החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הבשורה על פי הטבע

מאת:
מאנגלית: ניצה פלד | הוצאה: | 2020 | 78 עמ'
זמינות:

12.00

רכשו ספר זה:

"אני עצמי מעולם לא ניסיתי ללמוד את הטבע עם מחברת וזכוכית מגדלת בידִי. אני מעדיף לבלות איתו את זמני. מטיילים יחד או יושבים יחד, והאינטימיות בינינו גדֵלה עם העונות. את מה שלמדתי על אורחותיו למדתי בקלות, כמעט לא במודע, בעודי דג או מקים לי אוהל או סתם משוטט באפס מעשה. למנהגַי חסרי השיטתיות יש ללא ספק חסרונות משלהם, אבל יש להם גם יתרונות. מרדף מאומץ מדי מֵביס את עצמו. בשדות וביערות, יותר מאשר במקומות אחרים, הדברים כולם מגיעים אל מי שמחכה, כי הכול נמצא בתנועה וללא ספק יגיע במוקדם או במאוחר עד אליך." ג'ון בורוז, מתוך הספר
ג'ון בורוז (1921-1837) הושפע בנעוריו מתורתו של רלף וולדו אֶמֶרסון ("איש העולם, שש מסות על אורחות החיים", נהר ספרים 2006). הוא נחשב לתלמידו וליורשו הרוחני של הנרי דייויד תורו. בורוז זכה לעידודו של המשורר ווֹלט ויטמן שהמריץ אותו לפרסם את מסותיו על הטבע והיה לידידם של איש הטבע ג'ון מְיוּר ("מסעות לאלסקה", נהר ספרים, 2007), של הממציא תומס אדיסון, של נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט ושל אישים משפיעים נוספים. המסה "הבשורה על פי הטבע" ראתה אור לראשונה בספרו של בורוז Time and Change, בוסטון, 1912.

מקט: 4-644-1085
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


I

לפני כמה ימים כתב לי כומר המגדיר עצמו כמטיף בשׂורתו של ישו. הוא הזמין אותי לבוא ולדבר עם עדתו על הבשורה של הטבע. בעקבות בקשתו התחלתי לתהות אם יש אכן לטבע בשורה במובן שעליו חשב הכומר, מֶסר כלשהו שעשוי בעיקר לספק נחמה לאדם הדתי האורתודוקסי הממוצע. אני מניח כי הכומר קיווה שאספר לצאן מרעיתו על דברים שמצאתי בטבע, כאלה שהעניקו לי כוח או תנחומים.

מה מכל שהפקתי בשנים הרבות של מסעותי בטבע עשוי להוסיף לבשורה שהוא מטיף או לחזק אותה? האם לימדו אותי הציפורים שיעור כלשהו בעל ערך? או הולכי על ארבע? או החרקים? או שמא הפרחים, העצים, האדמה, בואן וצאתן של עונות השנה? האם מצאתי באמת דרשות באבנים, ספרים בנחלי מים זורמים ואת הטוב בכול מכול? האם שושנֵי השדה, אשר לא יעמלו ולא יִטוו, אך לבוּשָם מלכותי יותר מזה של שלֹמֹה בכל הדרו,[1] עָזרו לי במובן כלשהו לעטות על עצמי ענווה וצדק ואמת?

לא קל לאדם לומר מה בדיוק הוא חייב לכל אלה. השפעות הטבע פועלות בעקיפין וגם במישרין; פועלות על התת־מודע וגם על המודע. אני מצדי משוכנע לגמרי שבזכות שיטוטַי בשדות וביערות אני שפוי יותר, בריא יותר, אדם שׂבע רצון יותר ובעל אמות־מידה אמיתיות יותר לחיים.

ואולי לא פחות נכון לומר גם שבגללם אני חברתי פחות, מתעניין פחות בשכנַי ובמדינה, נוטה יותר להשתמט מאחריות אזרחית וחברתית ולאטום אוזני לוויכוחי רפורמטורים למיניהם.

דבר אחד בטוח — מבחינה בריאותית אני חייב הרבה לטיולַי בטבע. הם עזרו לי להצטייד בבריאות טובה כמו גם בצניעות; סייעו לי לחדד ולכוונן את כל חושַי; הם שימרו את עינַי במצב טוב כל כך שלא הכזיבו אותי ולוּ לרגע במשך כל שבעים וחמש שנותי איתן; הם חידדו את חוש הריח שלי במידה כזו שאני מתענג ביותר על הבשׂמים הטבעיים שבאוויר הפתוח, במיוחד באביב — על משבים עדינים של פריחות הבוקיצה והאֶדֶר והערבה, נשימות היערות, כרֵי האחו, החוף. חוש הריח הבריא והמחודד הזה גרם לי לתעב טבק ולהימלט מחדרים סגורים, ולנטוש את צחנת הערים. אני מתאר לעצמי שכל עולם ריחות הבר הטבעיים סגור בפנֵי משתמשי הטבק ושוכני הערים. חושים שמפותחים באוויר הפתוח מוכוונים למה שמצוי באוויר הפתוח; הם זריזים, מעודנים ודקי הבחנה. כשאני מגיע לעיר, אוזנִי סובלת וגם אפי סובל: השפעת העיר על חושַי קשה וצורמנית; האוזן הלומה, האף מתקומם, והעין מבולבלת. כשאני חוזר, אני יוצא לטבע כדי להירגע ולהחלים, כדי לכוונן מחדש את חושַי. אני יודע שאנשי הכפר או האיכרים אינם מצטיינים באופן כללי בחושים מעודנים, אבל זהו בעיקר תוצר השפעתה המשתקת והאכזרית של עבודה קשה ומתמשכת. יותר משסובל גופם, נפשם היא שסובלת.

כאשר התגוררתי בערים, אזורי הכפר היו תמיד בסמיכות מקום, ונהגתי לטעום מאדמת הכפר לפחות פעם בשבוע כדי לשמור על תקינות המערכות שלי.

אֶמֶרסוֹן[2] אומר ש’היום אינו נדמה חילוני כולו אם הקדשנו בו תשומת לב למשהו מן הטבע.’ אילו התעכב אמרסון כדי לפרֵט דבָרו זה, היה ודאי מוסיף: אם הקדשנו לו תשומת לב ברוח הנכונה, אם הקדשנו לו את תשומת הלב של אוהבי הטבע ושל שוחרי האמת. באהבת הטבע כפי שידע אותה אמרסון, וכפי שידע אותה ווֹרדסווֹרת’,[3] וכפי שיודעים אותה כל יחידי הסגולה של זמננו, יש ערך דתי מובהק. היא איננה שוֹרה על גבר או אישה אשר שקועים כליל במטרות אנוכיות או חומריות או גשמיות. מי שאינו נעשה במידה מסוימת לילד קטן, לא יוכל להיכנס לממלכת הטבע כפי שנכנס אוֹדוֹבּוֹן,[4] כפי שנכנס תוֹרוֹ,[5] כפי שנכנסו בּרַיֵאנט[6] ואַמְיֵיל,[7] וכפי שנכנסים כל אלה העושים את הטבע למשאב בחייהם ולכלי בתרבותם. עקרונות הדת ומתכונתה משתנים, אבל הרגש הדתי — הפּליאה ויראת הכבוד והאהבה שאנו חשים בנוכחות היקום הבלתי נתפס — נשאר בעינו. אכן, נדמה שכל אלה מחדשים כיום את חייהם באהבה הזאת ההולכת וגדלה לכל יצירי הטבע, וברוֹך הזה ההולך ומתרבה כלפי כל צורות החיים. אם איננו מרבים עוד כמו אבותינו ללכת לכנסייה, הרי ליערות אנו הולכים הרבה יותר, ונכונים אנו הרבה יותר מאבותינו להפוך אותם למִקדש.

במידה רבה אנחנו משתמשים כיום במילה טבע כמו שאבותינו השתמשו במילה אלוהים, ובהתאם לכך, נדמה לי, אנו מתכוונים לכוח שקיים ופעיל בכול, שעל ברכיו מוחזק וניזון היקום הנראה לעין. זהו כוח שאנחנו יכולים לראות ולשמוע, לגעת בו ולהבין בכל רגע מרגעי חיינו עד כמה תלותנו בו מוחלטת. כשמדובר בכוח הזה, אין כלל אתאיסטים או ספקנים. בני האדם כולם רואים שאנחנו במלוא מובן המילה ילדיו, וכולם לומדים כמה מהיר וודאִי הוא העונש על אי־צייתנות לפקודותיו.

קשרינו עם הטבע הופכים אותו להמונִי וגוזלים ממנו את אלוהותו. כשאנו מבינים כי השמיימי והארצי חד הם, כי זמן ונצח חד הם, כי רוח וחומר חד הם, כי מוות וחיים חד הם, כי אין ולא יכול להיות דבר כלשהו שאינו חלק בלתי נפרד מהטבע, או אז איננו מחפשים עוד אֵל רחוק ולא נודע ואיננו מצפים לו.

הטבע מלמד יותר משהוא מטיף. אין דרשות באבנים. להפיק ניצוץ מאבן קל יותר מאשר להפיק ממנה לקח. אפילו אבן שמכילה מאובּן מלמדת היסטוריה ולא מוסר השכּל. זו התגלגלה הנה מעולם קדום, פיסה שלא עוכלה, שעמדה בשיני הזמן ובלועו, שיכולה לספר לך רבות אם עינך מיומנת בקריאתה. האדמה אשר עליה היא מונחת או שבּה היא טבועה, גם היא היתה סלע בזמן גיאולוגי קדום, אך המטחנה ששחקה אותה פסחה על פיסת האבן בלי לפורר אותה לגמרי. היא עשויה קרוב לוודאי משרידים קטנטנים של אינספור יצורים שחיו ומתו בימים הקדמוניים. היא קרוב לוודאי נתלשה מסלע האֵם שלה, ולמקום שבו היא מונחת עכשיו הובאה בידי קרחון ענק שלפני עשרות רבות של אלפי שנים נדד לאט אך באין מפריע מן הצפון אל פני רובן של היבשות הצפוניות.

אולם כל זה פונה לאינטלקט ואינו מכיל מוסר השכל כלשהו עבור הטבע המוסרי שלנו. אם ברצוננו למצוא דרשות באבנים, עלינו לחפש אותן ביחסים שבין האבנים לדברים אחרים — כאשר אינן במקומן הרצוי, כאשר הן לוחצות על העשב או על הפרחים, או מעכבות את המחרשה, או מקהות את החרמש, או מפריעות לקרקע, או נותנות מחסה למזיקים — כפי שעושים מוסדות ומנהגים נושנים שעבר זמנם. אבן שהיטלטלה רבות, חדותה כבר נשחקה, ממש כמו זו של בני אדם. עם זאת ‘אבן מתגלגלת אינה צוברת טחב’[8] — וזה לא רע לאבן, כי הטחב מאיץ תהליכי ריקבון. האִמרה ‘להרוג שתי ציפורים באבן אחת’ רעה, כי היא מזכירה לנערים לרגום ציפורים באבנים — וזה רע הן לנערים והן לציפורים. ואילו ‘אנשים שגרים בבתי זכוכית, אַל להם להשליך אבנים’ היא אִמרה נכונה, כי היא יוצאת נגד השלכת אבנים ומזכירה לנו שאיננו טובים יותר משכנינו.

מוסר ההשכל מנחלי מים זורמים הוא שתנועה תורמת רבות לטיהור ולבריאות. כאשר נחל מפסיק לזרום, הוא מתעפש עד מהרה. בעודו בתנועה הוא שומר על מגע עם זרמי החיוניות הגדולים ומתלכד עם נחלים אחרים כדי לסייע ביצירת הנהר. בעודו בתנועה הוא משאיר מאחור כל בוץ ומשקעים. וכי אין לעבודה נכונה ולתרגול כוח הרצון השפעה דומה על חיינו?

באחד מטיולי הרגליים נתקלתי בדלי לאיסוף מוֹהַל שנותר עומד ליד עץ אדר לאורך כל האביב והקיץ. היה זה דלי מלא רקב, תערובת של מוהל עץ ומי גשם שנרקבה וצחנתה נישאה למרחוק. עכברים וציפורים וחרקים כבר טבעו בתוכה והוסיפו לאופיה הדוחה. היתה זו פיסת טבע שניתקה מן הכימיה המחַיה והמטהרת של השלם. מה רב היה הסיפוק שבו רוקנתי את הדלי אל הקרקע בסתימת אף וראיתי את תכולתו מחלחלת אל אדמת הכבול שאליה, ידעתי, היא משוועת להגיע, היכן שכל חלקיק מן הנוזל המבאיש והמצחין יהיה עד מהרה למתוק ויוּשב לשלמותו בידי הכימיה של האדמה!


אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הבשורה על פי הטבע”