הגדה לבית לוין

בכל פעם שאני מספר על חוויה מחיי, ובמיוחד על קורות האודיסיאה של בני משפחתי בזמן בריחתם מגרמניה ועד הגיעם לחוף מבטחים, אני תמיד זוכה לאותה תגובה: "איזה סיפור מופלא! איזה נס! אתה חייב לכתוב ספר על זה". משפחתי שכנעה אותי לעשות זאת, וכיוון שכישרונות הכתיבה שלי הם די מצומצמים, החלטתי להעלות על הנייר את ההיסטוריה הכרונולוגית של חיי. הוספתי, כמובן, קטעים ציוריים ולפעמים קומיים, אך כולם אמת. אני מרגיש בר מזל, ואני מודה לאלוהים על כך שכולנו ניצלנו, ושאני חי בתקופה שכל כך הרבה התרחש בה ועדיין מתרחש. למעשה, הייתי עד, ולפעמים פעיל, במאה השנים החשובות ביותר לעם היהודי ולעמים רבים בעולם. אם היטלר והנאצים תכננו לחסל את משפחת לוין, הם כשלו בגדול, כי, ברוך השם, אנו חיים, מתרבים ופורחים. לסיכום עד כה: לא היה רגע דל.

מקט: 001-1330-001

בכל פעם שאני מספר על חוויה מחיי, ובמיוחד על קורות האודיסיאה של בני משפחתי בזמן בריחתם מגרמניה ועד הגיעם לחוף […]

---

שורשים

לא הכרתי את סבא אליעזר-יהודה, אביו של אבי, רק ראיתי את תמונתו. רב יפה ומרשים עם זקן לבן מסודר, מחזיק בידו כרטיס ברכה לשנה טובה. היה לו כינוי: “המגיד משניפישוק” (עיירה קטנה בקרבת וילנה), כנראה לאות הערכה על דרשותיו המרשימות. הוא נשא לאישה את רבקה, שילדה לו חמישה ילדים, שני בנים ושלוש בנות. אני זוכר שסבתא רבקה נפטרה, כי ראיתי את אבי ממרר בבכי. הייתי אולי בן ארבע או חמש (רבקה אחותי קרויה על שמה).

אבי, הירש לוין, נולד באוקטובר 1892 באושמיאני, כפר קטן על יד וילנה בליטא. הוא לא דיבר הרבה על ילדותו, אך מהמעט שסיפר, אפשר היה להבין באיזה עוני המשפחה חייתה. אני לא בטוח בפרטי השכלתו, אבל ידענו שהוא הלך לחדר ולאחר מכן לישיבה וקיבל סמיכות לרבנות. בנוסף, ידע רוסית ולאחר מכן למד גרמנית. הוא עבד כסוכן מכירות של חברת טקסטיל ונסע הרבה ברחבי רוסיה.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ב-1916, כבש הצבא הגרמני את ליטא (אז חלק מרוסיה). אבי, שהיה בחור צעיר בן 24, הלך ברחוב בוילנה, כשמשאית של הצבא הגרמני עצרה לידו, וחיילים לקחו אותו כ”שבוי אזרחי” לעבודה בגרמניה. הוא עבד במפעל “הנומג”, שייצר קטרי קיטור לרכבות. בכל יום בשעה 11:00 היה עליו להתקין את ידית הדלת השמאלית בקטר, לרוץ מסביב לקו הייצור ולהתקין את הידית בדלת השנייה. היום היו מכנים זאת עבודת כפייה, אך הגרמנים אז נהגו בשבויים בצורה הוגנת למדי. הוא שכר חדר אצל גברת זקנה, קיבל ארוחות, ושולם לו שכר כלשהו. כשנגמרה המלחמה, הוא שוחרר וקיבל תעודה, שעבודתו הייתה לשביעות רצון מעסיקיו, ושהוא יכול תמיד לחזור ולעבוד אצל “הנומג”. אבי התרשם מאוד מכל מה שראה בגרמניה, והחליט להישאר ולחיות בה.

אבי היה סקרן לגבי דברים טכניים, והחלטיות עצומה הניעה אותו בכל דבר שעשה. כשהחליט לעשות דבר מה, היה עובד ללא הפסקה בכל שעות היום, עד שהשיג את המבוקש. בכל שנה היה נוסע לתערוכת לייפציג, כנס אדיר לתצוגת טכניקה, ותמיד חזר עם רעיונות חדשים. הוא אהב מכונות מכל סוג וקנה כל מכונה, שחשב שאפשר להפיק ממנה תועלת באחד הימים.

אחרי המלחמה הוא הפך שותף של ה’ גונצר בחנות לממכר ספרים יהודיים, ספרי תפילה וטליתות. אחרי כמה שנים הכיר לו שותפו את אחותו של אלתר פפיש, שהיה חברו. הירש לוין ורודלה פפיש, הורי, נישאו ב-1923.

אמי, רודלה פפיש, נולדה ב-1896 בקמין בקרבת פינסק לזאב וברכה (ברוכה) פפיש. היא הייתה בת יחידה, והיו לה, אני חושב, חמישה אחים. חיים ויצמן, המדען הידוע ונשיאה הראשון של מדינת ישראל, בא מאותו הכפר, ואנחנו קרובים באופן כלשהו למשפחת ויצמן. אחיה הבכור של אמי, אלתר, נסע לגרמניה בתחילת המאה ולמד הנדסת מכונות. כשסיים לימודיו, הוא הקים חברה עם שותף נוצרי בפרנקפורט, חברה, שנקראה “כריסט את פפיש”, וייצרה מכונות לתעשיית הנייר שהם ייצאו לרוסיה ולארצות רבות אחרות. העסק היה מצליח ורווחי מאוד. הוא נשא לאישה את פאני, בת למשפחה יהודית שחייתה כבר דורות רבים בגרמניה. משפחתה של פאני התנגדה לנישואיה עם “עולה חדש” ממזרח אירופה.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשהגרמנים כבשו את פינסק, אלתר יכול היה לעזור למשפחתו, והם שהו איתו בגרמניה. אחרי המלחמה אמי נשארה בגרמניה אצל אלתר, אך הוריה שבו לפינסק. בשנת 1923 סבי זאב חלה והובא לפרנקפורט לניתוח. הוא נפטר ונקבר בפרנקפורט.

כמה שנים אחרי כן נפטר אלתר וגם הוא קבור בפרנקפורט. החברה שייסד, המשיכה לעבוד בהצלחה והעסיקה את יוסל פפיש, אחיו הצעיר של אלתר ושל אמי, שאלתר עזר לו ללמוד כמוהו הנדסת מכונות. דודתי פאני ואפילו סבתי ברוכה קיבלו פנסיה מהחברה גם בזמן שלטונו של היטלר.

משפחתו של אבי בוילנה כללה אח מבוגר יותר מאבי ושלוש אחיות. הדודה היחידה שהכרתי, הייתה דודה מאשה, שבאה לבקר אצלנו בברלין עם שניים מילדיה, דורה ומוטל. הייתי אולי בן שש או שבע, ואני זוכר את מוטל, שהיה בכמה שנים מבוגר ממני, אומר לאבי: “הירשל, קויף מיר א זאק מיט פיסטונעס” (הירשל, תקנה לי שק שלם עם קפצונים). בנוסף, היה לה בן בכור ברל, ובת זקונים, אידה. היו גם שני בנים בוגרים יותר מנישואיו הקודמים של בעלה. בעלה היה עשיר מופלג , והיה להם רכוש רב בוילנה, כך שמאשה יכלה לבוא לגרמניה לספא. הם שלחו את ברה (ברל) לוינה ללמוד רפואה, אבל זמן קצר אחרי תחילת הלימודים נאלץ ברה לחזור הביתה, כיוון שהאיחוד של אוסטריה וגרמניה הביא את המשטר הנאצי לאוסטריה. כשהגרמנים כבשו את וילנה בזמן מלחמת העולם השנייה, כולם נכלאו בגטו. מאוחר יותר מאשה, בעלה וכל ילדיהם הסתתרו אצל איכר. מאשה לקחה איתה למחבוא אחד מילדי אחיותיה ואחיה. הם היו היחידים ששרדו את המלחמה. כל המשפחה הרחבה של אבי, אחיו ואחיותיו ובני הדודים נספו. כשהרוסים שחררו אותם, קרה אסון נוסף. בעלה של מאשה ושני בניו חפרו בביתם הישן, במקום שהטמינו כסף ותכשיטים, ושלושתם נהרגו מפצצה שמטוס גרמני הטיל. מאשה וכל ילדיה ושניים מבני הדודים שלי, שהיא הצילה, הגיעו ארצה.

בני הדודים שלי: ברה, מוטל, דורה ואידה. וגם משה ואסקה. כולם מצליחים, והקימו משפחות גדולות. בת דודה נוספת, זולה, היגרה לאמריקה.

בן הדוד האהוב עלי היה אהרונצ’יק, ממשפחתה של אמי. הוא הגיע לברלין וחי איתנו בזמן שגם הוא למד הנדסת מכונות. הוא היה זה שלימד אותי לרכב על אופניים, והזיכרונות מהיותי ילד קטן כוללים את אהרונצ’יק. הוא נאלץ להפסיק את לימודיו ולחזור לפולניה ב-1936, שם הוא התחתן. הוא גויס לצבא הפולני כקצין, וכשפולניה נכבשה על ידי הגרמנים, הצליח לברוח לרוסיה. למרות שעל פי דעותיו היה קומוניסט, הוא נכלא ברוסיה. הוא איבד את אשתו, אבל אחרי המלחמה התחתן שוב, ויש לו שלושה ילדים, כולם הקימו משפחות. אחיו הצעיר, מישה, חי בארץ אפילו לפני בואי ארצה, אלא שלא ידעתי זאת. רק כשהורי הגיעו ארצה, הצלחנו למצוא אותו. כבר הזכרתי את יוסל, אחיה הצעיר של אמי, הוא התחתן בגרמניה, אך ב-1938 גורשו מגרמניה הוא, אשתו ותינוקם הרך. הם וכל הדודים ודודות וילדיהם ממשפחת אמי נספו בשואה.

בברלין הורי עבדו קשה לפרנסתם. ב-1925 נולדה אחותי לילי, וכעבור שנתיים נולדתי אני. כשנולדתי, נרשם שמי המלא בתעודת הלידה: וולפרם וולף ישראל לוין. וולפרם הוא שם גרמני נדיר למדי, וכנראה הופיע בחדשות באותו זמן, כיוון שגילו את המתכת שנושאת אותו השם. השמות העבריים שלי היו זאב (על שם סבי מצד אמי) ישראל הלוי לוין. לאחר שנים, כשהנאצים כפו על כל הזכרים היהודים להוסיף את השם ישראל לשמם, ועל הנשים את השם שרה, הייתי היחיד שכך נקראתי מיום הולדתי. בבית כולם קראו לי בובי, שם חיבה נהוג לבנים צעירים, וגם היום נכדיי, ניניי ונינותיי קוראים לי כך.

כשנולדתי, ב-27 במאי 1927, גרו הורי בגרנאדירשטראסה 17, לכן אני ברלינאי אמיתי, מהרובע היהודי שנקרא שויננפירטל. גרנו בדירה קטנה בגרנאדירשטראסה באמצע “רובע המתבנים”, כך קראו לאזור שבו העדיפו לגור רוב היהודים ממזרח אירופה, שזרמו לגרמניה מרוסיה ומפולניה. היו תריסרים של “שטיבלאך”, בתי-מדרש ובתי-כנסת קטנים מסווגים לפי חצרות הרבנים או לפי עיירות המוצא של הקהילות. מאפיות, קצבים, מכולות ומסעדות, כולם כשרים כמובן. אם לא ראית פה ושם גם חנות או בית-מרזח של גויים, יכולת לחשוב שאתה בעיירה יהודית טיפוסית בפולניה. זמן קצר לאחר לידתי עברו הורי לדירה בגרנאדירשטראסה 28, וזאת הייתה דירה קטנה מאחורי חנות, שבה אבי פתח את חנות הספרים היהודית העצמאית הראשונה שלו. ברחוב כבר היו שתי חנויות מתחרות לממכר ספרים יהודיים. כשבדצמבר 1932 נולדה אחותי רבקה רנטה, הוא עבר לחנות גדולה יותר וגם לדירה קצת גדולה יותר מעל לחנות באותו בניין. הבית היה די גדול, והיו בו דירות רבות. אנחנו שיחקנו עם כל הילדים האחרים בחצר, אבל היינו היהודים היחידים. בקצה השני של החצר היה בית-חרושת לחרדל, ולפעמים מנהל העבודה אפילו הרשה לנו ללקק קצת מהחרדל. בדירה היינו שבע נפשות: הורי, אחותי לילי, אני, רבקה, אהרונצ’יק וסבתי ברוכה, שחייתה איתנו.

סבתי ברוכה לימדה אותי תפילה קצרה, שאומרים לפני השינה. התפילה היא בעצם צורה מקוצרת של קריאת “שמע ישראל”, שמיליוני יהודים אומרים אותה יום יום. הקיצור שלה מתחיל בכמה מילים בארמית, ממשיך בשני משפטים מה”שמע” ואז גומר במשפט מתהילים: “בריך רחמנא מורה מלכא דעלמא, אל מלך נאמן, שמע ישראל יי אלוהינו יי אחד, בידך אפקיד רוחי פדית אותי יי אל אמת”. שנים אמרתי את התפילה, שמבטאים אותה בהברה האשכנזית, מבלי להבין את משמעות המלים. רק כשלמדתי עברית על בוריה, איתרתי והבנתי את המלים עצמן. התפילה הפכה אצלי למנטרה, ואני עדיין אומר אותה לפני השינה וברגעי לחץ, ותמיד האמנתי שיש בה כוח מאגי.

עתה הורי היו צריכים להתאמץ עוד יותר בעבודה, שעות ללא סוף. אני זוכר את התקופה הקדחתנית לפני ראש השנה, כשהחנות הייתה מלאה בלקוחות, ואמי התמוטטה והתעלפה באמצע כל ההמולה. אפילו לילי ואני עזרנו בחנות.

לילי ואני היינו רזים במקצת, לטעמן של אמי וסבתי שדאגו לנו, מפני שלפי דעתן לא אכלנו די. הרופא רשם לנו שמן פשתן, וכל יום הסבתא שלי רדפה אחרי מסביב לשולחן עד שתפשה אותי, והייתי חייב לבלוע את השמן המגעיל. רבקה, לעומתנו, הייתה עגולה ושמנמונת. אימא שלנו העריכה את הטבע, ובכל הזדמנות לקחה אותנו ליער בגרונהוולד, לאגמים וונזה ושלכטנזה, או לאחו בטרפטו.

בכל קיץ היינו לילי ואני נשלחים לאחת הקייטנות, שהיו מאורגנות על ידי הקהילה היהודית. לילי נסעה לבדה לאי קטן בים הצפוני בשם וויק על פוהר, ועוד פעמיים נסענו יחד לקולברג בחוף הים הבלטי. בפעם הראשונה שנסענו, הייתי אולי בן חמש, מאוד התגעגעתי הביתה ובכיתי הרבה. בסופו של דבר, הוציאו אותי מאולם השינה של הבנים והרשו לי לישון בחדר עם לילי והבנות האחרות. כל בוקר היו מכניסים אותנו לחצי שעה לאמבטיה גדולה וכהה עם מי ים מרוכזים וחמים, האמינו שזה מרפא ובריא מאוד, אבל כל הילדים שנאו את זה, כמובן. צעדנו בקבוצה לאורך חוף הים וקיבלנו אוכל בריא במיוחד, כדי שנעלה במשקל. באחת הצעדות פתאום גילינו את אבא, שנשלח על ידי אימנו לבדוק מה שלומנו. כשראינו אותו, מובן שנתקפנו מחדש בהתקף של געגועים מלווה בהרבה בכי. אני זוכר, שאבא הביא לכל אחד מאיתנו דג שוקולד עטוף בנייר זהב. בשנה אחרת נסעתי לבד לקייטנה בשם גיסטרו, ופעם בחורף נשלחתי לבית-ילדים, במקום שנקרא זארוב. הבית היה ממוקם באמצע יער גדול. המשטר היה נוקשה מאוד וספרטני. העירו את כל הילדים בשש בבוקר ומיד הוציאו אותנו החוצה ליער להתעמל. שרר קור עז, וכולנו קפאנו. בארוחת הבוקר קיבלנו מנה קצובה שהיינו חייבים לאכול את כולה עד תום, והמטפלות היו בודקות אצל כולם, האם לא נותר חלבון ביצה בתוך הקליפה, ואז – לשירותים. כשגמרת, היית צריך לקרוא לאחת המשגיחות, שראתה את התוצאה. מי שלא עשה, היה יושב שעות רבות. אחרי שהייה של ארבעה שבועות שקלו אותי, ועליתי 500 גרם במשקל, מה שנחשב הישג גדול.

בקייצים אחרים כולנו היינו נוסעים לבאד פרייאנוולדה, ספא גרמני ידוע למדי, לדירה קטנה שהורי שכרו לכמה שבועות. אבי היה מגיע לסוף שבוע ומבלה איתנו. הדירה הייתה בביתו של בעל משתלה גדולה, מר קונצה, והיינו משחקים במשתלה ועל יד האגם הסמוך. רבקה הייתה אולי בת שלוש, כשיום אחד נעלמה, ולאחר חיפושים מצאנו אותה ליד שפת האגם מנסה לדוג דגים בעזרת חוט שלקצהו קשרה פיסת ניר כסף. לפני כעשר שנים בביקור בברלין נסענו לילי, מלך, חוה רעייתי ואני לפרייאנוולדה ומצאנו את המשתלה ואת הדירה קיימות עדיין בבעלות משפחת קונצה.

הורי עבדו קשה, שעות ארוכות, מפני שהעסק עלה יפה. אבי היה אהוב מאוד על הקונים ועל הספקים כאחד. בחנות היו אלפי ספרים, 22 כרכים של תלמוד בבלי שלם, כל מיני סידורים ומחזורים בכריכות מהודרות, חלקם עם תרגום ליידיש או לגרמנית; 11 כרכים של ההיסטוריה של היהודים של גרץ או דובנוב, וסיפורי ילדים של יואכים פרינץ. במרתף היו הספרים העתיקים. שעות רבות היו מבלים תלמידי חכמים בנבירה באוצרות האלה. אבי ידע שלא יקנו דבר, אך רק חייך. היו סוגים רבים של טליתות ממשי, מצמר קל, או מצמר כבד, שהגיעו מצ’כוסלובקיה. שקיות לתפילין רקומות ביד, מזוזות, פמוטי שבת מכסף, חנוכיות מכסף ומברונזה, מעמדים לבשמים ונרות מיוחדים להבדלה. אפילו אבקת גילוח לחרדים, שלא משתמשים בתער לגילוח. הקונים היו פסיפס צבעוני: מחרדים מושבעים עד מודרניים ורפורמים. לפני החגים החנות הייתה מלאה עד לשעות מאוחרות. לילי ואני עזרנו לפעמים באריזה, אבל היו גם משימות חשובות יותר: לפני סוכות ארגנו מעלי הלולבים סלים קטנים שמצמידים ללולב ומחזיקים בו את ההדסים. לא רק ספרים וצורכי דת הוצעו למכירה, אלא הרבה תקליטים שנמכרו בהצלחה: קטעי חזנות מתפילות ידועות, שירים ביידיש ובעברית. בהתחלה ייבא אבא את התקליטים מארצות-הברית ומפולניה. לאחר מכן התחיל לערוך הקלטות לכישרונות צעירים, לזמרים ולחזנים בגרמניה והוציא את התקליטים עם תווית בשם “זמר”, שמהר מאוד צברה קטלוג נכבד.

העסק גדל, והתקליטים הפכו לחלק החשוב בעסק של אבא. אבי היה מוסיקאלי מאוד ואהב כל חייו כל מה שהיה קיים במוסיקה יהודית. אמנים ומוסיקאים היו באים אלינו בכל יום. לעתים קרובות, כשאנו הילדים כבר שכבנו במיטות, שמענו את החזנים או הזמרים מדגימים לאבא את שיריהם החדשים. את החזן, ישראל בקון, גילה אבא בצעירותו וערך איתו הקלטות רבות עד שנהיה ממש כוכב. בקון היה בן בית אצלנו, וסבתא שלי אירחה אותו והגישה לו תה רוסי. הוא תמיד הופיע בקפוטה שחורה מבריקה, בכובע קטיפה שחור ובידו שקית נייר. צפיתי מוקסם איך הוא מוציא מהשקית כמה ביצים ובולע אותן לא מבושלות, הוא היה משוכנע שהן משפרות את טיב קולו. אחר כך היה מקלף כמה תפוזים ומתחיל באימון קולני. את ההקלטות ארגן אבי באולפן הקלטות מודרני בשיתוף תזמורת בניצוח ארנו נאדל או שבתאי פטרושקה. ייצור התקליטים נעשה בחברת לינדשטרום, והם הופיעו עם התווית “זמר – ה. לוין”. ההפצה הייתה לא רק בגרמניה אלא גם בארצות נוספות. גם אצלנו בסלון עמד פטיפון, ואנו הילדים ניגנו את התקליטים וידענו ושרנו כל מילה בעל פה. השלאגר היה “לייפקה פארט קיין אמריקה”. היה לנו גם “הכוכבים נוצצים” של בנימינו ג’יגלי ו”שיר סובב עולם”, הלהיט הכי גדול של יוסף שמידט. חלק מההקלטות ניצלו, כשחבר של אבא, שהצליח להגר לאמריקה, הסכים לקחת איתו ארגז שהכיל מטריצות מתכת, המכילות את הקלטות היסוד, וחפצי כסף, חנוכיות ועוד. לאחר המלחמה הודיעו לנו מחברת לינדשטרום, המפעל שהדפיס עבור אבא את תקליטי “זמר” ואחסן את המטריצות, שהמפעל נהרס בהפצצה, ולא נותר זכר מהמטריצות שנותרו במפעל. מובן שהחבר של אבא, מר קלמן, שמח לשמוע אחרי המלחמה שכולנו ניצלנו, ושלח את הארגז אלינו ארצה.

סבתי ברוכה דיברה וקראה רק יידיש. ההורים דיברו ביניהם ביידיש, איתנו דיברו בגרמנית, ואם רצו שלא נבין, הם דיברו רוסית. אנחנו, הילדים, לצערנו, לא הכרנו את הסבא והדוד והדודות בוילנה. כפי שאמרתי, רק דודה אחת, אחותו הבכורה של אבי, טאנטה מאשה, ביקרה אותנו בברלין עם כמה מילדיה. מצד אימא היכרנו את הדוד יוסל, שגר בפרנקפורט עם אשתו והתינוק, אך הם נאלצו לחזור לפולין. אהרונצ’יק, בן הדוד האהוב עלי, היה איתנו בברלין תקופה מסוימת. הכרנו גם את טאנטה פאני, אלמנתו של אלתר, שגרה בברלין, והיינו מבקרים אצלה. עם היתר הייתה התכתבות ערה ביידיש.

השכונה הייתה פעילה מאוד פוליטית. במרחק כמאה מטרים מביתנו היה בית המפלגה הקומוניסטית על שם רוזה לוקסמבורג, ומשם יצאו כל תהלוכות המחאה של הקומוניסטים, שהסתיימו, ברוב המקרים, בקטטות עם הנאצים. ב-1933 היטלר עלה לשלטון. בשנים הראשונות כמעט לא השתנה דבר לגבינו. אהרונצ’יק, שהשתתף בתהלוכות של הקומוניסטים, גורש מהאוניברסיטה הטכנית, שבה למד הנדסה. אבי פתח סניף קטן סמוך לבית-הקברות בווייסנזה, ואהרונצ’יק עבד שם.

אחותי לילי הלכה לבית-ספר יהודי לבנות באוגוסטשטראסה, בניין מודרני ויפה, שקיים גם היום. לאחר מכן גם רבקה אחותי התחילה ללמוד שם. אני הלכתי לבית-ספר יהודי בריקה שטראסה, שגם קיים היום. בכיתה למדו בנים ובנות, המורה הייתה גברת פייסט. אני זוכר אותה כגברת צעירה, גבוהה ורזה, שאספה את שערה הבלונדיני בקוקו קשוח. הייתי תלמיד טוב, והיא חיבבה אותי ותמיד הייתה נחמדה אלי (בתעודות, לאחר שכתבו, שהציונים בחלק מהמקצועות טובים ובחלקם טובים מאוד, תמיד הופיעה הערה: …אבל זאב מפריע על ידי לחישות וצחקוקים עם חבריו לכיתה). אחרי שגמרתי שלוש כיתות, במקום ארבע כרגיל, קפצתי כיתה והתקבלתי לגימנסיה “עדת ישראל”, גימנסיה מעולה לבנים בזרם האורתודוקסי. מנהל הגימנסיה, ד”ר שלזינגר, היה לקוח נאמן של אבי והיה נובר שעות רבות בעיקר בספרים העתיקים בחנות. המעבר שלי הסתדר, אפוא, בקלות. בניין הגימנסיה היה בניין מרשים במערב העיר, בזיגמונדסהוף 11, קרוב לטירגרטן, הפארק הגדול של ברלין. כל בוקר הייתי הולך כעשר דקות עד תחנת הרכבת העילית, נוסע חמש תחנות ומגיע לכיתה תוך 25 דקות. המשמעת בבית-הספר הייתה מחמירה מאוד, וקיבלנו עונש על האיחור הקל ביותר, כך שאם הרכבת איחרה, ביקשנו ממנהל התחנה אישור בכתב שהאיחור לא באשמתנו. בבית-הספר היסודי למדנו חשבון עד 1,000, בגלל קפיצת הכיתה פתאום מצאתי את עצמי מול משוואות באלגברה. אך אחרי כמה זמן התגברתי. אני זוכר כמה מהמורים: ד”ר קניגסברגר, שהיה אדם גבוה ושמן, שלימד לטינית והיסטוריה. הוא היה קורא לך ללוח, תופש את אוזנך ולא מרפה עד שסיימת את משימתך. עוד מורה עם כינוי “יופ” לימד גרמנית. מר רבהון לימד עברית ותנ”ך, ואחרי שנים פגשתי אותו בירושלים. המורה להתעמלות, אדון סלומון, היה נערץ על הבנים, כיוון שהגיע רכוב על אופנוע. הוא הצליח לעלות ארצה, ומחליפו, מר ארנד, היה איש קטן, נוקשה מאוד ואגרסיבי. נער שלא ביצע את התרגיל לשביעות רצונו, היה חוטף מכות ממקל במבוק שהיה תמיד בידיו. הילדים השמנים, שאף פעם לא הצליחו לטפס על החבל עד למעלה, היו מוכים שוב ושוב.

כיוון שבית-הספר היה דתי, היה מתקיים מניין לתפילת שחרית, והרבה מהבנים השתתפו בתפילה לפני הלימודים. אני הייתי בא רק לעתים רחוקות, ומפני שלא הייתי רגיל להתפלל, הייתי נאלץ לזייף, עד שלמדתי. כשמנהל בית-הספר היסודי נפטר, אני שרתי במקהלה בטקס הקבורה. בסך הכל הגימנסיה הייתה ברמה גבוהה, ולמדנו בה יותר מאשר בבית-הספר של הגויים, בעיקר שפות: לטינית, עברית, גרמנית ואנגלית. למדנו לפי התקנון של משרד החינוך הגרמני, וספר הקריאה החדש באנגלית היה כרוך בפלסטיק אדום, והיו בו איורים, שהראו ילדים במדים של המפלגה הנאצית לצעירים וצלבי קרס. היו לי חברים טובים, אך מספר התלמידים בגימנסיה ירד במהירות, כיוון שרבים מחברי לכיתה היגרו. מצד שני, תמיד הגיעו ילדים חדשים, שבשל יהדותם גורשו מבתי-הספר הכלליים הגרמניים, והיו צריכים ללמוד בבית-ספר יהודי. בפרוץ המלחמה הוחרם בניין בית-הספר כולו, והוקמה בו שלוחה של מטה חיל האוויר הגרמני. אנחנו עברנו ללמוד בבית-הספר בפזננשטראסה. אני לא סיימתי את הכיתה הרביעית בגימנסיה, כי בספטמבר 1940 עזבתי את ברלין בדרכי ליוגוסלביה. אני חושב שבית-הספר שלח בכל זאת תעודה עם ציונים טובים, אך לא שמרתי עליה. זה היה בית-ספר טוב, מפני שרבים מהדברים שלמדנו, נטמעו בי.

בסך הכל הייתה לנו ילדות נהדרת.

בשנים 1936-7 אפילו אנחנו, הילדים, התחלנו לחוש את העול של שלטון הנאצים. היו גינות רבות ומקומות ציבוריים, שהיו אסורים ליהודים. כילדים קטנים כבר ידענו שצריך להתחמק מילדים גויים. פעם בדרכי חזרה מבית-הספר תקפו אותי שני ילדים, ורק אחרי ההתערבות של גבר מבוגר, הפסיקו להרביץ לי.

המצב הפך קשה מיום ליום. הממשלה הנאצית הורתה להקים “איגוד תרבות יהודי”, ששלט על כל ההצגות, הקונצרטים וההוצאה לאור של ספרים ותקליטים יהודיים. זה הרס את העסק של אבא. הורי ניסו להגר מגרמניה, אך השגת ויזה למדינה כלשהי, או קבלת סרטיפיקט לעלייה לפלשתינה הייתה בלתי אפשרית. אני זוכר, שסבא לייזר-יהודה שלח לאבי את תעודת הסמיכות לרב, וידיד של אבא בארצות-הברית ניסה להשיג עבור אבא משרה של רב באמריקה, כי על סמך משרה כזאת האמריקאים היו מעניקים רשיון כניסה לכל המשפחה. לרוע המזל, כלום לא התממש בזמן. אותו ידיד הצליח להשיג אפידייויט עבור לילי ועבורי ללימודים בארצות-הברית, אבל גם אלה הגיעו מאוחר מדי.

הייתי בן תשע או עשר, כשחבר לעסקים של אבי מעיר במזרח גרמניה צלצל ואמר, שכרגע שחררו אותו ממחנה ריכוז, והוא נמצא במשרדי הקהילה היהודית במערב ברלין. אבא שלח אותי ונתן בידי סכום כסף כדי לעזור לאיש להגיע לביתו. הגעתי למשרדים וראיתי קבוצה של גברים מפוחדים, רזים, קודרים, הגולגולות גלוחות והפנים ריקים.

כשהייתי בן 11 אירע ליל הבדולח, הפוגרום הגדול ביהודי גרמניה, והתחילה תקופה חשוכה ורעה בשבילנו. ביום ההוא, מוקדם בבוקר, צלצל חבר של אבי שהיה קונסול כבוד של מדינה כלשהי בדרום אמריקה, ואמר שנבוא מיד אליו לדירתו במערב ברלין, מפני שמשהו גרוע מתחולל. ביום ההוא אחרי שעזבנו את הדירה, החנות וגם הדירה נהרסו כליל. הכל נזרק לרחוב ונשרף במדורה ענקית באמצע הרחוב, והאש הגיעה עד לקומה השלישית. בגרנאדירשטראסה בערו מדורות רבות כאלה. כשהחושך ירד, חזרנו לגרנאדירשטראסה, ואני ראיתי כבר מרחוק מדורה ענקית לפני החנות שלנו. האספסוף הוציא ספרים ותקליטים מהחנות ובהם היו ממשיכים ומלבים את האש. לכל אורך הרחוב היו מדורות נוספות עם בריונים שרים ורוקדים מסביב. אבי בכה. דמעות זלגו מעיניו. כל ההישגים שהגיע אליהם, כל הרכוש שנאסף בכל כך הרבה עמל, היו לאפר. כשאמי והבנות עזבו את הדירה, אחד מאנשי האס.אס חטף את התיק של אימא ובתוכו כ-5,000 מארק, כל החסכונות של הורי.

בספטמבר 1938 החליטו הגרמנים לגרש את כל היהודים בעלי האזרחות הפולנית ולהחזירם לפולין. גם את אבי לקחו לתחנת המשטרה. למזלנו, הוא הצליח לשכנע את השוטרים שהפספורט שלו, שנקרא “נאנסן”, הוא תעודה של האומות המאוחדות, המזהה אדם חסר נתינות, והוא אינו פולני. פספורטים “נאנסן” ניתנו להרבה רוסים לבנים, שברחו מרוסיה הקומוניסטית. המצב של היהודים בגרמניה הורע מיום ליום, ולנו לא היה מוצא.