החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת

מאת:
הוצאה: | 2021 | 280 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

49.00

רכשו ספר זה:

אנחנו, המפקדים בצה"ל, התנסינו בחוויות של מנהיגות טוטלית רגע אחרי שהפכנו לאנשים בוגרים. למדנו להנהיג בתנועה תוך שאנחנו נופלים וקמים, כושלים וממשיכים ללכת.

הראשוניות, הבוסריות והתום שאיתם הגענו לעולם הפיקוד התחלפו כעבור שנים בחספוס, קשיחות וביטחון. עוצמת החוויות הולידה בנו ספקטרום רגשי רחב ועמוק: כעס, אכזבה, שמחה, גאווה, נחת ופחד.

 

וכאן נולדה הבעיה.

 

בחיים המתוחים והעמוסים שחווה המפקד בעת שירותו בצבא קשה למצוא את הזמן לעבד, לחשוב ולהרגיש.

ומה עם המפקד שכבר השתחרר? הוא מרגיש שמה שחווה הוא כבר פאסה, מה שהיה היה וכעת, בדרום אמריקה או בחברת ההיי-טק שבה הוא עובד, אין לזה מקום. "חלאס, התקדמנו, התבגרנו".

 

הסיפור שלנו, המפקדים של היום-יום, כמעט לא מעובד. הסיפור על הבדידות, המשברים שבדרך וכאב הכישלון, וגם על הצמיחה האישית, הסיפוק, השמחה ותעצומות הנפש שמלווים את שגרת הפיקוד – כמעט לא מסופר.

 

הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת הוא ספר שנכתב לכל אותם מפקדים שממש ברגעים אלו או בתקופה מסוימת בעבר, חוו את הפיקוד בענק, בעוצמה, והיו רוצים לעבד את מה שעברו, להרהר בהחלטו שקיבלו ולהשלים עם מי שהיו.

 

עידו פיוטרקובסקי הוא קצין שריון במיל'. בשנות שירותו האחרונות השתתף בקורס מפקדי פלוגות של צבא ארה"ב, פיקד על פלוגת טנקים מבצעית וכן פיקד על קורס קציני שריון (קק"ש). הוא בן זוגה של רוני ואבא של אמרי ועופר.

מקט: 4-575-634
אנחנו, המפקדים בצה"ל, התנסינו בחוויות של מנהיגות טוטלית רגע אחרי שהפכנו לאנשים בוגרים. למדנו להנהיג בתנועה תוך שאנחנו נופלים וקמים, […]

הקדמה

יום רביעי בערב, 5.8.2015

"אני חייב לחזור לשם. מאז שהייתי מ"מ (מפקד מחלקה) בפלוגה אמרתי לעצמי שיום אחד אני עוד אחזור למקום הזה. זה כל מה שאני רוצה, לחזור לפלוגה הזאת כמ"פ (מפקד פלוגה) מייד בסיום הלימודים."

"מה הסיכוי שבאמת תקבל את הפיקוד עליה?" שאל אותי אחי, עמית.

"שלושים-ארבעים אחוז," עניתי, "אבל אתה מכיר אותי. אני מעדיף להיתלות באחוזים הבודדים ולצפות, ומקסימום אם לא ילך, נתבאס קצת ונמשיך הלאה."

"אני מקווה בשבילך שלא תתבאס. אני מרגיש שיהיה בסדר, לא יודע למה, ככה מרגיש."

 

יום שישי בצהריים, 21.8.2015

"מה המצב אח? יש לי חדשות מעניינות," פתחתי.

"מה, בקשר לפלוגה? קיבלת את מה שרצית?"

"זה מורכב קצת."

"מה מורכב, קיבלת או לא?"

"בוא, בוא נשב עוד שעתיים ברחמו, זה לשיחה בארבע עיניים."

"נו, מה? תספר לי מה כל כך מעניין!"

"קיבלתי את הפלוגה שרציתי, אני הולך להיות מ"פ 'וַמפּיר'."

"איזה תותח, יא אללה! הרגשתי שיהיה בסדר! אבל אתה נראה חצי כוח. איפה ההתלהבות של שבוע שעבר?"

"תשמע, אני שמח, שלא תבין לא נכון. פשוט, המ"פ שאני הולך להחליף… זאת הפעם הראשונה שאני הולך להיכנס לנעליים באמת גדולות. שמע, הוא מקצוען על, מתוקתק, כריזמטי, הביא את הפלוגה לשיאים. בהרבה מובנים אנחנו יושבים על משבצות די דומות."

השיחה נמשכת, ואחי מנסה לשכנע אותי שאני כנראה מאדיר את המ"פ ההוא באופן מוגזם. שככה זה אולי נראה מרחוק אבל שבפועל בטח גם למ"פ ההוא, כמו לכולנו, יש פגמים, ושהוא בטוח שאצליח להביא צדדים מיוחדים משלי לתפקיד, כמו בכל התפקידים שעשיתי עד עכשיו.

ואני, אני רק חושב איזה אופי חזירי יש לי. עד שכבר קיבלתי את הפלוגה שעליה חלמתי – פלוגה חזקה, עם מסורת, הווי, משמעת ורוח לחימה – אני מצליח למצוא את הצדדים הרעים שבחבילה.

חזירות. פשוט חזירות. לא נעים להודות, כי באיזשהו מקום כולנו רוצים להיכנס לפלוגה עם בסיס טוב שתאפשר לנו לעסוק בעיקר, להגיע לגבהים חדשים ולשאוף למצוינות במקום לטבוע בחרא ולהרגיש כמו גננת. מצד שני, מי מאיתנו לא רוצה להגיע כמושיע, כמפקד הגבר-גבר הזה, שסוף סוף מזיז פה דברים, שמאז שהגיע הכול השתנה, "ההוא שעשה פה תהליך מטורף".

האם כל המ"פים הם כמוני? כאלה צרי אופקים, חזירים?

אני באמת רוצה פלוגה חלשה? או אולי פלוגה טובה עם מ"פ חלש?

(יכול להיות בכלל דבר כזה?)