למרים נאור יש נשק סודי שבו היא שמה את מבטחה. השֶׁרְדוֹקְס, ואולי נכון יותר לקרוא לו השרלוק… השרדוקס הזה הוא […]
רוח קרירה של ערב ירושלמי בשלהי חורף נשבה בחוץ. השעה היתה בערך תשע, ובבודקה בכניסה לחנייה של בית-המשפט העליון ישב איש הביטחון מכורבל עד לצווארו בדובון, ולצדו כמו תמיד מונח מכשיר-קשר. הוא נראה משועמם. הקומה השנייה, היא הקומה של לשכות השופטים – היתה שוממה. רק מעבר לדלתות הזכוכית של לשכת הנשיא רחשה פעילות. החדר האובאלי – הוא נקרא כך על-שם השולחן הסגלגל הענק אשר כמעט ממלא אותו ממוקם בקצה השמאלי של הלשכה ובו מתקיימות כל ישיבות השופטים. עכשיו בקעו ממנו קולות רמים. מזכירתו של הנשיא לשעות אחר-הצהריים העיפה מדי פעם מבט מודאג לכיוון החדר. כמי שמכירה היטב את אורחות-החיים בלשכה, השקטה בדרך-כלל, היא ידעה שמתרחש משהו יוצא-דופן.
זה למעלה משלוש שעות, הרבה מעבר למקובל, הם ישבו סביב השולחן הסגלגל באחת הישיבות הקשות והסוערות ביותר שידע המוסד הזה מאז היווסדו. משנסתיימה הישיבה, הגיח אהרן ברק מן החדר. הוא לא עבר כהרגלו דרך המטבחון הצר, שמפריד בין חדר-הישיבות לבין המבואה המרווחת שיושבת בה המזכירה, הוא לא עצר לידה כפי שהוא נוהג בדרך-כלל, גם לא שאל אם יש בשבילו הודעות. הפעם, חיוור ותשוש, נכנס דרך הדלת הצדדית ונבלע בצעד מהיר בתוך חדרו-שלו. רק שופט אחד, תיאודור אור, מיהר ללכת אחריו.
שופטי בית-המשפט העליון נהנים בדרך-כלל מיוקרה כמעט חסרת-תקדים. עבודתם מלווה בתחושה פנימית של שליחות ושל נחישות תכליתית, אולם גם בהכרה
עמוקה בכוחם, שנובעת מן הידיעה שיש באפשרותם לשנות סדרי עולם, לפטר שר, לחרוץ גורלו של ראש-ממשלה ולהניע תהליכים של אבולוציה חברתית. בימים כתיקונם תחושת הכוח הזאת כמעט איננה מורגשת. מדי בוקר הם מגיעים לבניין השיש, מנווטים את מכוניותיהם בין קוביות הבטון שהוצבו בירידה למגרש החנייה מטעמי ביטחון, ונבלעים מאחורי שער הברזל החשמלי, שחוצץ בין החנייה לחניון התת-קרקעי המיועד לשופטים. הם נכנסים למעלית, ובמפתח השמור רק להם עולים מן החניון היישר לקומת השופטים.
ראשון, כמעט עם עלות השחר, אחרי שחיית בוקר בבריכה, מגיע אדמונד לוי, והוא גם בין הראשונים לעזוב את המשכן, בסביבות שש לפנות-ערב. לוי נחשב חריג, יוצא-דופן בין שוכני המשכן, מתבודד מטבעו, מסתורי משהו, נמנע במפגיע מלהתחבר עם שופטים אחרים, וגם הם אינם מחפשים את קרבתו. זמן קצר אחריו מגיעה איילה פרוקצ’יה, שעובדת ללא הפסקה עד שעות הערב המאוחרות. בשבע-ושלושים בערך נהגו להגיח אל הקומה מישאל חשין, דליה דורנר ודורית ביניש, ועד שמונה-ושלושים, כמחצית השעה לפני תחילת הדיונים, מגיעים כמעט כל השופטים. מרביתם עובדים עד לשעות המאוחרות של הערב ועוד נוטלים עימם תיקים לעבודה בבית. סדר-יום כזה מותיר זמן מועט יחסית לטפיחה עצמית על השכם ולמאבקי כוח. אולם באותו ערב של יום שני, ה-17במארס 2003, קמו השופטים על נשיאם.
צופה מן הצד היה משער שהשופטים חלוקים ביניהם בעניין אידיאולוגי כלשהו, סוגיה עקרונית מן המעלה הראשונה, אולי פסק-דין חשוב שמעורר ויכוח אינטלקטואלי מפרה ומשלהב יצרים, חוק כנסת שדנים באפשרות ביטולו. אך לא. היה זה מאבק-כוח פוליטי פנימי, מן הקשים שהתחוללו אי-פעם במשכן, עימות חזיתי בין ברק לבין ביניש על מינוי שופט נוסף, יותר נכון שופטת. כי לקראת ערב התכנסו השופטים לישיבה המכרעת, השלישית במספר, בשאלת מינויה של פרופסור נילי כהן לשופטת בבית-המשפט העליון.
זה ימים רבים שכל בית-המשפט, מן המסד עד הטפחות, היה מודע לתהום שהולכת ונפערת בין ברק לבין בת-טיפוחיו, דורית ביניש, שאותה מינה בעמל רב לבית-המשפט העליון ואותה ייעד לרשת את מקומו כנשיא, וכעת היא פונה נגדו ואף מצליחה לגייס את מרבית השופטים האחרים לעמוד לצידה. ברק נותר מבודד.
כל ארגון אוהב להתייחס אל עצמו כאל משפחה, לפחות כלפי חוץ. בדרך-כלל זהו דימוי היולי ששמור בעיקר לנאומים באירועים חגיגיים במיוחד. בבית-המשפט העליון זו שגרה. “משפחת השופטים”, הם נוהגים לכנות את עצמם, “אחי ואחיותי”, נהג ברק לכנות את עמיתיו. עכשיו הבין שהמאבק העומד בפניו יהיה הרבה פחות מנומס ממאבק פנים-משפחתי פחות-ערך, והוא, שממילא מתעב עימותים בכל מאודו, הלך אל העימות הזה בלא חמדה, כמי שידע מראש שהוא צפוי למפלה. בטרם נכנס לישיבה אמר ברק לאחד מידידיו שיתפטר מתפקידו אם השופטים לא יקבלו את מינוי של כהן. אחר-כך הסביר לאותו ידיד שלא התפטר משום שכה חרד לגורלו של בית-המשפט העליון.
“אני לא היחידה שסברתי שלא נילי כהן תציל את בית-המשפט הזה”, אומרת ביניש, “זאת היתה הדעה הכללית וזה היה הנימוק המרכזי בהתנגדות שלנו למינויה. הדיון בישיבת השופטים היה הרבה יותר ענייני ממה שחושבים. יש אנשים עם ותק, עם מסלול חיים, ואני לא אומרת את זה בגלל שאני גדלתי בהסתדרות. את נילי כהן רצו להביא לכאן כמועמד חיזוק, וזה מאוד מסובך. גם באקדמיה יש אנשים שיש להם מעמד ועמוד-שדרה. יצחק זמיר, למשל, היה תמיד איש של ערכים, יש לו היסטוריה של איש שמתבטא בנושאים ערכיים, זה אדם שלם בעיני, זה שופט אידאלי. לא מתגלגלים רבים כאלה וצריך להביא את זה בחשבון. הערכים ששופט מביא אתו, תפיסת עולמו הערכית, ואני לא מתכוונת לנושאים של ימין או שמאל, אלא לעמוד-שדרה ולאומץ-לב ליישם את הערכים שלו במבחן החיים. שיקול הדעת, העניינית, החשיבות של ערכים, של זכויות האדם, מאבק בשחיתות וכן הלאה”. מבחינתה של ביניש לא ענתה כהן על הדרישות הללו, אולם ברק סבר שביניש מנעה את מינויה של כהן מסיבות אישיות בלתי-ענייניות, ומתוך חשש כבד שכהן תאפיל עליה כשופטת.
בישיבה עצמה היתה ביניש שקטה למדי. כהרגלה, היא עשתה את העבודה מאחורי הקלעים, ביסודיות וזמן רב מראש. הבולט, הנחוש והקולני במתנגדים למינויה של כהן היה באותו ערב דווקא חשין. עד לא מכבר נמנה עם תומכיה המובהקים ואפילו הנלהבים של כהן, פרופסור למשפטים, מומחית בתחום המשפט הפרטי ורקטור-לשעבר של אוניברסיטת תל-אביב. חשין, שהיה ידיד אישי של כהן, הרבה לדבר בשבחה ולהלל את סגולותיה המקצועיות והאישיות, ועשה זאת באותה התלהבות שבה פסל אותה עכשיו. כשנתיים קודם לכן, כשכהן עוד היתה הרקטור של אוניברסיטת תל-אביב, היא הזמינה את חשין, את זמיר ואת ברק להצטרף למשלחת מטעם האוניברסיטה לכנסים בארגנטינה ובברזיל. ברק דחה את ההצעה בנימוס, זמיר וחשין נסעו על חשבון קרן של האוניברסיטה שמיועדת לתמיכה באירועים מיוחדים. זמיר וחשין רכשו כרטיסי-טיסה לנשותיהם, וכולם נסעו יחד באווירה משפחתית. בארגנטינה ובברזיל הם נפגשו עם שופטים ועם יהודים מקומיים, בעיקר ידידי אוניברסיטת תל-אביב. מותר להניח שבעקבות הפגישה עם השופטים הישראלים חלה התעוררות בזרם התרומות לאוניברסיטה. הטיול החביב הזה באדיבותה של כהן הותיר ארומה של ידידות אמיצה עוד יותר בין כהן לבין חשין.
עכשיו שינה חשין את דעתו ובקולו הרועם הוביל את שורת המתנגדים. לעומתו הציע ברק לעמיתיו לאמץ את המלצתו ולהציג את כהן בוועדה למינוי שופטים כמועמדת המוסכמת על שופטי העליון. חשין כמעט קטע אותו באמצע הדברים: “אכלתי מפתה והיא אכלה מפתי”, אמר בשפתו המליצית, “נסעתי איתה, היא מבאי ביתי, אבל אני מתנגד בתוקף למינוי שלה. ממה ששמעתי עליה, אסור בתכלית האיסור להביא אותה”. המידע שעליו דיבר חשין, והוא לא היה היחיד שהזכיר, ייחס לכהן תכונות קשות במיוחד: יחסי אנוש גרועים, נקמנות אישית וקטנונית, ואמביציה חסרת-גבולות ונטולת-עכבות. ברק אמר שמדובר ברכילות מרושעת, סתם דיבורים: “היא היתה רקטור ובוודאי שיש לה אויבים, ומרכלים עליה, אין בדברים שום דבר מעבר לרכילות. אני בדקתי את הדברים, היא מועמדת מצוינת, משפטנית רצינית, ואני רוצה להביא אותה לכאן”. מנגד אמר חשין שהוא קיבל עליה חוות דעת שונה ואסור להביא אותה לכאן. מדבריו היה ניתן להבין שגם הוא ערך בדיקות משלו, ועל-סמך המידע שצבר גיבש את עמדתו. אחד השופטים שלף מכיסו מכתב תלונה נגד כהן שהתקבל בלשכת הנשיא. תוכן המכתב, פרי עטה של ד”ר צבייה אגור – ביולוגית שעבדה במשך שנים אחדות באוניברסיטת תל-אביב כחוקרת במחלקה למדעי החיים, אולם לא קיבלה קביעות ופוטרה מעבודתה – סיפק רוח גבית לדבריו של חשין.
אליעזר ריבלין, על-פי-רוב שופט שקט ונעים-הליכות, אמר שגם הוא שמע על כהן דברים קשים שנוגעים לאישיותה: “סיפרו לי שיש לה בעיות קשות של יחסי אנוש”, אמר, “והיא תכניס לכאן ריב ומדון. אם אתה רוצה להביא לכאן פרופסור, בבקשה, תביא פרופסור, אבל למה אותה”. תיאודור אור, אז המשנה לנשיא, ומן האישים היותר מקורבים לברק בבית-המשפט, נחלץ לעזרתו. הוא מסכים עם הנשיא, אמר לשופטים, והוא סבור שצריך למנות אותה. אליעזר ריבלין היסה אותו מיד: “עכשיו אתה אומר שצריך למנות אותה, אבל הרי רק לפני ימים אחדים אמרת לי שגם אתה שמעת עליה דברים קשים, ועכשיו אתה אומר שהכל בסדר איתה”. אור האדים-משהו וקרא: “לא נכון, לא אמרתי”, ואז זינק ריבלין ממקומו וזעק בהתרגשות רבה: “מה, אני שקרן?”
למחרת הגיע ריבלין למשכן טרוט עיניים. “לא ישנתי כל הלילה בגלל מה שקרה כאן אתמול”, אמר לעמיתיו. אור התנצל בפניו על התקרית מאמש, אולם ריבלין התקשה להירגע: “היא עוד לא הגיעה לכאן וכבר יש בינינו סכסוכים”, אמר. לידידו אריאל פורת, אז דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, אמר ריבלין שהתנגד למינוי של כהן בעיקר בשל המאבק שניהלה נגדה ביניש. לא נעים למנות שופטת שהנשיאה המיועדת כל-כך מתנגדת למינויה, הסביר.
אליהו מצא תמיד נהג לדמות את בית-המשפט העליון לתזמורת של סולנים. כל אחד מן השופטים הוא סוליסט, אמר, מנגן מנגינה אישית משלו וניחן באגו מנופח למדי, אבל רק אם כולם מנגנים יחד בהרמוניה, המוסיקה נשמעת כיצירה מושלמת. באותו ערב היתה תזמורת הסולנים הזאת רחוקה מלנגן בהרמוניה, המנגינה שהפיקה נשמעה צורמת ורצופה דיסוננסים. חיוורון ניכר בפניו של ברק, חשין היה כעוס והמשיך לדבר בקול רם ובלהט רב. דורנר, שהבינה כי המחלוקת בין ביניש לברק נקלעה למבוי-סתום, הציעה לדחות את ההכרעה ובינתיים לערוך בדיקה פנימית על-אודות המועמדת. “יש עליה גם חוות דעת טובות”, אמרה, “לא הכל שחור, בואו נמנה את אלי מצא”, פנתה לחבריה, “הוא אדם הגון לכל הדעות, וכולנו סומכים עליו. שישמע את מישה, שישמע אולי גם את ריבלין, ושיבדוק אם יש בסיס של ממש לדברים או שאכן מדובר בהשמצה פרועה וברכילות”. ביניש חשבה בינה-לבינה שאין כל צורך לערוך בדיקות, שצריך פשוט להוריד את כהן מסדר-היום, אבל היא לא אמרה דבר. לבסוף הסכימו השופטים למנות את מצא כבודק מטעמם, אשר יבדוק אם יש בסיס לטענות הקשות שהושמעו נגד כהן. הוא הבטיח לערוך במהירות בדיקה חשאית ולדווח לשופטים על הממצאים. מצא נתפס כשופט עצמאי, הגון, מופנם מאוד, נמנע מלהתחבר לקליקה כזאת או אחרת, לא בתוך בית-המשפט ולא מחוצה לו. הוא מזכיר באישיותו שופטים מן הזן הבריטי. “השופט הטבעי”, כינה אותו ברק ביום פרישתו. אולם למחרת שב ברק וכינס את השופטים וביקש לצרף לצוות הבדיקה גם את יצחק זמיר, שכבר היה שופט בדימוס. עכשיו הגיע תורו של מצא להתקומם. פניו האדימו מעוצמת העלבון והוא הודיע בשקט ובנחרצות שאם זמיר רוצה לבדוק, בבקשה, שיבדוק, “אבל לא ביחד אתי”. בסופו של ערב קשה וסוער היה ברור שרוב השופטים מתייצבים לצידה של ביניש, הנשיאה המיועדת, ומפנים עורף לנשיא המכהן.
עד לערב הזה, במשך כל שנות כהונתו של ברק כנשיא, היה נתון מרכז הכוח של בית-המשפט בידי קבוצה של ארבעה שופטים – “ההנהלה”, נהגו לכנות אותם בבית-המשפט בחיוך. ברק עצמו, כמובן, ושלושת השופטים המקורבים אליו ביותר: אור, זמיר וביניש. זמיר פרש, גם מועד הפרישה של אור הלך וקרב, ולביניש כבר היה סדר-יום משלה. עכשיו נוצר מצב שמעולם לא היה כמותו בבית-המשפט העליון לדורותיו. למעלה משלוש שנים לפני תום כהונתו של הנשיא היה ברור לכל שמוקד הכוח עבר מן הנשיא עצמו אל מי שעתידה להיות הנשיאה הבאה.
אין עדיין תגובות