אישה חוזרת אל הכרם המשפחתי בבורגונדי וחושפת במפתיע יומן אבוד, בת-משפחה עלומה וסוד שהוסתר מאז מלחמת העולם השנייה. קייט רוצה […]
1
מֶרסוֹ, בורגונדי
ספטמבר 2015
לא הייתי מודה בזה באוזני איש, אבל האמת היא זאת: נדרתי לא לשוב למקום הזה לעולם. נכון, חלמתי עליו אלפי פעמים, על הגפנים הצועדות בסך במורדות הגבעות, על השמש המתלכסנת בלובן בוהק על רקע השמים, על האור המרצד והצללים המנומרים. אבל חלומותיי תמיד נפלו קורבן לאפלה, עננים כבדים התקדרו בשמים, רוחות עזות הסעירו את העלים לרחש סודות מלחשים. כתמיד, התעוררתי בבהלה כשלבי פועם בקצב מוזר ועם גוש בגרוני, ששום לגימת מים קרים לא הצליחה למוסס.
ואף על פי כן מצאתי את עצמי שם, בבוקר ראשון בבורגונדי. מחלונות חדרִי הכרמים נראו בדיוק כפי שדמיינתי אותם, ירוקים וכבדים, קרן שפע של שלהי הקיץ. בתוך שבועיים, אולי שלושה, עתיד היה להיפתח les vendanges — הבציר השנתי — ואזי אצטרף לקבוצות של בוצרים ואקטוף את היבול בידיי כמיטב המסורת הבורגונדית. עד אז צפינו בפירות ההולכים וממתיקים, בענבי השרדונה המצהיבים והולכים, בפינו נואר ההולך ומשחיר — וחיכינו.
דפיקה על הדלת הקפיצה אותי ממקומי. ‘קייט?’ קראה הֶתֶ’ר. ‘את ערה?’
‘בוקר טוב!’ אמרתי, והיא נכנסה לחדר. חיוכה היה בדיוק כפי שזכרתיו מהאוניברסיטה, הבזק עליז של עיניים מכווצות ושיניים קטנות ואחידות.
‘הבאתי לך קפה.’ היא נתנה לי ספל והסיטה את תלתליה הכהים לאחור. ‘ישנת בסדר?’
‘כמו מתה.’ אחרי מסע של כמעט עשרים וארבע שעות מסן פרנסיסקו, נרדמתי ברגע שראשי נחת על הכר.
‘את בטוחה שבסדר לך פה למעלה? זה קצת ספרטני.’ היא העיפה מבט על החדר סביבה, הריק פרט למיטה הצרה המוצעת במצעים רעננים, מתלה מעילים מעץ מעוקם על תקן ארון ושולחן חבוט ליד החלון.
‘אני בסדר,’ הרגעתי אותה אף על פי שצדקה: למרות זר הדליות הלוהב על אדן האח ורצפת העץ הממורקת בגון הדבש, חדרי עליית־הגג הללו היו אפופים איזה נופך נואש, טפטים מתקלפים על הקירות, חלונות עירומים פעורים. ‘נראה לי שהחדרים האלה לא השתנו מאז שהייתי ילדה.’
‘אה כן, באת הנה עם אמא שלך, נכון? שכחתי שכאן הייתן מתאכסנות. החדר עמד ריק כמעט עשרים שנה. מאז שסבא שלך מת. אבל אל תדאגי — כמו שאני תמיד אומרת לילדים, אין דבר כזה רוחות רפאים.’ היא קרצה וצחקתי. ‘בכל אופן, אני בטוחה שיש עוד רהיטים במרתף. ראיתי שם שידת לילה לפני כמה ימים.’
‘זה כל כך נחמד מצדכם,’ אמרתי מתוך דחף פתאומי. ‘אין לי מילים להודות לכם על ההזמנה להתאכסן אצלכם.’ הת׳ר ואני לא התראינו שנים, אבל לפני שלושה שבועות שלחתי לה אימייל לשאול אם אוכל להתנדב לעבודה בבציר הענבים אצלם, והיא מיהרה לענות, ‘בואי הכי מהר שאת רוצה. בציר הענבים יתחיל מתישהו באמצע ספטמבר — אבל בינתיים תוכלי לעזור לנו בפרויקט אחר.’
עכשיו היא הדפה את תודותיי. ‘אל תדברי שטויות — את בת משפחה! את יודעת שאת תמיד רצויה פה. וכמו שאמרתי, כבר שנים שאנחנו רוצים לפנות את המרתף. העיתוי’ — היא היססה והעיפה מבט פתאומי בחלון — ‘העיתוי מושלם.’
‘זאת החופשה הראשונה שלי אחרי שנים,’ הודיתי. עבודתי כסוֹמֶליֶה בסן פרנסיסקו הצריכה שעות ארוכות במסעדה. כל רגע פנוי הוקדש ללימוד יין וכל נסיעה לחקירתו. תמיד הזמנתי טיסות בשעות מעייפות במיוחד כדי שאוכל לרוץ מנמל התעופה ישר למשמרת הצהריים.
‘חלמתי לאכול ב’קורז’ט’,’ אמרה הת’ר בעצב. ‘אני לא מאמינה שסגרו אותה.’
‘זה היה הלם ענקי לכולם. במיוחד אחרי שקיבלנו את הכוכב השלישי של מישלן —’
אבל לפני שעלה בידי להמשיך נשמעה שאגת מנוע בחוץ, וכשהעפתי מבט מהחלון, ראיתי טרקטור כתום נכנס בטרטור לחצר. בן דודי ניקוֹ ישב ליד ההגה. לידו ישב אדם נוסף רזה וגבוה, פניו חבויות בין הצללים.
הת’ר התקרבה אליי. ‘הנה ניקו וז’אן־לוּק. הם לקחו את הטרקטור לתיקון הבוקר.’
הנחתי את ספלי על אדן החלון כדי שהקפה לא יישפך. ‘יוצא לכם לראות הרבה את ז’אן־לוק?’
‘כן, בטח. הוא וניקו עדיין קרובים מאוד — ותחרותיים מאוד, כמובן.’ היא צחקה. ‘ז’אן־לוק תמיד מוביל, לדאבונו הרב של ניקו. בלי אישה, בלי ילדים — יש לו חירות מוחלטת להתמכר לעבודה לגמרי.’
שילבתי את ידיי וחייכתי חיוך מאולץ. לא יכולתי לשמוע את שיחת הגברים, אבל גון קולו של ז’אן־לוק הגיע אליי מבעד לזגוגית. לא שמעתי אותו יותר מעשר שנים, אבל זיהיתי אותו.
ז’אן־לוק כאילו חש בי, והסתובב והרים את עיניו לחלון. קפאתי וקיוויתי שהתריסים מסוככים עליי מפני מבטו. אחר כך ניקו התקדם לעבר הבית, וז’אן־לוק נפנה הצדה והרכין את ראשו לבחון את לוח הכתיבה. שיחררתי לאיטי את האוויר מריאותיי.
‘בּרוּיֶר!’ ריחף קולו של ניקו במעלה המדרגות. ‘ראית את מגפי הגומי שלי?’
‘עוד רגע!’ קראה הת’ר.
‘הוא עדיין קורא לך בּרוּיֶר?’
‘כן, גם אחרי כל השנים האלה, הבן דוד המתוק והאהוב שלך ממשיך להתעקש שהת’ר זה שם בלתי אפשרי להגייה לצרפתים.’ היא גילגלה עיניים, אבל הבחנתי גם בשמץ של סיפוק.
גם את זה זכרתי מהאוניברסיטה? ‘אֶה־זֶר? אֶה־זֶר?’ היה ניקו אומר בתסכול גובר והולך, עד שיום אחד הוא זנח לבסוף את שמה האמיתי לחלוטין לטובת ‘בּרוּיֶר’, המילה הצרפתית לשיח האברש ששמו האנגלי הוא הת’ר. ‘זה די חמוד שיש לו שם חיבה מיוחד בשבילך.’
‘קייט, עשי לי טובה.’ היא נעצרה עם יד על המשקוף. ‘כל הכפר קורא לי בּרוּיֶר.’ הבעה עגומה עלתה על פניה, והיא חמקה מהחדר וקראה מעבר לכתפה, ‘אני למטה אם את צריכה משהו, טוב?’
הקשבתי לכפות רגליה הטסות במורד המדרגות, ואחריהן לקולו של ניקו שדיבר צרפתית מהירה, להמולת קולות קטנים ולנקישת מיליון צעצועי פלסטיק שמתפזרים על רצפת עץ. ‘אוי, תיבּוֹ!’ גערה הת’ר בבנה, אבל צחוק מיתן את כעסה.
גנבתי עוד מבט מהחלון. ז’אן־לוק נשען על הטרקטור, ידו האחת מורמת לסוכך על עיניו מפני השמש. מאחור הוא נראה כאילו לא השתנה כלל, גזרתו עדיין גבוהה וצרה, שערו החום מתנוצץ בזהוב בשמש הבוקר.
קיוויתי שלא ראה אותי.
עד שסיימתי לפרוק את המזוודות ועמדתי באומץ במקלחת פושרת בחדר האמבטיה שצבעו ורוד־סלמון, הבית השתתק. ירדתי למטבח עם הספל שלי לחפש קפה נוסף. על הדלפק מצאתי פתק מהת’ר: לקחתי את הילדים לקייטנה. קחי לך קפה וטוסט. חצים משורבטים הצביעו על מכונת הקפה וכיכר לחם.
הכנסתי פרוסת לחם לטוסטר, נשענתי על הדלפק וחיכיתי שיקפוץ. החדרים היו שטופי אור שהסתנן מבעד לווילונות והאיר את מדפי הספרים ולוחות הרצפה הרחבים. אך אור הבוקר חשף סימני גיל שלא הבחנתי בהם אמש: טפטים דהויים ותקרות סדוקות, קילופי צבע בעקבות נזקי מים ישנים. העפתי מבט באדן האח במטבח שהת’ר הניחה עליו כמה תצלומים משפחתיים במסגרות כסופות. היא וניקו נראו צעירים כל כך בתמונת החתונה שלהם, לחייהם חלקות ועגלגלות כלחיי תינוקות. המחוך הנוקשה של שמלתה נטולת הכתפיות הסתיר את סודה: גלעין בתה, אנה, ששכן בתוכה. עזרתי לה לבחור את השמלה בחנות כלות בסן פרנסיסקו, אבל עד היום לא ראיתי אותה שוב. הייתכן שבאמת עברו עשר שנים? הרגשתי אשמה על כך שהחמצתי את החתונה.
הת’ר ואני נפגשנו בברקלי — שתי חברות לספסל הלימודים בחוג לצרפתית, שהחליטו להירשם לאותה שהות לימודית בחו’ל במסגרת התואר. כשהגענו לפריז לראשונה, היא בקושי היתה מסוגלת להזמין קרואסון בבּוּלאנזֶ’רי והתגעגעה כל כך הביתה, עד שדיברה על להקדים את חזרתה. אבל אז הכרתי לה את בן דודי הצרפתי ניקו, ואז — שבעה חודשים והיריון מפתיע לאחר מכן — הרומן הסוער ביניהם קיבל אופי קבוע. כשלעצמי הייתי בטח ספקנית אלמלא ראיתי כיצד הם מביטים זה בזה כשאיש אינו מסתכל. עכשיו היו להם שני ילדים, והם גרו ביקב המשפחתי שניקו עבד בו עם אביו, דודי פיליפ.
הטוסט קפץ באוויר בנקישת קפיץ. מצאתי סכין והתיישבתי לשולחן, מרחתי עליו חמאה וריבה שהתנוצצה כזכוכית צבועה. קוֹנפיטוּר דֶה סֶריז היתה הריבה האהובה על אמי, מעץ הדובדבן שבחצר. הצביטה המתוקה־מרירה הזכירה לי את ביקוריי כאן כילדה, כשהיתה בוחשת כף ריבה אל תוך היוגורט שלי ומביטה בי עד שסיימתי הכול, בחשש שמא אבזבז אוכל ואעורר את חמתו של אביה. נדמה לי שלשתינו הוקל במקצת כשגראנפֶּר בֶּנוּאָה מת, והביקורים הגיעו לקצם; זמן קצר לאחר מכן היא ואבי התגרשו, ועבודתה לקחה אותה לסינגפור. ‘אין לי יותר סבלנות לאירופה — היא כזאת פרובינציאלית. אסיה היא העתיד,’ היא אמרה תמיד. לא הצלחתי לזכור את הפעם האחרונה שכף רגלה של אמי דרכה בצרפת. גם אני לא חזרתי הנה מאז אותה שנת לימודים בתקופת האוניברסיטה.
כירסמתי את הטוסט עד תום, ואחר כך לקחתי את הצלחת זרועת הפירורים לכיור. מבט מבעד לחלון גילה את ניקו וז’אן־לוק צועדים אל תוך הכרמים, עומדים להיעלם מעבר לראש המדרון. באנחת הקלה התחלתי להתנועע במטבח, לנקות דלפקים, לשטוף כלים. קירצפתי כתם ריבה דביק במיוחד, ומחשבותיי נדדו אל הסיבה האמיתית לבואי הנה. המבחן.
עברה שנה וחצי מאז הפעם האחרונה שניגשתי למבחן — המבחן, בהא הידיעה — אבל זכרתי אותו לפרטי פרטים. את צורת הקְראפים הפשוטים מזכוכית שהכילו את היין לטעימה העיוורת. את צליל העט החורץ בנייר לתאר בקצרה כל יין, מאין בא ואיך הופק. טעם השקדים הקלויים, הסַמבּוּק השחור והצוֹר של הבורגונדי הלבן שבילבל אותי. תחושת ההשפלה המהפכת־קרביים שאפפה אותי, כשקלטתי שטעיתי בזיהוי אחד היינות הנערצים בעולם — היין שמשפחתי הצרפתית מכינה זה דורות. היין שמשפחתי האמינה שזורם בדמנו.
מובן שידעתי שעמידה במבחן איננה ערובה להצלחה. הכרתי אישית המון מומחים מכובדים ליין, שלעגו לתואר מאסטֶר ביין וראו בו העמדת פנים בורגנית ומטופשת. אבל חלק אחר בי — החלק שסרק את המגזין היוקרתי וַיין ספקטייטור במברשת פלדה של קנאה, החלק שנשאר ער עד עלות השחר להכין כרטיסיות — החלק הזה היה אפוף תחושת כישלון. התואר MW היה כמו דוקטור לפילוסופיה או דוקטור לרפואה — אבל מכובד עוד יותר, בהתחשב בכך שיש בעולם פחות משלוש מאות מאסטרים ביין. הקדשתי חמש שנים מחיי להכנות למבחן, השקעתי מאות שעות ואלפי דולרים בערבול, לגימה, יריקה.
ניגשתי למבחן כבר פעמיים. הראשונה היתה אסון, טשטוש מביך של שאלות, שרק סייעו לי לקלוט עוד כמה יש לי ללמוד. כעבור שנה עברתי את החלק התיאורטי — סדרת שאלות פתוחות על גידול גפנים והכנת יין, על מכירת יין ואחסונו, ועל הדרכים הטובות ביותר לשתות אותו. אבל עדיין היה עליי לעבור את החלק השני, המעשי, מבחן מסויט של טעימה עיוורת, יער גביעים מלאים בעשרות סוגי יין, שהיה עליי לזהות בתוך לגימות ספורות בלבד. תוכנית הלימודים למאסטר ביין התגאתה בתיאורה העצמי כ’מבחן הידע והכישורים הקשה ביותר בעולם היין’ — ומדי שנה גם הכשילה את רוב המועמדים באותה מידה של גאווה. עמד לרשותי רק ניסיון אחד נוסף לעבור את המבחן, לפני שהמכון הבריטי המעומלן למאסטרים ביין יאסור עליי לגשת אליו שוב אי־פעם.
‘עקב אכילס שלך הוא תמיד צרפת. ואפילו לא כל יין צרפתי, רק הלבן,’ העירה ג’ניפר לפני כמה חודשים, בזמן שעברנו יחד על אחד ממבחני התרגול שלי. ‘זה מצחיק כי המבחן כולל כל כך הרבה יותר חומר משהיה בו כשאני ניגשתי אליו. לא רק דרום אפריקה, אלא לבנון, אוסטרליה, אורגון, קליפורניה…’
‘יין מהעולם החדש היה קיים כבר אז,’ הקנטתי אותה. ‘אפילו מחוץ לדרום אפריקה.’ ג’ניפר נולדה בקייפטאון, והיתה חסידה בלתי נלאית של פינוטאז’.
‘אבל את מבריקה בעולם החדש. תמיד היית. מאז שרק התחלת. לא, מה שאת צריכה ללמוד זה רק את הלבנים של העולם הישן. אַת ההפך הגמור ממני.’ ג’ניפר הביטה בי מעל עדשות משקפיה. ‘חשבת לנסוע לצרפת?’
‘צרפת?’
‘אל תעשי פרצוף מבוהל כל כך. כן, צרפת. את יודעת, הארץ הזאת שמייצרת קצת יין. תראי, קייט, בתור המנטורית שלך, התפקיד שלי הוא לתת לך עצות גם בלי שביקשת אותן, אז זאת עצתי: אם את רוצה לעבור את המבחן הארור הזה, את צריכה להכיר יינות צרפתיים. והשורה התחתונה היא שאת לא. זה מוזר. זה כמעט כאילו יש לך משהו נגדם.’ היא נעצה בי מבט של דאגה אימהית משולבת בסמכות מקצועית. ג’ניפר ואני נפגשנו במסעדה צרפתית בברקלי, כשהיא היתה אוצרת היין שם ואני סטודנטית שמילצרה לתוספת הכנסה. היא לקחה אותי תחת חסותה. עודדה אותי להרחיב את השכלתי ביין, הדריכה אותי בלימודיי במסגרת תוכנית המאסטר ביין. בלי תמיכתה לעולם לא הייתי מגיעה עד הלום.
הסמקתי תחת מבטה. ‘אני חושבת שהתקדמתי יפה מאוד עם היינות מבורדו.’
‘את יודעת מספיק כדי להסתדר,’ היא פטרה אותי בתנועת יד. ‘אבל אני מתכוונת להכיר באמת. לא רק את ההבדלים בין האזורים, אלא את ההבדלים בין האַפֶּלאסיונים השונים, אזורי גידול הכרמים. את צריכה להיות מסוגלת להבין טֶרוּאָר, להבחין בהבדל שנוצר בעקבות מרחק של חמישה קילומטרים. לבקר בכרמים. לפגוש יצרנים. לשתות יין. רוב האנשים היו הורגים בשביל הבעיות שלך.’ היא זעה בכיסאה. ‘את עדיין מדברת צרפתית, לא?’
בהיתי בשורת הגביעים המלאים למחצה. ‘אני יכולה לחזור לדבר אם אנסה.’
‘תחשבי על זה. חופשה ארוכה. שלושה או ארבעה חודשים לפחות. תצטרכי לנסוע ממקום למקום ולהיות שם בעונת הבציר. לחוות את התהליך ממקור ראשון.’
‘שלושה או ארבעה חודשים?’ היו לי עשרה ימי חופשה בשנה. ‘אני לא יכולה לצאת לכל כך הרבה זמן.’
‘למה לא? עשית אז את הטיול ההוא באוסטרליה.’
‘זה היה מיד אחרי שגמרתי ללמוד,’ מחיתי. ‘יש לי אחריות היום. לשלם את המכונית. שכר דירה.’ את מדברת איתי על צרפת, צעקתי חרש בתוך ראשי. אני לא יכולה לחזור לשם. במקום זה אמרתי: ‘זה מסובך מדי.’
‘רק תחשבי על זה.’
‘בסדר,’ אמרתי והתכוונתי לשכוח מהכול.
אבל אז קרו כמה דברים.
דבר ראשון, קיבלתי טלפון מציידת ראשים. אהבתי מאוד את עבודתי כאחראית היינות ב’קורז’ט’, ובדרך כלל קטעתי ציידי ראשים עוד לפני שעלה בידם להתחיל לדקלם את הקטע שלהם. אבל הפעם לפני שהספקתי לקטוע אותה, היא אמרה מילה שהרטיטה את לבי: סותבי’ס.
היא אמרה שהם מכינים רשימת מועמדים לפתיחת מחלקת יין בנאפּה וָאלי. תואר מאסטר ביין מגדיל מאוד את הסיכוי. תהליך ארוך, אבל הראיונות עם המועמדים הסופיים יתקיימו לאחר המבחן. קיבלתי המלצות חמות מג’ניפר ראסל. האם אני מעוניינת?
בתחילה התלבטתי. ‘קורז’ט’ היתה מסעדה מהוללת בעלת שלושה כוכבים ופופולרית להדהים. מצד שני, ידעתי שלא אוכל להישאר שם לנצח. רציתי לישון כשהשמש שוקעת, לא להפך. רציתי מערכת יחסים עם מישהו ולצאת לארוחות ערב בשבתות, לא לעבוד בהן. והרמת ארגזים כבדים ועמידה על הרגליים במשך ארבע־עשרה שעות ביום לא יביאו אותי לשיבה טובה. נהגתי להתלוצץ שרק בקע מפריד ביני לבין פנסיה מוקדמת — עד שקוּדמתי בפועל לתפקידי במסעדה, לאחר שאוצר היין הקודם נאלץ לפרוש בגלל בקע. השינוי המפתה בקריירה קרץ לי, במיוחד כשמדובר בבית מכירות פומביות יוקרתי כמו ‘סותבי’ס’. לעבוד עם אספני יין וינטג’, לארגן מכירות, עבודה יציבה ונחשקת במשכורת גבוהה מלווה בהטבות רבות. כן, אמרתי לה, אני מעוניינת. לא, הבטחתי, המבחן לא יהווה בעיה, והחזקתי אצבעות.
הדבר השני שקרה זיעזע את כולנו. באחד מימי יולי הסגריריים, יום אפור אופייני לשיא הקיץ בסן פרנסיסקו, ברנרד ‘סטוֹקי’ גרֵייסטוֹקס — בליין, מומחה ליין, הבעלים של ‘קורז’ט’ — נעצר בחשד למעילה. סוכני האף־בי־איי לקחו אותו אזוק בין משמרת הצהריים לערב. כעבור כמה ימים הגענו לעבודה, ונודעה לנו האמת העגומה. סטוקי היה מרושש, המסעדה פשטה רגל, וכולנו איבדנו את מקום עבודתנו. אחרי חמש־עשרה שנה. ‘קורז’ט’ סגרה לנצח את דלתותיה המפוספּסות בכחול־לבן.
התכנסנו בבר שכונתי במרחק שלושה בלוקים. המרגריטות פינו את דרכן לשוטים של טקילה, ואחר כך לעוד טקילה שנלגמה ישר מהבקבוק. נאחזנו זה בזה, המומים מסטוקי, אבלים על ‘קורז’ט’, מבוהלים בכל הקשור לחשבונות הבנק שלנו. אבל לאחר מכן כשראשי הפועם העיר אותי בשעות הקטנות של הלילה, כפיתי על עצמי לחשוב בצורה מעשית. היו לי מעט חסכונות שיספיקו למימון חודשים אחדים. אבל נותרה עוד כמעט שנה למבחן. היה עליי למצוא עבודה חדשה.
‘למה לא תיקחי את הזמן הזה ותשקיעי את כל כולך בהכנות למבחן?’ אמרה ג’ניפר כשהתקשרה אליי למחרת בבוקר. ‘מנקודת המבט שלי, זאת הזדמנות מושלמת למסע יין מורחב.’
‘מלבד הבעיונת הקטנטונת של הכסף.’
‘תשכירי את הדירה שלך ב־Airbnb. תקני בחסכונות כרטיס טיסה לצרפת. אין לך משפחה עם כרם במֶרסוֹ?’
‘כ־כן,’ הודיתי.
‘תשאלי אם את יכולה לבוא לחודש־חודשיים. תגידי שאת רוצה לעזור להם בכרם בתמורה לחדר ואוכל. תסמכי עליי, עוד לא ראיתי מגדֵל שמסרב לידיים עובדות בחינם. וחוץ מזה,’ היא אמרה בהתלהבות הולכת וגוברת, ‘אם תתכנני מהר מספיק, תוכלי אפילו להגיע לחגיגת הבציר!’
ג’ניפר היתה לפעמים דעתנית וחטטנית, אבל בכל שנות היכרותי איתה היא מעולם לא נתנה לי עצה גרועה. בלעתי את גאוותי, כתבתי להת’ר וניקו, וכעבור שבועיים מצאתי את עצמי במקום האחרון שחשבתי שאהיה בו אי־פעם: בטיסה ישירה לפריז.
אין עדיין תגובות