החלום הישראלי

'החלום הישראלי' לוקח את הספרות העברית לכיוון חדש – מצחיק יותר, חברתי יותר, פרוע יותר, רציני יותר. רועי "צ'יקי" ארד כותב פרוזה שמצליחה להיות אוהבת ושורטת גם יחד, לדלג באלגנטיות בין הריאליסטי והאגדי, האפל והזוהר, הפופי והפוליטי, ולהחזיר את האמון בכוחה של הספרות להציע מבט מקורי על המציאות הישראלית – מבט שאינו מתעלם מצדדיה הנלעגים והאלימים, תאבי הבצע והכוח, אך גם יודע לזהות את יופייה.
בלב הספר ניצב הרומן 'החלום הישראלי', סיפור עלייתה ונפילתה של העיתונאית חורצת הגורלות טלי פאפו, המתאר את חתירתה מהפרובינציה אל מרכז העצבים של התקשורת התל-אביבית ומשם למנוחה ונחלה אי-שם בישראל הבורגנית – פרבר איכות-חיים שבו חייה מתהפכים שוב, ומובילים אותה להסתבכות מחודשת עם כל הסכינים החדות שהחלום הישראלי יודע להסתיר ולשלוף.
לרומן מצטרפת סידרת סיפורים המשרטטת מפגשים בין דמויות תמימות-כביכול ומושחתות-לכאורה: כתב רוק צעיר ומבולבל שנקלע לסצינת מין פרוורטית עם פוליטיקאי חלקלק בבאר שבע, בן עשירים טוב לב שהולך שבי אחר אינטלקטואל פומפוזי בתל-אביב, פקיד בנק סולידי ממרכז הארץ שנופל בפח שטומן לו נדל"ניסט זעיר בטבריה, וישראלי נטול תכונות טובות שנסחף אחר קסמיה המפתיעים של חבילת תיירות זולה לברצלונה: כולם טיפוסים נהדרים ואיומים המאכלסים את הקומדיה הישראלית.

מקט: 4-497-1148

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

'החלום הישראלי' לוקח את הספרות העברית לכיוון חדש – מצחיק יותר, חברתי יותר, פרוע יותר, רציני יותר. רועי "צ'יקי" ארד […]

---

1. סתיו 1990

שתי בנות שבע-עשרה ניתזות מהאוטובוס מירושלים להבל הפה של התחנה המרכזית שברחוב נווה שאנן בתל-אביב. ראשונה יורדת בצעד רפה איילת גרוסמן במעיל ג’ינס שחור משופשף וחצאית לבנה ערנית. אחריה מדלגת מטה טלי פאפו, עם חזה כבד מדי, יותר מדי פודרה, גבות עבות, ופוני בנוסח בריטי המכסה חצי פנים.

טלי פאפו ואיילת גרוסמן ממשיכות קצת ומטפסות על קו 5, עם תא הכרטיסן בישבן, המתכרכם לעבר דיזנגוף. ארנס ברדיו. הן נצמדות זו לזו, מתרחקות משיכור לבוש בחולצה של חברת דגים מעושנים בשם ‘רב-טעם’ שעליה קרוש כתם קטשופ שכבר צחח.

הן יורדות בדיזנגוף. איילת מכוונת אותן לצידו המוצל של הרחוב. הן חולפות על פני החנות ‘מרסל’, שמציעה בגדים עם הדפסים של אלבומי רוק ורוק כבד. טלי פאפו מתעקשת שהיא חייבת חולצה של פיטר מרפי, סולן להקת ה’באוהאוס’ – פנים אפלות בשחור-לבן על בד מרוט, זועמות לא-ברור-על-מה. היא אוחזת בחולצה ולא מחזירה אותה לקולב. איילת גרוסמן אומרת שאי-אפשר לקנות אותה, אין להן מספיק כסף. המוכר מביט בהן בבוז.

הכסף הוא של איילת גרוסמן. אבא שלה, פרופסור באוניברסיטה העברית, נתן לה כמה שטרות הבוקר, והיא גם עבדה בקיץ בקולנוע סמדר כסדרנית, במיוחד בשביל יציאה כזאת לתל-אביב. לטלי יש רק מטבעות.

כשטלי מאיימת שלא תבוא איתה לריאיון העבודה בעיתון, והן הגיעו מירושלים לתל-אביב בשביל הריאיון הזה, לאיילת אין ברירה. אחרי ויכוח קצר, וניסיון-רקק לעמוד על המקח מצד איילת, החולצה המופקעת מחובקת בידיה של טלי.

טלי צועקת “יש” וחותכת לשירותים ציבוריים בסנטר. לאחר זמן רב למדי היא יוצאת לבושה בחולצה של פיטר מרפי. החולצה במידה לא נכונה, צמודה מדי, מכוערת לחלוטין ומזרזפת את הבטן של טלי, מין תפוד כהה. איילת חוששת שהחולצה המוזרה של טלי תעשה לה בעיות בריאיון, כי היא תציג אותה באור חריג, אבל כבר אין לה ברירה.

בגלל רכישת החולצה, נראה שהן עלולות לאחר לריאיון. הן יורדות בקו 31, תחנה אחת אחרי לה גווארדיה, מקללות את נהגי האוטובוס כולם, כי הנהג של ‘דן’ כפה עליהן לרדת בתחנה עצמה, למרות שרצו לרדת בין שתי תחנות כדי לא לאחר.

הן מגיעות לרחוב מיקוניס. תל-אביב מדמדמת באפרור אחה”צי של שנות התשעים שעדיין לא ממש פרצו. השנה היא 1990. השמש נוגסת בבניינים המכוערים של רחוב המסגר, פריכיות שבורות ופחונים המוארים באור חלשלוש. איילת מציעה לטלי לרוץ כדי שיגיעו בזמן. לפניהן בניין המכיל את ליבת העצבים של המקומון ‘קול תל-אביב’ שעדיין לא נקנה על-ידי אחת הרשתות. הן רצות ברחוב העלוב.

בניין ללא מעלית. הן מטפסות מתנשפות למערכת בקומה שלוש. השליח שנכנס איתן נוטש בקומה שתיים ונכנס למשרדי מנהלת המקומון, שם עובדים אלה עם המשכורת הטובות יותר. המערכת נטושה ועגומה. המחשבים הצהובים של 1990 פועלים באורח מגוהק ואקראי, עם מקלדות מרובבות.

כמה כתבים שולחים לעברן מבטים של שום כתוש קפוא ומסתודדים במצג שווא של חשקנות, אבל הם לא באמת חשקנים, חלק מהם בכלל הומואים לאים שיֵצאו מהארון עוד שנתיים-שלוש, כשהקרקע תהיה יציבה יותר. מעבד התמלילים ‘תמר’ פועל על מחשב אחד, שני מושבת ולמסך שלו מודבק בסלוטייפ דף משובץ שעליו כתב עיתונאי מבודח “מקרה אבוד”. מחשבי העורכים, מסוג שנקרא ‘קויוט’, ניצבים בחדר אחר – דמונֵי חשמל, מסך ומקלדת מחוברים זה לזה כתפלץ מיתי, עמוסים רכיבים טייוואניים המכונים בהערצה ג’וקים. באותה תקופה, למרות כל העליבות הזאת, נשמרו איכשהו המתח והאימה שבין כתבים לעורכים, עובדים לבוסים.

המזכירה יושבת על כיסא מנהלים עם ידית שבורה, בלי מחשב. חדרה צמוד למשרד הסגור של העורך. מאחוריה תלוי שער עיתון מלפני חצי שנה שבו רואים את הכתב הכלכלי מחופש לערפאת. העורך יזם אז פרויקט שעשה רעש: חברי המערכת מחופשים למנהיגים ערבים מסתובבים ברחבי תל-אביב. העורך עצמו, דֶדי, לא התחפש, היה נחבא אל הכלים באותה מידה שחיפש כוח והשפעה. המזכירה מגדלת ראשי-דשא: יש שם לפחות שישה. היא עונה בפחד לשיחת טלפון, נשמעת צייתנית, ולבסוף פונה לטלי ואיילת.

מתברר שהן טעו ביום: הפגישה מחר.

הן לא מוכנות להשלים עם הגזירה ודורשות להיפגש עכשיו, לא מוּדעות לכך שאין להן שום קלפי מיקוח, ממלמלות “בחייך, נו, כבר הגענו.” המזכירה הופכת נוקשה יותר. בינה לבין החדר הצמוד פעור צוהר קטן לשיחות דחופות, והיא טורקת את מכסה העץ הסגול כדי לא לאפשר להן שום גישה לעורך ששרוי לדבריה ב”סגירת העיתון”.

“אתן סתם עושות בלגן פה, ילדות. בואו מחר, יהיה לו זמן רק מחר בשבילכן.”

בבהלת סגירת החלון נשפך קנקל קינלי מלא בדלים לחים של סיגריות על הרצפה. המזכירה מתכופפת להרים ואומרת, “אתן רואות מה קורה כשמעצבנים אותי? בואו מחר. כולם בשיא הלחץ פה.”

“אוקיי, אז אם אנחנו הולכות, אין סיכוי שנבוא מחר,” הן מאיימות, אבל המזכירה כבר מספיק שונאת אותן כי מבחינתה הן אשמות בנפילת הקינלי עם הסיגריות. “תעשו מה שאתן רוצות,” היא אומרת. “זו מדינה דמוקרטית.”

כשהן מחלחלות חזרה אל בין המוסכים והשניצלייה של אזור מיקוניס – פשטידה של מלכודות עכברים צמודות זו לזו – איילת כבר מתחילה להבין שבניגוד להצהרות היא תבוא מחר לריאיון העבודה. גם לטלי אין מה לעשות בירושלים או בבית, בבית שמש, והיא מחליטה לא להגיע מחר ללימודים ולהישאר עם איילת לפגישה.

הן תקועות בתל-אביב כמעט בלי שקל, עם חולצה יקרה במידה הלא נכונה. אין להן איפה לישון. מזל שאיילת התעקשה שיקנו כרטיס הלוך ושוב במבצע של ‘אגד’. איילת מתקשרת מטלפון ציבורי לאמא ואומרת שהן יגיעו מחר, היא אצל ידידה בתל-אביב. טלי לא מתקשרת. איילת נכנסת להיסטריה ודורשת מטלי להרים טלפון, משוכנעת שההורים שלה בטח מודאגים. אבל טלי לא רוצה. היא אומרת שממילא אמא שלה צמח ואביה עסוק מדי.

איילת, שכל היום נהגה בטלי בסלחנות, נעשית פתאום דאגנית ורכושנית, אולי כי שילמה עליה. איילת משלשלת עוד אסימון, והן מתקשרות לאבא של טלי. האבא לא עונה, והמזכירה האלקטרונית מקולקלת ומשמיעה זמזום חללי, “קיוקיוקיוקיוקיו” עולה ויורד. טלי מתפקעת מצחוק, איילת עצבנית. טלי מתיישבת על הרצפה וצוחקת שלוש דקות כמשוגעת. איילת אומרת, “קומי… קומי… בואי נלך… אני מקווה שלא יראו אותנו. קומי… מה מצחיק? אני הולכת. אני עוזבת אותך כאן, יא אהבלה. קומי…”

“בואי נתקשר עוד פעם. אני חייבת לשמוע את זה עוד פעם.”

“לא. קומי, ‘פגרת. אין לי יותר מדי אסימונים.”

“את חייבת לשמוע את זה.”

כעבור כמה שעות הן בחוף שרתון על אף שטלי לא אוהבת ים ושמש, ורמי אחד בקוקו חפוף נשען לידן. הוא מניח את ישבנו על עקביו ואת ידיו בצידי גופו כחיית כיס, אומר לאיילת שיש לה חצאית מדליקה ושואל מה המזל שלהן. שתיהן משקרות בזו אחר זו בפנים רציניות. בטקסיות הוא מצית לעצמו סיגריה, תוחב אותה לקצה הימני של שפתיו כמו מכונית שאחד מפנסיה הקדמיים יצא משימוש, והן נהנות לשמוע אותו מחמיא להן ומנסה לפצח את אופיין באמצעות טבלה אסטרולוגית ובעזרת מחשבון-כיס של סוני. ברור לטלי שהוא יותר מעוניין באיילת, כי הוא גם קורא לה בכף היד, ממשש שוב ושוב את “גבעת ונוס” ומסביר ברצינות, לקול ציחקוקיה, שזה האזור הארוטי של האשה. אחר-כך הן הולכות איתו לאורך הים ושלושתם עולים בגן העצמאות, נכנסים לדירה שלו בשדרות נורדאו ויושבים בסלון קטן. הוא אומר חכו שנייה, נועל אותן בביתו, וחוזר עם מיץ עגבניות לבלאדי מרי. אחר-כך הן מעשנות סיגריה עם חשיש. הן מתרגשות מאוד, אבל אחרי שטלי חוזרת מהשירותים היא מתייעצת בלחש עם איילת איך להתחמק משם, כי יש לבחור הזה טיקים.

רמי סוגר את האור ומדליק תאורה אולטרה-סגולה שכולם נראים בה מכוערים או גוססים או כאלה שיכולים להרוג. טלי צוחקת בקול, איילת עצבנית, מקווה שהיא לא נראית רע כל-כך. הן מתיישבות, ביניהן רמי. הוא מניח את ידיו על הכריות מעל עורפן באורח חצי-תמים, ואומר “החלטתי להיות גותי. תוך שנה אני הולך להיות גותי.”

הן אומרות שהן רעבות ובורחות כשרמי ניגש למטבח ומכניס לטוסטר קבאווח, שילוב של קבאב ומלאווח. טלי ניצלה את העדרו מהסלון כדי ללכת לדלת וקראה לאיילת לבוא אחריה. הבחור כבר היה בתחתונים גדולים של קשישים שזהרו באור האולטרה-סגול כזיקוקי יום עצמאות מהגיהינום. כנראה עבר לתחתונים כי חשב שהמראה יעורר אותן מינית. על הגב היה לו קעקוע – פלג גוף אחורי של שור מכוסה בניילון. היה באמצע תהליך הקעקוע.

כשהן כבר למטה, מתנשפות, איילת אומרת שרמי ניסה לנשק אותה כשטלי הלכה לשירותים.

“איכס. נתת לו סטירה?”

“התנשקנו קצת. הוא נשקן בסדר. ראית את הקעקוע שלו? מאוד יפה.”

“יאק,” אומרת טלי. “הוא יצור.”

“הוא דווקא חמוד.”

“תלכי עליו, אם את רוצה. תחזרי אל היצור.”

כמו רוב הבחורים, רמי העדיף את איילת גרוסמן. עיניים חומות, נבונות ומהירות. תמימה מאוד ונרתעת מן העיר, או לפחות חושבת שמקסים להציג כך את עצמה. הגיעה מבית-ספר טוב בירושלים. אביה מלמד מדעי המדינה. אמה במשרה ביטחונית במשרד ראש הממשלה.

אביה של איילת נהג לקנות לה ספרים עבים. בעמוד ההקדשה היה כותב ברכה כאילו היא סטודנטית שלו וחותם “בחיבה” רשמי. ייתכן ששכב עם תלמידות – זו המחשבה שעלתה בראשה של טלי כשראתה אותו בפעם הראשונה. פעם פתחה טלוויזיה וראתה אותו מדבר בתוכנית בשם ‘דברים בגו’. היה המומחה מספר אחת למפלגות עדתיות. דיבר על מפלגת ‘התאחדות התימנים בישראל’ בכנסות הראשונות ועל כישלונות המפלגה אחר-כך. כשדיבר זעף וזעם, מנופף באגרופיו עד שיצאו ממסגרת המסך. גבותיו היו מלבניות כדירות בנה-ביתך בעיר ספר או כמצבות, אם כי מדי פעם נרגע ונתמתח אחורנית, ואז נראה כמו מישהו שמסוגל להתבדח עם כל נותן שירות. בכל זאת נראה לטלי סקסי באיזה אופן מוזר. טלי ישנה כמה פעמים בבית של איילת, כשנתקעה בירושלים, ואהבה להטריד אותו בשאלות מוזרות, שעליהן ענה תמיד ברצינות.

ההורים של טלי היו מסובכים. אביה עבד ככספר בבנק לאומי בבית שמש. נולד בפורט סעיד, אבל היה בהיר יחסית. אמה הייתה נכה בגלל קוֹזוֹ אוֹקמוֹטוֹ. לפני שנפצעה עבדה כעוזרת גננת ואז כמזכירה במפעל באחד הקיבוצים. סבא של טלי מצד אמה היה בפק”פ, המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, ונעלם בתקופת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, כשהמפלגה נתנה פקודה לתמוך בצד הגרמני. או שבגד או שחוסל. אומרים שהיה וכחן ועצלן. רוב היהודים במפלגה בזו לו כי היה עיראקי וסירב לדבר עברית. לא חיפשו אותו יותר מדי אחרי שנעלם. אולי היה שם עניין רומנטי עם תימנייה, אולי רומן הומוסקסואלי עם עולה מסרביה, אולי הבריטים החליטו להיפטר ממנו – לעיתונאים קל להאשים אחרי שהכל נגמר: הייתה אפילו כתבה אחת שהציגה אותו כחלאת אדם. פשוט נעלם כלא היה.

הייתה להן חבורה בירושלים שהנהיג בחור בשם רז צ’חנובר, שידע לנגן על גיטרה. טלי פאפו, שגדלה בכלל איכשהו בבית שמש, הייתה הרוח החיה. הם היו “חבורה אלטרנטיבית” ששמעה פינק-פלויד וסמית’ס. הם עישנו נובלס, עשו “מגבית” בכיכר החתולות מעוברים ושבים, והגדירו עצמם מול השלטון האפידרמי של אחת כרמית וייס שכונתה “מלכת הקרמים”, תחביביה רשת ג’ ומוצרי טיפוח, ששלטה בבנים בתיכון דרך כמה נערות פוחזות שהיו נתונות למרותה.

בהשוואה לאיילת הענוגה, טלי פאפו נראתה חסרת פרופורציות: גבוהה מדי, גמלונית, שדי ענק שאין לה איך לשמור אותם לעצמה ונראים חסרי שימוש, תלתולת ביסלי-ברביקיו שתנסה להסתיר כל החיים, ממש תריסול של שיער מעורגל שנגלל לכל הצדדים. תהיה מוכנה לרצוח כדי להיפטר מהתלתלים האלה. בתוך התיק הפתוח של טלי סודרו באופן אופקי ומופתי קלטות אוסף שהכינה מתוכניות לילה בגלי צה”ל והדביקה עליהן ציורים מכוערים שהעתיקה מעיתונים. על התיק היו עוד כמה סטיקרים של להקות.

אפשר להשוות אותן בשלב הזה למיטת פוטון או מערכת סטריאו שהמעצב עדיין לא סיים את העבודה עליהן, וברגים בולטים מתוכן ושורטים את המשתמשים. דגם מוקדם מדי, עם חן ופוטנציאל, שעדיין אינו בשל ליצור ולשיווק.

איילת קצת כועסת על טלי, כי בגלל החולצה היקרה והקטנה מדי שקנתה לה אין להן כסף לאוכל. היא גם מצטערת שהן לא נשארו לקבאווח. אף פעם לא אכלה קבאווח. בתגובה חוזרת טלי שוב ושוב על המילה קבאווח, וזה מעצבן מאוד את איילת.

איילת אומרת: “טלי, די!”

טלי אומרת: “קבאווח.”

איילת אומרת: “את נודניקית, אני מתה מרעב. תפסיקי להזכיר אוכל.”

טלי אומרת: “טוב, אני מפסיקה. קבאווח.”

“די, טלי, את לא מרפה. יא אללה.”

“את מרשה לי פעם אחרונה?”

“פעם אחרונה כן.”

והן אומרות בבת-אחת “קבאווח” וצוחקות, ואיילת מחבקת את טלי הגבוהה, שהיא יותר סוציומטית.

הן עושות מגבית במשך שעה מעוברים ושבים, טוענות שזה לאחיהן שחולה בסרטן או שהן צריכות כסף לאוטובוס הביתה, לפי מצב הרוח, אבל משיגות מעט מאוד. דווקא אשה אחת שנראית מודאגת, אולי מורה למשהו, נותנת לטלי שני שקלים רק כדי להעיר שהשרוכים של הסניקרס שלה פתוחים. טלי נוהמת משהו ולא קושרת. לא יקנו אותה בקלות.

הן הולכות לאבן גבירול, וטלי נכנסת לירקנייה וחוזרת עם שני שזיפים שגנבה. היא אומרת לאיילת להתחיל ללכת מהר, אבל אף אחד לא רודף אחריהן.

עם הכסף שהשיגו הן קונות פחית קינלי. טלי רוצה ללכת למשחקי חלל. איילת אומרת שצריך לשמור את מעט הכסף לאוכל ושתייה. טלי אומרת שהיא ממילא אוהבת רק לראות אחרים משחקים ולא לשחק בעצמה וזה לא יעלה כסף ו”למה את תמיד כל-כך ראש סגור?”

איילת אומרת בנימה רצינית שהמשחקים מעודדים אלימות ושהן כבר מבוגרות מדי בשביל זה. “יש שם רק ילדים. וזה מעודד אלימות, טלי.”

“זה סתם יריות. את צדקנית.”

“נו באמת.”

ואז טלי.

ואז איילת.

איכשהו נושא הדיון פורח כשחולפים לצידן המשורר דוד אבידן ובלונדינית אחת, לא יפה במיוחד, אשה לבנה עם עיניים בצבע בין לבן לתכלת ופנים מלאות בחריצים עדינים כמו תקליט ויניל, כנראה בחורה צעירה שנראית זקנה לגילה. טלי מזהה את אבידן מהטלוויזיה. יש לה שני ספרים שלו מספריית בית-הספר, מהפעם שגנבה עשרים ספרים עם רז צ’חנובר ואף אחד לא שם לב.

“אמרת שתהיי שם,” אומר אבידן בכעס.

“הלכתי לישון. הייתי הרוגה בגלל החום,” אומרת הבחורה, “בשש בבוקר אני צריכה לקום ללימודים. בפעם הבאה.”

“את אמרת שתהיי שם!”

אבידן והבלונדינית מנסים להיכנס למכונית הישנה של אבידן, אבל המפתח לא נכנס למנעול. כנראה לקח סט מפתחות לא נכון. לאחר עוד כמה ניסיונות כושלים לפתוח את הדלת, הבחורה מרימה יד ועוצרת מונית. היא נראית עצבנית רצח.

“פתטי,” אומרת איילת.

“קצת מאכזב.”

הן יושבות בכניסה לבית באזור אבן גבירול. טלי מתלוננת שהיא משועממת ומציעה להתחיל משחק, משהו שרז צ’חנובר המציא. מוצאים מכונית שצפודה בתכריך לבן נגד השמש, מורידים את הכיסוי ופורשים אותו על מכונית אחרת. מחר בבוקר הנהג שמכוניתו חותלה יחשוב שהמכונית איננה ויהיה בטוח שהיא נגררה או נגנבה. הוא לא יבדוק מתחת לחצאית הלבנה. בפעם הקודמת ששיחקו, הגבר שמכוניתו הצהובה והנוצצת תוכרכה צעק על ערבי שעבר שם והאשים אותו שהוא גנב את האוטו או סייע לגנוב אותו. הערבי הרדום, בחליפת טרנינג אדידס, ניסה לחמוק, ובעל האוטו אחז בו וקרא לשוטר. רז צ’חנובר, זה שהתחיל את כל העניין, נשבר והציע להגיד שהאוטו לא נגנב אלא רק כוסה, כדי שלא ירביצו לערבי. הוא היה בנוער רצ, ודוד שלו היה החבר הכי טוב של ישעיהו לייבוביץ’ או משהו כזה. אבל זה היה חושף אותם, אז טלי התנגדה והתחילה לצעוק על איילת ורז שהם לא כיפיים והם “ראש סגור”. בסוף הם התעייפו מלראות מה יקרה עם הערבי והסתלקו משם. זה הסיפור על מה שקרה בירושלים.

בתל-אביב טלי שוכחת את הנזק שגרמו בפעם הקודמת ומוכנה לחזור על המזימה. היא כבר הייתה רדומה מההליכה חסרת היעד ומתעוררת כי יש תעלול לעולל. הן מכסות שתי מכוניות בארלוזורוב, אחת דייהטסו ושניה רנו, ואיילת אומרת שהיא “מתפגרת מעייפות” אז הן מפסיקות. לטלי בא קפה שלושה צבעים בקפה אלכסנדר’ס או אפרופו, שהיא זוכרת שנמצא איפשהו באזור. היא שואלת כמה כסף יש לאיילת. איילת אומרת שהן חייבות לשמור את הכסף לאוטובוס לריאיון מחר.

בארלוזורוב הן רואות מבנה גדול, בניין משרדים עצום מידות. יש שומר בכניסה, אבל בגלל שחלק מהבניין בבנייה אפשר פשוט לעקוף את השומר. השעה כבר אחת-עשרה בלילה.

הן חודרות למבנה הצונן הענקי. טלי לובשת את החולצה הישנה על החולצה הקטנה מדי. הן מהלכות במסדרונות רחבים וריקים, מתיישבות ליד דלת סגורה ומניחות את התיק על הרצפה ככרית. ביוזמת איילת הן מחזיקות ידיים בתמימות של חברות הכי טובות. איילת מספרת שפגשה בכיכר החתולות לפני שבוע תייר ממדריד, מישהו שהרגיש שהוא מצאצאי האנוסים והגיע לישראל כדי להתגייר, לחזור בתשובה ולהתגייס לצנחנים, אף שאין לו שום הוכחה שהוא באמת אנוס, פשוט הרגיש כאילו הוא יהודי בגלל שקרא ספר של אלי ויזל. היא סיפרה שהם יצאו ואחרי זה היא ירדה לו. אחרי זה הם נסעו למזרח ירושלים והוא קנה לה אצל מוכר ארמני צמיד של רגאיי בחנות של החולצות הציוניות לתיירים. הוא מאוד אוהב רגאיי. היא מתארת את התחושה של הזרע הקר על המרפק, שחלקו היה מרוכז וסמיך אבל נטף ממנו נוזל שקוף. את הפעולה עצמה עשתה בעיניים עצומות. רק ראתה אחר-כך את הזרע.

טלי נגעלת מעט ואז גם איילת, שמשביעה את טלי לא לגלות. טלי מופתעת מאוד שאיילת הספיקה יותר ממנה, כי איילת כאילו הילדה הטובה, עם התעודה המושלמת, הבת של הפרופסור.

בגלל שיש לה דימוי בתולי, איילת מתלהבת מכך שהיא מובילה על טלי: מספרת שהתנשקה עם רז צ’חנובר בלילה שהסתירו את המכוניות והוא הכניס לה אצבע, מה שהתייר מספרד לא עשה. בגלל זה הם סיימו מוקדם את העניין של הכיסויים. איילת אומרת שגם לשכב זה לא ביג דיל בעיניה, שזה דבר טבעי.

כעת תורה של טלי לספר לאן הגיעה עם בנים. היא מספרת שדר צרויה, אחד שהיה בכיתה מעליהן בתיכון, הציע לה לצאת והיא התנשקה וקצת התחרמנה איתו. אחרי הנשיקה דר סיפר לה שהוא הולך להיות בקורס טיס והשביע אותה לא לספר, כי הוא חתם על סודיות. פתאום נלחץ מאוד שסיפר, וממש התחנן שתשתוק. הוא לא הפסיק להתקשר, ואבא שלה נבהל מזה.

איילת אומרת שדר צרויה הזה הוא אפס, ממש נקניק, ואז שואלת איך הייתה הנשיקה. טלי אומרת שהיא לא זוכרת, מודה שדר באמת אפס וחנוּן מחץ, אבל מאוהב בה לגמרי. היא אומרת שלא תצא איתו שוב בחיים, ומספרת שהם היו באוטו שלו אחרי שראו את ‘מופע הקולנוע של רוקי’, והאוטו השמיע רשרושי מנוע אז הם חנו והזמינו גרר, ובינתיים הוא שם קלטת של מילי ונילי והניח את היד שלו על מסעד הכיסא שלה, כאילו הוא רוצה להתנשק איתה שוב. ברור שהיא הזיזה את הראש הצידה והוא היה חייב להוריד את היד. איך אפשר לצאת עם מישהו ששומע מילי ונילי? “שיגיד תודה שלא הבאתי לו סטירה. לא יודעת למה התנשקתי איתו. הוא גם לא נראה טוב.”

“כן, האמת שהוא לא משהו.”

“אני מקווה שהוא יעבור הלאה. הוא מתקשר כל יום באותה שעה בערב.”

“איזה אידיוט, הוא בטח שם שעון מעורר.”

“איכשהו אהבתי את זה שהוא בקורס טיס, אבל גם כן יצור. מילי ונילי עלק.”

“איזה אידיוט.”

“ממש יצורון.”

איילת קראה ספר פסיכולוגיה בגרוש שנתן לה צ’חנובר ושואלת את טלי אם היא נאנסה או יש לה פנטזיות על אונס. טלי עושה פרצוף של לא. איילת אומרת שזה טבעי שיש פנטזיות כאלה, אבל זה לא אומר כלום. טלי שמה אוזניות של ווקמן: להקת מגזין. היא נותנת לאיילת לשמוע, ושואלת “איך? מזניב, אה?”

איילת לא אוהבת את הצלילים האפלים והקשיחים אבל מעדיפה לא להיראות מחוץ לעניינים ואומרת “כן.”

הן נעשות רעבות מאוד, גם בגלל העישון. המבנה שאליו נכנסו הוא בניין משרדים עצום וחשוך, והן מחליטות לחפש אוכל. טלי בטוחה שיש איפשהו מטבחון, אבל רוב הדלתות נעולות. הן יורדות למרתף ולא מצליחות להדליק את האור, אבל אחרי כמה זמן הן מתרגלות לחושך, אור קלוש מחלחל מהמסדרון והן מתחילות לראות. להפתעתן הן מזהות בפינת החדר כלוב חלוד ובו חיה עם עיניים זוהרות. הן מתקרבות והחיה משמיעה רעש כירסום ומכה בכלוב. איילת ובורחת מהחדר, אבל טלי דווקא מתקרבת אל החיה.

“טלי, אני מפחדת. תצאי משם.”

“זה קיפודוני או דורבני, כנראה קיפודוני, בואי. אין לך מה לפחד. אני רוצה שנאכל אותו… קיפודוני, קיפודוני,” היא לוחשת לקיפוד ואיילת בקושי שומעת, “בוא נאכל אותך, קיפודוני.”

“אי-אפשר לאכול כזה דבר. קיפוד זה נראה לי רעיל. אל תעשי טעויות עכשיו. אסור לך לטעות.”

“אלק אי-אפשר לאכול. אל תהיי פחדנית,” אומרת טלי ומציעה התערבות, “על כמה שיהיה לי אומץ?”

“הוא ידקור אותך.”

“אני לא מפחדת. מה יכול לקרות? אל תהיי שפן.”

טלי מוצאת מעדר המכונה דו-שן, שבצידו האחד משולש ובשני שני חודים. כנראה הגנן או אחד העובדים גידל קיפוד במרתף או שתפס קיפוד בגינה ותכנן להביא לילד שלו. דברים כאלה קורים בארגון גדול, שבו לעובדים יש זמן לעשות דברים. “אני הולכת להרוג אותו,” אומרת טלי.

“את דפוקה בשכל, זה התעללות בבעל חיים.”

“יא חנונה. אני הולכת להרוג אותו.”

טלי הורגת את הקיפוד עם המעדר הזה. היא לא מכה בו באכזריות אלא נועצת בו את המשולש או את שתי השיניים והוא מחרחר מעט ומת. כששתיהן ניסו להיזכר בזה אחר-כך, הן לא זכרו אם אכלו את הקיפוד או לא. בתיכון הן סיפרו שאכלו את הקיפוד בין שאר הסיפורים על חוויות תל-אביב שאותן גוללו מלאות התרגשות, אבל הן יודעות שאולי שיקרו. מלכת הכיתה, כרמית וייס, זו שכונתה “מלכת הקרמים” בשל חיבה לתמרוקים שהתפתחה אצלה מגיל צעיר, חשבה שזה נורא שהן הרגו קיפוד ובכתה בהפסקה. כך הן הבינו מרז צ’חנובר. שלושתם צחקו עליה וחיקו אותה מזדעזעת, מדמה עצמה למתעלפת.

על כל פנים, איילת מצאה אחר-כך המון ביסקוויטים של פתי-בר בתוך ארונית שניצבה בהמשך המסדרון, ושתיהן קרסו לשינה חסרת-צבע על ספות נעימות וכהות. הספות הוצבו אלה על אלה. היה שם ממש מגדל של ספות, כך שהן ישנו באוויר.

בבוקר הן חומקות מהשומר שקורא עיתון ‘דבר’, ויוצאות מבניין המשרדים לרחוב ארלוזורוב. הן שוכחות לבחון מה קרה למכוניות המתוכרכות, אף שזה עיקר הרעיון במשחק הזה, לצפות באנשים המשוכנעים שמכוניתם נגנבה או נגררה.

הן אוכלות פָּתית עם גבינה צהובה בטעימות של הסופרמרקט בבן יהודה, שותות שוקו בשקית ומעדן חלב דני וניל, ומניחות בהתרגשות גדולה את השאריות במדף המוסתר של החלב כדי לא לשלם. הן יוצאות ומטיילות בדיזנגוף.

בראשן מתערבלות המחשבות עמוקות-רדודות. בערך ככה:

טלי: “חשבת על המוות?”

איילת: “בטח.”

“למה לא מצלמים את המוות?”

“אי-אפשר. מה השעה?”

“צריך לעשות תערוכה על המוות. לא אלק תערוכה, אלא תערוכה-תערוכה.”

“אני אוהבת את זה! אוהבת את זה! מה יהיה בתערוכה?”

“לא יודעת. זה נושא שמעסיק אותי. את יודעת מה בא לי? קרפ. תראי את זה.”

“הוא? דווקא חמוד!”

“חמוד? הוא נראה יצור.”

איילת או טלי: “למה יצור?”

“חמוד? יאק. הוא יצור. יש לך טעם דוחה.”

וכך הלאה. שתי נערות בביקור בעיר הגדולה. התרגשויות בוסר, חלומות עלובים, רעננים כשתיל רך שגורלו לקמול, שעוד יתחלפו בחלומות רגילים עם גזע יציב ומשמים, נשיקות חמוצות.

מגיעות שוב באוטובוס למערכת העיתון, הפעם בקו 33. הן נרגשות יותר מאשר בפעם הראשונה, אבל מכסות זאת בארשת אדישות וציחקוק קרוש. הן חולפות על פני שומר רוסי, מצובל בכובע צובל, שקורא רומן כרסתני מאת סופר רוסי שעלילתו מוות זוגי ביפן. השומר בעמודיו הראשונים של הספר, והספר עצוב כל-כך! עצוב כל-כך! הסוֹפר פותח עשר דמויות ומעלה אותן לאוויר כמו שחקן שש-בש שפותח את כל הבתים. שמונה שנים אחר-כך השומר – שבינתיים יהפוך לטבח ויפוטר מעשרות מסעדות – יתאבד בשריפת דירתו ברחוב בן צבי שבדרום תל-אביב. איתו ימותו עוד שניים, ביניהם אקס של טלי. טלי פאפו, שבינתיים תהפוך לאדם ידוע, תהיה זו למעשה תקופת השיא שלה – לא תקום בזמן, ואז תמהר ללוויה, אבל תעצור בקניון ותחליף את הסלולר שלה לדגם ורוד.

הן נכנסות לקומת המערכת הריקה לגמרי, כי סגירת הגיליון הייתה אתמול והעיתונאים נחים בבית, ומוכנסות על-ידי מזכירת-אמש לחדר של העורך, אדם בשם דוד לקר המכונה דדי.

דדי יושב בחדר בגב כפוף, ובוחן כתבה המרצדת על מסך מטונף בטביעות אצבעות. פניו עייפות. יש לו כיסים גדולים מתחת לעיניים. גם בלי הכיסים האלה, שמושכים את עיניו למטה כמו אצל קרפיון, הוא נראה זקן בהרבה מגילו. נחשב ילד-פלא לפני שנתיים והתקדם במהירות במסדרונות העיתונות, שורף ומרסק את כל הנקרה על דרכו מעלה. כבר נרגע מעט, אולי התעייף מימי התככים הגדולים של לפני שנתיים. קירח ומקומט הוא מציג עצמו בשם דדי.

הוא מחייך, אם כי נראה שהוא לא רגיל לחייך, ואכן החיוך נמס מייד. אף שהוא לא עושה דבר כדי להציג את כוחו, ברור להן שמולן אדם מרכזי. טלי מביטה בקירות, העמוסים בתמונות מתוך העיתון – שערים, תחקירים ופרויקטים מוזרים מהסוג שעורכים מתרברבים בהם. בקיר אחר ממוסגר איור שדודו גבע צייר במיוחד כשעבר מעיתון לעיתון. “דדי, אתה הברווז,” כתב שם דודו, וצייר ברווז שעיניו שקועות כמו של דדי.

ככל שדדי חביב, כך הולכת איילת ומאבדת את שלוותה. היא שומעת את הדופק המהיר שלה, ונלחצת עוד יותר. דדי הולך לחדר המזכירה, והן מבחינוֹת שהוא צולע מעט.

“רוצות משהו? קולה? תביאי שלושה דיאט קולה.”

“קינלי,” אומרת טלי בחציפות.

“תביאי שני דיאט ואחד קינלי. שתיכן באתן מאזור אפס שתיים?”

איילת משותקת לגמרי מרוב התרגשות.

“איילת מירושלים. אני רשמית מבית שמש,” אומרת טלי. “אבל אני כל היום שורצת בירושלים.”

“מה קורה בירושלים? יש משהו מעניין בסצינה שם?” שואל העורך ברצינות.

הן לא עונות. לטלי יש תשובות, אבל מתוך נימוס היא רוצה לתת לאיילת לדבר. איילת שוקעת בהתקף חרדה.

“ממש לא,” אומרת לבסוף טלי. “עיר מתה. אנשים מתים עם סנדלים ופּוּלוֹבֶר.”

“יש לי סימפטיה מוזרה לירושלים. מתישהו יצא משהו מהעיר הזאת?”

“לא בקרוב.” שוב טלי.

דדי מחייך. “קיבלתי המלצה,” הוא מסתכל בדף שבידיו, “על איילת גרוסמן. זו את? כן. כבר כמה חודשים אין לנו מישהו שיכתוב על מחול. ב’העיר’ יש כתב מצוין. הם עושים עבודה טובה בתחום הזה. את רוקדת באיזו קבוצה?”

“לא,” מצליחה איילת להגיד אחרי שהות לא קצרה. היא כמעט מתעלפת.

“זה אולי דווקא טוב.”

“היא אוהבת מאוד מחול,” ממהרת טלי להציל את חברתה. “זה התחום שלה. היא תעשה את זה מעולה.”

“אני כן,” מפליטה איילת.

“הבנתי שאת קרובה של דויד גרוסמן.”

“היא אחיינית,” אומרת טלי. “מנישואים.”

“אני מאוד אוהב אותו. הוא כותב קולח מאוד. אדם מעניין. מצליח לשמור על האיכות וגם על המכירות. הוא קרוב רחוק של האלוף ישראל טל, אבי המרכבה. מעטים יודעים זאת. וישראל טל הוא קרוב של הבדרן הזה גדי יגיל, בזה אני כמעט בטוח מאה אחוז. אני לא בטוח שהוא עצמו יודע. אני אוהב אילנות יוחסין – אמנות שאנשים קצת מזניחים. ומי את?” פונה העורך הסקרן לטלי. “רשומה לי פגישה רק עם איילת גרוסמן. את תוספת המע”מ שלה?”

“אם ככה, אז עדיף לקנות בשחור,” היא מתבדחת.

“אני אוהב את החולצה של פיטר מרפי. היא אולי קצת קטנה מדי, אבל זה קוּלי בסך הכל.”

“זו האופנה הבאה,” אומרת טלי בחיוך. “אני טלי פאפו, אני האופנה הבאה.”

העורך בעל כיסי העיניים מוצא חן בעיניה. היא אוהבת אנשים במשרות בכירות.

“האופנה הבאה זה טוב. את מתעניינת במוזיקה? אני שואל בגלל החולצה,” הוא מנסה להיות ביישן.

“מוזיקה זה פחות או יותר החיים שלי,” אומרת טלי. “עשיתי מנוי על האן-אמ-אי, העיתון הכי טוב למוזיקה אלטרנטיבית. אתה מכיר?”

“נהנית מהעיתון?”

“לא כל-כך. האנגלית שלי לא מספיק טובה. אני לא מבינה כלום. אבל אני לא סובלת מוזיקה ישראלית, אז אין לי ברירה, אני חייבת לקרוא עיתונים אנגליים.”

“אבל התמונות יפות?”

“בהחלט.”

“טוב, תמונות זה למעשה מה שהכי חשוב בעיתון. אנחנו הכותבים והעורכים מתאמצים סתם. אשמח אם גם את תכתבי לנו כתבת מבחן למדור המוזיקה. אנחנו רוצים להרחיב אותו. למרות שכשראיתי אותך בהתחלה, חשבתי שאת מתאימה להיות כתבת רווחה. כבר שנה שאני מחפש.”

“ממש לא. זה שאני מבית שמש ואני חצי-עיראקית לא אומר כלום.”

“יש לי חיבה לפריפריות. אני עצמי הגעתי ממגדל העמק. הייתי שם מחלק של עיתוני ‘מעריב’ למנויים. ככה נכנסתי לעיתונות.”

“מגדל העמק זה ממש חור,” אומרת טלי.

“אוקיי, אתן יכולות ללכת לצד ולכתוב מה שתרצו. החדרים ריקים. תתפסו לכן מחשב.”

“על מה? מה לכתוב?” ממלמלת איילת.

“תכתבי על המחול האחרון שראית. ואת תכתבי על זה,” הוא אומר ושולף קלטת מהפח, קרושה עדיין בניילון, ועליה כתוב בני חן ושם האלבום תסלחי, ילדה. בעטיפת האלבום, על רקע תכלת, עומד זמר באוויר התכול ומחזיק חליפה לבנה הנושרת אל מאחורי גבו. “אני לא מבטיח שאפרסם. אבל תכתבו כאילו שזה עומד להתפרסם. ותלכו עד הסוף.”

“שוב, זה שאני לא אשכנזייה לא משנה. אני יותר קרובה ללונדון מלדברים האלה. זה נראה ממש זבל.”

“אז תכתבי שזה זבל,” אומר העורך נטול הבעה.

“שמע, אני לא יודעת מה לכתוב על זה. אני לא אוהבת מוזיקה ישראלית וממש שונאת מזרחי,” אומרת פאפו. “זה לא מוזיקה. אני מבינה ברוק ואינדי.”

“עדיף לכתוב על משהו שלא מבינים בו, זה יותר מעניין ככה,” אומר העורך. “עיתונות זה מדיום שמפיל את אלה שמבינים יותר מדי. טוב, תעופו מהחדר, הפגישה הסתיימה. נתקענו בלי מכתבים למערכת ואני צריך לזייף כמה, להתלונן על הגיליון הקודם. אתן מוציאות אותי מהלך הרוח הכעסני כי אתן כאלה רעננות,” הוא אומר בחביבות.

לאחר עשר דקות, שכללו האזנה מהירה לשירים הראשונים בקסטה, צועקת טלי פאפו “גמרתי.” איילת עדיין לא התחילה לכתוב. למעשה איילת יושבת על האסלה בשירותים, משותקת.

טלי הקלידה משפט אחד: “התמלילן הוא אידיוט, המלחין עלוב, המעבד עושה חררה. שורה תחתונה: האלבום החדש של בני חן הוא פשוט זבל אורגני,” וחתמה “טלי פאפו.” חשבה שיהיה נחמד אם תהיה פעם אחת ביקורת של משפט אחד. היא ראתה משהו כזה באנ-אמ-אי. טלי מלאת אושר, יותר משהייתה כל היום הזה, השבוע הזה, החודש הזה. היא מראה לאיילת את הטקסט, ואיילת אומרת שאי-אפשר להגיש כזה דבר, אבל מאוחר מדי, היא כבר שלחה את הקובץ.

* * *

ביום ראשון מודיעה המזכירה לטלי שהמאמר שלה פורסם, ושואלת לאן לשלוח את הגיליון. טלי מעדיפה שאביה לא יראה שהיא כותבת. הוא מקווה שהיא תיכנס מייד אחרי התיכון למשרד רואי החשבון של הדוד שלו, אח של אמו, שבעוד שנה יהפוך לראש עיריית בית שמש, מייד אחרי שראש העיר הנוכחי ימות. חלומות של כספרים. בלי לומר לאיילת, היא נוסעת לבדה לתל-אביב לקחת את העיתון. להפתעתה הטקסט שלה קיבל הפניה בשער: “מזבלה. טלי פפו, המבקרת, על החדש של בני חן.” דדי העורך הראה לה פקס שהעיתון קיבל. האמרגן של בני חן שלח מכתב נגד טלי פפו (כך נכתב שמה בעיתון). הוא סיפר על מאמציו בהקלטת האלבום, כתב שרבים מידידיו הזדעזעו מההשתלחות, והוא שוקל תביעה אם העיתון לא יתנצל.

מסתבר שהאמרגן דיבר ברדיו נגד המאמר הזה. טלי נלחצת, אומרת ששמעה רק שיר אחד בשלמותו מתוך האלבום. לפתע היא חוששת שאולי טעתה. דדי אומר שזה לא משנה ושהתגובה היא סימן טוב. יש אנשים, הוא מסביר לה, שכותבים שנים בלי לקבל שום תגובה, וכתב שמקבל רעש כזה על ההתחלה יש לו עתיד. הוא רוצה שתכתוב באופן קבוע. למחרת דדי מתקשר ליידע אותה שאחד הכותבים המרכזיים בעיתון החליט להתפטר כמחאה על פירסום הטקסט שלה, ויסביר בטור שלו בסוף השבוע הקרוב למה הוא עושה את זה.

מאמר המחול של איילת גרוסמן מתפרסם אחרי שלושה שבועות. מאז היא מפרסמת בעיתון כל שלושה-ארבעה שבועות מאמר קטן, בן 250 מילה, בדרך-כלל בלי תמונה. אחרי כמה חודשים זה נפסק.

טלי מוותרת על סיום בחינות הבגרות ועוברת לתל-אביב, לחדר קטן ומטונף בלילינבלום, מעל חלפן של השוק השחור, עם שני שותפים, סטודנט לסוציולוגיה על גבול הפיגור ומישהו שעובד בשליחויות. כשמתחיל להחשיך היא לא מפסיקה לחשוב על דדי, העורך עם כיסוני העיניים, הקול העייף כחמור, בעל הרגל מעץ, הנשוי לאשה משוגעת.