הבשורה החמישית של ישו

5

בולוניה-איטליה

הקול מעברו האחר של הקו נשמע ככורע תחת נטל השנים.

‘אפשר לדבר עם סניור רפאלו ספורטה?’ התנשף בכבדות.

העפתי מבט במספר הלא-מזוהה שריצד על צג הנייד.

‘מי מבקש אותו?’ שאלתי. שעון הקוקייה על הקיר ממול השמיע עשרה ציוצים.

‘ארתור אודיו ווייטינג’.

‘אודיו!’ פלטתי, מופתע. ‘האם ידעת ש’אודיו’ (odio) באיטלקית פירושו שנאה?’

הקול שמעבר לקו נמנע מתגובה לשאלתי. ‘אני מבקש לשוחח עם סניור רפאלו בעניין שאינו סובל דיחוי’.

‘דבר. אני מקשיב’.

חלפה דקה ארוכה של דממה. ‘זה לא לטלפון’, אמר לבסוף.

‘במה המדובר, מר ווייטינג?’ התאמצתי לשוות לקולי נימת אדישות.

‘אומר לך רק בפגישה פנים אל פנים’, התעקש.

אדם זר שאת שמו לא שמעתי מעולם, מתקשר ומתעקש להיפגש איתי, אך מסרב לומר במה העניין. לרגע התפתיתי לנתק את השיחה. במשנהו, הסקרנות גברה עליי.

‘מר ווייטינג, אני מתגורר בעיר קטנה שנקראת זולה פרדוסה (Zola Predosa), אחד-עשר קילומטרים מערבית לבולוניה. מחר בצהריים מתאים לך?’

דממה.

‘מצטער, אבל לא אוכל להגיע’, אמר לאחר השתהות קלה.

‘אפשר לדעת מה הסיבה?’

האיש מעברו השני של הקו, כיחכח בגרונו, מתאמץ להחניק שיעול יבש.

השיחה נותקה.

******

עשרים שנים קודם לכן, לאחר שירותי הצבאי, נרשמתי ללימודי רפואה באוניברסיטת בולוניה. בשנת הלימודים החמישית הכרתי בפאב מקומי אלמנה עשירה ונאה, אנג’לה פיירמונטי, מבוגרת ממני במספר שנים. היא סיפרה לי על בעלה, תעשיין איטלקי ידוע שנהרג בתאונת דרכים, ועל קשייה להמשיך ולנהל את האימפריה העסקית שהשאיר.

אני לא יודע מה הסיבה שהיא כבשה את ליבי – הפתיחות שהפגינה, או ההצעה המפתה שהניחה על השולחן באותו הערב. ‘נתחתן בנישואים אזרחיים. אתה תעבור להתגורר איתי באחוזתי הכפרית בפרברי זולה פרדוסה. יהיו לך חיים חסרי דאגות’.

‘להתחתן? אנחנו בקושי מכירים כמה שעות!’ קראתי.

‘מה יש לך להפסיד, תמיד אפשר להתגרש’, חייכה.

היה לה רק תנאי אחד: עליי לפרוש מלימודי הרפואה כדי לעזור לה לנהל את מפעלי המתכת של בעלה המנוח, שהעסיקו מאות פועלים.

כחודש לאחר מכן נישאנו בנישואים אזרחיים בעיריית פלרמו, סיציליה. חיי התנהלו על מי מנוחות במשך כעשר שנים, בהן ניהלתי את העסק המשפחתי בהצלחה רבה. את זמני החופשי הקדשתי לאהבתי הגדולה, גידול סוסים ערביים אצילים.

האידיליה התרסקה באחת ביום בו חזרתי הבייתה מוקדם מהרגיל ותפסתי את אנג’לה ‘על חם’, בחדר השינה שלנו. הגבר הזר, מבוהל בעליל, אסף בחיפזון את בגדיו הפזורים על הריצפה, ונמלט על נפשו.

שמרתי על איפוק. ‘ארזי את חפצייך והסתלקי מחיי!’ סיננתי.

יצאתי מהבית בטריקת דלת. מראה הגבר העירום הרוכן מעל אשתי לא מש מעיני.

בזמן שאנג’לה ארזה את חפציה, ירדתי לאורווה, הוצאתי את אפולו סוסי האהוב, עליתי עליו ופרצתי בדהרה.

בכל פעם שמתרגשת עלי סערת נפש, אני פוקד את בית-הקברות הכפרי המטופח של זולה פרדוסה, מתיישב על אחת המצבות, ושופך את מר ליבי בפני בורא עולם; מנצל את העובדה שהמתים סביבי מקשיבים לי בסבלנות אין קץ, לא קוטעים את דבריי, ובעיקר לא משיאים לי עצות.

זו הייתה שעת דימדומים. אפלולית החלה לעטוף את בית-העלמין. שער הברזל היה נעול. קשרתי את הסוס, טיפסתי עלי גבו וקפצתי מעבר לחומה הנמוכה. דקות ארוכות שוטטתי לאיטי בין המצבות, עד שנעצרתי לפני מצבת שיש חלקה. השורה היחידה שנחרתה עליה דמתה יותר לכתב חידה:

אנדריאה 2000-1991.

‘נהרג בתאונת דרכים’, בקע קול נערי מתוך האפלה.

נרתעתי. עד לאותו רגע הייתי בטוח שאני הנפש החיה היחידה בגיא הצלמוות.

הצללית הדקיקה שהגיחה מקצה שורת המצבות קרבה אליי. צעירה בסוף שנות העשרה לחייה.

‘הכרתי אותו’, לחשה. ‘אנדריאה מודוניו. זה שמו המלא. היה ילד יפה-תואר. נהג משאית שיכור דרס אותו כשרכב על אופניו’.

השתררה דומיה, מעין הזדהות עם גורלו של הילד שחייו נגדעו באכזריות.

‘סליחה שלא הצגתי את עצמי’, קטעה את הדממה. ‘אני כרמן’.

‘נעים מאוד, אני רפאלו’.

‘שם יפה, רפאלו. מה מביא אותך לכאן?’

‘כל פעם שקורה לי משהו בלתי-צפוי, אני בא לכאן כדי להירגע’.

‘איזה דבר בלתי-צפוי קרה לך הפעם?’ עיניה נצצו בחשכה.

‘תפסתי את אשתי במיטה עם גבר זר’.

לפתע קלטתי שאני חולק חוויה כה אינטימית, כה מכאיבה, עם אישה צעירה שזה אך התוודעתי אליה, ועוד בנסיבות חריגות ביותר.

‘למה היא בגדה בך, לא סיפקת אותה מינית?’

הגישה הישירה החלה למצוא חן בעיניי. עשר שנים הייתי נשוי לאנג’לה פיירמונטי, והיא מעולם לא רמזה על בעיות בחיי המין שלנו. חככתי בדעתי אם לשתף את כרמן גם במידע הזה, אבל היא הקדימה אותי.

‘איך שלא יהיה, גם אם תפשת את אשתך על חם, זו לא סיבה מספקת להטריד את המתים’.

‘ואת, כרמן, למה את מטרידה את המתים?’ השבתי לה באותו מטבע.

‘הם כבר התרגלו אליי’, חייכה. ‘אני ישנה כאן כל לילה’.

‘כאן, בבית-הקברות, בין המצבות?’ התקשיתי להאמין.

‘למה לא! זה סידור מצוין. חדר שינה ענק, כולו שלי. אנשים נמנעים מלשוטט בבית-הקברות בשעות החשיכה, חוששים מרוחות רפאים שיגיחו מהקברים’.

‘מה עם משפחה, אחים, אחיות, הורים?’

‘לא זכיתי להכיר את הוריי. יום אחרי שנולדתי הם נטשו אותי בגן ציבורי בעיירה בצפון איטליה. סיפרו לי שעובד זר מקרואטיה אסף ומסר אותי לבית-יתומים בדוברובניק. חייתי שם עד גיל שלוש-עשרה. לפני כשנתיים ברחתי לטריאסטה בצפון איטליה, משם לוונציה ועכשיו אני כאן’.

פשטותה וחינניותה שבו את ליבי, למרות פער הגילים בינינו; אני בן שלושים פלוס, היא בקושי בת שש-עשרה. רק לפני שעות אחדות סילקתי את אשתי מביתנו, ולפתע נראתה לי הסצנה בחדר השינה כאירוע מהעבר הרחוק. הקסם ששפעה כרמן השכיח ממני באחת את שברון-הלב.

‘קר לי’, אמרה והצטמררה.

פשטתי את מעילי, ועטפתי בו את כתפיה הצנומות. היא נצמדה אלי בהיסוס. זרועותיי נכרכו סביבה. נותרנו לעמוד דקות ארוכות, מחובקים. פניה שקועות בחזי, סנטרי מרפרף על ראשה, נחיריי מתרחבים לניחוח שיערה.

‘כל לילה אני מבקשת מאלוהים שישלח לי גבר’, לחשה.

‘גבר ללילה?’

‘לא, לכל החיים’.

היא ניתקה ממני, השליכה את תרמיל-הגב שלה מעבר לחומת האבן של בית-הקברות, טיפסה עליה בגמישות חתולית ובתוך שניות נעלמה מעברה האחר.

טיפסתי על שער בית הקברות.

‘כרמן חכי…חכי רגע’. קראתי אחריה.