תהליף החניכה של נערה שמבטה החקרני שלה, מאפשר לה להבין סוף סוף מה שבאמת ארע. ובסוף – הוריה המזדקנים, שפותחים את סגור לבם על סף המעבר האחרון. הטקסט משולב בקטעי יומן של הבת, ובמקביל קטעי יומן של האם שהתגלו לאחר מותה.

ספרה של רות נצר מצטרף הצטרפות של כבוד לספרים המעמידים במרכזם את מערכת היחסים הטעונה, המשמעותית, וחובקת-הכל שבין בת לאביה ולאמה. מתוך אמפטיה וקרבת נפש שאינם מסתירים טינות ישנות, וקונפליקטים הממשיכים לרדוף לאחר מותם של ההורים, היא משרטטת ביד אמן את דמויותיהם של שני האנשים שהטביעו חותם בל ימחה על חייה. זה ספר שיהיה חשוב לרבים. קראתי אותו מתוך התרוממות רוח וקרבת נפש. (חיים באר)

הספר האמיץ הזה כותב את הסיפור המופלא של בת העמק שבאה לעולם באורח שאיש לא היה מאמין לו, בקיבוץ שבו אין קיום אלא או לוותר על הקיבוץ או לוותר על עצמך. זהירה, בעין בוחנת, בסבלנות אין קץ היא נכנסת במלבושיה לים של אוניות טרופות. היא אינה מפחדת לחשוף את המראות שכתובות ביד אמן היודע לכבד את צינעת הפרט שלו. הקורא ימצא את עצמו בתוך הספר הפרטי המרתק הזה. (יצחק מאיר)

רות נצר היא אנליטיקאית יונגיאנית, משוררת, אמנית וחוקרת ספרות. פרסמה ארבעה ספרי עיון ותשעה ספרי שירה.

מקט: 4-249-50042
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


בעמק הזה

הכביש מוליך מעמק יזרעאל, שהוא שרוול-מַשפך לקראת העמק הקטן, דרומה, הלאה מזה, אחרי העיר בית שאן, העמק שלי שהכביש מוליך אליו, בין שדות ירוקים וצהובים, מטעי תמרים וברכות דגים, עמק בית שאן שנפתח כמניפה, משתפל והולך, מדרים ומשפיל כלפי מטה במדרון.

שורת גבעות רכות עולה מימין ומאחוריה הרי הגלבוע. העין העוקבת אחר רכס הגלבוע תגיע עד הנקודה הדרומית ביותר בעמק, עד המקום בו קצות הגלבוע חוברים באופק להרי הגלעד מצדו השני, עד שהעמק נהיה כחצי-אי מוקף וסגור הרים – ובימים ההם היה מוקף וסגור ערבים – ורק קצהו הצפוני פתוח, מתחבר ליבשת הארץ.

אני כותבת על פינה נידחת בקצה הזמן, בקצה עמק קטן, בתוך השבר הסורי-אפריקאי, שהיה דרך מעבר עתיקה בימים קדומים. פינה של שבר, יובש, צמחייה ומים.

חבל הטבור מושך אותי אל עמק מכורתי בכוח המשיכה של האדמה, שמשיב אותי תמיד אל ההתחלה, אל הזמן שהיה מכאיב מרוב אפשרויות. צריכים לעבור יותר ממחצית החיים כדי שיתעורר מחדש הצורך הזה אל ההתחלה. ההתחלה היא חוטים שמתגלגלים לכל עבר, שבסופו של דבר נאספים לשוב אל היד שאוחזת בהם יחד.

הקיבוץ שלי הוקם בנקודה הדרומית ביותר בעמק בית שאן, והכביש מגיע אל פתח הקיבוץ שנמצא בעמק של אדמות פוריות ומעיינות של מים מתוקים, שהיום קרוי 'עמק המעיינות'. זה העמק שבתלמוד אמרו עליו שהוא פתחו של גן עדן, ולא ידעו מה שאמרו.

מעולם לא העליתי בדעתי לשאול מה היה שָם קודם-לכן, לפני שהוקם הקיבוץ. לפני-כן, היה ברור לי, לא היה שם דבר. הקיבוץ היה נקודת ההתחלה. רק אז העולם נברא.

אבל בעמק הזה נמצאו שרידי אבני דרך, שרידי דרך ופסיפס רומאיים, גם שרידי בית-כנסת מתקופת התלמוד, עם פסיפס מנורה ושופר, וגם קבר מהתקופה הכנענית – עדות שמישהו כבר היה כאן.

הקיבוץ שלי הוא קיבוץ טירת צבי. בפתח הקיבוץ מעיין אבו-פאראג' מוסתר בבקעה ירוקה מלאה שיחי טיון וקני סוּף. ליד הבקעה תל עתיק יומין, תל אבו-פאראג', שמשקיף אל הקיבוץ ואל השדות מסביב. הבדואים שחיו שם סיפרו שיש שם קבר מימי היהודים הקדמונים של הקדוש אבו-פאראג', שפֵּשר שמו הוא אבי הישועה. סיפרו שהיה חורש שם בשנים-עשר צמדי בקר לפניו, וכל לילה ולילה הוא היה יוצא מקברו ומביט סביבו – מתי ישובו בני ישראל אל נחלתם מקדם?

והנה עץ הסידריה, שומר הפתח, עומד ליד המעיין, משקיף על המקום כולו – עץ הסידריה הגדול, העץ רחב הפֹארות של אז – כמה שהתגמד! עץ הסידריה הזה אינו אלא חוטר שנותר מהעץ ההוא.

כאן, בשערי הקיבוץ, עמדו הורי יום אחד, בשלהי 1943, כשנתיים לאחר שנישאו. הם ירדו מהאוטובוס, עם מזוודה אחת, אמא בהריון, אני בבטנה ואורי התינוק בן שנה בזרועותיה.

זה ספור על הורי, שני אנשים צעירים שנמלטו מגרמניה טרם השואה. הורי, לאה ומאיר, עלו לארץ במסגרת עליית הנוער, כבני שש-עשרה, ונקלעו לכאן, צרובים באמונתם בחזון הציוני. שני צעירים בודדים שהוריהם נשארו שם, עד שגם הם הספיקו לברוח ברגע האחרון. הוריו של אבא עלו לארץ והתגוררו בתל אביב, הרחק מאיתנו, והוריה של אמא היגרו לבוליביה.

תמונה של אמא בטרם לידתי: אמא חלוצה גאה במעיל גברי פשוט, שערותיה השחורות עוטפות את פניה הרחבות הקורנות נעורים. היא נשענת על קיר 'בית צעירות מזרחי' בירושלים ועל-ידה רחל, חברת הילדות שלה.

תמונה של אבא: צעיר יפה תואר, חלוץ תמים, פניו חלקות עגולות, הפה חושני, הוא מרכיב משקפיים עגולים, זורע בשדות, והשמש גדולה ועגולה, וככה העולם.

הורי הכירו ונישאו כשהיו בפלוגת עבודה של קבוצת ההכשרה החלוצית 'אמונים' שהיו שייכים אליה. אבא היה בן עשרים ושתיים ואמא בת תשע-עשרה. מעולם לא ראיתי תמונת נישואין של הורי. האם לא הצטלמו בחתונתם, או שאמא בכעסה סילקה את התמונה? פנַי הן מיזוג של פני שניהם.

הם עזבו את קבוצת 'אמונים', ואני נֶהריתי בתקופת התפר האומללה של היותם בבית הוריו של אבא בתל אביב, אחרי שעזבו את קבוצת אמונים ולפני שהגיעו לקיבוץ החדש. אין ספק שלא רצו אז בילד נוסף. אמא נטרה להוריו של אבא על שלא הבינו את מצבם ולא אפשרו להם להישאר אצלם בדירה הזעירה בת שני החדרים. בכפות ידַי רשומה מצוקה של אמא בתקופת ההריון אתי.

הורי הביאו לעולם חמישה ילדים. כולנו נולדנו משום שזה מה שקרה, ויותר ילדים ממה שהיה אפשרי עבורם להתמסר להם. לימים כתבה אמא – "כל פעם שנעלי הבית של מאיר עמדו לידי נכנסתי להריון". כשאבא היה שרוי באי-שקט נפשי אמא לא ראתה דרך אחרת להרגיע אותו. מהריון להריון התנפחו יותר ויותר ורידי הרגליים שלה. באחרית ימיה כשלה זרימת הדם בוורידי הרגליים הנפוחים שהלכו ונסתמו, עד שרגליה השחירו, ומהניתוחים שניסו להציל אותה לא קמה עוד.

הקיבוץ – מטעמי דת – סירב כמובן לממן הפלות. הפלה אחת מימנו סבא וסבתא, כשכבר הבינו, סוף סוף, מה שמתרחש. אמא יצאה לעיר להפלה עם משקפי שמש גדולים ומטפחת כדי לכסות את בושת החטא. היו שתי הפלות.

הורי היו עסוקים בעבודתם, ולא היו שם בשבילנו. הם נתנו מה שיכלו, אבל מה שיכלו לתת היה מועט וחסום. על מעט ממה שלא יכלו לתת – פיצו חברת הילדים וגוֹננוּת המסגרת הקבוצית.

אבא היה שתקן, סגור, מטושטש זהות, ואמא עמלנית ומרוחקת; שניהם היו בודדים. רוב הזיכרונות שלי מהיחסים ביניהם אבדו לי והם דפים מחוקים.

בקיבוץ שגדלתי בו היו שתי קבוצות מגובשות של מייסדים יוצאי מזרח אירופה, פולין ורומניה, ושל יוצאי גרמניה. קשה היה להורי להיקלט בתוכן. מעולם לא היו להם קשרי חברות עם משפחות או זוגות אחרים בקיבוץ. אמא אמרה שחברים הזמינו אותם ואבא סירב ללכת. הם לא היו שייכים, וגם לא ממש השתייכו זה לזו.

תמונות אלבום ראשונות שלי: אמא סיפרה שהתמונה הראשונה שלי צולמה כשהצלמת של הקיבוץ ניגשה אל אמא ואמרה לה: מגיעה לך תמונה עם רותי. אני רואה את פני, פני תינוקת צוחקת ואמא צעירה כל-כך, ובפניה שמחת אם. הנה תינוקת שוכבת על הדשא, מרימה ראשה בצחוק מאושר שלפני הכול.

אין לי ספק שלמרות הכל אמא שמחה לקראתי כשנולדתי.

אחר-כך אני לבדי בתמונה, ילדה כבת שלוש, ששׂערה בהיר, שׂמלתה הקצרה מנוקדת ובהירה מאוד, פניה עגלגלות, בעיניה זיק חיוך פתוח ומסתייג כאחד, יד ימין מוסתרת מאחרי הגב, ויד שמאל מורמת בתנועה ביישנית, כמו אומרת: אל תקרבו לגשת.

אין כתמונה הזאת, לאורך כל השנים, להיות לי דיוקני העצמי, הנוגע, האמיתי ביותר.

אבל במעטפה ישנה מצאתי תמונה נוספת שצולמה אז. אותה ילדה. אותה שמלה. מסוג התמונות הלא מוצלחות שזורקים. למה שמרו אותה? וריאציה מטושטשת, טיוטה. לא תמונה שידביקו באלבום הייצוגי. הילדה שהיא אני עומדת לבדה. לא מחייכת. מאחוריה במרחק שדות עזובים ובית והיא לבדה. אין איש. אולי זו התמונה האמיתית.

בתמונה ייצוגית אחרת, אני באותה שמלה, ואורי אחי, שתמיד יהיה מבוגר ממני בשנה ורבע, אוחז בידי. מאחורינו אבא כורע ברך, אוחז את שנינו. תמונה יחידה מהימים ההם של אבא מחייך.

מנין היתה השמלה? בתצלומי הילדוּת, כך אמא מספרת, הלבישו אותנו בבגדים יפים שלא היו שלנו, שנלקחו ממחסן הבגדים.

בתמונות שלפני גיל בית-ספר, אני מזהה עדיין משהו משפחתי טוב. האומנם כך הוא? – אני שואלת את אמא – והיא מאשרת.

בספר 'משפחת האדם' – ספר התצלומים שאמא קנתה לי – ספר תצלומים על חיי האדם לאורך חייו, התמונה האחרונה, של הצלם יוג'ין סמית, היא שחרותה בזיכרוני: ילד וילדה קטנים הולכים יד ביד בשביל מוקף צמחייה. אנחנו רואים רק את גבם. פניהם אל העתיד המואר. הוא הבכור. היא, הקטנה, לבושה שמלונת. היה זה כאילו התבוננתי בתמונה שלנו. בתמונה שלי ושל אחי. ילד וילדה קטנים הולכים יד ביד בראשית החיים. ומתחת לצילום כתוב: "עולם נולד מתחת כפות רגליךָ".

כמדומה לי שהייתי מקובלת בין הילדים.

הילדים הפיצו עלי סיפור שכשהייתי תינוקת אכלתי קקי.

לעומת זה, אמא היתה אומרת, שתמיד הייתי נראית מסודרת ונקייה, אפילו כשהיה לכלוך בבגד.

הילדים – היו תמיד אותם ילדים, אותה שכבת גיל, שכבר בפעוטון ישבנו יחד בשורה על הסירים, ואחר-כך עברנו מהפעוטון לגן ולבתי הילדים, וכל השנים אותם ילדים יחדיו; ארבעה-עשר ילדים היינו. ארבעה בנים ועשר בנות.

בסך הכול הייתי כמו כולם. לפעמים צחקו עלי, ברוח טובה, בגלל גולמיות בהליכה – וכינו אותי 'שור הבר'.

או ששרו – "רותי פוּתי סבתא כלבונת, פשפשה בחלון כחתולונת, סוכרייה על מקל הלכה לטייל".

מאז ומתמיד היתה תחושת הסרבול הזאת.

ועל אמא, שהיתה מטפלת של קבוצת ילדים אחרת, שרו – "מי ראה את דודה לאה מתחפשת לצפרדע, ירוקה היא כמו ברוש מכף רגל ועד ראש". אמא היתה מטפלת בבית-הילדים של אורי. זה לא היה לטובתו.

צחקו גם משום שנולדתי באורווה. כשאבא נפטר, לני מרקוביץ, שהיתה המיילדת שלי, שכבר היתה אז בת שמונים וחמש, טלפנה אלי לניחום אבלים. ואז סיפרה לי מחדש בפרטי פרטים את סיפור לידתי. לראשונה שמעתי ממנה שכשהִצילה אותי פָּנַי כבר החלו להכחיל מחוסר חמצן.

"לֶני, איך את זוכרת אחרי עשרות שנים?" שאלתי מופתעת.

והיא ענתה: "איך אפשר לשכוח?"

ואז לני העלתה על הכתב את הסיפור כולו:

"לפני שעלינו לקיבוץ שלחו אותי לקורס עזרה ראשונה וכך נהייתי חובשת של הקיבוץ. התנאים במרפאה היו קשים. חדר החובשת היה פרוזדור צר וארוך, הכיור היה בלי ביוב, תחבושות היינו מכבסים לשימוש חוזר, השתמשנו הרבה עם ליזול, ומים הרתחנו בסיר על פרימוס. היו ימים קשים, של טיפוס וקדחת. הקיבוץ היה אז קטן, מעט חברים, כולנו היינו צעירים, משפחות קטנות ורווקים, הילדים התחילו להיוולד, הגדולים כבר היו בגן. כשהיו צירי לידה לחברה היא היתה קוראת לי, אני נסעתי הרבה עם יולדות לעפולה. אמבולנס? לא, אז אפילו לא הכרנו את המילה הזאת, יולדות נסעו באוטו-משא של זלמן דויטש ז"ל. הדרכים לא היו סלולות וערבים היו יורים עלינו בדרך. העיר בית שאן היתה ערבית והיה מסוכן לעצור שם. במקרה חירום היה אפשר להיעזר בשוטר היהודי היחיד שהיה שם. הוא גר בבית שאן, סמוך למשטרה הבריטית. אותו ערב היה מוצאי פסח וערב שבת. אני זוכרת עוד את טעם המצה, לא הספקתי לאכול ארוחת ערב ולא הספקתי להחליף את הבגדים. לאה שהיתה בהריון מתקדם קראה לי. ניגשתי אליה וראיתי שהיא עומדת ללדת. הלכתי לזלמן ואמרתי לו שצריך לנסוע מיד לעפולה לבית-חולים ואני אלווה את היולדת. זלמן אמר לי – לא צריך. אני אסע איתה לבד, יהיה בסדר, תוך פחות משעה אני אהיה בעפולה. אבל אני החלטתי שאני נוסעת איתה. לקחתי את חבילת הלידה מבית התינוקות, רצתי ליולדת וליוויתי אותה למשאית. היא ישבה ליד הנהג ואני ישבתי מאחור. כל הזמן הצצתי לתא של הנהג לראות מה שלום היולדת, כשהתחלנו לנסוע כבר ידעתי שלא נספיק להגיע לעפולה. לעצור בבית שאן הערבית היה מסוכן. ואז נזכרתי בשוטר היהודי, שיש לו בית ואשה, ושנבקש עזרה מהם. הגענו למשטרה, השוטר ואשתו לא היו שם. עברנו דרך האורווה של המשטרה, ראיתי שם מזרון, הרמתי את היולדת והשכבתי אותה על המזרון ליד הסוסים. הייתי לבד עם היולדת כי זלמן הלך להביא עזרה. בינתיים באה אשה ערבייה ושאלה אם אנחנו זקוקים למים. הלידה כבר התחילה, היה כבר קריר, קיבלתי את התינוקת שיצאה כשחבל הטבור כרוך על צווארה, לא ידעתי מה לעשות, הפנים כבר התחילו להכחיל, אבל לא איבדתי את העשתונות, שחררתי את חבל הטבור בזהירות, ואז שמעתי בכי. הוקל לי. החזקתי את התינוקת בידי ואמרתי ליולדת שנולדה לה בת".

לני אשה צנועה, רחבת-לב, עם מאור פנים, הומור עצמי, תעצומות נפש וחוכמת נשים, מסורה לעבודתה, למשפחתה ולזולת. עד העשור הראשון לחיי, כל שנה ביום הולדתי אמא שלחה אותי אליה להביא לה תשורת הודיה על שהצילה את חיי, אחר-כך שכחנו. לני לא שכחה.

עברו עוד שנים ולני, שכבר היתה בשנות התשעים שלה, הוסיפה פרט נוסף; שבשעת הלידה באה אשה ערבייה ושאלה אם הם זקוקים למים. הפרט הכביכול-שולי הזה, מרגש אותי.

גם אפרים יעיר זכר. הגרסה של אפרים יעיר, שהקים וניהל את ארכיון הקיבוץ, היא קצת אחרת. אפרים יעיר היה מהאינטלקטואלים כותבי המאמרים של הקיבוץ, זקנו האדמוני ומבטו הנישא למעלה העניקו לו חזות של איש רוח, כפי שאכן היה, והיה איש מאיר-פנים. אשתו מרים היתה האחות של הקיבוץ ובתו ברוריה בת כיתתי. הוא היה מהיחידים בקיבוץ, כמו הורי, שגם הוריו ניצלו מהשואה, ולילדיו בקיבוץ היו אפילו שני זוגות של סבא וסבתא. להורים של מרים קראו 'אוֹמָה' ו'אוֹפָּה'. הם חיו באמריקה ופעם בשנתיים באו לארץ לביקור משפחתי והיו מנסים לשדל את המשפחה בקיבוץ לעזוב את החום והזבובים ולהגר לאמריקה.

כשמלאו לי ארבעים ושלוש שלחתי את ספר שירי הראשון אל אפרים יעיר, לארכיון הקיבוץ, והוא כתב לי: "ראיתי שאת מזכירה פעמיים את חודש אפריל. את כותבת – 'אפריל היה קשה ונאבקו בו בין חג לשבת חבלי לידה / … נשפכתי אל האדמה ועד היום בסבך החבל הצוואר'. ואחר-כך – 'אפריל עכשיו, ושוב השיכרון החריף של הפריחה כיקיצה מתמדת'. הלוא זה יום ההולדת שלך. את לא יכולה לזכור אותו יום חשוב, אבל אני זוכר היטב שאמך נסעה ללדת במשוריין של טירת צבי, וכאשר הגיעה לבית שאן אמרה לנהג שהיא כורעת ללדת. הנהג ניסה להעבירה לאחד הבתים אבל איש מבין הערבים לא הסכים להכניס יהודי לביתו, חוץ מבעל האורווה ששימשה כאכסניה לכל הבדווים שבאים לשוק. הוא ניאות לתת לאמא שלך מקום על הארץ באורווה. אמא כרעה ללדת ואלוהים היה עמה, ונולדה בת בריאה, האם ידוע לך כל זה?"

נולדתי בסימן מועקה, בעיצומה של שעת בין הדמדומים המקודשת, בתפר בין מוצאי חג לערב שבת. חוט סמוי נותר כרוך סביב צווארי. לפעמים זו היתה תחושה פיסית ממשית.

התביישתי נורא שנולדתי באורווה, אות למוצא נחות, עד ששנים רבות אחר-כך מישהו אמר בהפתעה שגם ישו נולד באורווה. אז התנחמתי. כך אירע שבצוֹק העתים נולדתי לתוך המיתוס של הלידה הפלאית.

מקמפבל, חוקר המיתוסים, למדתי שהמיתוס מעניק לאדם חבל שיקשור אותו לחידת היותו הוא עצמו. וכך הסיפור הזה שמתמקד סביב נקודת לידתי, כמו נעץ בזמן, אישר את קיומי, והפך את הרגע הצף לוודאות.

אחרי מותה מצאתי כתוב ביומן של אמא: "תמיד האמנתי שיש איזה קשר מיסטי בין המקום והעיתוי של לידתה של רותי והצלתה ברגע הלידה". לא ידעתי שהיא זו שטוותה מאחורי הקלעים את המשמעות לסיפור הזה, מבלי לדעת את המחיר של סיפור שכזה.

אבל רק אז, כשקראתי ביומנה אחרי מותה, חשבתי לראשונה, לא רק על הסיפור המיוחד של לידתי ועל הסכנה לחיי ברגע הולדתי, אלא על אמא, על אמא המסכנה, שנאלצה ללדת על רצפת אורווה, ולנסוע משם לבית-החולים בעודה מדממת אחרי הלידה, עם נהג המשאית, ושום איש קרוב ואוהב לא היה איתה.

בעלון של הקיבוץ באותו שבוע כתבו על מצב הרפת: יש 9 פרות. מהן 7 חולבות, 2 מַבכּירות, 21 עגלות, פר אמיץ אחד, בסך הכול 34 ראש. בסוף העלון כתב אחד מחברי הקיבוץ מאמר "על התנהגות כלפי הילדים" – וקבל על כך שהורים נותנים יותר מדי חירות לילדיהם שמנצלים אותה לדבריו לשובבות, "והסכנה אף אם אינה נראית לעין כרגע, תשאיר את עקבותיה ותבוא לידי ביטוי במרוצת הזמן… החוצפה שאנו לפעמים כל-כך מתפלאים עליה נובעת בלי ספק מהחופש המופרז שאנו נוטים להעניק לילדים… עלינו להרגיל את ילדינו לידי נימוס, להערצה וכבוד. בעיקר לא לתת להם להרגיש שכל הדרכים פתוחות ומותרות לפניהם".

ולא נכתב שבאותו שבוע נולדו בקיבוץ שלושה תינוקות: רחל, אני ויוחנן.

נולדתי שנה לפני תום מלחמת העולם השנייה וארבע שנים לפני מלחמת השחרור, והסוסים שעמדו באורווה, עֵדַי הראשונים, הנידו בראשם הנבון: רות הוא השם הנכון. מאז קרבת הלב אל הסוסים, אל מבטם הטוב, השקט, אל ריח הזיעה של גופם ואל רעד המרחקים העובר בבשרם. תמיד התנחמתי בשמי, שהרי הייתי קרויה בשמה של רות המואבייה. ביום הולדתי העשירי קיבלתי מהורי מתנה – ספר דק של מגילת רות, כתוב כשורות קצרות של שיר, ומאוּיר ברישומים מעודנים אוריריים, ברגישות לב, בידי אנה נוימן. מי היתה אנה נוימן? לא עלה בידי לגלות. בפתח הספר, ברכה בכתב-ידו של אבא, שמבוססת על הטקסט ממגילת רות:

לרותי!

ברוכה את לה' בתי. יתן ה' אותך כרחל ולאה

אשר בנו שתיהן את בית ישראל…

אני, שנולדתי באביב, ושנקראתי על שמה של רות המואבייה, מוצאת כאן את השמות של אמי (לאה) ובתי (רחל) שיוצרות יחד אתי את רצף הנשים במשפחה.

בחג השבועות, בטקס קציר חיטים, לבושות שמלות לבנות וזרי פרחים, רקדנו ושרנו את דברי בועז לרות:

אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר

עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן

וְצָמִת וְהָלַכְתְּ וְשָׁתִית

מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים

רות, בהיפוך אותיות, היא יונת התור. והרי קול התור נשמע בארצנו.

רות היא רעוּת, ואולי גם מסירות, בספור על הארץ השוממה ששבה אל פריון ותחייה.

איזה ייחוס! להיקרא בשם הסבתא-רבּתה של המלך דוד!

בכל חג שבועות אני קוראת מחדש בכמיהת לב ובהודיה את הברכה שאבא העניק לי, ברכה ששבה ועולה אלי מימים ימימה, ימים רחוקים ועתיקים של ארץ אבותי, ושבה וקוראת בסיפור היפה והפשוט הזה שיש בו נאמנות צנועה, אהבה וחסד, ושבה ומתבוננת ברישומים הרגישים בספר שקיבלתי; הנה רות ועורפה חבוקות, הנה רות מלקטת שיבולים בשדה, הנה רות רְעוּת נפשי, הנה היא שׂרועה למרגלות בועז, והנה נעמי חובקת את נכדה – במגילת רות שלי, שכריכתה כבר מוכתמת בכתמי הזמן ומודבקת מחדש.

ומרגישה כמו שאלזה לסקר שילר כותבת:

לְיַד בְּאֵר מוֹלַדְתִּי נִצָּב מַלְאָךְ, / הוּא שָׁר אֶת שִׁיר אַהֲבָתִי, /

הוּא שָׁר אֶת שִׁיר רוּת.

בימים ההם, דמותה של רות המואבייה כרכה יחד – כך אני מבינה עכשיו – את השיבה לארץ, עם צניעות ועבודת אדמה וליקוט שיבולים, ממש כמו חזון החלוצים. הנה בכרזה משנות העשרים ל"טבּקי טורקיה" – סיגריות הקרויות "סיגריות רות" – רות בשמלה כחולה, נושאת שיבולים על ראשה וברקע מבנים מזרחיים ודקלים; "עשרים סיגריות – שלושים וחמש מיל".

הייתי זקוקה לסיפור כדי להאמין שיש משמעות לכל זה.

ליום הולדתי החמישים אמא כתבה לי:

בלידתך הפתאומית לא ניתנה שהות למלאך למחוק את כל אשר לימד אותך בטרם תצאי לאויר העולם.[1] לא מקרה הוא שביקשת קולות משמים.

היה משהו ניסי בלידה הזו, כשניצלתי מחבל הטבור שנכרך על צווארי, כמו נס שיבתו של האביב, כמו נס שיבת ישראל ממצרים, שהרי נולדתי בין חג לשבת, בחג אחרון של פסח, בו מתחיל קציר חיטים שיסתיים בחג שבועות – הוא חגה של רות. זה היה נכון שיקראו לי רות.

זיכרון: ימי חופש. אני משוטטת בשדות. הנה אנשים עובדים בחלקת עגבניות – עגבניות חמודות קטנות בוהקות מאודֶם. אחד העובדים שימח את לבי כשגילה לי ששם הזן החדש הוא 'רותי הקטנה'. כמובן שהאמנתי לו. שנים אחרי-כן עלה בדעתי שאולי היתה זו הלצה, ועוד שנים עברו עד שהתאשר לי שיש עגבנייה קטנה שכזו. כך הרווחתי גאווה קטנה – מימיני רות המואבייה, משמאלי עגבנייה הקרויה בשמי.

תמיד הרגשתי שייכות לשמי. אבל בתוך 'רותי', השם שהכול נהגו לקרוא לי, היה טמון השם רות, שמור וצפון היטב, כאתרוג בתיבתו.

רות – שמי האמיתי, שסימן אותי והיה שמור שם שנים רבות עד שבעמל פילסתי עצמי, את השם הנכון, את שמי, אותי עצמי.

שם שהתאים לי; קצר ומופנם.

האות וו באמצע השם היא הציר המרכזי שאוחז את קיומי.

ונקודת הניקוד של האות האמצעית 'רוּת' היא הנקודה הפנימית ביותר, נקודת הטבור, תמצית הכל, נקודת הסוף וההתחלה.

הנקודה האלוהית, נקודת ההרף-עין.

רות – המיתוס שלי. המיתוגרפיה שלי. שמה של רות מתבונן בי. שמי הפרטי ביותר – צופֶן חיי – מקיף אותי.

רות שואלת את בועז: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנוכי נכריה". תמיד נעה בין היות גרה-נוכרייה בעולם, לבין היות מתגוררת-מוכרת בעולם.

רות המואבייה נלפתת מרגלותי.

ומתברר שרות באנגלית, ruth, משמעו רחמים, חמלה, נוחם. אולי מתוך קרבת המלים האלה אל רוח החסד ששורה על מגילת רות. האם זה פשר שמי?

בועז שואל את רות: מי את.

נעמי שואלת את רות: מי את.

מי אני?

ואף פעם לא הבנתי מדוע מסיימים שיחות צבאיות ב"רות. סוף".

משום שנולדתי באביב, לימים הצטרפה אל רות גם פרספונה, בת דמטר אלת האדמה, הנערה מהמיתולוגיה היוונית, שעולה בכל אביב מן השאול, כדי להביא את פריחת האביב ותבואת השיבולים.

רות ונעמי, פרספונה ודמטר הן האמהות הגדולות של חיי.

ליד הברכה שאבא כתב לי, בפתח מגילת רות, ממשיכים לצמוח עד היום איוּרֵי השיבולים של רות ונעמי, ושל עמק ילדותי.

כמו רות, תמיד חיכיתי לבועז.

ואמר ר' נחמן מברסלב שבועז הוא השׂכל ורות היא הנפש, שממנה יוצאות התפילות והשירות והתשבחות. איזה מזל שנולדתי בצירוף נסיבות כזה שאִפשר לי לטוות סיפור יפה בבוץ החיים שהסתבכו כל-כך, כדי שאוכל בכל אביב להיוולד מחדש.

נולדתי באפריל 1944. ארץ ישראל נשלטה אז על-ידי המנדט הבריטי. אצ"ל בפיקודו של מפקדו החדש, מנחם בגין, הכריז על מרד בבריטים ופתח בפיגועים במרכזי שלטון חשובים. בה בעת הכה הלח"י בבריטים בלא רחם. השלטונות תבעו מהממסד היהודי להגביר את שיתוף הפעולה עמם נגד המחתרות. באפריל 1944 פעלה מכונת ההשמדה של הנאצים בעיצומה. היתה זו השנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה.

בשנה הזו החלה הספירה. הספירה האישית שלי: בבגרותי סימנתי לעצמי כל מי שנודע לי שמת או מתה באותה שנה או בסמוך לה. בעיקר נספי השואה. בעיקר נשים. כמו אתי הילסום, אנה פרנק, חנה סנש, מילנה יסנסקה. כשקראתי ביהודה עמיחי שמזכיר את ידידתו "רות הקטנה" שנספתה בשואה, לבי נרעד:

רוּת רוּת שֶׁהִקְדַּמְתְּלְפָנַי לָמוּת, עַכְשָׁו / שְׁנֵי הָעֲנָקִים יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁיִשְׁמְרוּ עַל מוֹתֵךְ.

בביקור במוזיאון טרזינשטט, בין ציורי הילדות שנספו זיהיתי ציור של ילדה ששם משפחתה כשם משפחת הורי (שם שאינו שכיח במיוחד) – חנה נויפלד, בת עשר. היא מציירת את מאווייה, כמו מתעלמת מהצפוי לה – מותה הקרב – עץ חג המולד שמתחתיו מתנות לכל בני המשפחה. במיוחד משכו את לבי ציוריהן של שלוש ילדות בנות עשר עד שלוש-עשרה, ששמן כשמי – רות – שנספו ב-1944, השנה בה נולדתי. רשמתי את שמן לזיכרון – רות סרבאקובה, רות הינובה, רות ויסובה. האם מותן ציווה (לי?) את החיים? נשמות פורחות לחלל, כמו אותיות פורחות ומתפזרות, ושבות ומתלכדות בגוף אחר.

היתה בזה איזו מחויבות שלא ידעתי את פשרה.

וגם סימנתי ספרים וציורים – מתי נכתבו ביחס לתאריך הזה. רוב שירי וואלאס סטיבנס האמריקאי נכתבו לפני, ספרו של בורחס הארגנטינאי 'בדיוֹנוֹת' יצא בדיוק באותה שנה. הצייר מונק נפטר בשנה ההיא, והמשורר היהודי דוד פוגל נספה בשואה. הציירת המקסיקאית פרידה קאלו ציירה באותה שנה את 'פרח החיים', ואנטואן דה סנט אכזיפרי, שכתב את 'הנסיך הקטן', יצא באותה שנה לטיסה על פני הים התיכון ממנה לא שב.

אלתרמן כתב ממש אז את 'שירי מכות מצרים', ויהודה עמיחי מספר איך פגש את השירה ב-1944, כשקרון של הצבא הבריטי התהפך בעת סופה במדבר המצרי, וספרי שירה אנגלית נשפכו אל החול.

והעיקר, הספר 'פסיכולוגיה ואלכימיה' של יונג שיהיה לעתיד לבוא נושא מרכזי בכתיבתי, יצא לאור באותה שנה. ותמיד אותה תמיהה על שהכול כבר היה שם, שכל זה כבר היה, כשבאתי לעולם, ועל שאני צריכה להתחיל בדרכי שלי את כל הדרך שאחרים כבר עשו לפני, ולהגיע מעצמי לתובנות שאחרים כבר אז ידעו.

גם תאריך לידתי, שיש בו ארבע פעמים ארבע – 14.4.44 – הילך עלי מסתורין, כמו היה צופן חידתי. כביכול, מתבקש מכאן איזשהו מובן או פשר. ארבע בתוך ארבע – כמו קופסה בתוך קופסה.

אולי הייתי זקוקה לאיזו נקודת ייחוד כשחיי הקיבוץ לא נתנו מקום לחשיבות האדם היחידי לעצמו, ולעומת זאת הזהות החברתית בקיבוץ, ובמיוחד בקיבוץ הדתי, היתה של נבחרי אלוהים ומולדת – נבחרות גבוהה ממפלס החיים.

באותם ימים, שהיום היינו קוראים להם חיי עוני, ואז היו אידיאל של הסתפקות במועט, ימים של מאבק החלוצים להישרדות ולמימוש המאבק הקיומי של בניית הארץ – האידיאה החלוצית, שהיתה חשובה מהאדם הפרטי, היא שהעניקה לחיים משמעות. החיים המשותפים היו ייעוד. לחיים האישיים כמעט ולא היתה חשיבות – לא היתה ברירה אחרת. האנשים התנכרו לרגשותיהם ולצורכיהם כדי לשרוד, והיחס הנוקשה אל ילדיהם היה כיחסם אל חייהם שלהם.

נוצרה תערובת מוזרה של ניפוח ערך קבוצתי עצום, של נבחרוּת מגשימה, ששאבה את השראתה מהתנ"ך, ביחד עם פיחות, כמעט ביטול, של היחיד. גדלנו בחברה בה כולם היו קרויים חברים אבל לא באמת ידעו להיות חברים.

והיה לזה מחיר. כבר ב-1944, השנה בה נולדתי, נכתב 'מעגלות', ספרו של דוד מלץ, חבר קיבוץ עין חרוד, שהוא מהראשונים שעסקו בפער בין החזון הקבוצי לחיי היחיד. מלץ כתב על הפרט ומצוקותיו בקיבוץ, ועורר בשל כך סערה ציבורית. כבר אז הוא כתב על הפרדוקס שבחיים הקיבוציים שבנויים על שיתוף ביצירה, וכתוצאה מכך, לכאורה, על רעוּת וידידות, כמעט שלא נמשך ליבו של אדם לרעהו. הוא דיבר על "עיני הזכוכית" של האנשים, כשאנשים לא פוגשים זה את זה בעיניים מרוב שהם חולקים את חייהם יחד.

ככה גדלנו. בשנות ילדותי הורי היו בראשית שנות העשרים שלהם. אני כותבת על אנשים שהיו נערים רכים בבואם לארץ, וגידלו כאן חמישה ילדים, מבלי שיהיו לצידם הורים, בני משפחה או חברים. אמא היתה בת עשרים כשאורי נולד וכמעט בת עשרים ושתיים כשאני נולדתי.

כמו שאר אנשי הקיבוץ, הורי נאחזו באמונה הדתית-חלוצית כדי להפוך ארץ אוכלת יושביה לגן-עדן. ואלמלא חששתי ממליצה, הייתי אומרת שהם הרוו את האדמה האהובה בזיעתם. אבל לאלוהים הגדול שהם התפללו אליו בבית-הכנסת, וסייעו לו להתגשם בארצו, לא היה זמן ותשומת-לב לילדים קטנים. מבית היולדות התינוק הובא לבית התינוקות. לאמהות היולדות לא הרשו אז להיות עם ילדיהן, חוץ מבשעות ההנקה הקבועות והמוגדרות, ואחר-כך רק בשעות המיועדות להורים – מארבע עד שבע בערב. התינוקות והילדים גדלו וישנו בבית-הילדים בהשגחת המטפלות, ולא חשבו שמטפלת צריכה ללמוד איך לטפל בילדים.

איך גידלו אז תינוקות מבלי לאפשר את האחדות הקיומית של אם-תינוק, לפחות בחודשים הראשונים? הכול היה משובש כל-כך. נשים התכחשו לאינסטינקטים שכל חיה ממליטה נאבקת למענם. אמהות שהיו קשובות לרגשותיהן סבלו בשקט, או עזבו את הקיבוץ.

בשנים שלאחר-כך, אני זוכרת את הביקורת כלפי נשים בקיבוץ שדאגו ופינקו כביכול את ילדיהן.

נעמי שמר, ילידת קיבוץ כנרת, אמרה פעם שהמהפכה הקיבוצית היטיבה עם הגברים, שמצאו עצמם בשדה, בלי דאגות פרנסה, בשמחת שחרור אמיתית, אבל לא עם האמהות: את האמהות המהפכה הזאת הקשיחה, עשתה אותן מרירות ותקיפות.

מה פלא שהרביתי לבכות בשנת חיי הראשונה? – אמא אמרה שבכיתי מכל עלה שנע ברוח. הזיכרון אינו יכול להגיע אל אותם מחוזות של טרום זיכרון, שלפעמים נדמה שהֵדים כבדים, תחושות, מועקות וריחות נטולי פשר, הם המגיחים משם וטופחים פתאום על פנינו.

מה מרגיש תינוק, בין כותלי מיטתו, לבדו, שעות ארוכות? מה נחתם בו מאז? בדידות? חללים ריקים? תהום רובצת מתחתיו? אני מנסה עכשיו להבין איך זה היה. ברור שהקירות והמיטות והסדינים היו לבנים. שום תמונה, משחק או צעצוע או משהו צבעוני לא נמצא שם בדמיון הפנימי שלי.

מה חש תינוק ללא גוף של אם להיצמד אליו, כשהיא אוחזת בחיקה את גופו? נותרת כמיהה למגע בגוף והגוף עצמו נותר חשוף, פגיע, כמעט מחורר.

נולדתי חודשים אחדים אחרי הצטרפותם של הורי לקיבוץ. אמא שובצה לעבודות מטבח, שהן עבודות של משמרות, בלי להתחשב בהכרח של אם להיות עם שני תינוקיה בשעות הספורות של אחר הצהריים. אבא היה לוקח אותי מבית התינוקות, כשאמא עבדה בשעות האלה, וכשלא יכול להרגיע אותי הביא אותי אל אמא למטבח. כשהייתי בת חצי שנה, אמא חלתה בקדחת, היא הוכנסה לחדר בידוד עד שהחלימה. רק מבעד החלון יכולתי לראותה.

אחר-כך התפנה מקום לעבודת מטפלת בבית-הילדים של אורי. אמא שמחה לקבל את העבודה כדי להיות קרובה לילדיה ולהיות איתנו אחר הצהריים. אבל אז חשבו שלא רצוי שאשה תהיה מטפלת בקבוצת ילדים הכוללת את הילד שלה, על כן העבירו את אורי לקבוצת ילדים גדולה ממנו. שעות העבודה בבית-הילדים התמשכו עד שעה חמש, ומבית התינוקות לקחו את התינוקות כבר בשעה ארבע והמטפלות הלכו. בשעה שבין ארבע לחמש הייתי שוכבת לבדי, תינוקת יחידה בבית התינוקות.

האם אלו השעות האבודות של החור השחור שחשתי את קיומו?

למה בכלל היא סיפרה לי את זה?

הקיבוץ נוסד ב-כ"א בתמוז תרצ"ז, 1937, בימי המאורעות.[2] יום העלייה לייסוד המקום נקבע בשלושת השבועות שלפני תשעה באב. שלושה ממייסדי הקיבוץ עלו לרגל אל עגנון לקבל את ברכתו לפני העלייה, והוא אמר להם: "בתשעה באב נולד המשיח, ואתם עוסקים ב'אתחלתא דגאולה'. לא רק מותר, אלא מצווה היא לבנות את הארץ בימים אלה".

בליל העלייה לקרקע הקימו חומה סביב המבנה המרכזי של היישוב, שהיה טירה בת שתי קומות וחצר גדולה, שנבנתה על-ידי מוסה אל-עָלָמִי, אפנדי ערבי עשיר שמכר אותה. בשנים הראשונות הטירה היתה המבנה שבו התרכזו כל חיי הקיבוץ. בחדרים שבקומה הראשונה והשנייה היו המרפאה, חדרי החולים, חדרי התינוקות, המטבח, חדר-האוכל, מחסן, חדר אלחוטאי ועוד. בין הטירה לחומה הוקמו אוהלי החברים.

הביטוי 'קיבוץ' הומצא על-ידי ר' נחמן מברסלב. הקיבוץ טירת צבי נקרא על שם הרב צבי הירש קלישר. קלישר שחי בסוף המאה התשע-עשרה, היה מהרבנים הראשונים שראו את צרת היהודים במערב אירופה וישוב ארץ ישראל היה בעיניו המוצא היחיד. בהשפעת הרב קלישר הקימה חברת 'כל ישראל חברים' מצרפת את בית-הספר החקלאי 'מקוה ישראל', שם הדריך אבא חניכים, כשהגיע לארץ דרך עליית הנוער. יעברו עוד ארבעים שנים, ואני אאמץ לי את המנהג ללכת עם ילדַי ועם אבא שהתגורר אז בחולון, בנישואיו לאשתו השנייה, בערבי ראש השנה, אל בית-הכנסת של מקוה ישראל. אהבתי את בית-הכנסת הצנוע שאיילות דקות גו מצוירות בעמקי כיפתו.

חניכיו של אבא היו קבוצת נוער ששמרו על קשר ביניהם כל השנים והיו נפגשים יחד. אחרי מותו של אבא נודע לנו שכל שנה הזמינו את אבא לבוא למפגשים שלהם אבל הוא לא בא. הוא לא בא כי לא קיבל את ההזמנה שנשלחה לכתובת שגויה. אז נודע לנו שחניכיו אהבו אותו.

אדמות הקיבוץ נרכשו לא רק מהערבים אלא גם מהמתיישבים הגרמנים – ה'טמפלרים'. הטמפלרים 'שומרי ההיכל', שהיו כת גרמנית-נוצרית בעלת חזון משיחי, היו בארץ מהמחצית השנייה של המאה התשע-עשרה עד מלחמת העולם השנייה.[3] בחזית ביתם נהגו לנטוע שׂדרת דקלים. השדרה הארוכה ביותר ששרדה עד היום נמצאת ליד קיבוץ שדה אליהו, צפונית לקיבוץ שלנו. עד היום עומדת שם השדרה הארוכה, הגאה והיפה של עצי דקל גבוהים מאוד, שגזעם הדק ארוך וחשוף ורק בקודקודם נפרשות כפות תמרים. שדרה זו של דקלי ושינגטוניה שבוקעת מתוך צמחייה עבותה ונמשכת הלאה אל אופק מרחקיה, מקַדמת תמיד את פני מחדש בכל פעם שאני שבה לבקר בקיבוץ, וסודה חתום בה.

זיכרון סהרורי: הליכה בשדות, במקום שאיני יודעת היכן היה, מקום של צמחייה סבוכה, כעין שריד של בוסתן, דקלים וצמחי בר – כל אלה השתרגו סביב בית עזוב, הרוס למחצה. של מי היה הבית? מי גר שם? מי עוד ידע על קיומו של הבית הנסתר בסבך? החיים שנעזבו מקיימים בתוך עיזבונם את החיים שהיו, מפתים אל דבר-מה נעלם. שרידי קירות, שער שמוליך אל שום-מקום, חלונות שבורים, זכוכיות סדוקות, והבלוי, הקרוע, המושלך, הנזנח, הממאן להיכחד. לאחר זמן נחרש השטח וכל זה לא היה עוד. האם היה בכלל בית כזה? היה גם היה. לימים נודע לי שזה היה ביתו החרב של הגרמני הטמפלרי ארווין קופ.

הטמפלרים בעמק בית שאן היו בעלי מאות דונמים. בבית אבנים בעל גג אדום, שנקרא 'הבית האדום' בשל גגו, התגורר רודולף וילנד. הבית האדום היה בית מסתורי כי איש מאורחי הבית לא הורשה להיכנס אליו. הסיבה לכך התבררה מאוחר יותר; כפי שחשדו זמן רב, אכן פעל שם משדר אלחוטי ששימש לריגול למען גרמניה. גם תמונתו של הפיהרר היתה תלויה בבתיהם. משק נוסף של הטמפלים היה ממוקם בבית יפה ששכן קילומטר ממערב לטירת צבי, שם גר ארווין קופ עם אשתו ושלושת ילדיהם. שמם הזר עורר סקרנות. מי היו האנשים הזרים האלה, שעזבו את אירופה ובאו לגור לבדם, ברוח החזון הנוצרי שלהם, והתמסרו לעבודת כפיים בעמק החם והיבש? היו להם מטעים, פרדס, פלחה ולול, ואת בתיהם בנו מקירות בוץ בעובי של כמעט מטר כהגנה מפני החום. הם היו פקוחי עיניים ועקבו אחר כל התרחשות באזור. כשעזבו, או גורשו, בגלל פעילותם הנאצית, נהרסו בתיהם של וילנד וקופ בעמק בית שאן מסיבות ביטחוניות. כשנולדתי כבר היו בתיהם הרוסים, ובילדותי בקיבוץ לא ידעתי דבר על קיומם.

בימים הרחוקים ההם, כשבהרים היתה השמש מלהטת ובעמק עוד נצץ הטל, כשהכול האמינו שהעמק הוא חלום של זוהר ואורה, היתה בפתח הקיבוץ כיכר דשא שבמרכזה בריכת מים זעירה, בה שָלוו בנחת דגיגי זהב, וצמחים דמויי דקל עיטרו את שוליה.

שם היה המוות הראשון; כך חשבתי אז.

גיורא, ילד בן שלוש, טבע בבריכה. הבריכה שהיתה אשליה של תום – קפאה.

אנשי המקום, אנשי אדמה ואמונה – סתמו וחתמו את הבריכה.

המוות היה גם הסוד הראשון.

כשצבי בן-צבי, איש צעיר, רווק ובודד שלח יד בנפשו, אמרו בגלל אהבה נכזבת, וירייה אחת פילחה את הלילה, בחסות האפלה קברו את זה שההין לעשות את המעשה הנורא. את זה שהטיח בפניהם את ייאושו, קברו בסתר הלילה.

כאילו שלא הצצנו בלילה, מחלונות בית-הילדים, בתהלוכה הדמומה, שאסור היה לראות ולשאול לפשרהּ.

המוות היה אימת החשכה.

חברי הקיבוץ היו צעירים, בשנות העשרים לחייהם, וכאלה שטרם מלאו להם עשרים, כשברחו מן הגולה.

לא היתה זִקנה בקיבוץ הצעיר, לא היה מוות מזקנה. החיים היו צעירים. ובהתחלה.

מות ילדים ואנשים צעירים היה הפרה בוטה של סדרו של עולם.

אבל המוות פקד את שדות הקיבוץ גם קודם-לכן.

ההתקפה הראשונה של הערבים על הקיבוץ התרחשה בפברואר 1938, שנה וחצי אחרי העלייה על הקרקע. היו אירועי דמים נוספים בשדות, וחברי קיבוץ נהרגו. על כל האירועים האלימים האלה שהתרחשו בטרם לידתי – לא ידעתי דבר בילדותי. אבל ליל ההתקפה הגדולה השנייה של הערבים בפברואר 1948 על הקיבוץ זכור לי היטב. אולי זה הזיכרון הראשון.

הייתי כמעט בת ארבע, עם עוד שלושה ילדים בחדר הפעוטון, ואמא היתה המטפלת התורנית. היה זה יום ראוי לציון. ראשית, אמא היתה אתי. שנית, בימי תורנות של מטפלות אחרות הכריחו לאכול הכול, ואם לא, היית יושב ליד השולחן עד שתאכל, ויהי-מה! אותו ערב כשאמא היתה תורנית אכלנו מעדן; אטריות בסוכר. אמא, משום-מה, הכחישה את הזיכרון הזה, לדבריה לא היא היתה המטפלת שלנו באותו לילה. למה הכחישה את הזיכרון היפה הזה?

לא הבנו כלל את סכנות הלילה הקשה ההוא. מה שזכור לי, לעומת זה, היו קולות מצהלותינו, ילדים קטנים בלילה הגשום והסוער, כשזרקנו נעליים זה על זה, וגדי זרק נעל ששברה את זכוכית החלון. בבוקר הסתבר, שהגשם שירד היה המושיע. כמו בסיפורי המקרא, אלוהים גייס את הטבע כדי להושיע את עמו. הבוץ הטובעני בלע את נעלי הערבים והם ברחו. הסיפור הזה סופר שוב ושוב והיה לאגדה הרואית.

עוד זיכרונות ראשונים – לילות של התעוררות פתאומית במקלט, כשהיו אזעקות בלילה והועברנו למקלט בשנתנו אל מיטות דרגשים של שתי קומות. יהודית, ילדה חדשה שהגיעה לפעוטון, פחדה ממטוסים. היא והוריה עברו את שנות הבליץ בלונדון.

עד אז לא ידעתי שמטוסים יכולים להיות מסוכנים.

כשגדלנו היינו שרים: "מי ירה ומי שם נפל, בין בית אלפא ונהלל". ועוד היינו שרים: "קיבלו קיבלו הרי אפריים קרבן צעיר חדש… כמוך גם חיינו נקריב בעד העם".

לא הבנו מה שרנו.

וגם שרנו: "חכי לנו ארצי במשעולי הריך / חכי לנו בשדות הלחם הרחבים / … הלכה פלוגת שדה באש ובמגן / כי לא ניסוג אחור ודרך אין אחרת / אין עַם אשר יסוג מחפירות חייו / ג'וּארה, טירת צבי, כנרת וחניתה, / אַתֶן לנו דגלים ואנו החומה".

במרכז המשק החקלאי ניצב מבנה 'סילו' גבוה, מַתבּן בו נשמרה התבואה. זה היה בניין ממגורות התבואה כמו שבנה פרעה בעצת יוסף. שם היו מאזניים לשקול את שקי התבואה. שם גם הילדים יכלו לבוא להישקל. לא ידענו שבמקום שעמדו המאזניים היה מחבוא תת-קרקעי, ה'סליק', שבו הוסתר הנשק בו התגוננו חברי הקיבוץ, נשק שהוחבא מפני הבריטים שחיפשו אחריו. גם היום מרתף ה'סליק' שמור שם. זיכרון היסטורי לדורות הבאים. גם בחדר המרפאה שבבניין הטירה היה 'סליק' בתוך קיר כפול. הכניסה אליו היתה מאחורי ארון-התרופות, ורק מעטים ידעו על קיומו. יום אחד מישהו זרק בשוגג בדל סיגריה ליד המתבן – המתבן וגם חומרי הנפץ שמתחתיו עלו באש.

זיכרון: גיל ארבע-חמש, אנחנו ילדים קטנים, מטיילים עם המטפלת בקיבוץ. עוברים לְיד מגדל הסילו כשעדר כבשים שב מן המרעה.

היינו שרים אז "שה וגדי, גדי ושה יצאו יחדיו אל השדה / … בצהריים למעיין אצו לשתות מים".

פתאום, מתוך עדר הכבשים שחזר מהמרעה, פרץ 'אחימָן', האיִל הענק והגדול, ודהר לקראתנו כאחוז אמוק, מעלה אבק במרוצתו. הרועה צעק לנו שנברח. כולנו נסנו בבהלה. אבל האיל השיג את חוה הקטנה שנפלה לארץ ונגח בה. לעולם לא אשכח את המראה: היא קטנה כזו והוא ענק מעליה. היא שוכבת פשוטת אברים, תלתליה הצהובים מרובּבים עפר, והיא אחוזה אימה וחבולה. אני זוכרת את אימת המנוסה שלי.

איך חוה ניצלה מריסוק איברים איני מבינה עד היום.

זיכרון אחר: ליד הרפת היה מתקן סגור ונעול ובו נשמר פר ענק ששימש להרבעה. פעם כשהוציאו אותו הוא ברח החוצה ושעט ברחבי המשק. מוישה מָאיֶר הגמלוני רץ בכל הקיבוץ, וצעק בקולו החזק: "הפר ברח! הפר ברח!". מיהרנו להיכנס לבתי הילדים עד חלוף הסכנה. הצעקה הזו – "הפר ברח!" רדפה אחרַי שנים רבות.

לעת זקנתה הפצרתי באמא שתכתוב את זיכרונותיה; כל מה שרק תוכל לזכור מחייה שלה, מילדותה, נעוריה, חייה בקיבוץ, ומה שהיא זוכרת מילדותי שלי.

ואמא כתבה. הופתעתי לקרוא מה שכתבה עלי אז: "גננת חדשה מגיעה. רותי מפתיעה בשירתה בגן ומתחילה לפרוח".

ואז נזכרתי שכשעברנו מבית הפעוטון לגן, הגיעה גננת מוסמכת ראשונה לקיבוץ. היתה זו אסתר רייס, גננת שבאה מהעיר, שהיתה אשתו של הרופא החדש. לראשונה היתה לנו גננת אמיתית, אוהבת ילדים, קרובה בלבה לרוח המשחק וחדוות היצירה. רוח טובה שרתה עליה. הלכנו איתה לטייל בפרדס, ריח התפוזים והאשכוליות רענן סביבנו והאדמה הלחה בנעלינו.

ויום אחד, כשהייתי לבדי, ראיתי ברחבה המרוצפת של גן הילדים, מעגל של גוזלים שבמרכזו עמדה ציפור שהאכילה את גוזליה, בזה אחר זה, מתוך מקורה. אפשר שהיה זה פרי דמיון. אולי המצאתי לי את הזיכרון הזה. נצרתי את הרגעים האלה, בהם אני עומדת ומתבוננת באמא ציפור שמאכילה את גוזליה במעגל גדול, כזיכרון יקר.

בת כמה הייתי אז? בת חמש? – עומדת לבדי על-יד גן הילדים על מתחם עפר מוגבה מעט, מתבוננת על האנשים, הילדים והבתים, מרוחקת מהם, ויודעת שאני מתבוננת בהם, שאני כאן והם שם, יודעת שאני מתבוננת בהם ואני כבר לא הם. לא, אני לא הם.

ואני גם לא העולם.

אני עומדת ליד העולם. מופרדת. כלומר, קיימת. אבל לבד.

לבד מאוד.

הרגע בו נולדה ההתבוננות.

ואיך לראשונה אמרתי לעצמי – "את הרגע הזה אזכור".

התבוננתי בי בעיניים של מי שאהיה.

מבטי צילם את זיכרוני.

מבטי צילם את רגע ההווה החד-פעמי, השברירי, הקיים לעד.

הרגע הזה זכור לי היטב; הרגע של הולדת התודעה.

התודעה שיש בתוכי משהו פנימי עד מאוד, סמוי, שהוא שלי בלבד.

והסמוי הפרטי הזה הוא שעושה אותי קיימת.

אבל גם שונה ואחרת.

1950. עוד תמונה מן האלבום: אני בין הילדים של גן הילדים, כולנו עטופים בכל מה שבא ליד, צוחקים באושר קסום, על ידינו גרביים במקום כפפות, אוחזים כדורי שלג. היה זה יום השלג הגדול שירד בכל הארץ כולה, לא היה עוד כיום הזה. קמנו בבוקר והנה כמו בחלום, מרבד שלג של נוגה לבן מכסה את הארץ. שלג שכמותו, כך סיפרו, ירד רק במולדתם של ההורים, בארץ הרחוקה רחוקה. ועכשיו פתאום השלג הזוהר הזה הגיע אלינו. לובֶן חלבי טהור ניגר על פני הארץ כולה כשהשכמנו לקום. המבוגרים בנו מיד בובות שלג, כפי שבנו בילדותם באירופה והשתתפו איתנו בחדווה ההיא.

פעם נוספת הטבע הדהים כששיטפון מים אדירים ירד מן הגלבוע ושטף את הקיבוץ כולו. כל הלילה ירדו הגשמים ועם בוקר גילינו להפתעתנו שמים מכסים את פני האדמה וזורמים סביבנו, מים חומים מסחף האדמה. לא העליתי בדעתי שיכול להיות דבר כזה. עד אז הייתי בטוחה שהמבול הוא רק סיפור של ספר התורה. ואם יש מבול – כי אז נועד להשמיד את הרעים. עד אז גם האמנתי שאלוהים יקיים את ההבטחה, ולא תבוא עוד רעה על פני הארץ.

זה קרה בחורף 1951-1952. בכל רחבי הארץ היו גשמי זעף שהציפו ופגעו בשכונות הערים ובעיקר במעברות, בבדונים ובפחונים ובאוהלים. כמובן שאז לא ידעתי על כך דבר. לא ידעתי שיש עולם מחוץ למקום הסגור והשמור בו גדלתי, שהיה טבור העולם.

אבל באדמה שהתרככה מהגשמים אפשר היה לחפור. אז גיליתי על-יד בית-הילדים, בשכבה תת-קרקעית אדמת טין רכה כחוֹמֵר. איזו הפתעה נהדרת. הייתי האדם הראשון שלָש בחומר והחומר נענה למגע ידי.

ואז מכת אַרְבֶּה. יום אחד הגיחה להקת ארבה וכיסתה את עין השמיים בענן אפור עטלפי שעָט עלינו כמו חיה רעה. עוד מכת טבע! שוב הפכו סיפורי התורה לממשות, אבל הפעם נגדנו. הסיפור המקראי השתבש. האדמה והשדות היו אפורים, מכוסים במפלצות הזעירות. הפעמון הגדול והנורא צלצל והזעיק מבוגרים, נשים וטף. כולנו הוזעקנו לשדות, להכות בפחים כדי להבריח משם את נחילי החגבים האינסופיים. חוסר האונים מול היצורים הנבזיים ששטפו אותנו בהמוניהם, טפח על פנינו, ולימד אותנו מי האדון כאן.

היה ברור שהמבול והארבה נפלו עלינו בטעות. זה לא הגיע לנו. במקרא המבול והארבה היו עונש על חטא. לא העליתי בדעתי שגם כאן, ביישוב ההרואי הזה, היו חטאים. הרי כאן שררו שוויון וצדק והגשימו את רצון אלוהים.

בערב, ההורים משכיבים את הילדים בבית-הילדים, בלינה משותפת של הילדים, והולכים משם והילדים נשארים לישון לבדם. אחרי שמונה בערב אסור היה להורים להישאר בבית-הילדים.

זיכרון של השכבה בגן: אמא יושבת ליד מיטתי ושרה לי שיר ערש מימי ילדותה שלה מאת שוברט – "לילה טוב, הירדמי, תערב לךְ שנתֵךְ"… אחר-כך עליה להיחפז ללכת, להשכיב את שאר ילדיה, ואני מנסה למשוך עוד את הרגע המתוק הקצר כל-כך – אל תלכי – – –

זיכרון אחר: אבא מכין אותי לשינה. אני בת חמש, מסתכלת ברעמת השיער שלו הבולטת לצדדים ובתמימות של ילדה אומרת – "יש לך אוזני חמור", והוא, בלי שמץ הומור, כועס עלי. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שאבא כעס עלי. דבר נדיר – לראות את אבא כועס.

אני זוכרת עצמי שוכבת ומתבוננת באבא אחר, שיושב ליד מיטת בנו ושר לו בקולו הערב והענוג שיר ערש. שעת ההשכבה של הילדים בקיבוץ מוארת באהבת אב, בשיר היפה העצוב, שכתב עמנואל הרוסי, שאיום מוסווה טמון בו:

שכב בני, שכב במנוחה, אל נא תבכה מרה.

על-ידך יושבת אמך, שומרת מכל רע.

מיילל בחוץ התן, ונושבת רוח שם.

… ביום עבד, בלילה ישמור, שם בגורן ישמור האב…

בוערת הגורן בתל-יוסף וגם בבית אלפא עולה עשן

אך אתה לבכות אל תוסף, נום שכב ויְשַן. לילה לילה אש,

תאכל חציר וקש, אסור אסור להתייאש, מחר נתחיל מחדש.

על מיטתי אמא לא שמרה. גם אבא לא.

בשנים מאוחרות הפכה מנגינת שיר הערש העממי הזה למנגינת שיר ערש לאלוהים בנגינת התפילה של יום כיפור בקיבוץ: "כי הנה כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, כן אנחנו בידך חסד נוצֵר"… יש אומרים שמנגינת השיר הזה הולחנה בגטו טרזין. יש אומרים שמלכתחילה היתה זו נעימת שיר תפילה, שהחלוצים הסבו אותה לשיר של עמנואל הרוסי.

והיה עוד שיר ערש – "אבא הלך לעבודה, ישוב עם צאת הלבנה, יביא לך מתנה".

אבא לא הביא מתנה.

והיה שיר ערש לכולנו – "נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת".

ועוד שיר ערש ששרו לנו, כנגד התנים החורצים לשון באפלה:

… אבא שם חורש שדותינו / נומה נומה בן. // למה זה יחרוש בלילה / ואותי לא יְיַשֵּן? / אדמתנו בני אין פנאי לה / נומה נומה בן. // יש דבר אורב באֵלם ותנים חורצים שוב שן / אבא אֵי מותח תלם / נומה נומה בן. // הן יחרוש בשדות המשק / למה לו אקדח וּסְטֶן?…

יש מעט תמונות באלבום של אז. כדי להצטלם הזמינו לאירוע המיוחד את מרים שַלוי, הצלמת של הקיבוץ. רק למרים שלוי היתה מצלמה. מצלמה גדולה, כבדה, מרובעת ושחורה שנשענה על חצובה.

הצטלמנו ביום שישי, כשבין כה וכה התלבשנו יפה לכבוד שבת. הצילום היה טקס חגיגי; עומדים בשורה בפוזה ישירה נוכח המצלמה. תמיד התביישתי להיישיר מבט.

בתמונות האלבום עומדת ילדה קטנה, ששׂערה הבהיר החלק ייקלע עם השנים לצמות דקות. ילדה עם צמות קלועות היא ילדה טובה.

לפעמים היא-אני ברחה אל חדר ההורים כשהמטפלת הכאיבה לה כשסרקה בכוח את שערה.

אחרי שכבר מלאו לי חמישים זיהתה אותי אשה שהכירה את אמא והכירה אותי כילדה קטנה בקיבוץ. "אני זוכרת אותך", היא אמרה, "את הילדה היפה והביישנית של לאה". הופתעתי עד מאוד.

אז לא חשבו שאפשר, ומותר, ואפילו רצוי והכרחי לומר לילדים מלות טובות, מילות של חן ושבח; על מה שהינך ועל איך שאתה נראה.

לא ידעתי איך אני נראית.

בעת שכתבתי דברים אלה חלמתי שמראים לי צילום וידאו שבו צולמתי בילדותי. בחלום אני כבת שמונה, לבושה שמלונת פרחונית בהירה, שערי החלק אסוף בסיכה בצד, אני-היא נעה באי-נוחות, נבוכה ומתביישת מול המצלמה. התעוררתי בשמחה, משום שהילדה היתה חמודה שכזו ולבי יצא אליה.

ככל שגדלתי הפריע לי שאמא לא מטופחת בהופעתה. כך הלכו אז. ובכל-זאת, אצל אמא חוסר הטעם בבגדיה השתלב עם גופה המסתרבל והולך, של אשה, כך אני מבינה היום, שלא חשה נאהבת.

פעם כשבאתי אל חדר ההורים, הייתי נבוכה ונבהלת לראות שם אשה בלתי-מוכרת, מתולתלת, שפתאום התברר שזו אמא שלי, שלראשונה ניסתה להתייפות וסִלסלה את שערותיה. הסלסול התרופף במהרה ולא שב עוד.

פעם אחת, אחרי הפצרותי ואחרי היסוסים משלה, אמא העזה והלכה אתי אל קֶטֶה, מחסנאית הבגדים שהיתה צנומה, קצוצת שיער, נזירית ורצינית פנים, כדי לבקש ממנה בגד יפה יותר בשבילי לשַבָּת. זה לא עזר. כעסתי על קטה. בחושים לא מפוענחים של ילדה, הרגשתי כבר אז שאמא חשה עצמה לא ראויה לבקש לעצמה, כמו גם עבורנו, ילדיה.

בראשית ימי הקיבוץ, כשהאמהות הצעירות והמטפלות לא הכירו שירים לילדים, קטה יעקבי תרגמה שירים מגרמנית, ולפעמים גם חיברה שירים בעצמה. קטה מתה מסרטן עוד בטרם מלאו לה ארבעים. חיים יעקבי, בעלה, היה בין היחידים בקיבוץ שאבא הרגיש תחושת קרבה כלפיו. אבא הכיר את חיים עוד מקבוצת ההכשרה רודגס, ואליו פנה כשהורי רצו להתקבל לטירת צבי. חיים היה מזכיר הקיבוץ בעת שהורי הגיעו לקיבוץ. חיים לא נישא בשנית וחי חיים מבורכים עד זקנה מופלגת כשהוא ממשיך בעבודתו החקלאית.

אני, שלא נפרדתי עד היום מהבובות של ילדַי שגדלו מכבר, לא זכורים לי צעצועים בילדותי; לא דובי פרווה ולא בובות, לנוֹחַם לי במיטה. רק בובה אחת אזכור מהימים ההם, בובה ענקית, כגודל גופי כמעט, שהביאה איתה רותי, בת דודתי, כשעלתה לארץ ושהתה איתנו זמן-מה. בובת הענק המופלאה ידעה לעצום ולפקוח עיניים, וגם ללכת ולדבר כשלחצו בכתפיה! היה זה פלא גדול.

כמו כולם, וכמו ילדים אחרים באותה תקופה, שיחקנו קלאס, ותופסת, וג'ולות ומקלות, חמש אבנים, סימני דרך ומחבואים. גם קפצנו חבל, ושיחקנו משחקי כדור. במיוחד אהבתי את משחק המחניים – לזרוק את הכדור בכל חדוות כוחי, בתנופת יד מתעגלת, חזקה ורחבה הרחק אל המחנה השני, ואז לחוש את עוצמתו, כשאני חוטפת את הכדור הנשלח אלי בחזרה, נהדף בחבטה אל החזה שלי ונתפש היטב, בתחושת ניצחון, בשתי זרועותי המקיפות אותו, אוחזות בו ומכילות אותו כאילו תמיד היה שלי.

גם חמש אבנים אהבתי לשחק – אהבתי את זריזות אצבעותי כשהעיניים עוקבות אחר האבנים הנזרקות למעלה, ובו בזמן לדייק בהנחת האבנים הקטנות במקומן וגם לקלוע אבנים במיומנות מפתיעה מבעד לגשר האצבעות, ואז בתנועת כף יד פתאומית ומהירה לאסוף בבת-אחת את כל האבנים. ועדיין האצבעות זוכרות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ההתחלה – נומה עמק”