החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הדרך הטובה ביותר למות

מאת:
הוצאה: | 2015-04 | 256 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

"דניאל, אתה… לא מוריד את הבגדים שלך?" שאלה בטון שהבהיר שהיא כבר אינה נבוכה במיוחד.

"אהה… כן, הנה," מיהרתי להתפשט.

"זהו? אתה… לא מוריד את התחתונים?" שאלה מתחת לשמיכה.

אבוי לי, פלטתי אנחה חרישית. בקרוב אהיה בן שבעים ושש. הגברת העירומה שמתחת לשמיכה כבר חגגה שבעים ושבע. מעולם לא הרגשתי כל כך עלוב ולא חיוני כמו שאני מרגיש כעת. הסרתי את תחתונַי ונשכבתי.

היא הציצה מעל לשולי השמיכה והביטה באיברי.

הדרך הטובה ביותר למות מקיף באומץ מכלול של סוגיות קיומיות בעולמם של שני קשישים, מר לואיס ומר קולבר, בהן מיניות, חיוניות, נדיבות ונתינה, קשר עם המשפחה הקרובה, ציניות ושובבות.

הדרך הטובה ביותר למות מיועד לכל מי שחפץ לחיות עוד בחייו ולכל מי שצריך לתקן את עמדתו ואת קשריו עם סביבתו, גם אם גילו נחשב מתקדם.

יהודה אופנר, הוגה שיטת "תרפיה מותאמת אדם", פסיכותרפיסט ומורה לאמנויות לחימה, הוא מחברם של ספרים רבים לילדים ולמבוגרים. בין ספריו:

האנשים במראה ממול; חרב פיפיות; מקום בשדה השכינה; צל הגוף.

מקט: 4-86-1058
מסת"ב: 978-965-565-132-4
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"דניאל, אתה… לא מוריד את הבגדים שלך?" שאלה בטון שהבהיר שהיא כבר אינה נבוכה במיוחד. "אהה… כן, הנה," מיהרתי להתפשט. […]

1

“אני… מתביישת קצת,” היא מלמלה, ידיה מושכות את השמיכה הקיצית עד מתחת לאפה.

“אני מבין,” החזרתי בחיוך מאולץ, מנסה להסתיר את מבוכתי. “את רוצה שאכבה את האור?” שאלתי בקול רך, מקלל את הרגע שבו הרשיתי לעצמי להגיע למצב המביך הזה.

היא השמיעה המהום.

הנחתי שהיא השיבה בחיוב. כיביתי את האור ונשכבתי לצדה.

קול רשרוש נשמע, ולאחריו נשימות כבדות שֶׁלֻּוּוּ בליקוקי שפתיים.

“Mon ange,” מלאך שלי, קראה בצרפתית וליטפה בידה השמאלית פודל ננסי שנשכב לצדה, חושפת אגב כך שד אחד.

ריח עז של בושם מתקתק אפף את החדר והקשה עלַי לנשום. תמונה הזויה, הרהרתי. אני שוכב בצדה הימני של המיטה, הכלב בצדה השמאלי, והגברת המאופרת והמבושמת בכבדות באמצע. הרגשתי כמו מוטיב בתוך ציור עירום של לוסיאן פרויד, שהעתקים אחדים של יצירותיו תלויים על קירות משרדי. מין בדיחה פרטית של בנותַי.

הרגשתי חנוק והתיישבתי.

“דניאל, אתה… לא מוריד את הבגדים שלך?” שאלה בטון שהבהיר שהיא כבר אינה נבוכה במיוחד.

“אהה… כן, הנה,” מיהרתי להתפשט.

“זהו? אתה… לא מוריד את התחתונים?” שאלה מתחת לשמיכה.

אבוי לי, פלטתי אנחה חרישית. בקרוב אהיה בן שבעים ושש. הגברת העירומה שמתחת לשמיכה כבר חגגה שבעים ושבע. מעולם לא הרגשתי כל כך עלוב ולא חיוני כמו שאני מרגיש כעת. הסרתי את תחתונַי ונשכבתי.

היא הציצה מעל לשולי השמיכה והביטה באיברי.

אור השמש השוקעת תרם את חלקו הצנוע להגברת מבוכתי. קרן האור האדמומית, שחדרה מבעד לחלון, התמקדה באזור חלצַי.

“אתה… אתה לא יכול?” שאלה, מאוכזבת.

הבטתי באיברי. הוא שכב במפשעתי, נבוך וחסר עניין. עצוב לחוות חוסר שליטה. כואב להפנים שאיני מתפקד מינית כמו בעבר. “אני… מזמן… לא…” מלמלתי במצוקה גדולה.

“מה?” שאלה בקול רם יותר.

“אמרתי שמזמן לא…”

“מה, מזמן לא? מזמן לא זיינת?” שאלה הגברת שרק לפני רגע טענה שהיא “מתביישת קצת”.

נאנחתי. מעולם לא השתמשתי בביטוי הזה. הלקסיקון העשיר שלה לא מוסיף לי ביטחון. “כן,” אישרתי, מתבונן באיברי בכעס מהול בחמלה. כעת הוא נראה אומלל יותר משהיה לפני רגע.

“אז… אתה לא מעוניין?” הורידה את השמיכה מפניה, חושפת זוג שדיים נפולים.

הפודל הרים את ראשו והביט בי בסקרנות גלויה, ממתין גם הוא לתשובתי.

הסרתי את מבטי מגופה החשוף. “אני… צריך קצת זמן,” מלמלתי, מבין שתשובתי לא תזכה את גבריותי בהערכה רבה.

“זמן?” תמהה. “אתה חושב שיש לנו זמן? אנחנו כבר עם רגל אחת בקבר,” רטנה ומשכה חזרה את השמיכה.

“סליחה, אניטה,” התנצלתי. “אולי בפעם אחרת.”

היא מלמלה דבר מה בתגובה.

לא טרחתי להבין את שאמרה ובאיטיות לבשתי את בגדַי.

היא הביטה בי, פניה מכווצות בחוסר שביעות רצון. “אתה יודע שבעלי היה גבר אמיתי?”

נאנחתי שוב. “כן, אניטה, אני בטוח שבעלך היה גבר אמיתי.” כמעט אמרתי לה שכעת, לאחר שיידעה אותי על יכולותיו הגבריות של בעלה המנוח, אני כבר מרגיש מצוין.

“אתה יודע שהוא רצה אותי כל יום?” חיזקה את נחיתותי.

“כן, אניטה, עכשיו אני יודע גם את זה,” מלמלתי. “שיהיה לך ערב טוב,” הוספתי והתכוונתי לצאת מחדרה.

“דניאל, אני מזכירה לך שאני עוזבת בעוד שבוע, אז אולי אתה… רוצה לנסות מחר? רגע, בעצם… אני לא אהיה כאן מחר בערב. אז מחרתיים?”

“כן, אניטה, ננסה מחרתיים,” הסבתי את פנַי אליה, מוכן לספק כל תשובה שתמלט אותי מהמצב הזה.

“דניאל, אל תדאג,” היא ריככה את קולה. “גם בעלי סבל מזה, גם לו זה קרה. אפשר לטפל בזה.”

נאנחתי ארוכות. טוב, אם זה קרה גם ל”גבר אמיתי”… הרהרתי במרירות.

נסער ומבויש נכנסתי לדירתי והתיישבתי על מיטתי. המזרן החדש שקע מעט. “מזרן מצוין שמיועד במיוחד לגיל השלישי,” המליץ המוכר האדיב. הנה, חייכתי לעצמי במרירות, כעת גם המזרן מותאם לגיל. נזכרתי בתחושותַי עת התבשרתי שאני שייך, קטגורית, לגיל השלישי. זהו, חשבתי אז, אין גיל רביעי ואין גיל חמישי. הגיל השלישי הוא האחרון. מי שטבע את המושג הזה לא נתן דעתו לתחושותיהם של אלה המשתייכים לקטגוריה הזאת.

הבטתי סביב. הכול חדש. גם אני חדש כאן. עד לפני שלושה חודשים גרתי בביתי. בנותַי, ובעיקר בתי הצעירה, לחצו עלַי שאעבור לכאן. “אתה לא יכול להישאר לבד בבית ענקי באמצע שום מקום,” טענו. “באמצע שום מקום” זה הבית שבו נולדו השתיים, הבית שבניתי למשפחתי באחת מנקודות הנוף היפות באזור.

לאחר הפצרות חוזרות ונשנות עברתי ל”ספרינג הייטס”. עברתי כי הבדידות והשקט הכבידו עלַי מאוד. עברתי גם למענן. כעת הן יחושו הקלה, שכן לא יצטרכו לדאוג לי בסופי שבוע ובחגים. כעת יוכלו להתפנות לחייהן, שהרי כבר איני לבד. כעת אני מוגן, רק שאין דבר שיכול להגן עלַי מפני תחושותַי ומפני בדידותי.

מקום מגורַי נוח ומפנק. המבנה, שהיה בעבר מלון מפואר, הוסב לבית דירות המיועד בעיקר לבני גילי, אך השירותים של המלון, כמו הבריכה, הספא, מועדוני הכושר, המסעדות ועוד, נותרו בו. “ספרינג הייטס” נחשב לבית המגורים היוקרתי ביותר באזור. הדיירים, העובדים וספקי השירותים השונים מכנים את המקום “כפר העשירים”, ובקיצור “הכפר”.

למרות התנאים המפנקים ואיכות החיים במקום, קשה לי להיות בדירה הזאת. היא מרווחת, מרוהטת ומאובזרת, יש בה כל מה שאני צריך, אך אין בה את אשתי האהובה, ואין בה כדי לנחם אותי. במשך שעות היום אני מתקשה להיות כאן לבדי. בלילות השקט מעיק על נפשי ובדידותי רק גוברת.

ירדתי ללובי, לבי כבד ונפשי מושפלת. איני יודע מה אעשה כעת. אני רוצה לבכות. אני מתגעגע לאשתי, אני מתגעגע לבנותַי, אני מתגעגע לעצמי, מתגעגע לְמַה שהייתי ואיני עוד.

דמעות החלו לזלוג על לחיי.

מנהלת הקישור לדיירים, גברת הרשקוביץ, קָרְבָה אלַי.

במהירות מחיתי את דמעותַי.

“מר קולברט, אתה בסדר?” שאלה בדאגה.

הנהנתי וניסיתי להעלות חיוך על פנַי. “כן, אני בסדר.”

היא הביטה בי בחיוך נעים. “מר קולברט, אני חושבת שאתה צריך חֶבְרָה.”

הנדתי את ראשי להסכמה.

״מר קוֹלברט, מר קולברט היקר. מדוע שלא תיקח לך כלב קטן?” שאלה, ממשיכה לשבש את שמי בעיקשות לא מובנת.

קולה הרך והחיוך החם שעל פניה לא ריככו את הכאב ואת העלבון שחשתי. כאב על מצבי הנחות, ועלבון על שמצופה ממני להפיג את בדידותי בחברת כלב.

נענעתי את ראשי לשלילה וניסיתי שוב להעלות חיוך רפה על פנַי המיוסרות.

״מר קולברט, אם תיקח כלב קטן, לא תהיה לבד,” היא הרחיבה את חיוכה, ממאנת להרפות מהנושא.

בשבוע שעבר זה היה כלב, רק כלב. כעת זה “כלב קטן”, כאילו אם תתפשר על גודלו של הכלב, אולי אתרצה.

“מר קולברט, אצלנו יש פתגם: Un coq ne pond pas d’oeufs, תרנגול לא מטיל ביצים.”

חייכתי. “אצלנו” זה לא אצלנו הצרפתים. גברת הרשקוביץ נולדה ברומניה, אבל השפה הצרפתית חביבה עליה, והיא נוהגת לתבל את דבריה במילים ובפתגמים בצרפתית, גם אם אין להם קשר לנושא המדובר.

“אתה בוודאי מכיר את הפתגם הזה, נכון?”

הנהנתי קלות, אך לאמיתו של דבר לא הכרתי אותו, וגם לא הבנתי את הקשר בין נושא השיחה לפתגם. האם כעת היא מנסה לשכנע אותי לאמץ תרנגול במקום כלב?

“גברת הרשקוביץ, אני…”

“סוזי,” תיקנה. “ומה שהתכוונתי לומר זה שחיית מחמד, שתתאים לאופי שלך, תהיה לך לְחֶבְרָה נעימה.”

הנהנתי שוב, עדיין לא מבין את הקשר בין הפתגם למסר.

“גברת הרשקוביץ, אני…”

“סוזי,” התעקשה.

לרגע התפתיתי לומר שאסכים לקרוא לה סוזי, בתנאי שתקרא לי דניאל או מר קולבר, אך הנחתי לעניין הזניח הזה. טרחנות אינה התכונה החביבה עלַי. “סוזי, אני לא איש של כלבים,” השבתי, מקבל עלַי את הדין: היא לא תניח לי עד שאקנה חיית מחמד.

“אז מה דעתך על חתול קטן, petit chat?”

הנדתי את ראשי לשלילה.

“מר קולברט, Un chien ne remue pas sa queue quand il pleut,” כלב לא מכשכש בזנב כשיורד גשם, פלטה פתגם נוסף.

חייכתי. גם את הפתגם הזה איני מכיר. כבר מזמן הבנתי שהיא מחברת פתגמים. נזכרתי ביום שהגעתי לפגישת היכרות במקום, לפני כארבעה חודשים. גברת הרשקוביץ קיבלה את פנַי בחביבות. “La tempête nettoie les feuilles mortes,” סופה חזקה מנקה עלים יבשים, אמרה לי בצרפתית. כמובן לא הבנתי לְמַה התכוונה, אלא שאז ייחסתי זאת למצב הנפשי שהייתי נתון בו, שנבע מהידיעה שאני עוזב את ביתי ועובר לכאן.

גברת הרשקוביץ חיכתה שאסמן לה שהבנתי את המסר. הנהנתי. אין טעם לבקש הסבר. בוודאי אמצא שוב שהפתגם לא מתאים לנושא המדובר.

“תוכי,” קפצה ממקומה כמו גילתה את הפתרון המושלם לבדידותי. “זהו, קח לך תוכי קטן.”

פרץ של צחוק יצא מפי. הופתעתי. לא ציפיתי שאעבור, בתוך רגעים, מדמעות של עצב לדמעות של צחוק. מזמן לא צחקתי כך.

גברת הרשקוביץ הביטה בי בחיוך, מרוצה שהצליחה לשפר את מצב רוחי. “מר קולברט, כמה טוב לשמוע את הצחוק שלך,” אמרה בקול רך.

הבטתי בה. פתאום הבחנתי בדבר שלא שמתי לב אליו קודם, היא פשוטה וחמה. חייכתי ולרגע הייתי מוכן לרצות אותה ולהכניס לדירתי “תוכי קטן”.

“מר קולברט, איבדתי את בעלי לפני עשר שנים. אני כבר בת שישים ושש. אנחנו חייבים להמשיך לחיות, oiseau ne peut pas un…” ציפור לא יכולה… התחילה ולא סיימה. כנראה לא מצאה את המילים המתאימות לפתגם שניסתה לחבר.

הנהנתי, מבחין בעווית של כאב ששטפה את פניה.

“אם תרגיש שאתה זקוק לְחֶבְרָה, בבקשה אל תהסס להתקשר אלַי,” המשיכה.

היא אישה נאה ורזה, ועור פניה חלק להפליא. נזכרתי בחוויה שעברתי עם אניטה וכלבהּ. לרגע חלפה בי המחשבה שעם סוזי יכולתי להיות במצב של קִרְבָה גופנית, ולא…

צלצול הטלפון קטע את מחשבותַי. הבטתי בצג, זו הייתה ג’ולי, בתי הצעירה. “סליחה, גברת הרש… סליחה, סוזי,” התנצלתי וניגשתי לפינה שקטה יותר.

“היי, פַּפָּה,” פתחה כדרכה.

“היי, chéri, מה שלומך, ילדה שלי?”

“אני בסדר, פַּפָּה. קניתי לך דיסק של שרל אזנבור בהופעה חיה.”

היא מביאה לי דברים בלי לשאול אותי. היא קונה לי שוקולד איכותי ומוזיקה נוגה, שני הדברים האהובים עלַי. הלן, אחותה הבכורה, לא תמהר להעניק לי, ויש לה גם טיעון משכנע: “אתה אדם עשיר, מה אני יכולה להביא לך שאתה לא יכול לקנות לעצמך?”

לא אוכל להסביר לה שגם קשישים עשירים זקוקים לרגש ולאהבה, ובפרט מילדיהם. איננו מבקשים גמול על ההשקעה בילדינו, אלא את אהבתם ואת נאמנותם.

“תודה, chéri. יפה מצדך,” הודיתי לה בהתרגשות גלויה.

ג’ולי כבר בת שלושים וחמש. היא עדיין הילדה הקטנה שלי. היא מתקשרת אלַי לעתים תכופות. שיחותינו קצרות והן מתמקדות בי ובשלומי. “אל תדאג לי, אצלי הכול בסדר. תדאג לעצמך,” היא נוהגת לומר תדיר. אחותה, המבוגרת ממנה בחמש שנים, הייתה הילדה של אמה. היא מתקשרת אלַי בתדירות נמוכה יותר. בחודש הראשון לשהותי כאן היא נהגה להסביר שעומס העבודה מקשה עליה להתקשר ושהיא מסיימת לעבוד בשעות מאוחרות, “ואתה כבר ישן.” כנראה שכחה שאני נוהג להירדם בשעות הקטנות של הלילה. בחודש השני היא ויתרה על ההסבר, ובחודש השלישי החלה להתקשר רק בימי שישי, והשיחה התקצרה לכדי משפט אחד הכולל שתי שאלות קצרות: “מה קורה? מסתדר?”

קשה לי להתייחס ברצינות לשאלות ההתעניינות הקבועות האלה, ובמיוחד לשאלה השנייה, שהרי אני עדיין תומך כלכלית בשתי בנותַי. לשאול אותי, באופן טכני וקר, אם אני “מסתדר”, נראה לי מגוחך, מיותר ובעיקר משפיל.

ג’ולי מגיעה לבקר אותי בשבתות. בנה ובתה, שני הנכדים הצעירים שלי, מתלווים אליה בשמחה וברצון. הם קשורים אלַי. אני הסב האהוב שלהם. שני נכדַי האחרים, ילדיה של הלן, “כבר גדולים מדי”. בשלושת החודשים שאני כאן הם הגיעו רק פעם אחת. “אתה יודע איך זה. יש להם את העניינים שלהם. גם אני לא מעניינת אותם,” הסבירה אִמָּם.

“אוהבת אותך, פַּפָּה, נתראה בשבת,” סיימה ג’ולי את השיחה.

אני צמא לשמוע ממנה את המילים האלה. אחותה נוהגת לסיים את השיחה ב”אוקיי, נדבר”.

איך גדלות שתי בנות בבית אחד, והן מתפתחות ומתנהלות באופן כל כך שונה? אין לי ממש הסבר. שתיהן ניזונו מאותם ערכים, ובכל זאת התפתחו לשני כיוונים כל כך מנוגדים. אני מבין את ההבדלים באישיותן, אך מתקשה להשלים עם העובדה שאחת מהן נהפכה לזרה.

חזרתי לפינת הישיבה. לרווחתי, גברת הרשקוביץ כבר חזרה לעיסוקיה.

נאנחתי לעצמי והרהרתי שמרוב דאגה לשלומי, היא הייתה מוכנה להתפשר ולשכנע אותי לקחת נחש, ובלבד שלא אשאר לבד.

הלובי החל להתמלא. בשעות הערב הדיירים יורדים לבית הקפה כדי להפיג את השעמום, חלקם משחקים במשחקי שולחן.

הזוג לאונרדו הגיע. האישה הנידה את ראשה לברכה, מחייכת קלות. בעלה הביט בי בחטף, פניו מביעות במדויק את שחש, וְאַחַר משך באפו והתיישב לצד רעייתו. מר לאונרדו לא מחבב אותי, ולא קשה להבחין בכך. הוא לא הגבר היחיד שמביע את חוסר שביעות רצונו מנוכחותי במקום. העובדה שאני אלמן החי לבדו ונראה צעיר מגילו, אינה מוסיפה לגברים כאן ביטחון ונחת.

“מה שלומך, מר קולבר?” פנתה אלַי גברת לאונרדו, בלי לייחס חשיבות רבה להתנהגותו הזעופה של בעלה.

“ערב טוב, גברת לאונרדו. אני בסדר, תודה,” השבתי בנימוס, נמנע מלשאול לשלומה. אני מבין שבכך אני פוסח על כללי הנימוס המקובלים, אך כך אני גם חוסך, ממנה וממני, את רוגזו של בעלה.

אניטה הגיעה, לבושה בשלל בגדים צבעוניים, מאופרת בכבדות, על צווארה ועל ידיה תכשיטי זהב. היא התיישבה בספה סמוכה, התבוננה בדיירים בעיניים בוחנות והנהנה בחיוך רחב לגברים שהשיבו לה מבט. כנראה רוגזה עלַי לא שָׁכַךְ, שכן זכיתי ממנה רק להינד ראש קל.

חייכתי לעצמי. הגברים אינם מחבבים אותי, והנשים אינן מחבבות, בלשון המעטה, את אניטה. שנינו, אניטה ואני, מאיימים על שלומם של הזוגות הנשואים, אך יש גם נשים נשואות וגברים נשואים שאינם זוכים לחיבה גדולה, וזאת כי עיניהם מרבות להביט באופן לא שמרני באחרים.

הגבר הנשוי היחיד שאיתו יש לי קשר חם הוא מר לואיס, איש בן שבעים ותשע, צלם עיתונות מֻכָּר בדימוס. הוא מרגיש נוח בחברתי גם כאשר אשתו, מטילדה, מתייחסת אלַי בחביבות גלויה. מר לואיס יודע להצחיק אותי. למעשה, הוא האדם היחיד שיכול להצחיק אותי. יש לו תכונות של קומיקאי מיומן: הוא מצחיק אבל לא צוחק, דבר שהופך את הערותיו העוקצניות למצחיקות יותר. מר לואיס הוא האדם היחיד בתבל, שֶׁבַּשָּׁלֵם של מוצאו יש ארבעה חצאים. הוא טוען שחציו פורטוגזי, חציו הולנדי, ולעתים יזכיר שחציו גם גרמני וחצי נוסף ממוצא הונגרי.

לעתים יצטרפו אלינו שני זוגות, הזוג גרינברג והזוג ג’ייקוב. הם די ותיקים כאן. אני מניח שלשני הגברים, מר גרינברג ומר ג’ייקוב, אין בעיה גדולה איתי, שכן הם עסוקים בשיחה זה עם זה ואינם מוטרדים מהתנהגותן המוחצנת של נשותיהם, שלא מתחשבות בדעתו של איש, ובוודאי לא במה שחושבים בעליהן. הן גם חברות טובות, מה שהופך אותן לכוח נשי מאוחד ומוביל.

הבטתי סביב וניסיתי לאתר את מר לואיס, תָּמֵהַּ על שלא הגיע למפגש היומי שלנו. תמיהתי חלפה כשנזכרתי שהוא ואשתו נסעו לבקר את נכדתם היחידה, החוגגת יום הולדת עשרים. לזוג לואיס יש בת ונכדה. “ילד אחד זה מספיק, ולפעמים גם זה יותר מדי,” אמר באחת משיחותינו.

מר פישביין, גבר כְּסוּף שיער בן שמונים ושתיים, הגר בדירה הסמוכה לשלי, התיישב לצדי. גם הוא מתעקש שאקרא לו בשמו הפרטי.

“מר קולבר, קר היום?” פתח, אינו מסב את מבטו אלַי.

“לא, אייזיק, לא קר,” השבתי, מוותר כהרגלי על השאלה המתבקשת: מדוע אתה מתעקש לקרוא לי מר קולבר, אך מבקש שאקרא לך אייזיק.

“מה?”

“אמרתי שלא קר הערב,” הגברתי את קולי.

“למי?”

“לי,” נאנחתי.

“אז תלבש משהו חם. לי קר. לזקנים תמיד קר,” מלמל.

הנהנתי. אין טעם לתקנו.

“לאשתי אף פעם לא קר,” המשיך, מצקצק בשיניו התותבות.

הנהנתי.

שתקנו.

“מר קולבר, ערב נעים, אה?” שאל, שוכח שרק לפני רגע טען שקר לו.

“כן, אייזיק, ערב נעים.”

“אתמול לא היה ערב נעים, אה?”

“נכון, אייזיק, אתמול לא היה ערב נעים,” השבתי והתבוננתי בחמלה באיש שהיה אדריכל מוכר ומצליח.

נאנחתי. הַזִּקְנָה מבטלת את הישגיו של האדם, ואין זה משנה עד כמה משפיע וחשוב היה.

שתקנו שוב.

מחר אייזיק יאמר לי שהערב נעים ויזכיר לי שאתמול, כלומר ממש ברגע זה, לא היה נעים. כך בכל ערב.

בתי הצעירה קוראת לדיאלוג הזה “שיח של זקנים”. אין לי אלא להסכים איתה. כבר מזמן מצאתי שהגיל מצמצם, באכזריות, את מספר המילים השמישות בשיחה. הלקסיקון האישי הולך ומתרוקן, ומה שנותר הוא להתלונן על מכאובי הגוף ועל איכות המזון בקפטריה ולהעלות, שוב ושוב, את אופיו ההפכפך של מזג האוויר.

הצצתי בשעוני. 20:30. שעות הערב הן השעות הקשות ביממה, להוציא כמובן את הלילות דַּלֵּי השינה. רוב הדיירים פורשים מהלובי בשעה תשע בערב. מעטים נשארים מאוחר יותר. בערבים הראשונים לשהותי כאן נהגתי לשבת לבדי בלובי עד לשעת חצות. מיום שאשתי הלכה לעולמה, איני מצליח לישון, לפחות לא לפני השעות הקטנות של הלילה.

“מר קולבר, יוגורט אתה אוהב?” שבר מר פישביין את השתיקה, לשונו דוחפת את שיניו התותבות מפיו ומחזירה אותן שוב למקומן.

“כן, אייזיק, יוגורט זה טוב,” השבתי, מכיר היטב את הדו־שיח הקבוע.

“מה?”

“אמרתי שיוגורט זה טוב,” הגברתי את קולי.

“אהה, אז… יוגורט אתה אוכל?”

“כן, אייזיק, אני…”

“חלב עושה לי גזים,” שחרר נפיחה קולנית.

שתקתי, נמנע מלהיכנס לדיון על השפעתו השלילית של החלב על האיש הזה.

“מה אמרת?” שאל.

“גברת פישביין לא תרד הערב?” שיניתי נושא. מעולם לא שַׂשְׂתִּי להיכנס לשיחות על ענייני גזים ופעולות מעיים.

“מי?” שאל, ואַחַר הוציא את שיניו והחזירן.

“גברת פישביין.”

“מה איתה?”

“שאלתי אם גברת פישביין תרד הערב.”

“לאן?” תמה.

“ללובי.”

“אהה, היא לא מרגישה טוב.”

“אני מצטער לשמוע, אייזיק. מה קרה לה?”

“למי?”

“לגברת פישביין.”

“מה איתה?”

“שאלתי לשלומה של גברת פישביין,” הגברתי שוב את קולי.

“אהה, היא לא מרגישה טוב,” חזר, משחרר נפיחה נוספת. “אתה יודע שהיא הייתה טניסאית? יש לה ידיים חזקות מאוד. אם היא תיתן סטירה למישהו…”

חייכתי, מרגיש כמו שחקן תיאטרון באחד ממחזותיו הקומיים של ניל סיימון.

שלושים דקות אחר חצות. שָׁקֵט בדירה. הדלקתי את הרדיו. כהרגלו, יפעל בנאמנות עד לשעות הבוקר. תוכניות הלילה מספקות לי חֶבְרָה.

נשכבתי במיטתי והאזנתי לתוכנית. כך אמנע ממחשבות נוגות.

הלילה התארחו באולפן שני פסיכולוגים, שעמדו לרשות המאזינים והשיבו לשאלותיהם על חלומות ומשמעויותיהם. מאזינה צעירה סיפרה לצוות המקצועי על חלום שחלמה. “סבתא שלי, זיכרונה לברכה, מופיעה אצלי כמעט כל לילה. אתמול היא הופיעה בשמלת כלה והחזיקה זר פרחים. אני רוצה לדעת מה אומר החלום? למה סבתא שלי הופיעה כך?”

הצעירה הוסיפה ותיארה עוד פרטים מהחלום, אך פרץ הצחוק שיצא מפי לא אִפשר לי לשמוע אותם. שכבתי במיטתי וצחקתי עד דמעות. פרץ הצחוק שלי התחדש כששמעתי את אחד הפסיכולוגים, שאליו הופנתה השאלה, מבקש מהשואלת לחשוב מה משמעות החלום. “אני רוצה שתחשבי לרגע ותנסי להבין מדוע סבתא שלך הופיעה כך בחלום.”

אם המאזינה צריכה להשיב בעצמה על השאלות ועל התהיות שהעלתה, לשם מה הזמינו מומחים לאולפן? הרהרתי ופרצתי בגל חדש של צחוק.

בהפסקות שבין השאלות השמיעו מוזיקה נעימה. איב מונטאן שר בקולו הצרוד והנוגה את “Les feuilles mortes”, עלי שלכת. גל הצחוק נקטע באחת ופינה את מקומו לתחושת צער כבדה. עד הפזמון החזקתי מעמד, בפזמון כבר פרצתי בבכי.

החיים מפרידים את האוהבים באופן רך ומבלי להקים רעש

והים מוחק מהחול את צעדיהם של האוהבים שנפרדו

בכיתי. ביום אני רק דומע מעט, בלילה אני מרשה לעצמי לבכות. אני מתגעגע לאשתי. אני מתגעגע לחיים שהיו לי. בכיתי.

היא לא הביטה לעברי, כמו לא ראתה אותי, כמו לא הייתי שם לידה. היא לא השתנתה כלל. יופייה השתמר באופן מפליא. היא אף נראתה צעירה מגילה.

קָרַבְתִּי אליה. “Mon cher,” יקרה שלי, לחשתי.

היא לא הגיבה, ולרגע היה נדמה לי שהיא מתעלמת מנוכחותי.

“אדית, יקרה שלי,” קראתי בקול.

אמי נכנסה. הן התחבקו ונשקו זו לזו.

“Maman,” אמא, קראתי, לא מבין מה אמי עושה כאן, הרי היא הלכה מאיתנו לפני שנים.

היא לא הגיבה.

גופי רעד. דמעות כיסו את פנַי. התיישבתי על הספה והבטתי בהן. לרגע חלפה בי המחשבה שאם אצעק, אצליח לזכות בתשומת לִבן.

צעקתי וקראתי בִּשְׁמָן. זעקתי, ממרר בבכי, אך הן לא שמעו אותי.

הדלת נפתחה ובנותַי נכנסו. הן חיבקו את אמן ואת סבתן, וזכו מהן למגע אוהב ולמילים של רגש.

צלצול צורם נשמע בדלת הכניסה לביתנו. ביקשתי לקום ממושבי ולגשת לכניסה, אך לפתע הבחנתי בדבר מתמיה — הן אינן מתייחסות לצלצול בדלת, והוא אינו מפריע את עיסוקיהן.

הצלצול לא פסק, צלילו אף גבר.

התעוררתי לקול הצלצול בדלת, מבין שחלמתי שוב על אשתי. בכל החלומות שבהן הופיעה, היא לא התייחסה אלַי וגם לא שמעה את קריאותַי. מדוע אני לא מצליח לתקשר איתה בחלום? האם היא כועסת עלַי? אולי כדאי שאתקשר לתוכנית עם מפענחי החלומות, גיחכתי לעצמי. השעון שעל הקיר הראה שהשעה בדיוק שש בבוקר.

ניגשתי לדלת. הבחור מהמכבסה בא לאסוף את הכביסה שלי.

“מה שלומך, מר קולבר?” שאל בחיוך. “מה, הערתי אותך?”

חברי מר לואיס, שגר בקומה שמתחתַי, סיפר לי שהבחור הַמחויך מגיע אליו בכל יום חמישי בשעה שש וחמש דקות.

“ריקו, נכון?” שאלתי, מנסה לקרוא את שמו מהתווית שעל כיס חולצתו.

“נכון מאוד, רִיקוֹ מֶנְדֵּז,” אישר. “כל הכבוד, מר קולבר. יש לך זיכרון טוב,” הרחיב את חיוכו.

“תודה, רִיקוֹ. כעת תגיד לי, מה דרוש כדי שתגיע לאסוף את הכביסה בשעה שבע, ולא בשש בבוקר?”

“מר קולבר, כבר הסברתי לך שיש לנו יום ארוך במכבסה, ואם לא נתחיל מוקדם בבוקר, לא נוכל להחזיר לדיירים את הבגדים שלהם, נקיים ומגוהצים, לקראת סוף השבוע,” זקף את גבותיו.

“ריקוֹ, רק לפני רגע ציינת שיש לי זיכרון טוב. בשבועות האחרונים שאלתי אותך אם אפשר להגיע בשעות מאוחרות יותר, כעת אני שואל אותך, מה דרוש כדי שתגיע בשעה מאוחרת יותר?” הבהרתי בחיוך.

הוא גירד את ראשו והביט בי בעיניים ערמומיות. “מר קולבר, לְמַה אתה מתכוון כשאתה שואל ‘מה דרוש’?” החזיר את הכדור אלַי.

“רִיקוֹ, יש לך יום עמוס, ואני לא רוצה להפריע. אם תגיע מאוחר יותר, תיאלץ לעבוד עד שעה מאוחרת יותר, ואני מניח שאין מי שיפצה אותך על ה… השעה הנוספת,” הרחבתי, מקווה שכעת הוא ירשה לעצמו להבין.

“מר קולבר, לְמַה אתה מתכוון…”

“מאה דולר בכל חודש, רִיקוֹ, ואתה אוסף את הכביסה שלי ושל מר לואיס לא לפני השעה שבע.”

“מר קולבר, אתה… לא צריך לשלם לי, אני לא…”

“אני מתעקש לפצות אותך,” קטעתי אותו שוב.

הוא חדל לגרד את ראשו. “טוב, אם אתה מתעקש…” משך בכתפיו.

“אני מתעקש, אני מתעקש,” חייכתי.

“טוב, בסדר,” נאנח, כמו נכפה עליו לעשות דבר בניגוד גמור לרצונו. “אתה רוצה שאני אגיע בעוד שעה?” שאל בפנים רציניות.

נאנחתי. גברת הרשקוביץ הייתה בוודאי שולפת פתגם שמתאים, לדעתה כמובן, למצב המגוחך הזה.

ניגשתי אל הז’קט שהיה תלוי על מתלה המעילים, שלפתי מארנקי שטר כסף וחזרתי לדלת.

“ריקוֹ, כבר הערת אותי. אין צורך לחזור אלַי בעוד שעה. קח את הכביסה שלי ואסוף את הכביסה ממר לואיס בשעה שבע,” ביקשתי והנחתי בידו את השטר.

  1. :

    "הדרך הטובה ביותר למות מקיף באומץ מכלול של סוגיות קיומיות בעולמם של שני קשישים, מר לואיס ומר קולבר, בהן מיניות, חיוניות, נדיבות ונתינה, קשר עם המשפחה הקרובה, ציניות ושובבות.
    הדרך הטובה ביותר למות מיועד לכל מי שחפץ לחיות עוד בחייו ולכל מי שצריך לתקן את עמדתו ואת קשריו עם סביבתו, גם אם גילו נחשב מתקדם". (מתוך גב הספר).
    הספר הזה הוא מכה בבטן. במובן הטוב והמטלטל של הביטוי. אבל, המלצה: אל תתנו את הספר הזה לקרא לאנשים מעל גיל ששים. הם לא יעמדו בזה. זה ספר שצריך לקרא כצעירים, ולזכור אותו כשמזדקנים. הבעיה, צעירים לא יבינו מה הם קוראים. אז מי יקרא את הספר? מי שיש לו לב במקום הנכון – רוצו לקרא!

  2. :

    מי יתן ואחזיר את גלגל חיי לאחור…
    מצאתי במקרה את הספר בלובי של הדיור המוגן שבו אני גרה. עלעלתי בו, ונשביתי. לקח לי זמן להבין על מה באמת הספר "הדרך הטובה ביותר למות" מאת יהודה אופנר, ומאותו רגע לא הפסקתי לבכות. זיקנה היא לא דבר יפה, אבל אפשר לעשות אותה יפה יותר אם נדע להתנהג. תודה לך יהודה אופנר שהראית לי איך.

הוסיפו תגובה