החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הערגה למלאות ההוויה

מאת:
הוצאה: | 2019 | 220 עמ'
קטגוריות: עיון, שירה ומחזות
הספר זמין לקריאה במכשירים:

89.00

רכשו ספר זה:

ביאליק וטשרניחובסקי הם מחשובי המשוררים העברים בעת החדשה, שהתמודדו חזיתית עם המסורת הדתית ועם הכפירה בה וביטאו את צער ההתנתקות ממנה ואת אושר ההמראה למרחבים חדשים. טשרניחובסקי נתפס כמבשרה של חילוניות לוחמת, בוטחת ויוצרת. ביאליק עמד כל חייו ‘על הסף’ שבין פנים לחוץ, בין התרסה בוטחת לתשובה מהוססת.

הערגה למלאות ההוויה מציע פרשנות מעמיקה ומקורית למכלול יצירתם. שביד מעמיד את “אידיאל היופי” במרכז קריאתו את שירת טשרניחובסקי. במרכז קריאתו את ביאליק עומדת ההתמודדות עם גולה שאין בה גאולה ועם שליחות שירית־נבואית טרגית.

פרופ’ אליעזר שביד הוא בכיר ההוגים היהודים הפועלים בישראל, חוקר המחשבה היהודית לדורותיה, חתן פרס ישראל, מורה ומחנך לרבים. הוא סלל את דרכו של חקר המחשבה היהודית המודרנית באוניברסיטה העברית, היה ממקימי “מכון כרם” לחינוך הומניסטי־יהודי וממעצבי דרכו של “מכון שכטר ללימודי היהדות” המסורתי בראשית דרכו. כתיבתו משלבת מחקר רחב אופקים עם הגות פורצת דרך, המבקשת להניח תשתית לקיום היהודי בישראל ובתפוצות ולהתמודדות עם הסכנות הכרוכות במגמות המרכזיות של ‘הכפר הגלובלי’. בכך הוא ממשיכם של ההוגים־ה”נביאים” הגדולים בני המאה הקודמת, ובראשם ביאליק, גורדון והרמן כהן. בסדרה זו רואים אור מחדש אחדים מספריו המוקדמים והחשובים ביותר, שהניחו תשתית איתנה למחקרו ולהגותו.

מהדורה ראשונה ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1968

מקט: 4-249-50710
ביאליק וטשרניחובסקי הם מחשובי המשוררים העברים בעת החדשה, שהתמודדו חזיתית עם המסורת הדתית ועם הכפירה בה וביטאו את צער ההתנתקות […]

הנביא המורד ומשורר החירות

חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי
ביצירתו של אליעזר שביד

יהוידע עמיר

אליעזר שביד מוכר בראש ובראשונה כאיש ההגות היהודית: חוקר והיסטוריון של ההגות היהודית מהמקרא ועד ימינו לדורותיה ולסוגותיה; הוגה ומפלס דרך בשוּרה של סוגיות יסוד של הקיום היהודי והאנושי; מכונן החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וחתן פרס ישראל בתחום זה. ההגות היהודית ועיגוניה במכלול התרבות היהודית מזה ובהגות הפילוסופית המערבית מזה הם נושאם של עשרות רבות מספריו ושל יותר מאלף ממאמריו שראו אור במהלך למעלה מ־60 שנות יצירה. לא פחות מכך, ההגות היהודית, דתית כחילונית, עתיקה כחדשה, לאומית כבעלת אופק אוניברסלי, היא התשתית להגותו שלו. בשמה התייצב ברבים פעם אחר פעם בעשורי שנים אלה בשדות החברה והתרבות, הרוח והאמונה, הפוליטיקה והמוסר, החינוך והמחקר, ההוראה והמסה. זו דרך־הרוח שבה הוא צועד כבר למעלה מ־70 שנה, לא אחת בבדידות מזהירה – ולעתים בשדרה רחבה.

ואולם, ההגות אינה נתיבו היחיד, אף לא נתיבו הראשון והשורשי. מעגלי חינוכו של שביד וחינוכו העצמי[1] כאיש צעיר בשנות ה־30 וה־40 של המאה העשרים התרחשו בביתם של הורים ציונים שעלו לירושלים, בתנועות הנוער של תנועת העבודה, המתחבטת בשנים אלה בשאלת יחסה למורשת היהודית וליהדות הגולה, ובבית הספר של זרם העובדים. אלה הובילו אותו רק בדרכי עקיפין אל מחשבת ישראל: דרך הדיון הרעיוני והחברתי העכשווי העז שפירק את מסגרות ההתייחסות והחינוך שבהן צמח ופילג את תנועת העבודה על כל רבדיה (הרובד המפלגתי, המערכת הקיבוצית ותנועת הנוער); דרך המאמץ העילאי כחבר הכשרה וכלוחם פלמ"ח במלחמת השחרור; דרך ההתמסרות לשאלות התרבות הגדולות של קיבוצו (צרעה) ושל תנועת הנוער ששימש כמדריכהּ הראשי ("התנועה המאוחדת"); ובעיקר דרך הצמיחה המעמיקה במעגלי הספרות העברית החדשה.[2] וכך הוא מעיד במבט רטרוספקטיבי, מאוחר למדי, על שנות בראשית אלה:

שירת ביאליק, ואח"כ גם מאמריו, וכן ספר האגדה שלו, השפיעו עלי השפעה רוחנית מעצבת. כנער מתבגר חייתי את זכרונות ילדותי דרך שירי הילדות שלו, מתוך כך הצלחתי להפנים אפילו את נפתולי־נעוריו "על סף בית המדרש" ואת קרעי נשמתו בין ה"ישן" ל"חדש", כאילו היו קרעַי שלי, אף על פי שבמציאות היתה הוויה רוחנית זו רחוקה ממני ת"ק על ת"ק. […] על רקע השפעתו פניתי אחר כך אל כמה סופרים והוגים שמצאתי אצלם עולם רוחני דומה.[3]

כשהחל לתת חילו להגות היהודית כבר היו בתרמילו לא רק קריאתה הקשובה והנרחבת של מיטב הספרות העברית המתחדשת, שיריה ויצירות הפרוזה שלה; הוא רשם כבר כמה וכמה סימני־דרך מובהקים בעיצוב נתיבו שלו בניתוחה, בביקורתה ובעמידה על משמעהּ המכריע בהתחדשות החיים היהודיים. מעידים על נתיב זה בראש ובראשונה שני ספריו הראשונים, עזי המבע, שלש אשמורות,[4] והספר הנוכחי, שראה אור לראשונה ב־1964, ושב ונדפס עתה יחד עם שורה מספרי היסוד של מחברו.

ראוי לומר, כי עם כל חשיבותה של ההבחנה בין תחום ההגות לתחום הספרות ביצירתו ובמחקרו של שביד, אין היא מייצרת קווי גבול חדים וחד־משמעיים. ראשית, גם ב־20 השנים הראשונות לפועלו הספרותי, שביד הִרבה להתבטא בענייני הגות ומעשה, עיצוב תרבותי והובלה חינוכית. וכן, גם בשנים שלאחר פרסום ספר זה, שבהן היה עיקר עניינו הגות ימי הביניים והעת החדשה, הוא המשיך והתבטא מדי פעם בתחומי הספרות. שנית, וחשוב הרבה יותר, הוא השילוב הפנימי המעמיק של תחומים אלה ביצירתו. כחוקר ספרות היה מלכתחילה גם איש הגות המבקש, מבעד לצורות ולמרקמי המילים, את התשתית הרוחנית – הגותית, אמונית, שליחותית – המפעמת אותם. כזה הוא, למשל, מאמרו מ־1984 על יצירתו של חיים הזז, שכל עניינו הוא בחינת "העֶמדה הרעיונית", המובעת ביצירת הפרוזה של הסופר;[5] או הפרק הדן בש"י עגנון במאמרו המנתח את היחס לאמנות ביהדות המודרנית, ומציב את הסופר בשורה אחת עם הוגים מובהקים כפרנץ רוזנצוויג ואהרן דוד גורדון.[6] ומנגד, אל חקר ההגות הוא ניגש עם רגישות מעמיקה ומתמדת למרקם הלשוני ולעיצוב הספרותי, מתוך הבנה שגם בכתיבתם של פילוסופים והוגים מתבטאים, מעל ומתחת לפני השטח, מרכיבי לשון שאינם ניתנים לרדוקציה פשוטה לנוסחאות מופשטות. כזה הוא מאמרו על ספר הכוזרי, שכל כולו ניתוח רגיש ומעמיק של משמעותו ההגותית והאמונית של הדיאלוג המעצב את "עלילתו";[7] וכאלה הם, במובהק, עיוניו ההגותיים במקרא[8] ובסידור,[9] ואוסף דרשותיו על פרשות החומש.[10] בכל אלה נשזרים זה בזה העיונים ההגותיים והספרותיים, הלשוניים והעיוניים, ומַפְרים אלה את אלה. מתבטאת בהם ההנחה שהרוח אחת היא, בגילוייה האסתטיים, המוסריים, העיוניים והאמוניים; שיצירתו של אדם בתוככי תרבות ובתוככי מסורת לשונית חושפת ומממשת הן את ייחודה של רוח היוצר הן את יניקתה מקרקע צמיחתה התרבותי ומן המטען הרוחני המשותף לקיבוץ אנושי זה.

הערגה למלאות ההוויה מכנס עיונים פרטניים ביצירתם של ביאליק וטשרניחובסקי. הבחירה בשני יוצרים אלה ניבטת כטבעית. ביאליק וטשרניחובסקי התקבלו כגדולי המשוררים בדורם. הראשון זכה לתואר המשורר הלאומי; השני השפיע גם הוא בשירתו ובתרגומיו על שורה ארוכה של יוצרים, ונטל חלק מרכזי בעיצוב התודעה התרבותית ובפתיחת האופקים הרוחניים והלשוניים של דורו של שביד. המשותף להם רב: משוררים עברים, ילידי "תחום המושב" היהודי (כיום אוקראינה), בני אותו גיל כמעט, שנקרעו מההוויה המסורתית היהודית במזרח אירופה ומרדו בה, נהו אל ההשכלה והציונות, נדדו בארצות שונות ועלו לארץ־ישראל. ואולם, שותפות זו מבליטה גם את השוני הגדול ביניהם, שמשמעותו הספרותית־רוחנית עומדת במרכז מאמרי ספר זה ומעניקה חשיבות ייחודית למכלול שהם מעצבים. הן ביאליק הן טשרניחובסקי זכו, כמובן, לעיון מחקרי וביקורתי ענֵף מאוד בדור שלפני שביד, בתקופה שבה הוא נתן את חילו לניתוח יצירתם, ועד עצם היום הזה. על רקע זה ראוי לבחון את תרומתו הייחודית של כרך זה, הן לחקר היצירה השירית והאחרת של שני מושאי מחקרו הן למקומם בהתפתחות יצירתו והגותו של המחבר, ולמשמעות שיש להעניק לפרשנות שהוא בוחר לתת ליצירות אלה.

***

נפתח בעיון בשירת טשרניחובסקי, המאכלס את מחציתו השנייה של הספר. כאמור, עיונו של שביד צומח על רקע העיסוק האינטנסיבי במשורר, ומגיב על הפרשנויות המובילות שניתנו לקורפוס שיריו כמבטא בראש ובראשונה כיוון אידאולוגי מובהק וחד־משמעי.[11]

בבקורת, בהוראה ובמחקר על שירת שאול טשרניחובסקי מילאה הבחינה הרעיונית תפקיד נכבד. כנקודת־מוצא לעיון נבחרו בדרך־כלל שירי הגות […] המציגים את המשורר כמבטא מחאתו של הדור הצעיר על אזלת ידה של יהדות הגולה, כנושא דגל האלילות והארציות וכנאמן־אידאל היופי ההלני ומבקר המורשת הדתית של היהדות המאוחרת. […] הרבה נאמר גם על השקפת־עולמו הפאנתיאיסטית ועל ההשפעה שקיבל מגיטה ומניטשה. […] [זאת מתוך הנחה] כי בתשתית מפעלו הספרותי מצוייה השקפת־עולם מגובשת, […] וכי שירתו יונקת מן התשתית הזאת ואולי גם בנויה עליה בחינת מצעה התכניתי […] (103).[12]

טשרניחובסקי נדון ונקרא, על פי רוב, כמי שהופיע "על במת הספרות העברית החדשה […] כמורד נועז ורב רושם נגד מורשת הדת היהודית […] [ה]טוען כי התורה […] כובלת את חירותו של האדם היהודי, מעיקה על חייו […] חוקיה אוסרים אותו לשמים ומרחיקים אותו בזרוע מן היופי ומן הגבורה ומחמדת חיי־הארץ" (105). אין ספק, קובע שביד, שיש ויש בסיס לקריאה זו, המתמקדת בשורה של שירי־הגות, דוגמת "נוכח פסל אפולו", "נטע זר את לעמך" ו"אני מאמין", ועוד. ואולם, קריאה מקפת של מכלול יצירתו תגלה תמונה שונה מן היסוד ותציב אחרת לגמרי את מקומה של השקפת העולם בשירתו. ראשית, טשרניחובסקי, שנתן חילו לשורה ארוכה של סוגות כתיבה, כולל סוגות שירה שונות, תרגומים ומאמרים מדעיים, נמנע לחלוטין מכתיבת מסות, שהן הסוגה הטבעית לפריסה רחבה ושיטתית של השקפת עולם. זאת, בשונה מכמה וכמה מעמיתיו הסופרים והמשוררים של "דור התחייה" ושל הספרות העברית החדשה (וביניהם ביאליק). שנית, השקפת העולם שמייחסים לטשרניחובסקי על פי שירים אלה אינה מקורית, מעמיקה או פורצת דרך בשום צורה. היא ביטוי שגור למדי לעמדות משכיליות נחרצות, השגורות גם בחיבת ציון, בציונות המדינית והסוציאליסטית, ובחוגים המושפעים מניטשה ומגיתה. רעיונות כאלה הובעו כבר לפניו, וביתר שיטתיות ועמקוּת, על ידי יוצרים כמו י. ל. גורדון וי. ח. ברנר. לא בהשקפת עולם זו נעוצה גדולתו, שאין להכחישה בשום אופן.

חשוב לאין ערוך הוא, קובע שביד, שמבט כולל על שירי טשרניחובסקי יגלה על נקלה שהם מבטאים השקפות סותרות ומנוגדות, שאינם כלל ועיקר לבוש שירי של עמדה רעיונית אחת. ממש כשם שיש ביניהם כאלה המבטאים שלילה גורפת של המורשת הדתית היהודית, כך ב"אידיליות" שלו מתבטאת הערכה חיובית ואוהדת להווי החיים היהודי בגולה; כשם שהוא מבקר חריפוֹת את הנרפוּת היהודית נוכח הרדיפות והפוגרומים ואת מסורת קידוש השם, כך הוא מבטא בשירים אחרים הזדהות מעמיקה עם הטרגדיה של העם ועם עמידתו נוכח אויביו, ומזדהה עם "המנצחים למרות כישלונם"; כשם שאחדים משיריו הם מופת לאוניברסליזם הומניסטי, כך אחרים מבטאים עמדה לאומנית קשה. גם בהקשר הסוציאלי ניכרים פערים חריפים בין שירים המבטאים עמדות סוציאליסטיות מובהקות לאחרים המבטאים התנגדות לשוויונות קומוניסטית. "'האידאולוגיה' של ט[שרניחובסקי] היא, למעשה, שלילה עקבית של החיים־עפ"י־אידאולוגיה־כלשהי, ומטרתה להצדיק את ההבעה הבלתי־אמצעית של החוויה […] הנראה כסתירה בתחומה של אידאולוגיה אינו בגדר סתירה בתחומה של החוויה הנקלעת בין קטביה".[13]

לאורך כל דרכו, לא השקפת עולם היא המעיין הנובע שממנו מפכים שיריו. גם כשזו קיימת ומוצקה, אין היא עיקר, אלא "הרגשת החיים" המתבטאת בהם. וכשזו מכתיבה – בשל הנסיבות או חילופי העיתים – עמדה רעיונית אחרת ואף מנוגדת, תתבטא זו באותה עוצמה ובאותו עומק. הלכידות האחת של שיריו כולם, לאורך כל דרכו ותקופות חייו, היא שהם מבטאים אותה הרגשת חיים, אותו עומק אישי ושירי העושה אותו למשורר חשוב ומציב אותו בקדמת התחדשותה של השירה העברית. העמידה על יסוד זה היא־היא המפתח להבנת יצירתו.[14] המוטיב המרכזי השליט בשירת טשרניחובסקי לתקופותיה ולסוגותיה, הוא ש"המציאות הארצית היא ביטוי של כח־חיים אין־סופי, שכל ריבוי הצורות המתחלפות אינו ממצה אותו לעולם, הכל יוצא ממנו ושב אליו במחזור נצחי" (98). מוטיב זה מתבטא הן ברגעי הלך־נפש אופטימיים הן ברגעי הלך־נפש פסימי וקודר, הן ברגעי אמונה הן ברגעי ייאוש. יצירתו רבת הסתירות הרעיונות מבטאת אפוא אחדות המעוגנת בנאמנות לאידאל צורני:

הוא אידאל היופי. […] האמנות היא תקוות־הגאולה האחרונה של האדם… […] יופי נתפס לו כשלמות ההבעה של חווייה על פי החוקיות העצמית המוטבעת בה, […] ההיפעלות מן היפה כרוכה בשירת טשרניחובסקי בהרגשת הרווייה הרגעית של צמאון־חיים עז ובפורקן החפשי הניתן לרגש הלב בכל עת שהוא מתעורר ובכל כיוון שאליו הוא נוטה מעצמו. […] ההבעה האמנותית היא היא שלמות החיים ונצחונם. […] (120-119)

אלא שאידאל היופי, הבלתי־אידאולוגי לכאורה, ה"ארציות" המובהקת וחסרת המעצורים המפכָּה את שירת טשרניחובסקי, הם לאמִתם יותר מעניין צורני גרידא. הם־הם "השקפת העולם" המציינת את שירתו ומעניקה לה משמעות רעיונית ותבנית כוללת. הארציות שלו היא תמצית החילוניות המזוקקת, תמצית ההשתחררות עד־תום מן הכמיהה לקדושה שמעבר ליופי, לממד שמיימי, שהארציות תהיה לו למשל ולמפתן בלבד. ביצירתו של טשרניחובסקי, על כל היבטיה וסוגותיה:

האמנות היא תכלית וסִפוקה של המשאלה המבוטאת בה הוא ממנה ובה. עד כדי כך, שברגעי התעוררות והתרוממות של אושר […] מתעלה האמנות למעלת פולחן; והוא פולחן של אמונה ללא־אל, שמערכת דימוייה מעוצבת כהתגלמות חיצונית של נוף החיים הפנימי וכקיומה של משאלת הלב בעצם ההבעה המחקה את מושאה. כך הוא מקים מקדש־לאמנות במאמץ מכוון של הרצון […] (212).

שירתו, ברגעי ההתעלות הרבים אל פסגות האושר וברגעים המעטים שבהם היא מבטאת חרדה עמוקה מפני התהום המאיימת הנפערת לרגלי המשורר ועמו, היא אפוא ביטוי מובהק ומלא להתמסרות חילונית, זה־ארצית, ליופי, לארוטי, לחפץ־החיים. בכך, הרבה יותר מאשר באידאולוגיה המשכילית החד־צדדית והשגורה שמבטאים חלק משירי ההגות שבה, היא נותנת גט־כריתות לחיבוטי הנפש של מי שעקרו עצמם מעולמה של המסורת אך לא עקרו את עולמה מלבם. היא "אלילית" באשר המוניזם האסתטי שהיא מקיימת אינו יונק, ולו באורח דיאלקטי ומחוּלן, מהמונותאיזם המקראי.[15] זאת, גם כשהמשורר שואב במלוא חופניו מלשון המקרא, גם כשהוא נזקק לדמויות המקראיות הגדולות;[16] אף בשיריו המבטאים יחס אוהד למורשת העם, או עמידה לאומנית לוחמנית יהודית. רגליו נטועות בעוצמה באדמה הארצית, וראשו אינו מביט השמיימה אלא עיניו גומעות עד תום את נופה של אדמה זו.

פרשנות זו של שירת טשרניחובסקי מציבה אותה, ללא ספק, כביטוי מזוקק לקוטב משמעותי ונוכֵח בהתמודדות של החברה הישראלית המתהווה, ילידת הציונות החילונית, עם סוגיות הקודש והחול, עם המורשת וההשתחררות ממנה. אליעזר שביד, המגבש באותן שנים את עולמו הרוחני, חייב להתייצב בעוז ובבהירות נוכח הקול העולה אליו ממנה, נוכח אורות החיים הבוקעים ממעמקיה. הכרח לו ללמוד אותה וללמדה, לנתח אותה ולשאוף מצבעיה ומריחותיה. אלא שבמבט כולל על יצירתו של מחבר הספר, ברי שבכך גם מתמצה הרלוונטיות של שירת טשרניחובסקי בשבילו. בחשבון אחרון, לכוח החיים המפעם את יצירתו של טשרניחובסקי נודעת רק השפעה מעטה על שביד. מרגע שהשכיל לגבש את תמונת משמעה של שירה זו, ולהציבה אל מול קריאות מקובלות במחקר ובתרבות הישראלית בת הזמן, הוא מניח למשורר זה וכמעט שאינו שב אליו. את שהיה לו לשאוב ממפעלו הספרותי של טשרניחובסקי – מיצה בספר זה. דרכו שלו, מראשיתה ועד היום, תהלך בנתיבים הקרובים הרבה יותר אל היוצר האחר הנדון בספר זה, אל חיים נחמן ביאליק.[17]

[1]    הביטוי 'חינוך עצמי' הוא מאושיות הגותו של אהרן דוד גורדון ומהיסודות המעמיקים ששביד ינק ממנו. עניינו, התביעה מהמחנך לצעוד לאורך חייו בנתיב של התחנכות ושל מתן דין וחשבון על דרכו. עיקר השפעתו הראויה של המחנך אינה בהשריית השקפות עולמו ואמונותיו על חניכיו, אלא בהשראה שמעניק להם חינוכו העצמי הנמשך והולך. ראו בהרחבה: Yehoyada Amir, "Towards 'a Life of Expansion': Education as Religious Deed in A. D.
Gordon’s Philosophy", in: Yisrael Rich and Michael Rosenak (eds.), Abiding Challenges: Research Perspectives on Jewish Education (Studies in Memory of Mordechai Bar-Lev), London: Freud Publishing House, 1999, pp. 19-63.

[2]    ראו בהרחבה: יהוידע עמיר, "דיוקנו של ההוגה כאיש צעיר: על דרכו של אליעזר שביד אל המחקר וההגות", בתוך: יהוידע עמיר (עורך), דרך הרוח: ספר היובל לאליעזר שביד, ירושלים: המכון למדעי היהדות על שם מנדל (האוניברסיטה העברית בירושלים) ומכון ון ליר בירושלים, תשס"ה [מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרכים יח-יט], א, עמ' 38-3.

[3]    אליעזר שביד, להיות בן העם היהודי, ירושלים: כרמל, 2019 [ראה אור לראשונה תל־אביב: עקד, תשנ"ב], עמ' 36. שביד מציין שם כמקורות יניקה גם את אחד העם, גורדון וש"י עגנון. ביומנו הוא מעיד שחינוכו בידי אמו קירב אליו בילדותו גם את סיפורי י.ל. פרץ, שלום עליכם ושלום אש, כמו גם את שירי ה' לויק. דרך אלה פיתח אמפתיה מעמיקה אל ההוויה היהודית בגולה ואל נפתולי העמידה נוכח המורשת היהודית.

[4]    —-, שלש אשמורות בספרות העברית, תל־אביב: עם עובד, 1967. המאמר החותם כרך זה, "צער השרשים החתוכים", נדפס שנית בכרך עיוני תרבות: הליכות התחדשות החיים היהודיים במשנתו של אליעזר שביד, שיראה אור בקרוב (עורכים: יהוידע עמיר ויוסי טרנר, ירושלים: כרמל, 2019).

[5]    —-, "בין הגות לסיפורת: לבחינת עמדתו הרעיונית של חיים הזז", דן לאור (עורך), חיים הזז: האיש ויצירתו, ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ"ד, עמ' 34-20.

[6]    —-, "האמנות כבעיה קיומית בהגות היהודית של הזמן החדש (עיון בהגות של ש"י עגנון, א"ד גורדון ופרנץ רוזנצווייג)", בתוך: דוד קאסוטו (עורך), אמנות ויהדות: אוסף מחקרים, רמת־גן: המכון ליהדות ולמחשבה בת זמננו ע"ש דוד ובתיה קוטלר, תשמ"ט, עמ' 156-117 [נדפס שנית: —-, חשיבה מחדש: פריצות דרך במחשבה היהודית הדתית והלאומית במאה ה־20, ירושלים: אקדמון, עמ' 179-141].

[7]    —-, "אמנות הדיאלוג בספר הכוזרי", טעם והקשה: פרקי עיון בספרות המחשבה היהודית בימי הביניים, רמת־גן: מסדה, 1970, עמ' 79-37.

[8]    —-, הפילוסופיה של התנ"ך כיסוד תרבות ישראל: עיון בסיפור, בהוראה ובחקיקה של החומש, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2004; —-, חכמתה של מלכות ישראל: פירוש פילוסופי לספרי הכתובים, תל־אביב: ידיעות אחרונות, 2007.

[9]    —-, סידור התפילה: פילוסופיה, שירה ומסתורין, תל־אביב: ידיעות אחרונות, 2009.

[10]  —-, דרשות על פרשות השבוע: האקטואליות של תורת משה, ירושלים: מרכז מלטון לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית ותל אביב: מכון מופ"ת, 2016.

[11]  על התקבלותו של טשרניחובסקי במהלך הדורות ועל המגמות בפרשנות יצירתו ראו בהרחבה: עדו בסוק, "'אאמינה גם בעתיד': תהליכי התקבלותו ודחייתו של המשורר שאול טשרניחובסקי בהקשר לשיח הציוני בדבר 'גלות' ו'מולדת'", בתוך: עופר שיף (עורך), גלויות ישראליות: מולדת וגלות בשיח הישראלי, קריית שדה בוקר: מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב, תשע"ה, עמ' 152-122.

[12]  כאן ולהלן יובאו מראי מקום מספר זה בגוף הטקסט, ובציון מספר העמוד בלבד.

[13]  אליעזר שביד, "שאול טשרניחובסקי", האנציקלופדיה העברית, יט, ירושלים: חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ח, עמ' 104.

[14]  והשוו לפרשנותו של קורצווייל, הכופר גם הוא בתוויות האידאולוגיות שהודבקו לטשרניחובסקי (ולביאליק). הוא מציב במרכז קריאתו (את יצירת טשרניחובסקי כאת יצירתם של שורה ארוכה של הסופרים העברים בדורות האחרונים) את המאבק על נורמות וערכים, מאבק המושרש בתהליך החילון ובאובדן האמונה (ברוך קורצווייל, ביאליק וטשרניחובסקי: מחקרים בשירתם, תל־אביב: שוקן, תשכ"א, עמ' 211 ואילך).

[15]  ההתמודדות עם האלילות ועם מופעיה הפוסטמודרניים המאיימים לאיֵין את המונותאיזם המקראי, גם בגרסתו ההומניסטית המחולנת, תיעשה לאחד מנושאי היסוד של הגותו של שביד בעשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת. ראו: אליעזר שביד, ביקורת התרבות החילונית, ירושלים: מאגנס, תשס"ח, בייחוד עמ' 145-96.

[16]  ראו: בעז ערפלי, שורת המורדים: מחקרים בספרות העברית החדשה, ירושלים: כרמל, 2009, עמ' 48-13.

[17]  ראו בהרחבה: דנה שרון, "המתמיד: חיים נחמן ביאליק במחקרו והגותו של אליעזר שביד", בתוך: יהוידע עמיר ויוסי טרנר (עורכים), עיוני תרבות: הליכות התחדשות החיים היהודיים במשנתו של אליעזר שביד, ירושלים: כרמל [יראה אור בקרוב].

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הערגה למלאות ההוויה”