החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

החדרנית

מאת:
מאנגלית: קטיה בנוביץ | הוצאה: | 2022 | 288 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

מוֹלי גריי היא קצת אחרת. הכישורים החברתיים שלה לקויים, והיא מפרשת לא נכון כוונות של אחרים. מאז מותה של סבתהּ, שעזרה לה להבין את העולם על המוקשים החברתיים שבו, נאלצת מולי בת העשרים וחמש לנווט לבד בנתיבי החיים המסובכים. לא נורא — היא מסתערת במרץ על עבודתה כחדרנית במלון ריג'נסי גרנד.

אופייה המיוחד, אובססיית הניקיון והנימוס שלה הופכים אותה לחדרנית האידיאלית. היא נהנית ללבוש את המדים המעומלנים מדי בוקר, למלא את העגלה בסבונים ובקבוקונים, ולהחזיר את חדרי המלון המפואר לכלל שלמות.

אבל יום אחד חייה המסודרים של מולי מתהפכים, כשהיא נכנסת לסוויטה של צ'רלס בּלאק העשיר והנודע לשמצה, ומוצאת את גופתו מוטלת בין הסדינים. התנהגותה החריגה הופכת אותה לחשודה העיקרית, והיא מוצאת עצמה לכודה ברשת של שקרים והונאה. למזלה של מולי, חברים שמעולם לא ידעה שיש לה מתגייסים לעזרתה במסע מחמם לב לאיתור הרוצח האמיתי, לפני שיהיה מאוחר מדי.

החדרנית הוא מסע מרגש אל נפש האדם, החוקר את הדומה והשונה בינינו, ומגלה שניתן לפתור כל תעלומה דרך חיבור אנושי בסיסי.

 

ניטה פרוס היא עורכת ותיקה, שעבדה עם סופרים מצליחים רבים על רבי־המכר שלהם. היא חיה בטורונטו, קנדה, בבית נקי במידה.

הרעיון לכתיבת הספר עלה בראשה כשחזרה למלון מיום שיטוט ביריד הספרים בלונדון, והבהילה את החדרנית בחדרה, שנסוגה מיד לעומק החדר כמו צל.

במטוס חֲזָרה לטורונטו שירבטה ניטה עלילה קצרה על מפית… 5 חודשים לאחר מכן הספר היה מוכן. עם צאתו לאור הוא הפך מיד לרב־מכר עולמי. החדרנית

מקט: 15101495
מוֹלי גריי היא קצת אחרת. הכישורים החברתיים שלה לקויים, והיא מפרשת לא נכון כוונות של אחרים. מאז מותה של סבתהּ, שעזרה […]

1

אני מודעת לכך שהשם שלי מגוחך. הוא לא היה מגוחך לפני שהתחלתי לעבוד כאן לפני ארבע שנים. אני חדרנית בריג’נסי גרנד הוטל, וקוראים לי מולי. מולי מֵייד.1 בדיחה. לפני שהתחלתי לעבוד כאן, מולי היה סתם השם שנתנה לי אמא, זאת שנטשה אותי לפני המון זמן ואין לי שום זיכרון ממנה, רק כמה תמונות וסיפורים שסבתא סיפרה לי. סבתא אמרה שאמא חשבה שמולי זה שם יפה לבת, שהוא מזכיר לחיים שמנמנות וצמות — משהו שאין לי, אגב. יש לי שיער כהה פשוט בתספורת קארה ישרה ומסודרת. יש לי שביל באמצע — בדיוק באמצע. אני מסתרקת ודואגת שהשיער יהיה חלק. אני אוהבת דברים פשוטים ומסודרים.

יש לי עצמות לחיים חדות ועור בהיר שאנשים מתפעלים ממנו לפעמים, לא ברור למה. אני לבנה כמו הסדינים שאני מורידה ופורשת, מורידה ופורשת כל היום בעשרים ומשהו חדרים שאני מסדרת למען האורחים המכובדים של הריג’נסי גרנד, מלון בוטיק חמישה כוכבים שמתגאה ב’אלגנטיות מתוחכמת וגינונים תרבותיים בעידן המודרני’.

מעולם לא חשבתי שיהיה לי תפקיד חשוב כל כך במלון מפואר. אני יודעת שאחרים חושבים אחרת, שחדרנית היא סתם מישהי, אפס מאופס. אני יודעת שכולנו אמורים לשאוף להיות רופאים ועורכי דין ואילי נדל’ן. אבל לא אני. אני אסירת תודה על העבודה שלי וצובטת את עצמי כל יום. בחיי. במיוחד עכשיו, כשסבתא איננה. בלעדיה הבית כבר לא בית; כאילו הדירה שחלקנו התרוקנה מצבע. אבל ברגע שאני נכנסת לריג’נסי גרנד, העולם שוב נצבע בשלל צבעים.

אני מניחה את היד על מעקה הפליז המבריק ועולה במדרגות הארגמניות המובילות לאכסדרה המלכותית, ממש כמו דורותי בכניסה לארץ עוץ. אני חולפת דרך הדלתות המסתובבות הבוהקות ורואה את עצמי האמיתית משתקפת בזכוכית — השיער הכהה והעור הבהיר מקיפים אותי מכל עבר, אבל הסומק חוזר ללחיים, ושוב יש טעם לחיי.

אחרי המעבר בדלת בדרך כלל אני עוצרת ומתפעלת מההוד וההדר בלובי. הוא לא מתלכלך אף פעם. הוא לא צובר אבק או מתרפט. הוא לא מתעמעם או דוהה. הוא זהה בכל יום ויום, תודה לאל. אותו דלפק קבלה בצבע לבה שחורה, עם הפקידים המהודרים בשחור ולבן, שנראים כמו פינגווינים, ועמדת השוער מצד שמאל. אותו לובי מרווח בצורת פרסה, עם רצפות משיש איטלקי לבן ובוהק שמושך את העין למעלה, אל אכסדרת הקומה השנייה. האכסדרה מעוצבת בסגנון אר־דקו, ולמדרגות השיש המפוארות שמובילות אליה יש מעקות מבריקים מעוטרים בנחשים שמתפתלים בין גולות מוזהבות, נתונות בלסתות פליז. האורחים עומדים לא פעם ליד המעקות האלה, נשענים על העץ המבריק וסוקרים את הנעשה למטה — סבלים מתרוצצים הלוך ושוב, גוררים מזוודות, אורחים מתרווחים בכורסאות העמוקות או זוגות ספונים בספות זוגיות בצבע ברקת, סודותיהם נספגים בקטיפה העמוקה, השופעת.

אבל הדבר שאני הכי אוהבת בלובי הוא הריח, השאיפה העמוקה הראשונה של ניחוח המלון בתחילת כל משמרת — תערובת של בשמים יקרים, מוּשק עמוק של כורסאות העור, ונגיעת לימון חריפה של חומר המירוק שמעבירים על רצפות השיש פעמיים ביום. זהו ריח האָנימוּס. ניחוח החיים עצמם.

בכל יום כשאני מגיעה לעבודה בריג’נסי גרנד, אני מתעוררת לחיים ומרגישה שוב חלק ממשהו, חלק מהפאר ומהצבע. אני חלק מהעיצוב, ריבוע ייחודי ובוהק במארג הכללי.

סבתא נהגה להגיד, ‘אם את אוהבת את העבודה שלך, זאת לא עבודה.’ והיא צדקה. כל יום עבודה הוא אושר בשבילי. נולדתי לבצע את העבודה הזאת. אני אוהבת לנקות, אני אוהבת את עגלת הניקוי, ואני אוהבת את המדים שלי.

אין כמו עגלת ניקוי מלאה ומסודרת בשעת בוקר מוקדמת. לעניות דעתי, זאת קרן שפע של עושר ויופי. חפיסות קטנות מעודנות של סבונים עטופים בריח פריחת תפוז, בקבוקוני שמפו של ‘קרבּטרי אנד אוולין’, קופסאות טישו דחוסות, גלילי נייר טואלט בעטיפה היגיינית, מגבות מולבנות בשלושה גדלים — גוף, ידיים ומטלית רחצה — וערימות של מפיות לערכת הקפה והתה. ואחרון אחרון חביב, ערכת הניקוי הכוללת מאבּק נוצות, חומר מירוק בריח לימון לרהיטים, שקיות אשפה אנטיספטיות בריח עדין ומבחר מרשים של תרסיסים לניקוי ולחיטוי, מסודרים בשורה ומוכנים להילחם בכל כתם — מטבעת קפה ועד קיא — אפילו דם. עגלת משק־בית מצוידת היטב היא נס סניטרי נייד; מכונת ניקוי על גלגלים. וכמו שאמרתי, זה מרנין.

והמדים שלי. אילו הייתי צריכה לבחור בין המדים לעגלה, לא הייתי מסוגלת. המדים שלי הם החופש שלי, גלימת ההיעלמות המושלמת. הם עוברים ניקוי יבש יומי במכבסה, שנמצאת בקרביו הטחובים של המלון, בהמשך המסדרון מהמלתחה של משק־בית. בכל יום לפני שאני מגיעה לעבודה, מישהו תולה את המדים על דלת הארונית שלי. הם מגיעים עטופים בניילון נצמד, עם פתק דביק ששמי משורבט בו בטוש שחור. איזה אושר לראות אותם בכל בוקר, העור השני שלי — נקי, מחוטא ומעומלן, מריח כמו תערובת של נייר טרי, בריכה פנימית ולא־כלום. התחלה חדשה. כאילו אתמול והימים שקדמו לו נמחקו כולם.

כשאני לובשת את מדי החדרנית — לא בגדים מיושנים כמו באחוזת דאונטון או הקלישאה של שפנפנות פלייבוי, אלא חולצת כפתורים לבנה מעומלנת וחצאית עיפרון שחורה צמודה (מבד נמתח, שקל להתכופף בו) — אני שלמה. בבגדי עבודה אני מרגישה בטוחה יותר, כביכול יודעת בדיוק מה להגיד ומה לעשות — לפחות רוב הזמן. וכשאני מסירה את המדים בסוף היום אני מרגישה עירומה, לא מוגנת, פרומה.

למען האמת, קשה לי במצבים חברתיים; אני תמיד מרגישה כאילו כולם משחקים משחק מורכב עם כללים מסובכים, ואני מצטרפת בפעם הראשונה. אני מפֵרה בקביעות את כללי ההתנהגות, פוגעת כשהתכוונתי להחמיא, מפרשת לא נכון את שפת הגוף, אומרת משהו לא מתאים ברגע הלא מתאים. רק בזכות סבתא אני יודעת שחיוך לא תמיד מביע שמחה. לפעמים אנשים מחייכים כשהם לועגים. או אומרים תודה כשבעצם מתחשק להם לתת סטירה. סבתא אמרה שאני משתפרת בקריאת התנהגות — כל יום ובכל מובן, יקירה — אבל עכשיו, בלעדיה, קשה לי. קודם הייתי ממהרת הביתה בסוף כל יום, פותחת את הדלת ומפציצה אותה בשאלות שצברתי. ‘חזרתי! סבתא, קטשופ באמת מנקה פליז, או שכדאי להמשיך עם מלח וחומץ? זה נכון שאנשים שותים תה עם שמנת? סבתא, למה קראו לי רוּמבּה היום?’

אבל עכשיו כשאני פותחת את הדלת, אין שום ‘אוי מולי, בואי, אני אסביר לך’ או ‘אני אכין לך כוס תה ונדבר’. עכשיו דירת השלושה חדרים החמימה והנעימה שלנו חסרת חיים וחלולה כמו מערה. או ארון קבורה. או קבר.

אולי משום שקשה לי לפרש הבעות פנים, אני האחרונה שמוזמנת למסיבות, למרות שאני מאוד אוהבת מסיבות. מתברר שהשיחות שאני מנהלת מביכות, ואם להאמין ללחישות, אין לי חברים בגילי. אני מודה שזה נכון במאה אחוז. אין לי חברים בגילי, ומעט חברים בכלל, לצורך העניין.

אבל בעבודה כשאני לובשת את המדים, אני משתלבת. אני הופכת חלק מהעיצוב, כמו הטפט המפוספס בשחור־לבן שמעטר הרבה מסדרונות וחדרים במלון. במדים, כל עוד אני סותמת את הפה, אני יכולה להיות כל אחת. לא תצליחו לאתר אותי במסדר זיהוי, גם אם חלפתם על פניי עשר פעמים ביום.

לאחרונה מלאו לי עשרים וחמש, ‘רבע מאה,’ כמו שסבתא הייתה אומרת, אילו יכלה לדבר איתי עכשיו. אבל היא לא יכולה, כי היא מתה.

כן, מתה. נקרא לילד בשמו. נשמתה לא פרחה כמו רוח נעימה בין שיחי האברש. היא לא הלכה לעולמה. היא מתה. לפני תשעה חודשים בערך.

יום אחרי מותה, שהיה יום יפה וריחני, הלכתי לעבודה כרגיל. מר אלכסנדר סנואו, בעל המלון, הופתע לראות אותי. הוא מזכיר לי ינשוף. יש לו משקפי שריון־צב, והם גדולים מדי יחסית לפניו. הוא מסרק את שערו המידלדל לאחור, ויש לו מפרצונים של קרחת. אף אחד מלבדי לא מחבב אותו. סבתא נהגה לומר, תתעלמי ממה שאחרים חושבים; מה שאת חושבת זה העיקר. ואני מסכימה איתה. צריך לחיות על פי צו המצפון, ולא ללכת עם העדר כמו כבשה.

‘מולי, מה את עושה פה?’ שאל מר סנואו כשהגעתי לעבודה יום אחרי שסבתא מתה. ‘אני משתתף בצערך. מר פרסטון אמר לי שסבתא שלך נפטרה אתמול. כבר הזמנתי לך מחליפה. הנחתי שתיקחי יום חופש.’

‘למה הנחת ככה, מר סנואו?’ שאלתי. ‘כשמניחים הנחות משלמים ביוקר, כמו שסבתא תמיד אמרה.’

מר סנואו נראה כאילו הוא עומד להקיא עכבר. ‘קבלי את תנחומיי. את בטוחה שאת לא רוצה יום חופש?’

‘סבתא מתה, לא אני,’ עניתי. ‘ההצגה חייבת להימשך, אתה יודע.’

העיניים שלו התרחבו, אולי מתדהמה? לעולם לא אבין למה האמת מזעזעת אנשים יותר מהשקר.

אבל מר סנואו התרצה. ‘כרצונך, מולי.’

כעבור כמה דקות כבר הייתי למטה, במלתחה של משק־בית, ולבשתי את המדים, בדיוק כמו שעשיתי הבוקר ואעשה גם מחר, למרות שמישהו אחר — לא סבתא — מת היום. ולא בבית אלא במלון.

כן. שמעתם נכון. היום בעבודה מצאתי אורח מת במיטה. מר בלאק. מר בלאק המפורסם. חוץ מזה היה יום רגיל לגמרי.

מעניין איך אירוע סֵיסמי אחד יכול לשנות את הזיכרון. ימי העבודה שלי בדרך כלל זורמים זה לתוך זה, והמטלות היומיות מתמזגות. פחי האשפה שאני מרוקנת בקומה הרביעית מתערבבים עם הפחים מהקומה השלישית. אני יכולה להישבע שאני מנקה את סוויטה 410, הפינתית, שמשקיפה על הצד המערבי של הרחוב, כשבעצם אני נמצאת בקצה השני של המלון, בחדר 430, הפינתי בצד המזרחי, שהוא תמונת מראה של סוויטה 410. אבל פתאום קורה משהו חריג — כמו למצוא את מר בלאק מת לגמרי במיטה — והיום מתגבש, הופך מיד מגז למוצק. כל רגע נעשה בלתי נשכח, בשונה מכל ימי העבודה שקדמו לו.

האירוע הסיֵסמי התרחש היום בסביבות שלוש אחר הצהריים, לקראת סוף המשמרת שלי. גמרתי לנקות את כל החדרים, כולל הפנטהאוז של הזוג בלאק בקומה הרביעית, אבל נאלצתי לחזור לסוויטה כדי לנקות את האמבטיה.

ואל תחשבו שאני רשלנית או מבולגנת רק כי חזרתי לפנטהאוז בפעם השנייה. כשאני מנקה חדר, אני תוקפת אותו מהמסד עד הטפחות, כמו שאומרים. אני משאירה אותו מצוחצח — ממרקת כל משטח, מסלקת כל פסולת. ניקיון הוא מעלה שמימית, כמו שסבתא הייתה אומרת, ולדעתי מוטב לחיות על פי הקו המנחה הזה. אני לא מעגלת פינות, אני מבריקה אותן. אני לא משאירה טביעת אצבע או כתם.

לכן, לא סתם התעצלתי והחלטתי לא לנקות את האמבטיה של בלאק הבוקר. אדרבא, כשערכתי את ביקורת התברואה הראשונה, האמבטיה הייתה תפוסה. ג’יזל, אשתו הנוכחית של מר בלאק, נכנסה לאמבטיה ברגע שהגעתי. אמנם היא נתנה לי רשות (פחות או יותר) לנקות את שארית הפנטהאוז, אבל היא התעכבה המון זמן, עד שהאדים התחילו לחלחל דרך החריץ שמתחת לדלת.

מר צ’רלס בלאק ואשתו השנייה ג’יזל בלאק הם אורחים ותיקים וקבועים בריג’נסי גרנד. כל המלון מכיר אותם; כל המדינה מכירה אותם. מר בלאק ישֵן — או בעצם ישַן — אצלנו לפחות שבוע אחד בכל חודש כדי לנהל את ענייני הנדל’ן שלו בעיר. מר בלאק הוא טייקון, איל הון מפורסם, כלומר היה. הוא וג’יזל מופיעים הרבה בעמודי הרכילות. מתארים אותו כרודף שמלות. סבתא הסבירה לי מה זה אומר, וזה מאוד לא מצא חן בעיניי. את ג’יזל מתארים בדרך כלל כ’אשת חברה צעירה וייצוגית’. בעיניי התיאור הזה מחמיא, אבל כשסבתא קראה אותו היא לא הסכימה איתי. כששאלתי למה, היא אמרה, זה כתוב בין השורות.

מר וגברת בלאק נשואים רק זמן קצר, שנתיים בערך. נפלה בחלקנו הזכות שהזוג הזה מכבד את הריג’נסי גרנד בנוכחותו באופן קבוע. זה מעיד על יוקרה. ויוקרה מביאה עוד אורחים. ואורחים מביאים עבודה.

פעם, לפני יותר מעשרים ושלושה חודשים, כשהלכנו ברובע הפיננסי, סבתא הצביעה על כל הבניינים שבבעלותו של מר בלאק. לא ידעתי שהוא הבעלים של רבע מהעיר, כלומר היה. לגופות אין נכסים.

‘הוא לא הבעלים של הריג’נסי גרנד,’ אמר מר סנואו על מר בלאק, כשהוא עוד חי ובעט. מר סנואו ליווה את ההערה במשיכת אף קטנה. אין לי מושג מה זה אומר. אחת הסיבות שבגללן אני מחבבת את ג’יזל, אשתו של מר בלאק, היא שהיא אומרת דברים כפשוטם. היא משתמשת במילים.

הבוקר, כשנכנסתי לפנטהאוז של בלאק בפעם הראשונה, ניקיתי אותו מהמסד עד הטפחות — לא כולל האמבטיה, שג’יזל השתמשה בה. היא נראתה שונה. כבר כשהגעתי ראיתי שהעיניים שלה נפוחות ואדומות. אלרגיה? תהיתי. אולי עצב? כך או כך, ברגע שנכנסתי היא רצה לאמבטיה וטרקה את הדלת.

לא נתתי להתנהגות שלה להפריע לי בעבודה. להפך, התחלתי לעבוד מיד וניקיתי את הסוויטה במרץ. כשהכול היה מסודר, עמדתי מחוץ לדלת האמבטיה עם קופסת ממחטות וקראתי לג’יזל כמו שמר סנואו לימד אותי. ‘החזרתי את הסוויטה למצבה הבתולי! אחזור לנקות את האמבטיה אחר כך!’

‘בסדר!’ קראה ג’יזל. ‘את לא צריכה לצעוק, אלוהים!’ היא יצאה מהאמבטיה, ונתתי לה את הממחטות למקרה שהיא אכן אלרגית או עצובה. ציפיתי שננהל שיחה, כי בדרך כלל היא פטפטנית, אבל היא הלכה מיד להתלבש בחדר השינה.

יצאתי מהסוויטה והמשכתי לנקות את הקומה הרביעית, חדר אחרי חדר. התפחתי כריות ומירקתי מראות מוזהבות. התזתי חומרי ניקוי והסרתי מריחות וכתמים מטפטים וקירות. אספתי סדינים מלוכלכים ומגבות לחות. חיטאתי אסלות וכיורי פורצלן.

באמצע הקומה עשיתי הפסקה קצרה וירדתי עם העגלה למרתף כדי למסור למכבסה את שני השקים הגדולים עם הסדינים והמגבות המלוכלכים. למרות המחנק שאורות הניאון והתקרה הנמוכה רק מוסיפים לו, שמחתי להשאיר שם את השקים. בדרך חזרה הרגשתי הרבה יותר קלילה, אם גם מיוזעת.

החלטתי לבקר את חואן מנואל, אחד משוטפי הכלים במטבח שלנו. מיהרתי במבוך המסדרונות עם כל הפנִיות המוכרות — שמאלה, ימינה, שמאלה, שמאלה, ימינה — כמו עכבר מנוסה ופיקח. ברגע שדחפתי את דלתות הנדנוד הרחבות ונכנסתי למטבח, חואן מנואל הפסיק לעבוד והגיש לי כוס גדולה עם מים וקרח. הערכתי את זה מאוד.

אחרי שיחה קצרה ונחמדה הסתלקתי. חידשתי את מלאי המגבות והסדינים הנקיים במחסן של משק־בית, ועליתי מיד אל האוויר הצח של הקומה השנייה. התחלתי לנקות את סדרת החדרים הבאה, ובאופן חשוד מצאתי שם רק כסף קטן, אבל על כך בהמשך.

כשהצצתי בשעון, השעה הייתה שלוש. הגיע הזמן לחזור לקומה הרביעית ולנקות את האמבטיה של מר וגברת בלאק. נעמדתי מחוץ לדלת וכריתי אוזן לצלילי חיים, בהתאם לנהלים. כשלא שמעתי כאלה, דפקתי וקראתי, ‘משק־בית!’ בנימוס אבל בסמכותיות. אין תגובה. פתחתי את הדלת בכרטיס המאסטר וגררתי את העגלה פנימה.

‘מר וגברת בלאק? אפשר להשלים את משימת הניקיון? אשמח להחזיר את החדר למצבו הבתולי.’

שוב לא הייתה תגובה. טוב שהם לא נמצאים, חשבתי. אוכל לבצע את עבודתי ביסודיות וללא הפרעות. הדלת הכבדה נסגרה מאחוריי. סקרתי את הסלון. הוא השתנה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, נקי ומסודר. הווילונות כיסו את החלונות המרשימים, שמשתרעים מהרצפה עד התקרה ומשקיפים על הרחוב. כמה בקבוקי סקוץ’ קטנים מהמיניבר היו מוטלים הפוכים על שולחן הזכוכית, ולידם כוסית חצי ריקה וסיגר חדש. מפית מקומטת נחה על הרצפה, וריפוד הקטיפה של הספה היה מעוך היכן שהעכוז של השותה היה מונח קודם. התיק הצהוב של ג’יזל לא עמד על המכתבה שבכניסה כמו בבוקר, ומכאן הסקתי שהיא יצאה לשוטט בעיר.

עבודת החדרנית לעולם לא נגמרת, חשבתי כשהורדתי את הכרית מהספה. התפחתי אותה, החזרתי אותה למקום ויישרתי את הריפוד. במקום לנקות מיד את השולחן החלטתי לבדוק קודם מה המצב בשאר החדרים, כי כבר הייתה לי הרגשה שאצטרך לנקות את כל הסוויטה מחדש.

פניתי אל חדר השינה שבעורף הסוויטה. הדלת הייתה פתוחה, ואחד החלוקים הלבנים הצמריריים של המלון היה זרוק ממש לפני הסף. מהמקום שבו עמדתי ראיתי שדלת הארון עדיין פתוחה כפי שהשארתי אותה, כי גם הכספת הייתה פתוחה והיא הפריעה לי לסגור את הדלת. ראיתי כמה פריטים שהיו בכספת — זיהיתי אותם מיד — אבל החפצים שבילבלו אותי בבוקר נעלמו. הרגשתי הקלה מסוימת, הסטתי את המבט מהארון ופסחתי בזהירות מעל החלוק כדי להיכנס לחדר.

ואז ראיתי אותו. מר בלאק שכב במיטה, על הגב, ישר כמו סרגל. לבוש בחליפה עם שתי שורות הכפתורים; אותה חליפה שהוא לבש כשכמעט התנגש בי הבוקר במסדרון, אבל הדף שהציץ אז מכיס החזה שלו נעלם. המצעים היו סתורים, כאילו הוא הסתובב הרבה לפני שנשכב על הגב. הראש שלו נח על כרית אחת, לא שתיים, ושתי הכריות הנותרות היו מונחות באלכסון לידו. ידעתי שאצטרך למצוא את הכרית הרביעית, שללא ספק הייתה שם בבוקר, כי כמו שאומרים, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.

הנעליים של מר בלאק היו מונחות בקצה השני של החדר. אני זוכרת את זה במפורש כי אחת מהן פנתה דרומה והשנייה מזרחה, ומיד ידעתי שמחובתי המקצועית ליישר אותן ולהתיר את סבך השרוכים לפני שאצא.

מטבע הדברים, המחשבה הראשונה שעלתה במוחי כשראיתי את מר בלאק לא הייתה שהוא מת, אלא שהוא מנמנם בשלווה אחרי ששתה להנאתו בסלון. אבל אז שמתי לב לעוד כמה דברים מוזרים בחדר. על ארונית הלילה שמשמאל למר בלאק עמד בקבוק תרופות פתוח, שידעתי שהוא שייך לג’יזל. כמה כדורים כחולים נשפכו ממנו, אחדים מהם נחו על הארונית ואחרים על השטיח. כמה כדורים נרמסו לפירורים שהתפזרו בין הסיבים. ידעתי שאצטרך לשאוב אותם ולרסס את האזור, כדי שהשטיח יחזור למצבו הבתולי.

נדיר שאני נכנסת לסוויטה ומוצאת אורח ישן במיטה. אם אני נתקלת באורחים, הם בדרך כלל נמצאים במצב אחר לגמרי — בשעת מעשה, כמו שאומרים. אורחים שמחליטים לישון או לעסוק בפעילות פרטית אחרת, בדרך כלל טורחים לתלות שלט ‘נא לא להפריע’, שאני תמיד דואגת שיימצא על המכתבה בכניסה, ליתר ביטחון. ואם כבר אני תופסת אותם בשעת מעשה, על פי רוב הם צועקים. מר בלאק לא צעק ולא אמר ‘תתחפפי’, כפי שהוא נוהג לעשות כשאני מפריעה לו. הפעם הוא פשוט המשיך לישון בשקט.

פתאום התחוור לי שבעשר השניות שחלפו מאז נכנסתי לחדר, לא שמעתי אותו נושם. אני מבינה בשינה עמוקה בגלל סבתא שלי, ואף אחד לא מפסיק לנשום גם אם הוא שקוע בשינה עמוקה מאוד.

החלטתי לבדוק אם מר בלאק בסדר. גם זאת חובתה המקצועית של החדרנית. התקרבתי למיטה בצעדים קטנים ובחנתי את פניו. שמתי לב שהעור שלו אפור ונפוח ושהוא נראה… ממש רע. התקרבתי עוד יותר, ממש עד המיטה, והסתכלתי עליו מלמעלה. הקמטים שלו נראו עמוקים והפה היה שמוט בהבעה זעופה, אבל זה לא חריג אצל מר בלאק. היו לו סימנים מוזרים סביב העיניים, מין נקודות קטנטנות אדומות וסגולות. ואז נפל לי האסימון. הבנתי שהמצב מטריד עוד יותר משחשבתי מלכתחילה.

הושטתי את היד והקשתי בעדינות על הכתף של מר בלאק. היא הייתה נוקשה וקרה כמו רהיט. הנחתי את היד על הפה שלו בתקווה שארגיש נשימות, אך לשווא.

‘לא, לא, לא,’ אמרתי אחרי שהנחתי שתי אצבעות על הצוואר שלו ולא מצאתי דופק. תפסתי את שתי הכתפיים שלו וניערתי. ‘אדוני! אדוני! תתעורר!’ במבט לאחור זה היה מטופש, אבל בשעת מעשה לא האמנתי שמר בלאק אכן מת.

כשהרפיתי ממנו, הוא צנח על המיטה והראש שלו נחבט בקרש שבראשה. התרחקתי מהמיטה בידיים קפואות לצדי הגוף.

הכרחתי את עצמי לגשת לטלפון, שעמד על ארונית הלילה השנייה, והתקשרתי לקבלה.

‘ריג’נסי גרנד הוטל, קבלה. איך אפשר לעזור?’

‘אחר צהריים טובים,’ אמרתי. ‘אני לא אורחת. בדרך כלל אני לא מבקשת עזרה. מדברת מולי, החדרנית. אני נמצאת בסוויטה 401, הפנטהאוז, ויש לי פה מצב חריג ביותר. תסבוכת רצינית, אפשר לומר.’

‘למה התקשרת לקבלה? תתקשרי למשק־בית.’

אני משק־בית,’ אמרתי, בקול רם יותר. ‘אפשר בבקשה להודיע למר סנואו שאחד האורחים… מנוטרל לצמיתות?’

‘מנוטרל לצמיתות?’

בדיוק בגלל זה עדיף תמיד לדבר באופן ישיר וברור, אבל אני מודה שאיבדתי זמנית את הראש.

‘הוא מת לגמרי,’ אמרתי. ‘מת במיטה. תתקשרי למר סנואו. ותזמיני אמבולנס בבקשה. מיד!’

ואז ניתקתי. למען האמת, הדבר הבא שקרה היה סוריאליסטי, כמו חלום. אני זוכרת שהלב שלי הלם בחזה, והחדר נטה על צדו כמו בסרט של היצ’קוק. הידיים שלי היו חלקלקות מזיעה, והשפופרת כמעט נפלה לי כשהחזרתי אותה למקום.

ואז הרמתי את הראש. על הקיר מולי ראיתי את המראה במסגרת המוזהבת. היא שיקפה לא רק את הפרצוף המבועת שלי, אלא גם את כל הדברים שלא שמתי לב אליהם קודם.

הסחרחורת החמירה והרצפה נטתה כמו בפארק שעשועים. הנחתי את היד על החזה בניסיון נואש להשקיט את לבי הרועד.

להסתובב בין אנשים ולהיות בלתי נראית זה קל יותר משחושבים. למדתי את זה מעבודת החדרנות. את יכולה להיות חשובה מאוד, ממש חיונית למרקם הכללי, ובכל זאת מתעלמים ממך. העובדה הזאת נכונה לגבי חדרניות, אבל מתברר שהיא נכונה גם לגבי אחרים. זאת האמת העירומה.

כעבור זמן קצר התעלפתי. החדר החשיך ופשוט קרסתי, כמו שקורה לי לפעמים כשהתודעה מציפה אותי.

עכשיו, כשאני יושבת בחדר המפואר של מר סנואו, הידיים שלי רועדות. העצבים שלי מרוטים. מה שהיה היה. את הנעשה אין להשיב. ובכל זאת אני רועדת.

כדי להירגע, אני משתמשת בטריק המנטלי של סבתא. כשהמתח בסרט נעשה בלתי נסבל, היא נהגה לחטוף את השלט ולהריץ קדימה. ‘זהו,’ היא אמרה. ‘אין טעם לדחות את הקץ. מה שיהיה יהיה.’ זה נכון לגבי סרטים, אבל פחות נכון לגבי החיים עצמם. בחיים, מעשים יכולים לשנות את התוצאות מעצובות לשמחות, ממאכזבות למספקות, מגרועות לטובות.

הטריק של סבתא משרת אותי היטב. אני מריצה קדימה ומצטרפת לעלילה ברגע הנכון. הרעד נרגע מיד. הייתי בסוויטה, אבל לא בחדר השינה אלא ליד דלת הכניסה. רצתי חזרה לחדר השינה, הרמתי את השפופרת בפעם השנייה והתקשרתי לקבלה. הפעם דרשתי לדבר עם מר סנואו. כששמעתי את קולו אומר, ‘הלו? מה קרה?’ הקפדתי לדבר ברור.

‘מדברת מולי. מר בלאק מת. אני נמצאת בחדר שלו. תזמין אמבולנס מיד בבקשה.’

כעבור שלוש־עשרה דקות בערך מר סנואו נכנס לחדר עם צבא קטן של אנשי צוות רפואי ושוטרים. הוא תפס אותי במרפק והרחיק אותי משם כמו ילדה קטנה.

עכשיו אני יושבת במשרד שלו, ליד הלובי, בכיסא עץ חורק בעל ריפוד עור חום ומשענת גבוהה. מר סנואו יצא מזמן — לפני שעה או יותר — ואמר שלא אזוז עד שהוא יחזור. ביד אחת יש לי ספל תה מרנין וביד השנייה עוגיית חמאה. אני לא זוכרת מי הביא לי אותם. אני מקרבת את הספל לשפתיים — הוא חם אבל לא לוהט, טמפרטורה אידיאלית. הידיים שלי עדיין רועדות קצת. מי הכין לי תה מושלם כל כך? מר סנואו, או מישהו מעובדי המטבח? אולי חואן מנואל? ואולי בכלל רודני מהבר. איזו מחשבה מרנינה — רודני מכין לי ספל תה מושלם.

אני משפילה מבט אל הספל — הוא עשוי פורצלן ומעוטר בוורדים ורודים וקוצים ירוקים. פתאום אני מתגעגעת לסבתא. נורא.

אני מכניסה את העוגייה לפה ומכרסמת. היא מתפוררת לי בין השיניים. המרקם פריך, הטעם עדין וחמאתי; בסך הכול עוגייה מצוינת. ומתוקה, כל כך מתוקה.


1 Maid פירושו חדרנית. Molly Maid היא חברת ניקיון בינלאומית.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החדרנית”