החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הגבינה והתולעים

מאת:
מאיטלקית: אורה אייל | הוצאה: | 2005 | 328 עמ'
זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

בשעה שבחן אוסף עשיר מאוד של מסמכי אינקוויזיציה מהמאה השש-עשרה, שנשתמרו בגנזך בעיר אודינֶה באיטליה, נתקל קרלו גינצבורג בדבריו של אחד הנאשמים, ובהם טען שהעולם נוצר מריקבון:

הכל היה כאוס – כלומר אדמה, אוויר, מים ואש ביחד, ומהמסה הזאת נוצר גוש, בדיוק כמו שגבינה מתגבשת בחלב, ובתוך זה התהוו תולעים, והן היו המלאכים". דומניקו סקַנדֶלה, הנאשם, היה טוחן מהעיר פריאולי, ומשסיים את דבריו נשרף על המוקד בהוראת האינקוויזיציה לאחר שכל חייו עברו באלמוניות כמעט מוחלטת.

קרלו גינצבורג הצליח לגלות פרטים רבים על האיש, על חייו באיטליה של המאה השש-עשרה ועל השקפותיו הדתיות. המחקר הוא בעת ובעונה אחת היסטוריה מרתקת וסיפור שובה לב – דיוקן של העימות שבין תרבות משכילה ובין תרבות עממית בשנות הרפורמציה הסוערות. הוא חושף בפרטים מלאי חיים את תקופתו ואת חייו של הטוחן יוצא הדופן מפריאוּלי.

אחרית הדבר נכתבה על-ידי יוסף קפלן מן האוניברסיטה העברית בירושלים.

קרלו גינצבורג הוא מחשובי ההיסטוריונים בימינו. חיבוריו, שרבים מהם תורגמו ללשונות רבות והיו לרבי מכר, עוסקים בתופעות של רדיקליזם דתי, כישוף, תרבות עממית, איקונוגרפיה והיסטוריוגרפיה.

מקט: 965-407-508-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1. מֵנוֹקְּיוֹ

שמו היה דומניקו סקנדֶלָּה וכינויו מנוקיו. הוא נולד ב־1532 (במהלך המשפט הראשון הצהיר שהוא בן חמישים ושתיים) במונטריאלה, כפר קטן בגבעות של אזור פריאולי, בצפון־מזרח איטליה, 25 קילומטר צפונית לפּוֹרדֶנוֹנֶה, ממש לרגלי ההרים. כאן חי תמיד, להוציא שנתיים (1564-1565) כאשר הוגלה בעקבות תגרה לכפר לא רחוק, אַרבָּה, ולאתר בקָרְנִיָה ששמו לא נזכר. הוא היה נשוי, והיו לו שבעה בנים, וארבעה נוספים שמתו. הוא הצהיר בפני גַ’מְבַּטִּיסְטָה מָרוֹ, הכומר ממלא המקום (vicarius generalis)[26] של האינקוויזיטור של אָקווילֶאָה וקונקורדייה, שעיסוקו הוא “טוחן, נגר, מנסר עצים, בנאי ועוד דברים”. אך הוא היה בעיקר טוחן; הוא נהג להתהלך בלבוש מסורתי של טוחן, מעיל קצר, גלימה וכומתה עשויים צמר לבן. וכך, בלבוש לבן, התייצב גם בבית־המשפט.

שנתיים מאוחר יותר אמר לאינקוויזיטורים כי הוא “איש עני מאוד”: “אין לי אלא שתי טחנות שכורות ושני שדות בחכירה, ובזה פִּרנסתי, ואני ממשיך לפרנס את משפחתי הענייה”. אך אין ספק שהגזים. אף שחלק ניכר מהיבולים שימש כדי לשלם (כנראה בתוצרת), נוסף על דמי החכירה הכבדים, גם את דמי השכירות עבור שתי הטחנות, היה אמור להשאר לו די הצורך למִחְיָה ואף לחלצו מהסבך בשעת משבר. וכך, כשהיה גולה באַרבָּה, שכר מיד טחנה נוספת. כאשר נישאה בתו ג’ובנּה (מנוקיו עצמו נפטר כחודש קודם לכן), היא קיבלה נדוניה בשווי של 256 לירות ו־9 סולדי: לא הרבה, אך גם לא מעט מדי בהשוואה למקובל באותו אזור ובאותן שנים.

באופן כללי, נראה שמעמדו של מנוקיו במיקרוקוסמוס החברתי של מונטריאלה לא היה מהזניחים ביותר. ב־1581 הוא כִיהן כראש הכפר – “פּוֹדֶסטָה”, של מונטריאלה ושל היישובים הקטנים הסמוכים אליו (גָיוֹ, גריצו, סן לונרדו וסן מרטינו), ובתאריך שאינו ידוע במדויק, אף התמנה לקמרָרו, כלומר מנהל הנכסים במרכז האדמיניסטרטיבי האזורי של הכנסייה במונטריאלה. איננו יודעים אם כאן, כמו במקומות אחרים בפריאולי, השיטה הישנה של רוטציה במשרות הוחלפה בבחירות. במקרה כזה העובדה שידע “לקרוא, לכתוב ולחבר מספרים” הייתה אמורה להעניק למנוקיו יתרון. ואמנם, הקמרָרו היה נבחר כמעט תמיד מבין האנשים שלמדו בבית־ספר עממי ואולי למדו גם מעט לטינית. בתי־ספר כאלה היו גם באַוְויָינוֹ או בפּורדנונה, ומנוקיו למד כנראה באחד מאלה.

ב־28 בספטמבר 1583 הוגשה ללשכה הקדושה[27] תלונה נגד מנוקיו. הוא הואשם בהשמעת דברי “כפירה חמורים ביותר” נגד המשיח. לא דובר כאן בדברי נאצה מקריים: מנוקיו השתדל בעליל להפיץ את דעותיו ולדון בהן (“לא התבייש להטיף ולהפיץ את עיקרי תורתו”). דבר זה גרם מיד להחמרת מצבו.

ניסיונותיו אלה לעשות נפשות לתורתו אושרו במידה רבה בחקירה המקדימה שהחלה חודש מאוחר יותר בפּוֹרטוֹגרוּאָרו והמשיכה בקונקורדייה ובמונטריאלה עצמו: “הוא תמיד מתעמת ומתווכח עם מישהו על ענייני אמונה, אפילו עם הכומר”, דיווח פרנצ’סקו פַסֶּטָה לממלא המקום. ועֵד נוסף, דומניקו מלקיורי, הוסיף: “הוא נוהג להתווכח עם כל אחד, וכשניסה להתווכח אתי אמרתי לו: ‘אני סנדלר ואתה טוחן, ואתה אינך מלומד: אז למה להתווכח על זה? ענייני אמונה הם עניינים עמוקים וקשים, מעבר לתפיסה של טוחנים וסנדלרים: בשביל להתווכח צריך לדעת את עיקרי הדת, ובידע הזה מחזיקים קודם כל הכמרים”. אבל מנוקיו נהג לומר שהוא אינו מאמין

שרוח הקודש שולטת בכנסייה, והוסיף: “הכמרים משגיחים עלינו כדי שנשב בשקט והם יוכלו לבלות בנעימים”; באשר לו, הוא “מכיר את אלוהים יותר טוב מהם”. כומר הכפר שלקח אותו לקונקורדייה, אל ממלא המקום, כדי שיבהיר את רעיונותיו, אמר לו: “הגחמות המוזרות שלך הן דברי כפירה”. מנוקיו הבטיח שלא יהיה מעורב עוד בעניינים כאלה, אך מיד התחיל מחדש, בכיכר הכפר, בפונדק, כשהיה הולך לגריצו או לדַוְויָינו או בא מההרים: “לפני כל מי שמדבר אתו”, אמר ג’וליינו סטֶפָנוּט, “הוא נוהג להציג את הדעות שלו בעניינים שקשורים לאלוהים, ותמיד מכניס בהן איזה דבר כפירה, ואז הוא מתווכח וצועק כדי לחזק את טענותיו”.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הגבינה והתולעים”