הדבר האחרון שהוא אמר לי

פתח דבר

אוֹוֶן נהג להקניט אותי על כך שאיבדתי הכול, על כך שבדרכי שלי, הבאתי את האובדן לדרגת אמנות. משקפי שמש, מפתחות, כפפות, כובעי בייסבול, בולים, מצלמות, טלפונים סלולריים, בקבוקי קוקה קולה, עטים, שרוכים. גרביים. נורות. תבניות קרח. הוא לא טועה. אכן הייתה לי נטייה להניח דברים שלא במקומם. דעתי הייתה מוסחת. שכחתי.

בדייט השני שלנו, כשיצאנו לאכול, איבדתי את כרטיס החניה. הגענו במכוניות נפרדות. בהמשך אוון התבדח על כך — הוא אהב להתבדח על כך שהתעקשתי לנהוג לבד לדייט השני שלנו. הוא הזכיר את זה אפילו בליל הכלולות שלנו. ואני התבדחתי על כך שערך לי חקירה צולבת באותו ערב, שאל אינספור שאלות על העבר שלי — על הגברים שהשארתי מאחור, על הגברים שעזבו אותי.

הוא קרא להם הבחורים־שכמעט. הוא הרים כוס לכבודם והודה להם על כך שלא ענו על הצרכים שלי, ולכן הוא זכה לשבת מולי.

אתה בקושי מכיר אותי, אמרתי.

הוא חייך. אני דווקא מרגיש שאני מכיר אותך.

גם אני הרגשתי ככה. זה היה מדהים, הדבר הזה שחי בינינו מהרגע הראשון. אני אוהבת לחשוב שבגלל זה דעתי הוסחה. בגלל זה איבדתי את כרטיס החניה.

חנינו בחניון של ה’ריץ־קרלטון’ בדאונטאון סן פרנסיסקו. הסדרן צעק שלא אכפת לו אם בסך הכול אכלתי במסעדה.

הקנס על אובדן הכרטיס היה מאה דולר. ‘יכולת להשאיר כאן את המכונית במשך שבועות,’ אמר הסדרן. ‘מנין לי שאת לא עובדת עליי? מאה דולר פלוס מיסים על אובדן כרטיס. תקראי את השלט.’ מאה דולר פלוס מיסים כדי לחזור הביתה.

‘את בטוחה שאיבדת אותו?’ שאל אוון. אבל הוא חייך, כאילו זה הפרט העסיסי ביותר שלמד עליי במהלך הערב.

הייתי בטוחה. ובכל זאת בדקתי כל סנטימטר בוולוו השכורה שלי ובמכונית הספורט המפוארת של אוון (אפילו שלא נסעתי בה מעולם), וגם על הרצפה האפורה הבלתי אפשרית של החניון. שום כרטיס. בשום מקום.

שבוע אחרי שאוון נעלם, חלמתי שהוא עומד בחניון הזה. לבוש באותה החליפה — עם אותו חיוך מוקסם. בחלום הוא הסיר את טבעת הנישואים שלו.

תראי, האנה, הוא אמר. עכשיו איבדת גם אותי.