הדברים הראשונים

לאחר שנים חוזר ברונו, בן דמותו של המחבר, אל שכונת ילדותו, אמליה. זה עתה נפרד מבת זוגו והוא מובטל ושברירי. אף שחבריו לא גרים עוד בשכונה, דמויות מוכרות רבות עדיין חיות בה. בהשראתן ובהשראת המפגש המחודש עם זיכרונות ילדותו הוא יוצא למסע במבוך הסבוך של השכונה.

בשכונה שבפרוורי העיר הגדולה ליסבון גרים מהגרים ובני מהגרים, רובם בני משפחות ששבו מאנגולה, מושבה פורטוגלית לשעבר. בשנת 1975, עם היותה של אנגולה למדינה עצמאית, חזרו רבים מהמתיישבים הפורטוגליים שחיו בה אל "מולדתם". בשובם נחשבו לאזרחים נחותים והתמקמו בשוליים. רובם לא ראו את פורטוגל מעולם, שכן משפחתם חיה באנגולה כבר דורות. בשכונת אמליה הם קראו למקומות רבים ובתי עסק על שם ערים ואזורים באנגולה ואלה סימלו את הקשר העז שלהם למולדתם האמיתית.

המסע של ברונו בשכונת אמליה הוא מסע תרבותי מרתק בין תושבי השכונה ובין סיפורי חייהם. מסיפור לסיפור עולה תמונה של שכונה שלמה, על אורחותיה ומצוקותיה, ונחשפת תמונה של חברת המהגרים, החוזרים מאנגולה.

ברונו ויירה אָמָרָל הוא סופר פורטוגלי, יליד 1978. ספרו 'הדברים הראשונים', 2013, הוא ספר הביכורים שלו, עליו זכה  בארבעה פרסים, ביניהם פרס סאראמאגו היוקרתי.

מקט: 4-31-6510

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הפלה Aborto

אָדוּזִינְדָה נראתה כמו אחות רחמנייה בגמלאות או כמו נזירה. זה השתנה מיום ליום. היא טיפלה בהריונות לא רצויים, ככה קראו לזה. הפחד שלח את האימהות של הנערות, או את האימהות של החברים או את החברים עצמם לדפוק אצלה בדלת. הפחד של הנערות, הפחד שידממו עד מוות:

“אין לך מה לדאוג, ילדונת, לכי לבית חולים, יעשו לך גרידה, הרופאה תרשום לך כדורים ותוכלי לחזור הביתה רגועה.”

בחודש השלישי זה מסוכן יותר. אולי לא תעשי את זה. אני מוכרחה. מבטה הרציני של אָדוּזִינְדָה, חקרני, איטי, אומד את האישה שניצבת מולה, אצלה בבית, ומבקשת שתעזור לה להפיל – היא לא יכולה עוד ילד. היא שואלת אם זאת ההפלה הראשונה שהיא עושה, “לא, החמישית,” “החמישית?” “כן, החמישית,” ואָדוּזִינְדָה יודעת שזה ייאוש והזנחה, מצוקה והרגל, “ואיפה עשית את הקודמות, ילדונת?” שתיים בליסבון, אבל הגברת שעשתה אותן כבר לא עונה, ועוד שלוש בבית, אבל האחרונה לא הלכה טוב, “כמעט התפגרתי,” הדם לא הפסיק, היא הספיגה מגבות וסדינים, בסוף מיהרה לבית חולים, שבוע אשפוז, עירויים, אנטיביוטיקה, זיהום חמור, היא הייתה בטוחה שהיא הולכת למות אבל היא לא מתה, והיא נשבעה שיותר היא לא עושה את זה, “לא, בבית לעולם לא,” וחברה שלה סיפרה לה על אָדוּזִינְדָה. כריסטינה.

“כן, אני יודעת מי זאת.” כריסטינה אמרה שאפשר לסמוך עליה, שיש לה קשרים בבית החולים, שהכול יעבור חלק. “ואת לא לוקחת גלולות, ילדונת?” לא, היא לא לוקחת. “ורק עכשיו את באה?” היא חשבה שזה סתם איחור, מאז ההפלה הרביעית המחזור לא סדיר, היא לא קישרה, לא היו לה בחילות בכלל, ועכשיו היא כבר לא יודעת מה לעשות כי היא בטוחה שאם היא תעשה את זה בבית היא תמות, והיא לא רוצה למות בבית, להתבוסס בדם במיטה ולהתפוגג בלי אף אחד שיעזור לה. “ובעלך, ילדונת?” הבעל לא יודע, כשהיא הייתה בבית החולים היא אמרה לו שזה בגלל ציסטה, הוא גם לא דואג יותר מדי, הוא בא לבקר אותה ביום של האשפוז, אסף אותה ביום שהשתחררה, שניהם במונית הביתה, והיא הסתכלה החוצה מהחלון על העלים האדומים והצהובים של העצים בסתיו וחשבה על החיים המחורבנים שהיא צריכה לבחור אם להפסיק לחיות אותם או להמשיך לחיות אותם.

“בסדר, ילדונת, אני אתן לך כמה זריקות וכשתגיעי הביתה תיקחי את הכדורים האלה, ואז אחרי כמה שעות, את יודעת, זה יתחיל לצאת, ואם יהיה דימום חזק מאוד תתקשרי אלַי לפני שאת נוסעת לבית חולים, אני אבדוק אם הרופאה נמצאת ואודיע לך, אם היא תהיה שם היא תחכה לך, לא תצטרכי להסביר לה. אם היא לא תהיה שם, סעי לחדר מיון ותגידי שנפלת, הרגשת לא טוב ואז פתאום, והם יטפלו בך שם, אבל תתקשרי אלַי אם הדימום יהיה חזק מאוד. אם לא יהיה חזק מאוד אז תתקשרי אלַי אחרי יומיים ואני אסדר עם הרופאה והיא תטפל בך, מבינה? אם יהיה לך חום או כאבים חזקים תתקשרי אלַי מייד, אל תחכי, אם זה נשאר שם בפנים אפשר לחטוף זיהום כמו שהיה לך בפעם הקודמת ואחר כך זה בלגאן נוראי.”

כבר קרה שאָדוּזִינְדָה סירבה לתת טיפול לנשים שבאו אליה בפעם השלישית או הרביעית. לכל היותר היא יכלה לתת להן כדורים או לומר להן איפה לקנות אותם. חוץ מהרופאה, היו לה קשרים בבית מרקחת מסוים ובתחנת המשטרה. אישה בשם מריה דה קונסייסאו, שעבדה בבית החולים, סיפקה לה ציוד רפואי. בימי חמישי, היום החופשי, מריה דה קונסייסאו ניקתה את הדירה, קומה ראשונה מול כיכר שהספסלים בה שימשו לילדים שערים לכדורגל. בחדר ששימש חדר המתנה הייתה לה טלוויזיה מחוברת לאנטנת “אוזני ארנב”, כבויה תמיד. ליד הטלוויזיה עמד רדיו טלפונקן לא מכוון בדיוק לתחנה שמשדרת רק שירים מטלנובלות. ריח חזק של אקונומיקה “סוֹנָסוֹל” עמד באוויר. בחדר שאָדוּזִינְדָה קיבלה בו את הנשים הייתה ארונית ובה קופסאות של כפפות, בקבוקי אלכוהול ומי חמצן, צמר גפן, חומר חיטוי “מֶרְקוּרוֹכְרוֹם”, משחת בֵּטאדִין, ומעל לארונית תמונה של ישוע המושיע, בלונדיני, עצוב וחומל. היו מכשירים לביצוע גרידה, אבל היא לא עשתה שם גרידות מיום שנערה בת חמש־עשרה, שבאה עם אימא של החבר שלה, כמעט מתה אצלה בבית. היא הצליחה להביא אותה לבית החולים. בתום שלושה ימים, הנערה מתה מאלח דם ולולא התערבה הרופאה זה היה עשוי להיות הסוף. אָדוּזִינְדָה אמרה אחר כך שהיא לא עושה את זה בשביל הכסף. מפעם לפעם היו נשים, כמו לִיסִינְיָה או פֵלִיסִידָדֶה, שהיא הצליחה לשכנע לא להפיל. אם היא עשתה את ההפלה, היה זה כדי לעזור לנשים שאין להן לאן ללכת, והיא ידעה שככה לפחות תהיה מישהי שמלווה אותן. ככה בטוח יותר.

אם אין להן כסף ללכת למקום אחר, מה היא תעשה, תשלח אותן הביתה? ואז מה יקרה להן? אולי מה שקרה לבת של אֶרְמִינְיוּ. החבר הכניס אותה להיריון ועזב אותה ברגע שנודע לו. היא הסתירה את ההיריון ככל שיכלה. היא לא אמרה דבר, לא להורים ולא לחברות. בחודש השביעי, כשלא יכלה כבר להסתיר את הבטן, היא המיסה חפיסת רעל עכברים בכוס חלב ושמה קץ לכל הבעיות. על אלה אָדוּזִינְדָה חשבה, על הילדות האלה. אם היא לא תעשה את השירות היא תשלח אותן הביתה, אל יד המקרה של החיים הדפוקים, לשתות ליטרים של תה קמומיל, לבלוע חצי תריסר כדורים נגד כיב קיבה שקיבלו מאיזו חברה. ואחר כך הן יושבות בבית ומחכות, בוכות, מבוהלות וזועמות, כמו כלבות אחרי ההמלטה, יושבות על האסלה ומחכות שזה יֵצא ובסוף הן מרגישות כדור מחליק החוצה, “זה כמו ביצה, ילדונת,” ויודעות שהרוב כבר יצא ואז הן מורידות את המים ורוצות לשכוח מהכול. אבל הן לא יודעות שזה עוד לא נגמר. עוד יש שאריות שדבוקות בתוך הרחם, ואם הגוף לא יפלוט אותן יהיה עליהן ללכת לבית החולים כדי שיגרדו את הרחם שלהן, כף ארוכה תבחש להן בקרביים, תוציא כל פירור נשכח של העובר, עד שלא יישאר שום דבר, שום זכר, והן יישלחו הביתה עם אנטיביוטיקה וחיים הרוסים.

לא משנה כמה ילדים הן עוד יֵלדו, תמיד הן יחשבו על אותו אחד שהן זרקו וגם כעבור שנים רבות, בחלומות, עוד יענו אותן העוברים שסיימו את הדרך בביוב או בשק רפואי אטום. אלה היו החיים של בחורות רבות בשכונת אמליה.