מה אנחנו צריכים כדי לשנות את חיינו? ג'וסלין בת 47. היא חיה בעיירה צרפתית קטנה, מנהלת את חנות הסדקית שלה, […]
תמיד אנחנו משקרים לעצמנו.
ברור לי, למשל, שאינני יפה. אין לי עיניים כחולות שגברים רואים בהן את השתקפות עצמם, ושבהן הם רוצים לטבוע כדי שיצללו להצילם. אין לי גזרה של דוגמנית. אני מעֲבוֹת הבשר, מהמרופדות אפילו, מהסוג שתופס מושב וחצי. יש לי גוף שגבר ממוצע לא יכול להקיף ממש בזרועותיו. אין לי את החן של אלה שלוחשים להן משפטים ארוכים, מלוּוים בהתנשמויות במסווה של הברות מוטעמות. לא. אני כזאת שמזמנת משפטים קצרים דווקא, התבטאות גסה, את התשוקה בלי העור, בלי השומן הנוח.
את כל זה אני יודעת.
ואף על פי כן, לפני שז’וֹ חזר הזדמן לי לעלות לחדרנו ולהתייצב מול המראה שלנו — כדאי להזכיר לו לקבע אותה במקומה בקיר, שלא תתמוטט עלי יום אחד בזמן ההתבוננות שלי.
בזמן הזה אני עוצמת עיניים ומתפשטת ברכּוּת, כפי שאיש מעולם לא הפשיט אותי. בכל פעם קצת קר לי, ואני רועדת. אני עירומה לגמרי, מחכה מעט לפני שאני פוקחת עיניים. אני מתענגת. נודדת. חולמת. אני רואה מולי את הגופים המרגשים, המשתרכים בספרי האמנות שהסתובבו אצלנו. מאוחר יותר — את הגופים הגסים יותר של המגזינים.
לאחר מכן אני מרימה את עפעפי ברכּוּת, כמו בהילוך איטי.
אני מביטה בגוף שלי. בעיני השחורות, בשדיים הקטנים שלי, במצוף הבשרים שלי, ביער השערות האפלות שלי, ואני יפה בעיני. אני נשבעת לכם שבאותו רגע אני יפה, אפילו יפה מאוד.
היופי הזה משמח אותי מאוד. מחזק נורא.
הוא משכיח ממני את הדברים המכוערים: את חנות הסדקית המשמימה משהו, את מפגשי הפטפטת ומשחקי הבינגו של דניאל ופרנסואז, התאומות בעלות סלון “אֶסתֶטיספורת” הצמוד לחנות הסדקית. היופי הזה, הוא משכיח ממני את הדברים הקפואים במקומם, כמו חיים בלי התרחשויות, כמו העיר הנוראה הזאת שאין בה שדה תעופה, כמו העיר האפורה הזאת שאי־אפשר לברוח ממנה ושאיש לעולם לא בא אליה. שום שובה לבבות, שום פרש על סוס לבן.
אָראס: ארבעים ושניים אלף תושבים. ארבעה מתחמי קניות גדולים. אחד־עשר סופרמרקטים, ארבע מסעדות, כמה רחובות ימי־ביניימיים, שלט ברחוב מירואר־דה־וֶניז שמציין בפני העוברים והשוכחים שכאן נולד אז’ן־פרנסואה וידוק בעשרים וארבעה ביולי 1775. ולבסוף, חנות הסדקית שלי.
עירומה, יפה כל כך מול המראה, נדמה לי שאם רק אנופף בזרועותי, אוכל להתעופף קלילה וחיננית. גופי יוכל לחבור לגופיהם של ספרי האמנות שהסתובבו בבית בילדותי. הוא יהיה אז יפה כמותם, ללא ספק.
אבל אני לעולם לא מעיזה.
הרחש של ז’ו מלמטה תמיד מפתיע אותי, כמו קרע בחלום המשי שלי. אני לובשת שוב בגדים במהירות הבזק. הצל מכסה את עורי הבהיר. אני מכירה את היופי הנדיר מתחת לבגדי, אבל ז’ו אף פעם לא רואה אותו.
פעם אחת הוא אמר לי שאני יפה. לפני יותר מעשרים שנה, כשהייתי בת עשרים וקצת. לבשתי בגדים נאים — שמלה כחולה, חגורה מוזהבת — מראה דמוי דְיוֹר. הוא רצה לשכב איתי. את המחמאה קיבלתי בזכות הבגדים שלי.
אתם מבינים, תמיד אנחנו משקרים לעצמנו.
כי האהבה אינה יכולה לעמוד בפני האמת.
אין עדיין תגובות