החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הגדרת הצמחים

מאת:
הוצאה: | 2008 | 180 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

הגדרת הצמחים הוא רומן שבו נפגשות דמויות, שחייהן נעים במסלולים שונים, בצמתים של שיחות, רשימות, חיי נפש ורוח וקשרי–משפחה. מחשבות על צמחים ועל גנים, על ארכיטקטורה ועל אמנות, הן חלק מן הפרטים המעצבים את מכלול החיים האלה.
כוחה של לשון הרומן הוא בריכוז הגבישי והמאופק שלה וביכולתה לארוג את היומיום מריבוי של פרטים, הנאספים ונפרשים כמניפה של הדהודים והשתקפויות. באופן הצטרפותם זה לזה, ללא היררכיה של חשיבות וללא דרמטיות, יוצרים פרטים אלה את פני–השטח השקטים–לכאורה של המציאות, ומשקפים את קולה ואת סגנונה הייחודי של המחברת.
נעמי ולך נולדה בעמק יזרעאל. למדה לשון וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. כמו כן למדה ציור והציגה סדרות של רישומים, בעיקר בגלריה מבט בתל–אביב.

מקט: 4-249-1909
הגדרת הצמחים הוא רומן שבו נפגשות דמויות, שחייהן נעים במסלולים שונים, בצמתים של שיחות, רשימות, חיי נפש ורוח וקשרי–משפחה. מחשבות […]

לאה'לה. רשימות

כשאני חושבת על חיי אתו, ועל רגשותיי, אינני רוצה להתנגד למה שהם היו.

כשהתחתנתי אתו הילדים היו בני חמש ושלוש. הלבשתי להם חליפות מלחים קטנות, וצילמנו אותם. השארתי להם את שם המשפחה של אבא שלהם אף על פי שלעצמי לקחתי את השם החדש. הוא אימץ אותם, והם התחילו לקרוא לו אבא, אבל חשבתי שהם גם יתומים.

אהבתי אותו כל השנים, אבל אבד לי במשך הזמן הדבר שמעדן את החיים. כאילו לא המעשים נעשו גסים בגלל עצמם, אלא השפה הגסה אפשרה אותם, והשפה הגסה והמחוספסת לא ניתנת להכחשה. גם הילדים הושפעו ממנה. עכשיו הם טוענים שהזקתי להם בכך שלא דיברתי אתם על אבא שלהם, ועל רגשותיהם. אמרתי שגם ההורים שלי לא דיברו אתנו על רגשות ועל אסונות, אבל לא מתוך נוקשות אלא מצניעות. וחשבתי שבכל זאת ילדיי לא התחנכו בצניעות.

 

כשחגגנו לו יום הולדת ארבעים, יונתן בעצם תקף אותנו בגלל כל הדבר הזה. הסתכלתי עליו בזמן שדיבר, וחשבתי שוב על הגסות ההיא, כאילו היא הסיבה לכל מה שקרה לי ולילדים שלי.

אמרתי שמוטב לא לדבר על הכל. אמרתי שמוטב היה לנו לקרוא ספרות ושירה, וכך לבטא את רגשותינו, בלי לפגוע באף אחד. אני לא יכולה להחזיר ליונתן את מה שנלקח ממנו, ולא את מה שלקח מעצמו. הרי בהתחלה ראיתי איך הוא מנע מעצמו את הנעורים הטבעיים שלו, ואחר כך הוא מנע את ההתבגרות, ואפילו כשנולדה לו עמל, והיה נדמה שכל מהותו נתונה לה, הוא נשאר לא מרוצה. וכשעזב את הבית, ידעתי כבר ששום דבר לא יספק אותו.

אמרתי לו, עמל דומה לך יותר מלכל אחד אחר, והוא אמר אם כך, היא תבין שהייתי צריך לעזוב. ולא התווכחתי אתו על כך.

כשהיה תינוק היינו מטיילים אתו בשדות ומדקלמים לו שירים, והוא היה מוחא כפיים מרוב שמחה, אחר כך נולד נדב, והיו לי שני ילדים, וחשבתי שהם יהיו הדבר הטוב ביותר שיהיה לי אי פעם. אחר כך, כשנולדו האחרים, ראיתי שהיה בהם דבר אחר, שהוא כל כך ממשי, ובכל זאת עוד רציתי לחשוב שאין הבדל גדול בינם ובין יונתן ונדב. אבל מכל ילדי יונתן ונדב הם החלשים והפגועים, ואף על פי שטיפחתי אותם, וחשבתי שיהיה להם עולם מלא משלהם, אחד בלתי מסופק כל חייו, והאחר חולה ובודד.

 

כשנדב הביא את תפארת לראשונה הייתי עדיין בחצר, בבגדי העבודה, והוא אמר תכירי את בחירת ליבי, עם כל החשיבות והחן של המלים האלה, וכבר ראיתי שהוא לגמרי קשור אליה. אמרתי שאחליף את הבגדים, וחשבתי שהוא יכניס אותה הביתה, ואחרי שהחלפתי את הבגדים ראיתי שהם עדיין בחוץ. היא ישבה על המדרגה של המרפסת לגמרי בשקט, כשהיא מסתכלת ישר לפניה, אבל לא נראית זרה. גם כשנכנסנו לא היה לה צורך לומר משהו מהדברים שאומרים אנשים זרים, וחשבתי שהיא שלווה באופן מיוחד ועמוק, שלא הכרתי עד אז. לא היתה לי עוגה באותו יום, ואמרתי שיש לנו פירות יפים, ועד שהגיעו האחרים כבר הרגשתי לגמרי בנוח. עכשיו אני נושאת אתו את היותו בודד ותועה, וחושבת שהוא לא יודע שזה מה שאני עושה.

 

הילדים שלי, אנשים מבוגרים, רוצים לחזור לגור פה. אני מרשה להם לבנות בחצר, או להוסיף קומה. כשאני חושבת שיום אחד אצטרך להוריש את המקום הזה אני נבהלת. אני לא מדברת על כך עם אף אחד, כאילו הדיבור הזה מגונה, ומניחה לזמן לעשות את שלו, ונדמה לי שהימים עומדים, ושהצער עומד.

לפני כמה ימים הייתי אצל אסיה. היא כתבה משהו כמו צוואה עם הוראות לסידור הריבות שלה, והספרים, והבגדים, וכל מה שצריך לעשות בגינה. היא אמרה, הם יהרגו לי את הקמליה בלי ההוראות, וצחקה.

אחר כך, כשהיא ליוותה אותי הביתה, לא הלכנו בדרך הקיצור אלא בדרך הארוכה יותר, כך שהיה לנו עוד קצת זמן לפטפט. לא דיברנו על שום דבר חשוב, ואסיה שאלה אם אני מרגישה לפעמים שאנחנו עדיין ילדות. אמרתי, לפעמים, כשאני אתך. היא שילבה את זרועה בזרועי, עם הרגש הזה שיכול להתפרץ אצלה פתאם, ואמרה אנחנו מטיילות, והבתים עומדים, והשמים במקומם.

הלכתי אל הכניסה של החצר, וראיתי את מעוז גוזם את הענפים הנמוכים של האגס, מעצב לו מחדש את הנוף בלי לפגום בו. הוא גזם בזהירות, כשהוא מחשב את התוצאה, ואמר שיהיה קל לעבור. הענף הכבד, הנוטה אל השביל, התרומם לאט, כשהענפים המסתעפים ממנו הוסרו אחד אחד. הוא אסף את הענפים, וזקף את ראשו כשעבר מתחת לענף, לא נוגע בו. עכשיו את עוברת בלי שריטה, הוא אמר וחייך אלי. הענף היה גבוה מאד, ואפשר היה לראות את כל מה שהוסתר קודם לכן. את השביל הממשיך אל בית המלאכה, ואת הדרך היורדת אל הפרדס ואל המטעים.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.