החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

הבן החורג

מאת:
מספרדית: יורם מלצר | הוצאה: | 2011 | 175 עמ'
זמינות:

18.50

רכשו ספר זה:

"מן הדברים הריקים ההם נותר בי מעל לכול השפע של השמים. יותר מפעם חשתי עצמי זערורי תחת הכחול המורחב הזה…" חואן חוסה סאֶר
גיבור הבן החורג הוא איש זקן הכותב על חוויותיו כנער סיפון יתום, שנפל בשבי שבט אינדיאני השוכן על גדת נהר עצום באמריקה הדרומית. החיים בקרב האינדיאנים הם גרעין הסיפור. הנער יקדיש את חייו שלאחר מכן, עד זִקנתו, לניסיון לפענח את המשמעות החוויתית של אותן שנים.
דמות הגיבור הבלתי נשכחת משתקפת בנופים המרהיבים ובכתיבה עתירת העושר של חואן חוסה סאֶר. זהו סיפור פואטי מאוד, לפרקים אכזרי ובוטה בתיאורי הדברים, אך בה בעת מלא רגש ויופי.
כמו בכל יצירותיו של סאֶר – בעיני רבים גדול הסופרים בשפה הספרדית מהרבע האחרון של המאה ה–20 – הנושאים המרכזיים בהבן החורג הם הזמן החולף, האדם והמילה הכתובה כאמצעי
לחיפוש משמעות לחיים.
“סאֶר בנה ארכיטקטורה יוצאת מגדר הרגיל על ידי הצלבה אינסופית של קווים נרטיביים … נראה שס אֶר קרא את כל הספרות, שמע את כל המוזיקה, התפלמס עם כל הפילוסופים, ושהמים המתערבלים של נהר לה–פלטה נשטפים בשיח איכותי ויחיד במינו, זורמים בין גדותיהן של כל התרבויות” פייר לפאפ, לה מונד
“לומר שחואן חוסה ס אֶר הוא הסופר הארגנטיני העכשווי הטוב ביותר רק תגרע מיצירתו. ליתר דיוק יש לומר שס אֶר הוא אחד מהסופרים העכשוויים הטובים ביותר בכל השפות, ושכתיבתו, כמו של תומס ברנרד או סמואל
בקט, ממוקמת מעבר לקו הגבול, בשטח ההפקר, שהוא שטחה של הספרות” ריקרדו פיגליה
“סופר שמההתחלה היה מושלם מכל בחינה” באטריס סארלו

מקט: 4-249-2159
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מן הדברים הריקים ההם נותר בי מעל לכול השפע של השמים. יותר מפעם חשתי עצמי זערורי תחת הכחול המורחב הזה: בחוף הצהוב, היינו כנמָלים בלִבו של מדבר. ואם כעת, כשאני זקן, אני מבלה את ימיי בערים, הרי זה כיוון שבערים החיים מתנהלים במאוזן, כיוון שהערים מסתירות את השמים. לעומת זאת, שם, בלילה, היינו ישנים בחוץ, כמעט מעוכים על ידי הכוכבים. הם היו כמו בהישג יד והם היו גדולים, רבים מספור, בלי הרבה שחור בין כוכב לכוכב, כמעט מפיצים ניצוצות, כאילו השמים היו קיר מנוקב של הר געש פעיל שאפשר לראות את תבערתו הפנימית מבעד לנקביו.

היַתְמוּת דחפה אותי לנמֵלים. ריח הים והקנביס הלח, המפרשׂים האטיים והנוקשים המתרחקים וקרבים, שיחותיהם של המלחים הזקנים, ניחוח מרובה של תבלינים וערמות של סחורות, זונות, אלכוהול וקברניטים, קול ותנועה: כל אלו ערסלו אותי, כל אלו היו ביתי, העניקו לי חינוך וסייעו לי לגדול, ועד לאן שזיכרוני מגיע, הם ממלאים את מקומם של אב ואם. נער שליח של זונות ומלחים, סבל, ישן מפעם לפעם בביתם של קרובי משפחה, אולם על פי רוב על השקים במחסנים, הותרתי מאחור את ילדותי אט אט, עד שבאחד הימים אחת הזונות שילמה עבור שירותיי במשגל חינם – שבמקרה שלי היה הראשון – וכששבתי משליחות, מלח העניק לי פרס על זריזותי בדמות כוסית אלכוהול, וכך, כמו שאומרים, נעשיתי גבר.

הנמלים כבר לא הספיקו לי: תקף אותי רעב ללב ים. הילדות מייחסת את אי הנוחות של העולם לבורותה ולגמלוניותה שלה עצמה; נדמה לה שהרחק, בחוף הנגדי של האוקיינוס והניסיון, הפרי טעים יותר ואמיתי יותר, השמש צהובה ומיטיבה יותר, דבריהם ומעשיהם של בני האדם מובנים יותר, צודקים ומוגדרים יותר. מלא התלהבות מכוח הסברות הללו – שהיו גם פרי הדלוּת – התחלתי לפעול כדי להתקבל כנער סיפון, בלי לדאוג יתר על המידה בכל הנוגע ליעד המדויק שאבחר: הדבר החשוב היה להתרחק מן המקום שהייתי בו, להתרחק לנקודה כלשהי באופק המעגלי, אל מקום של אינטנסיביוּת ועונג.

באותם ימים, היות שזה כעשרים שנה התגלה שאפשר להגיע אליהם בכיוון מקום שקיעת השמש, האופנה הייתה איי הודו; הספינות שבו מהם כשהן עמוסות תבלינים, או חבוטות ומרופטות, לאחר שנסחפו בימים לא מוכרים; בנמלים לא דיברו אלא על כך, והנושא הוסיף לעתים דוק של טירוף במבטים ובשׂיחות. מה שאינו מוּכּר הוא בגדר הפשטה; מה שמוּכּר, הוא מִדבר; אבל המוּכּר למחצה, מה שנצפה במעורפל, הוא המקום המושלם להניד בו את ההשתוקקות ואת ההזיה. בפיהם של המלחים הכול התערבב בכול; הסינים, ההודים, עולם חדש, אבני החן, התבלינים, הזהב, תאוות הבצע והאגדה. דיברו על ערים מרוצפות בזהב, על גן עדן עלי אדמות, על מפלצות ימיות שעולות פתאום מן המים ושהמלחים טועים לחשוב שהן איים, עד כדי כך שהם יורדים מספינותיהם ועולים על גב המפלצות וחונים בין הבליטות בעורן האבני ומלא הקשׂקשׂים. אני הקשבתי לשמועות הללו בפליאה ובלב מפרפר; כמו כל הילדים האמנתי שנועדתי לכל התהילה ושאני חסין מכל אסון, ועם כל סיפור מעשה חדש ששמעתי, בין אם שמח ובין אם מלא אימה, רצוני לעלות על סיפון אנייה גדל והלך. לבסוף נִקרתה בדרכי ההזדמנות: קברניט אחד, נווט ראשי של הממלכה, ארגן מסע לאיי מָלוּקוּ,[1] והתמזל מזלי ששׂכרוּ אותי כחבר בצוות.

זה לא היה קשה. בנמלים הרבו לדבר, אבל בהגיע הרגע לעלות על הסיפון מעטים היו המתייצבים. מאוחר יותר הייתי עתיד להבין מדוע. בכל אופן, השגתי ללא קושי משרה כנער סיפון בספינה המובילה, הראשית מבין שלוש הספינות במשלחת. כשהתייצבתי כדי להשכיר את שירותיי כאיש צוות, אפשר היה לחשוב שהמתינו לבואי; קיבלו אותי בזרועות פתוחות, הבטיחו לי שמצפה לנו חצייה מצוינת ושנשוב מאיי הודו חודשים אחדים לאחר מכן, עמוסים באוצרות. הקברניט לא היה במקום; באותה עת הוא עבד בחצר המלך והיה אמור להגיע ביום ההפלגה. הקצין שגייס אנשי צוות הקצה לי דרגש באולם השינה של המלחים ואמר לי להתייצב מאוחר יותר כדי לקבל הוראות בנוגע לעבודתי. בשבוע שקדם להפלגה ירדתי ליבשה כמעט מדי יום כדי לערוך שליחויות עבור הקצינים ואפילו עבור המלחים, ועשיתי זאת בלי להתעכב ברחובות או בפונדקים כיוון שמשׂרתי כנער סיפון מילאה אותי גאווה ורציתי למלא אותה באורח מושלם.

לבסוף הגיע יום ההפלגה. בערב שלפני כן הקברניט הופיע עם קבוצת מלווים, ויחד עם סגנו בדק את הספינות, עד לפינה הנידחת ביותר בכל ספינה. כשהיינו בלב ים, הוא אסף על הסיפון את המלחים ואת הקצינים והשמיע נאום קצר שבו העלה על נס את המשמעת, את אומץ הלב ואת אהבת האל, המלך והעבודה. הוא היה אדם מחמיר ומרוחק, חף מגסות, ומפעם לפעם היה אפשר לראות אותו עובד על הסיפון באותו מאמץ כמו המלחים. לעתים הוא היה עומד על הגשר, לבד, מבטו קבוע באופק הריק. נדמה שהוא אינו רואה לא ים ולא שמים, אלא משהו בתוך עצמו, כעין זיכרון אטי ואינסופי; או אולי הרִיק של האופק היה מתמקם בתוכו ומותיר אותו שם זמן לא קצר, בלי לעפעף, מאובן על הגשר. האיש התייחס אלי בטוב לב מוסח דעת, כאילו אחד משנינו נעדר מהמקום. הצוות כיבד אותו אבל לא חשש מפניו. נדמה שאת דעותיו המחמירות הוא יודע על פה והוא החיל אותן אפילו בפרטים הקטנים ביותר, אבל היה זה כאילו שגם מהן הוא נעדר. אפשר לומר שהיו שני קברניטים: זה שהעביר, בדייקנות מתמטית, הוראות שמקורן ללא ספק היה הכתר, וזה שהביט במבט קבוע בנקודה סמויה בין הים לשמים, בלי לעפעף, מאובן על הגשר.

בכחול המונוטוני ההוא, המסע ארך יותר משלושה חודשים. ימים מעטים לאחר שהפלגנו מצאנו את עצמנו בים לוהט. זה היה המקום שבו התחלתי להבחין בשמים חסרי הגבולות הללו שלא היו עתידים להימחות עוד מחיי. הים הכפיל אותם. הספינות, זו אחר זו במרחק קבוע, נראו כאילו הן חוצות באטיות רִיק של סְפֵרה כחולה שבלילה נעשתה שחורה, מנוקבת במרומים בנקודות של אור. במקום לא נראו דג, ציפור או ענן. כל העולם המוכר נסמך על זיכרונותינו. היינו הערֵבים היחידים שלו באותה סביבה חלקה ואחידה, בצבע כחול. יום ביומו הציבה השמש בקביעות מידה של השתנות, אדומה באופק, לוהטת וצהובה במרומי השמים. אולם זו הייתה מציאות מועטה. לאחר שבועות אחדים ההזיה הניחה עלינו את ידה: אמונתנו בלבד יחד עם לא יותר מאשר זיכרונותינו לא היו בסיס מספיק. ים ושמים החלו לאבד שם ומובן. ככל שהחבל או העץ בתוך הספינות היו מחוספסים, ככל שהמפרשים היו יותר גסים, ככל שהגופים שנעו על הסיפון היו עבים יותר, כך הפכה נוכחותם בעייתית יותר. לפרקים היה אפשר לחשוב שאיננו מתקדמים. שלוש הספינות, בטור לא ישר, במרחק מה זו מזו, היו כמו דבוקות בחלל הכחול. שינינו צבע כשהשמש הופיעה באופק מאחורינו ושקעה בו מעבר לחרטומים הדוממים. מהגשר, הקברניט התבונן בחילופי הצבע הללו כמו היה מכושף. לעתים היינו מבקשים, ללא ספק, שתופיע אחת מאותן מפלצות ימיות שמילאו את השיחות בנמלים. אבל שום מפלצת לא הופיעה.

במצב הכל כך מוזר הזה, אורבים לנער הסיפון קשיים נוספים. היעדרן של נשים מבליט אט אט את מתארו הדו-משמעי של גופו הנערי, תוצאת גבריותו שטרם הגיעה לשלמות. הדבר שהמלחים, בעלי משפחות ישרי דרך, חושבים עליו במיאוס בנמלים, עם ההפלגה נראה בעיניהם בהדרגה טבעי יותר, כפי שחסיד הרכוש הפרטי, ככל שהרעב מכלה את עקרונותיו, אינו רואה בדמיונו אלא את התרנגולת של שכנו כשהיא מרוטת נוצות וצלויה. בנוסף לכך יש לציין שעידון לא היה התכונה העיקרית של אותם מלחים. יותר מפעם, הצהרת האהבה היחידה שלהם הייתה הנחת סכין על הצוואר. היה צורך לבחור, בלי אפשרות אחרת, בין הכבוד והחיים. פעמיים או שלוש עמדתי להתלונן בפני הקברניט, אבל איומיהם הברורים של מחזריי הניאו אותי מכך. לבסוף, בחרתי בדרך ההסכמה והמזימה. ביקשתי הגנה אצל החזקים יותר וניסיתי להפיק יתרון מהמצב. בסופו של דבר, הקשרים עם הנשים היו לי לתועלת. בחושים של ילד הבחנתי, כשעקבתי אחריהן, שלמכור את עצמן לא היה עבורן אלא דרך לשרוד, ושבאופן פעולתן האסטרטגיה האפילה על הכבוד. שאלות של טעם אישי היו גם הן מיותרות. מנהגם המגונה הבסיסי של בני האדם הוא הרצון להמשיך לחיות כנגד כל הקשיים ובבריאות טובה, הרצון לממש בכל מחיר את חלומות התקווה. אני רציתי להגיע לאותם אזורי גן עדן: היות שכך, עברתי מיד ליד ועלי לומר שתודות לדו-ערכיות שלי, נער שטרם הנץ זקנו, במקרים מסוימים העסקים עם המלחים ההם – שהיה בהם גם דבר מה אבהי לאותו יתום שהייתי אז – העניקו לי מידה של הנאה: ובלך ושוב הזה היינו כשהבחנו ביבשה.

השמחה הייתה גדולה. בתחושה של הקלה הגענו לחופים לא מוכרים שהציעו רבגוניות רבה. החופים הצהובים ההם, המוקפים דקלים, שוממים באור המופץ ממרומי השמים, סייעו לנו לשכוח את ההפלגה הארוכה, המונוטונית וחסרת התקריות שנחלצנו מתוכה כמו מתקופה של טירוף. בצרחות ההתלהבות שלנו קידמנו את פניו של הסיכוי. עברנו מן האחיד אל הריבוי של המקרה. הים החלק הפך לנגד עינינו לחול שומם, לעצים שהחלו, מקו המים, פרספקטיבה מחוספסת של סלעים, של גבעות, של יערות עד. היו ציפורים, בהמות, כל המגוון החי, הצומח והמינרלי של אדמה שופעת ונדיבה. מולנו הייתה קרקע יציבה שנדמה לנו שאנו יכולים לטעת בה את הזייתנו. יחד עם זאת הקברניט, שהביט בנו מהגשר, לא נטל חלק בהתלהבותנו, כאילו הדבר אינו נוגע לו. הוא התבונן בעת ובעונה אחת בצוות ובנוף, בלי לראות לא את זה ולא את זה, ועשה זאת בחיוך מרוחק ומהורהר שנרמז לא בפיו אלא דווקא במבטו. בפניו האכולים על ידי הזקָן, הקמטים סביב עיניו נעשו מעט יותר עמוקים בשל הבעת פניו. ככל שקרבנו אל החוף האופוריה של הצוות גברה והלכה. קץ לסבל ולאי הוודאות, האזור ההוא נראה מיטיב ובעיקר אמיתי. הקברניט הורה לעגון ולהכין סירות כדי לרדת אל החוף. מלחים רבים – ואפילו קצינים אחדים – לא המתינו שהסירות תהיינה מוכנות: הם זינקו אל המים מהמעקה והגיעו אל החוף בשחייה. הם הגיעו לפני הסירות. בשעה שאנו קרבנו והלכנו אל החוף הם אותתו לנו, קופצים על החוף, מנענעים בזרועותיהם, נוטפים מים, עירומים למחצה ומרוצים: הייתה זו יבשה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הבן החורג”